פרק מ"ט/ קרובה-רחוקה
צלצול טלפון חנוק נשמע בחדר. התכופפתי אל הרצפה כדי להוציא את הנייד ששכב מתחת למיטה.
'שיחה שלא נענתה - המורה חיה', בישר הנייד שלי.
ישבתי על המיטה כשגבי נתמך בקיר מאחוריי. הוא היה קר, הקיר. והלב שלי שרף.
בגלל המכתב, בגלל המילים. בגלל כל מה שלא נאמר בו.
רציתי שמישהו יכתוב לי מכתב על ספסל, איך ישנים עליו כשהרוח שורקת. רציתי שמישהו יכתוב לי מכתב על הפחד, על הבדידות. איך זה לקום כל בוקר לאי וודאות.
רציתי שמישהו יכתוב אותי. את דם ליבי.
ואף אחד לא הכיר. אף אחד לא ידע אותי.
צלצול טלפון נוסף קטע את המחשבות שלי. שוב המורה חיה. לחצתי על השתק והמשכתי לחשוב על המקום בו אני נמצאת. השמיים לא חשופים כאן, אפשר להביט בהם רק מבעד לחלון.
אבל הלב כן. חשוף ורגיש ופגיע. ציון אפרים והחתונה המתקרבת והשריפה הנעלמת הכל ממש כאן. לא מתכוון ללכת.
צלצול טלפון שלישי בקע מהנייד שלצידי: 'המורה חיה'. התלבטתי רגע ואז עניתי.
"אפרת", קולה היה מתנשף. "וואו. אני לא מאמינה. תודה שענית!".
"מה קרה?", שאלתי.
"מה זאת אומרת מה קרה?", היא אמרה, בהלה בקולה. "שכחת איך הסתיימה השיחה האחרונה שלנו? מאז שניתקת אני רק מנסה לחייג אלייך. את בסכנה? איפה את?".
"אני?", הרגשתי את עצמי מרחפת. "אני כאן".
"איפה כאן? אפרת! תעני!".
"אני בפנימייה... זאת אומרת על המיטה כאן".
"את חייבת להגיד לי מה קורה איתך. מאז שדיברנו הלב שלי לא מפסיק לדפוק בקצב מדאיג. יש לי תחושה שאני לא באמת יודעת מה עובר עלייך שם, וזה נורא מדאיג אותי".
אספתי אוויר, שחררתי לאט. "כן", אמרתי בשקט. "את לא באמת יודעת".
הקול שלה נעצר לרגע, כאילו מנסה לעכל את כל מה שלא אמרתי במפורש.
"את שוב מדאיגה", היא אמרה אחרי רגע של שתיקה, "מה הכתובת?"
"איזה כתובת?"
"של הפנימייה שלך. אני באה עכשיו".
"את לא יכולה להגיע ככה. יש כאן כללים".
"איזה כללים? אני באמת לא מצליחה להבין. אפרת, מה קורה?".
"רק שנייה", הכנסתי את הנייד לכיס ויצאתי מן החדר. לאט ובשקט עברתי דרך המסדרון ומשם אל החצר.
"אני לא יכולה לדבר הרבה", אמרתי כשהוצאתי את הנייד מהכיס. "אבל אני לא בדיוק נמצאת בפנימייה רגילה... לא מה שאת חושבת. והאמת שכבר דיברו איתי בעבר על השיחות איתך".
"עלי?!" תמיהה נשבה בקולה. "מאיפה הם מכירים אותי?".
"זה סיפור ארוך", נאנחתי. שותקת עבר והווה. "וזה לא לטלפון".
"אם זה לא לטלפון, אז אנחנו חייבות להיפגש!", היא השיבה בביטחון. "ומרגיש לי שכל יום שעובר עלול להיות מסוכן".
"איפה ניפגש?", שאלתי.
"איפה שתירצי", היא ענתה.
רציתי גן סאקר. דשא ירוק ואוויר של ירושלים.
"גן סאקר?".
היא שתקה רגע ואז אמרה: " בשעה חמש זה יהיה בסדר?".
"מקווה".
* * *
בשעה חמש בדיוק הייתי שם. מרחבי הדשא הירוקים נפרשו מולי, קוראים לי לבוא. עמדתי בצד וחיכיתי. נשימותיי ליוו בעדינות את השקט ששרר סביבי.
שמיים מעליי, אדמה מתחתיי. העולם כולו התכווץ לרגע מתוק של פשטות. התיישבתי על אחד הספסלים הפינתיים, עיניי חיפשו תנועה בין העלים והעצים.
ובדיוק אז ראיתי אותה מנופפת לעברי. משהו חם מילא לי את הלב כשהבחנתי בה פוסעת בשביל המוביל אל הספסל בו ישבתי, צעדיה קלילים, כמעט מרקדים עם הרוח.
"אפרת", היא התיישבה לצידי, מחבקת את כתפיי. "התגעגעתי".
חיוך ביישני ריחף על פניי.
"הבאתי לנו משהו לשתות" היא הוציאה מיץ תפוזים טבעי מהשקית שבידה. "וגם כמה חטיפים. רוצה?".
"אולי יותר מאוחר", עניתי. "תודה המורה, לא מובן מאליו בכלל".
"מובן בהחלט", היא חייכה חיוך צנוע. "מחכה לשמוע ממך את הסיפור המלא".
"יש לי כל כך הרבה מה לספר", התרוממתי מהספסל, ידיי נדחפו עמוק בכיסי הקפוצון הסגלגל.
"רוצה שנטייל קצת?", היא נעמדה מיד אחרי.
"מעדיפה", פלטתי אוויר קר. "פשוט... זה ארוך".
"לפני כשנה עמדתי ממש כאן", אמרתי כשעברנו בין עצי הזית ורוח של שלכת ריחפה ביננו. "זה הייתה הפגישה הראשונה שלי עם יוחאי עזריאל. עמדתי כאן, ילדה בת שמונה עשרה, עטופה במיליוני ציפיות. והקשבתי לו, לבחור שפסע לידי. הוא דיבר על בית של תורה, על שולחן שבת שנפרש מקצה לקצה. על חיים שיש בהם מהות. זוכרת שקינאתי בו, ביכולת שלו לשרטט עתיד מדויק כל כך. אצלי הכל נבלע בערפל".
עיניה של המורה חיה הבהבו בסקרנות, נראה היה שהיא מוכנה לשלם על כל מילה שתצא מפי מעתה ואילך.
"חזרתי הביתה אחרי הפגישה ההיא", קולי נסדק מזיכרון. "וידעתי שלא. אני לא שם. אני לא יכולה להגיד כן להצעה הזו. אני זוכרת איך עמדתי שעות מול המראה בחדרי, מתאמנת על הטון, על תנועות הידיים, על אומץ שלא באמת היה לי. ובסוף עשיתי את זה. עמדתי מול שני הוריי ואמרתי: אני זה לא אני. אני לא מי שרציתם שאהיה".
"וואו... יש לי צמרמורת", המורה חיה לחשה, חובקת את זרועות ידיה סביב עצמה. "איך הם הגיבו?".
"אני זוכרת שהם בעיקר היו בהלם", נשכתי את שפתיי, "ההורים שלי תמיד חינכו אותי לדרך התורה. לא חשבו שבלילה, עמוק מתחת לשמיכה, בדמיונות שלי הופיעה מישהי אחרת".
"אפרת, זה חדש לי", עיניה של המורה חיה נצצו. "לא ידעתי על כל הסיפור הזה".
"כי לא סיפרתי", חיוך קטן ועצוב ריחף על פניי. "אבל אפשר לומר שממש משם התחיל הכל".
"אחרי זה לא ידעתי איזה מקצוע אני רוצה ללמוד, נשארתי בבית. כשהבית הפך לגיהינום יצאתי בחוץ. אבל גם שם נכוויתי".
"נכון, על זה סיפרת לי", היא הניחה את אצבעותיה על מצחה בתנועת כאב. "ואני לא רוצה להאמין שישנת ברחוב. למה לא התקשרת למישהו? למה לא ביקשת עזרה?!"
"התביישתי", עניתי בפשטות. "וגם לקח לי זמן עד שמצאתי בי את האומץ להודות שאני במצוקה".
"זה רק כי את בוגרת ונבונה. או במילה אחת: גיבורה", היא החמיאה בכנות. "תמשיכי".
"ואז, כמו שכבר סיפרתי לך, פגשתי את הבנות ההן בכותל וככה הגעתי לפנימייה".
"נכון. אני זוכרת שאמרת לי גם משהו על אחד בשם ציון -".
"ציון אפרים. החתן שלי", רוח קרה נכנסה לתוכי, מאיימת לקחת אותי איתה. "לא מאמינה שאני אומרת את המילים האלו".
"למה?", היא שאלה ברצינות.
"כי אני לא רוצה להתחתן אתו".
"נו, אז למה החזרת תשובה חיובית?", התמימות שכיסתה את מילותיה הייתה שייכת רק לעבר שלי.
עצרתי על השביל, מתירה לרוח לצלוף בעצים ולענות את התשובה במקומי.
"זה בדיוק מה שניסיתי להסביר", בלעתי רוק והמשכתי. "אני לא יודעת איך לומר את זה, אבל המקום שאני נמצאת בו הוא לא רגיל".
ראיתי את התדהמה בעיניה כששאלה אותי: "למה את מתכוונת?".
"זה קצת מסובך, אבל התחושה שלי היא שלאט לאט אני מפנה את עצמי לטובת משהו אחר שלא תמיד ברור מהו. מאז שאני שם, אני מרגישה שלדעות ולמחשבות שלי אין באמת מקום", צמצמתי מבט אל האופק והאטתי את צעדיי. "כשחזרתי מהפגישה עם ציון אפרים ידעתי שהתשובה שלי היא לא. שום דבר בו לא מצא חן בעיניי. חזרתי אל הפנימייה ומהר מאוד התשובה שלי הפכה ל'כן'. עד היום אין לי מושג איך זה קרה".
ניתקתי את מבטי מהמדשאות הירוקים והעברתי אותו אל המורה חיה. היא לא אמרה 'וואוו' או 'איך??' לא הציבה שום סימן שאלה, לא חתמה משפט נחרץ בסימן קריאה. רק שתקה.
שתיקה מהורהרת. שתיקה שריפאה חלקים מתוכי.
"ואיך זה בעצם קשור לשריפה?", היא שאלה.
"השידוך לא קשור לשריפה", עניתי. "באחד הימים אם הבית ביקשה ממני לעזור בניקיון של אחד הבתים של הרב".
"בתים!?", תמיהה חדרה לקולה.
"כן. אם הבית סיפרה שיש לרב כמה בתים שהוא עושה בהם חסדים כמו אירוח אנשים בשבתות וכדומה, אני הרגשתי שליחות כשעזרתי בניקיון של בית מהסוג הזה, אבל אז מצאתי את התמונה ההיא -", עצרתי רגע, משחזרת במוחי את הרגעים בהם מבטינו נפגשנו לראשונה. הוא היה מעבר לתמונה, עמנואל, ואני נכחתי בעולם הממשי. ומשהו בעיניו ביקש צדק".
"עד היום אני לא באמת יודעת מה עומד מאחורי התמונה, אין לי מושג מי זה עמנואל קדם. אני רק יודעת שיש הרבה דברים שלא מסתדרים לי".
מישהו רץ לפניי, קול בכי של ילדה נשמע מאחוריי. הגן המשיך להפגין חיים סביבי ואני המשכתי לדבר. המשכתי רק כי ידעתי שיש מישהי שבאמת מקשיבה לי. המורה חיה פסעה לצידי, וכל מילה שאמרתי שקלה כמו טון שהסכימה לאסוף על גבה.
"לפני כמה ימים התעוררתי לריח של עשן", זיכרון טרי פצע אותי. "מהר מאוד התברר לי שיש שריפה בפנימייה. את הסיפור הזה את כבר בטח מכירה".
"מכירה, אבל רוצה לשמוע אותו שוב", היא חייכה.
"אין לי כל כך הרבה מה לספר על השריפה עצמה. אבל אני כן יכולה לספר לך מה קרה אחר כך. אחרי שחזרתי מבית החולים הייתה לי שיחה עם הרב ואם הבית, והם טענו שזו אני. שאני זו שהצתתי את הפנימייה".
"למה שיחשבו דבר כזה?".
"בגלל התמונה. מישהו באמת הצית את הפנימייה. אין לי מושג מי אחראי לכל זה, אני רק יודעת שהתמונה של עמנואל קדם הייתה שם ביחד עם חומר דליק".
"אז בגלל זה הם הגיעו למסקנה שזו את!?"
"כן. לא סיפרתי לך לפני כן, אבל אחרי שמצאתי את התמונה, שאלתי הרבה שאלות על האיש שהופיע בה וזה משהו שהצליח להכעיס אותם".
"וואו. אפרת... אני לא ידעתי על כל זה", היא סובבה לעברי מבט מהול במשמעות וכאב. "סליחה".
"על מה?".
"על זה שלא ידעתי מה עובר עלייך, על זה שאיש לא באמת ידע. אני שומעת את מה שאת מספרת, ומרגישה שכבד לי על הלב רק מלשמוע. אז איך זה גם להרגיש? בטח נורא".
השפלתי מבט אל השביל תחתיי. שמים וארץ ורוח ויבשה יעידו איך זה להרגיש ילדה נטושה.
כי אני כבר לא מצאתי מילים.
"יש לי שאלה", המשיכה המורה חיה בנימה מסקרנת. "היית רוצה לפגוש את אמא בקרוב?".
"את שואלת שאלה קשה", עניתי לה. "רק היום קראתי את המכתב מאמא. ולומר לך את האמת? אני כל כך מבולבלת שאין לי באמת תשובה".
"זה טבעי לחלוטין", היא הרגיעה. "חשוב שתיקחי את הזמן שלך וחשוב עוד יותר שלא תעשי צעדים פזיזים רק בגלל לחץ סביבתי", היא שתקה רגע, מחפשת בינה לבין עצמה את המילים הנכונות. "אבל חשוב לי שתדעי שאמא שלך כן רוצה איתך קשר. ויש דברים שהיא לא יודעת על העבר שלך, יש דברים שגם אני ידעתי רק עכשיו. אני יודעת שיש לך הרבה שאלות, והאמת היא שגם לי. אבל אם תרצי לנסות, תמיד תוכלי להתקשר אליי".
שתקתי עם הרוח, ממשיכה ללכת כשהמחשבות נלחמות במוחי. זית אחד נשמט מהעץ שעמד מולי. מישהו יעבור על השביל הזה, ידרוך. העץ ימשיך לחיות. הזית כבר לא ישאר.
"אומר לך את האמת, אני עדיין מנסה לעכל את כל מה שסיפרת לי", המורה חיה שברה את השתיקה ביננו. "אני מבולבלת נורא. צריכה לישון על זה לילה ולהתייעץ עם האנשים הנכונים. אבל תודה ששיתפת אותי, אפרת".
"תודה שהקשבת", אמרתי והתכוונתי לכל מילה. בשתיקה שלה מצאתי הכלה. כזו שחיפשתי בכל שביל וצומת בחיי ולא באמת מצאתי.
"טוב, אפרת. אנחנו נהיה בקשר", היא אמרה. ברק של עצב או התרגשות כיסה את עיניה. "ותהיי זמינה".
"אני אשתדל".
צעדנו יחד לעבר התחנה ואז נפרדנו לשלום. כשהמורה חיה שאלה לאן אני הולכת, עניתי בפשטות לפנימייה. אבל רק כשהמתנתי בתחנה, מול כל המילים הכבדות והתחושות הריקות, ידעתי שהיעד הבא שלי הוא הכותל.
* * *
הגעתי לשם כמעט בריצה, אל לוח האבנים הקדוש. כמו ילדה קטנה שזרקה עצמה אל זרועות אביה, רצתי אל הכותל, מחפשת נחמה.
הנחתי את שתי כפות ידיי על עיניי והתנדנדתי. בלי סידור. בלי תפילה. ככה סתם, אמא של שבת. בסך הכל ילדה.
בין האבנים הקרות, מצאתי את המקום היחיד שהסכים להיות לי לבית. מצמצתי אל הכוכבים שניקדו את השמיים מעליי, וחשבתי עליהן, על כל הבחירות שעתידות להיכנס לחיי. גם אם אבחר וגם אם לא, אצטרך להתמודד עם ההשלכות. לא אוכל לברוח מעצמי.
דמעות ראשונות התגלגלו במורד לחיי, מספרות סיפור של הווה ועבר.
"אבא, זה כבד עלי המשקל הזה", שפכתי תפילה אל השמיים הכהים. "יש בי כאב אינסופי ואמון שנפגע. איך אוכל לחזור הביתה? איך אוכל להמשיך בחיי כאילו כלום לא קרה?".
חצי שעה חלפה. שלושים דקות של תפילה רטובה שניסתה לדפוק על כל השערים.
התנתקתי מהקיר ואז שמעתי קול בכי חנוק ועצור מגיע מאחת הנשים שעמדה בפינה השמאלית, סמוך לעזרת הגברים. משהו בה גרם לי להתקדם עוד כמה צעדים.
אני מכירה את הקול הזה. ה', אני מכירה.
התקרבתי קצת, כתפיה רעדו ופניה נקברו עמוק באבנים.
התקדמתי לאט, ורק כשעמדתי קרוב-קרוב. הצלחתי לזהות אותה. ליבי החסיר פעימה ורגליי קפאו על מקומן כשגיליתי מי האישה שעומדת לפניי.
זו הייתה אמא. אמא עמדה בפינה ובכתה בקול, זה היה הכתפיים שלה שרעדו.
לרגע אחד, רציתי להושיט את כף ידי אל כתפה, ללחוש לה באוזן שעוד יבואו ימים יפים. עוד תיראי איך הקב"ה יאסוף את התפילות שלנו, אמא. מבטיחה שהוא יוריד עלינו חוטים של אהבה וחסד. עוד תיראי איך הקיר הזה יהפוך לבית מקדש. איך הגלות הזאת תימחק כלא הייתה. עוד תבוא עלינו נחמה.
הושטתי את ידי בהססנות, כמעט מגיעה לכתפה. אך רגע לפני שנגעתי בה, החזרתי את ידי למקומה. רגליי הלכו אחורה מאליהן.
התרחקתי מהאבנים העתיקות, כשרגליי נמשכות אחורה ופניי וליבי אל הכותל. דמותה של אמא הלכה והתרחקה מול עיניי.
היא אולי אף פעם לא תדע שעמדתי שם, ממש מאחוריה. ששמעתי את קול בכיה ולא יכולתי לרפא את כאבה. היא לא תדע שהייתי שם, במרחק נגיעה. כל כך קרובה וכל כך רחוקה.
הנושאים החמים
)
Reactions: מיכל כ., צביקלה, ידידיה94 ועוד 2 משתמשים5 //