עיניים דחוף!!! קרטוקונוס - יש לך את הבעיה הזאת?

  • הוסף לסימניות
  • #82
תנסי ד"ר ויינשטיין היא בשר"פ הדסה
רופאה מעולה מומחית לנושא. יש שם גם אופטומטריסט.
עולה במאוחדת 250 ש"ח.
02-6778899
הייתי שם, והרגשתי שהאופטומטריסטית מנסה למכור לי את העדשות שלה...
אשמח לשמוע שיש עוד המלצות עליה.
והאם כדאי לעשות אצלה את הקרוס לינקינג.
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
הייתי שם, והרגשתי שהאופטומטריסטית מנסה למכור לי את העדשות שלה...
אשמח לשמוע שיש עוד המלצות עליה.
והאם כדאי לעשות אצלה את הקרוס לינקינג.
לא יודע על איזה עדשות מדובר
מה שכן לא נראה לי שחסר לויינשטיין פצינטים לקבוע תור זה המתנה של כחודש וחצי
לגבי קרוס לינקינג כל שבוע היא עושה לפחות לכמה
בני פישר מאוד ממליץ עליה
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
היינו אצל שני אופטומטריסטים שהתאימו עדשות קשות א' ב"ב מאד מוכר תוצאה כישלון מוחלט ב' נמצא בפ"ת ומפרסם הרבה היה לו יחס עוין (היה זה בתקופת הקורונה) והיה כישלון מוחלט אחרי שחזרנו שוב ושוב צריך לדעת שעדות קשות מקשות מאד על ההתאמה והכנסה לעין בצורה מיטבית
 
  • הוסף לסימניות
  • #85
היינו אצל שני אופטומטריסטים שהתאימו עדשות קשות א' ב"ב מאד מוכר תוצאה כישלון מוחלט ב' נמצא בפ"ת ומפרסם הרבה היה לו יחס עוין (היה זה בתקופת הקורונה) והיה כישלון מוחלט אחרי שחזרנו שוב ושוב צריך לדעת שעדות קשות מקשות מאד על ההתאמה והכנסה לעין בצורה מיטבית
מה הכוונה כישלון מוחלט
איזה רמה של קרטוקונוס יש לכם
איזה עדשות התאימו לכם
יש גם עדשה היברדית שחציה רכה
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
בלת"ק - פרופ' צדוק משערי צדק מומלץ מאד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
בלת"ק - פרופ' צדוק משערי צדק מומלץ מאד.
אולי מקצועי אבל אנטיפט!
ממליצה על פרופ' דוד ורסנו מאיכילוב מקצועי מאוד ואנושי
ממליצה גם על ד"ר דניס ויינשטיין רופאה מצוינת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
אולי מקצועי אבל אנטיפט!
זאת לא ההתרשמות שלי.
בכל אופן הייתי מעדיף למקצועי אנטיפט מאשר לפחות מקצועי ופחות אנטיפט.
יש לי אגב רופא ילדים אנטיפט נוראי אבל גם מקצועי מאד... אין מה לעשות, מקצוענות ואנושיות לא תמיד הולכים ביחד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #89
זאת לא ההתרשמות שלי.
בכל אופן הייתי מעדיף למקצועי אנטיפט מאשר לפחות מקצועי ופחות אנטיפט.
יש לי אגב רופא ילדים אנטיפט נוראי אבל גם מקצועי מאד... אין מה לעשות, מקצוענות ואנושיות לא תמיד הולכים ביחד.
זה בסדר שיענה עניינית ולא יהיה נחמד אבל
שיהיה אנושי ושלא יפגע ויציק ללא סיבה ..
זה מהחויה שלי שהיתה נוראית! וסתם כך ללא שום סיבה!
לעומתו פרופ' ורסנו סופר מקצוען וגם אנושי ויתן מענה לכל שאלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #90
זה בסדר שיענה עניינית ולא יהיה נחמד אבל
שיהיה אנושי ושלא יפגע ויציק ללא סיבה ..
זה מהחויה שלי שהיתה נוראית! וסתם כך ללא שום סיבה!
לעומתו פרופ' ורסנו סופר מקצוען וגם אנושי ויתן מענה לכל שאלה.
מתמחה דווקא בקרטוקונוס?
 
  • הוסף לסימניות
  • #91
מתמחה דווקא בקרטוקונוס?

מתמחה דווקא בקרטוקונוס?
מנהל היחידה לקרנית באיכילוב
מומחה לקרנית וקרטוקונוס
אפשר לקרוא עליו ברשת.

לגבי ד"ר דוד צדוק
הייתי אצלו כשעבד באסף הרופא לפני מס' שנים
הלוואי ושינה את התנהגותו והתנהלותו.
ושוב לא מדברת על מקצועיות אלא אנושיות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
מה הכוונה כישלון מוחלט
איזה רמה של קרטוקונוס יש לכם
איזה עדשות התאימו לכם
יש גם עדשה היברדית שחציה רכה
כישלון מוחלט פירוש העדשות לא התאימו המומחה בפ"ת חזרנו שוב ושוב הגיעו המומחים מהחברה ולא עזר עד שנמאס לנו כל פעם לשרוף כמה שעות ויחס עוין התייאשנו והמומחה בב"ב ניסינו שוב ושוב לא הצלחנו להסתדר עם זה ונראה לי אני כבר לא זוכר עבר הרבה זמן שפ"ת טען שב"ב לא צדק ויש לנו רמה קשה של קרטוקנוס והתאימו לנו עדשות שעלו 7500 ש"ח והיום רק משקפים ובכל מקרה טענו לנו שלא תעזור העדשה באופן מוחלט
נודע לנו שממליצים על אופיקה טל רמת גן אצל אבי
 
  • הוסף לסימניות
  • #93
כישלון מוחלט פירוש העדשות לא התאימו המומחה בפ"ת חזרנו שוב ושוב הגיעו המומחים מהחברה ולא עזר עד שנמאס לנו כל פעם לשרוף כמה שעות ויחס עוין התייאשנו והמומחה בב"ב ניסינו שוב ושוב לא הצלחנו להסתדר עם זה ונראה לי אני כבר לא זוכר עבר הרבה זמן שפ"ת טען שב"ב לא צדק ויש לנו רמה קשה של קרטוקנוס והתאימו לנו עדשות שעלו 7500 ש"ח והיום רק משקפים ובכל מקרה טענו לנו שלא תעזור העדשה באופן מוחלט
נודע לנו שממליצים על אופיקה טל רמת גן אצל אבי
מה הכונה לא התאימו
לא היה נח בעין, לא עזר, וכו'
עם משקפיים אתה כן רואה
עדשות משפרות את הראיה יותר ממשקפיים !!!!
לא כל כך ברור מה כוונתך
 
  • הוסף לסימניות
  • #94
אני הייתי אצל דוקטור ליבני בשניידר בכל הטיפול בקרוטוקונוס מרוצה מאוד!
עשיתי גם את הניתוח אצלו וגם היה לי שיפור משמעותי מאוד בראיה עד מצב שהסכים לי לשים עדשות ברוך ה'
ממש ממליצה עליו
מה שכן בשביל להכנס להיות מטופל בשיינדר אתה יכול לחכות הרבה זמן אבל בשניה שאתה בתוכו הכול הרבה יותר מהר
 
  • הוסף לסימניות
  • #95
מה הכונה לא התאימו
לא היה נח בעין, לא עזר, וכו'
עם משקפיים אתה כן רואה
עדשות משפרות את הראיה יותר ממשקפיים !!!!
לא כל כך ברור מה כוונתך
ברור שעדשות משפרות יותר ממשקפיים לא התאימו לנו כי היה מאד לא נח בעין אחת בעין שניה היה בסדר וסבלנו מסחרחרות והתייאשנו מעדשות
 
  • הוסף לסימניות
  • #98
ברור שעדשות משפרות יותר ממשקפיים לא התאימו לנו כי היה מאד לא נח בעין אחת בעין שניה היה בסדר וסבלנו מסחרחרות והתייאשנו מעדשות
גם לי לא הצליחו להתאים עדשות, כמה שניסיתי.

לא קשות, לא סקרלריות. העין דמעה בלי הרף, האדימה, הכל כאב וצרב ואחרי פרק זמן קצר או קצרצר - העדשה נפלטה מהעין החוצה. וניסיתי אינספור סוגרים.

אני היום עם משקפיים, רואה טוב ב"ה, נכון שכך לא יתנו לי להטיס מטוס, אבל זו הדאגה האחרונה שלי כרגע...
 
  • הוסף לסימניות
  • #99
גם לי לא הצליחו להתאים עדשות, כמה שניסיתי.

לא קשות, לא סקרלריות. העין דמעה בלי הרף, האדימה, הכל כאב וצרב ואחרי פרק זמן קצר או קצרצר - העדשה נפלטה מהעין החוצה. וניסיתי אינספור סוגרים.

אני היום עם משקפיים, רואה טוב ב"ה, נכון שכך לא יתנו לי להטיס מטוס, אבל זו הדאגה האחרונה שלי כרגע...
כמה צילנדר יש לך במשקפיים
כי אני לא רואה בעין אחת עם משקפים
 
אני עם חשש לקרטוקונוס. לא מכירה אף אחד עם זה, ממש אשמח להכוונה.
כרגע עשיתי שני מיפויים שיצאו גבוליים. רופא עיניים מהקופח הפנה למרפאת חוץ עיניים.

שאלותי:
1. אני מהמרכז. איפה יש מרפאה טובה?
כרגע קבעתי בשיבא, אבל התור לפני פסח והמיפוי מלפני החגים..
האם יש רופא קרנית מומלץ במאוחדת (אני בשיא)

2. אני רואה טוב עם משקפיים, העדשות ממש לא נוחות ומרגישות שקופצות מהעין. לאחרונה גם מגרד לי ויבש מאוד. זה קשור?

3. נותנים קרוסלינקינג גם במצב כזה? למה לחוכות שחלילה ידרדר?

4. מה ההשלכות של ניתוח זה?

תודה!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הסיפור, כמובן, הוא המלצה בלבד ולהמחשת הטעם.
אני עומד בתחנה, מחכה לאוטובוס. עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שאני יוצא על 50% - 50% - או שיגיע או שיבריז - והוא בחר באופציה השנייה, אין הסבר אחר לכך שפתאום הקו נעלם מהמסך והבא בעוד 25 דקות. מתוסכל וממהר, אני עורך ניתוח מצב זריז: לחכות לאוטובוס הבא, שגם הוא יחליט בכוחות עצמו אם שווה לו לצאת, לעצור טרמפ או לקחת מונית. מונית היא האופציה הפחות משתלמת מבחינת הכיס, ואני מושיט את ידי, מקווה שמישהו יסכים לעצור ברחוב הזה, ששמו מזמן נמצא רק בוויז. אך מסתבר שהנהגים פחות מבינים את הסיטואציה המורכבת, ופחות רוצים לעצור. יש כמה כאלו שמסמנים לך תנועה שאתה לא תבין עם היד. זה יכול להיות "אין לי מקום באוטו", "אני עוצר כאן", "הפרצוף שלך פחות מדבר אלי", או כל פרשנות הגיונית אחרת. גאון מי שחשב על זה ראשון. אחרי שעברו עשר רכבים ושבע עשרה דקות, אני מחליט לקחת מונית - מה שיהיה יהיה. אני מושיט את היד, מונית נעצרת לידי, אני עולה, סוגר את הדלת ומקליק את החגורה. אבל אני לא אוותר להם כל כך מהר! אני מתקשר לחברה המפעילה, אקסטרה, ודורש מהם הסבר הגיוני להיעדרות של הקו. אני נענה בתגובה אדיבה שמשמעותה "אני רק פקידה של פקידה, ואין לי איך לעזור לך כרגע".
אני יושב במונית, הנהג מאותת ימינה ואני מביט בחלון, כועס ומתוסכל. התחושה היא שאין לי, בתור האזרח הקטן, מה לעשות כדי שהוד כבוד מעלת הנהג יואיל בטובו לצאת מתחתנת המוצא! וזו לא רק תחושה, באמת אין לי מה לעשות, בכלל. ואני שואל את עצמי, עד מתי??? בקצב הזה כבר עדיף את אגד! המון תלונות ואיחורים, אבל בסוף אתה מגיע!
מה יהיה???
מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק, רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...774555.jpg
  • תודה
Reactions: net131 //
5 תגובות
נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

אחרי ההצלחה הגדולה של האשכול הקודם והמון לקוחות מרוצות מגולשי פרוג —
החלטנו שוב לפנק את הקהילה הנהדרת כאן לקראת פסח עם הגרלה מיוחדת! 🎉

ב־פיט פירסט תמצאי סטייל נדיר וייחודי לנשים ולילדים —
קלאסיקות ארופאיות לצד טרנדים עדכניים, בעיצוב מוקפד שמשלב
לוק מושלם ונוחות של וואו 👠👟

העונה הלכנו על הקונספט
refresh your self
renew your look
כולנו רוצות גם בפסח הזה להתפרש ולהתחדש על אף ולמרות המצב...
אז בואי תעשי את זה לעצמך ולחברה שלך ב-ח-י-נ-ם
🌸 לקראת פסח – יש לך הזדמנות לזכות בזוג נעליים במתנה – וגם לפנק חברה!


והכי חשוב: אין צורך בסיבות מצערות – פשוט פנקי חברה שמגיעה לה 💖
זה הזמן לשמח ולהפיץ חיוך, במיוחד בתקופה הזאת 🌷

איך משתתפים בהגרלה?
✔️1:
לחצי כאן והירשמי לרשימת התפוצה
✔️ 2: בחרי חברה שאת רוצה לפנק
✔️ 3: בחרי בקטלוג נעל לעצמך והעלי לשירשור תמונה

ספרי לנו כאן בשרשור מי זו החברה המיוחדת ושתיכן תיכנסנה להגרלה.
קישור לקטלוג
אולי תהיו הזוכות המאושרות בזוג נעליים מושלם לחג... ✨
1773338622362.png
1773338635860.png
1773338652547.png
1773338662969.png
1773338682224.png
1773338747855.png
1773338772427.png
1773338788660.png
✨ שימי לב! בחנויות שלנו מחכה לך מבחר עשיר ומגוון — הקטלוג כאן הוא רק חלקי... אז בואי לגלות את הכל מקרוב!


📍 פיט פירסט ירושלים – קניון רב שפע, קומה ב׳ | ☎️ 02-6500445
📍 פיט פירסט בית שמש – לב הרמה, נהר הירדן 1 | ☎️ 02-9996768
✉️ להזמנות במייל: ff029996768@gmail.com
  • תודה
Reactions: שלום! אני יעל.1 //
176 תגובות
כבר תקופה שאני רוצה ללכת לבקר במעלה עמוס.
המקום קרוב יחסית לירושלים (40 דקות בוויז) - בהשוואה לבית שמש לדוגמה, זה מרחק לגיטימי לחלוטין.
מה שהטריד אותי בנושא זה הנסיעה דרך כבישי יו"ש שחלקם עוברים ממש סמוך לכפרים ערבים וכולם משמשים גם את תושבי הרשות הפלסטינית.
זה לא משהו שחרדי מן היישוב רגיל לעשות וזה קצת מעלה חשש.

בשיחה עם תושב המקום (מבין מכרי) - טען האיש שזה משהו שמתרגלים אליו והוא לא מוטרד כלל מהנושא הזה.

במבט מלמעלה ובמחקר קצר ניתן לסכם את הנושא בכמה נקודות:
יתרונות במעלה עמוס:
1. קרבה לירושלים.
2. דיור זול בהשוואה לירושלים / בית שמש (ועוד ידובר..).
3. מקום שקט ופסטורלי (האמנם?).

חסרונות במעלה עמוס:
1. נסיעה דרך כבישים מפוקפקים וסכנת חיים ל"ע.
2. תחבורה ציבורית ירודה מאוד.
3. מחסור בתשתיות כמו סופר נורמלי, קופות חולים, בתי מרקחת, חנויות וכדו'.
4. באופן כללי זה נראה מקום שלא מתפתח (בלשון המעטה.. ועוד יורחב בהמשך בע"ה), יישוב שנוסד לפני למעלה מ-50 שנה ועדיין אין בו בית מרקחת או סופרמרקט ראוי לשמו - זה אומר דרשני.
5. הסכנה הביטחונית שבמגורים בהתנחלות. רק לפני שנה אחד מתושבי המקום כמעט ונסקל למוות בכביש הכניסה ליישוב כשחבורה של פורעים מכפר קיסאן הסמוך ניסו לבצע בו לינץ'.

---

לאחר פרק זמן ארוך שבו לא עלתה בידי לבקר ביישוב, נסעתי לשם אתמול ברגשות מעורבים.
מצד אחד לא היתה בי ציפיה גדולה מהמקום, אך מצד שני כמה מתושבי האזור ממכרי מדבררים את המקום ומשבחים אותו ביותר.

חשבתי לשתף פה את רשמי מהסיור שעשיתי בעיר על מנת להחכים גם אחרים שחושבים על הכיוון הזה כמקום להשתקע ולגור בו.

ברשותכם אתן סקירה קצרה על היישוב למי שלא מכיר ולאחר מכן אצרף גם עדות אמת ממה שראיתי (ואולי גם כמה תמונות שצילמתי, בבחינת טוב מראה עינים..).

---

על דרך חתחתים מתפתלת בין גבעות החול והטרשים של מזרח הרי יהודה נצבת ההתנחלות החרדית מעלה עמוס.

שמו של היישוב הקטן שהוקם בראשית שנות ה-80 (ונקרא על שם הנביא עמוס שפעל באזור) עולה מפעם לפעם בקונוטציות של בעיות משבר הדיור למגזר החרדי ואף לא אחת מוצע כפיתרון אפשרי למחירי הדיור המאמירים בארץ הקודש.

מזה זמן שגמלה בי ההחלטה לבקר בהתנחלות החרדית הראשונה, אך עברו אי אלו חודשים לפני שהצלחתי להתפנות לנושא ולהקדיש זמן לסיור של ממש בשטח היישוב.

למרות היתרון הראשי של מעלה המוס - קרבתה לירושלים - אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמקום אינו נגיש במיוחד.
מבחינת תחבורה ציבורית - קו 365 נוסע מירושלים ליישוב בתדירות של פעם בין שעתיים לשלוש (בסה"כ 10 נסיעות ביום) ובדרך עובר גם ביישובים הסמוכים במזרח גוש עציון (מגדל עוז, אפרת, אלעזר וכו) - תדירות דלה מאוד בהשוואה למקובל בריכוזים החרדים.

נסיעה ברכב למעלה עמוס מוערכת במשהו כמו 40 - 45 דקות (עפ"י הוייז) - זמן סביר לחלוטין (בהשוואה לבית שמש לדוגמה),
*אבל!* בשונה מנסיעה רגילה בכביש 1, המסלול "הבטוח" למעלה עמוס עובר דרך רשת של כבישים מתפתלים בין כפרים ערביים עויינים כאשר חלק גדול משכניך לנסיעה הם תושבי הכפרים הנ"ל ולמעשה רוב לוחיות הרישוי שראיתי סביבי במהלך הנסיעה היו של הרשות הפלסטינית.
זוהי חוויה מטלטלת למי שלא רגיל בה, לנסות ולהתשלב בנתיב כאשר כל היושבים ברכבים שסביבך בחזקת מרצחים ומחבלים - סיטואציה לא נעימה בכלל.

במה דברים אמורים, בנסיעה בשעות היום, קל וחומר בשעות הלילה.
מה קורה אם יש תקלה או פנצ'ר ברכב ואתה נאלץ לעצור בצד הדרך במקום כזה?
זו אינה סיטואציה שמתאימה לכל אחד ויש לשקול היטב את הנושא.

ליישוב ניתן להגיע דרך כביש 60 ואז לפנות שמאלה לכביש 3157, לאחר מכן לעלות על כביש 356 ולעבור לכביש הכניסה של מעלה עמוס - 3698.

אפשרות נוספת ופחות מומלצת היא לנסוע דרך ההתנחלויות תקוע, הנוקדים, ההרודיון וכו' - מה שהגדיר לי אחד מתושבי האזור כ-"חוויה פחות נעימה..".

---

רשמים מסיור ביישוב:
ליישוב הגעתי בסביבות השעה 13:30 בצהריים,
בכניסה ליישוב קיבל את פני שלט חלוד "כאן תוקם מעלה עמוס..", מכיוון שהיישוב נוסד בימים בהם מנחם בגין במנוח כיהן כראש ממשלת ישראל יש להניח שהשלט המתקלף עומד שם למעלה מ-50 שנה, מה שמלמד קצת על האופי המנומנם של המקום ושל תושביו.

היישוב כולו קטן מאוד, כיכר וחצי עם כמה רחובות ללא מוצא.
את הרחובות ניתן לחלק:
האזור הוותיק שמורכב משילוב של מבני אבן עגומים ומתפוררים (אצרף פה תמונות בהמשך בעז"ה) ואזור נוסף של בניה חדשה יותר שבעיקרה כוללת בתים דו משפחתיים.
ניתנת האמת להיאמר - המראה הכללי של ההתנחלות לא עושה רושם של מקום מתוחזק.
גני שעשועים בסוף הקיץ ללא קירוי או ברזנט מלמדים שעריית המקום לא השקיעה בכיוון הזה (ובמה כן?).

תופעה נוספת אליה נחשפתי היא הימצאם של בתי רפאים נטושים לצד בתים בהם מתגוררות משפחות עם ילדים, מראה לא נעים בעליל שמשרה על היישוב הקטן אווירת תוגה וייאוש.

אי אפשר להתעלם מהנוף הבראשיתי והרוגע מסביב.
לעמוד מול הרי יהודה במלוא תפארתם ולנשום את ריחה של אדמת ארץ ישראל זו חוויה משכרת שיש בה כדי לרפא לבבות נדכאים ולהשקיט נפשות יגעות.
אבל אחרי כמה דקות בדממה וברוח - אי אפשר להתעלם מהרגשת אי הנוחות שעולה בך מהשקט הכבד בין ההרים המבודדים.
כשבוחנים את הנוף בעין מדוקדקת ניתן לפתע גם להבחין בצריחי המסגדים מהכפרים שבסביבה או לראות ענני אבק שמעלים טרקטרונים בין גבעות החול שבאופק.
כמו כן הנוף ביישוב וגם בכבישים סביב משופע במגרשי קברות של שלדי רכבים בעלי לוחיות רישוי לבנות וירוקות - מראה מחלחל כשלעצמו.

נוכחות צבאית הדוקה סובבת את האזור, ניתן לראות גם חרדים מאנ"ש נושאים כלי נשק ארוכים ברחובות היישוב, מראה חריג ללא ספק שמוסיף ומעלה סימני שאלה רבים על מצב הביטחון האישי והשקט המדומה בסביבה.

שאלה ששאלתי את עצמי היא: היכן תושבי האזור עושים קניות לשבת?
איפה קופות החולים? איפה בתי המרקחת? איפה קונים כיפה וציצית?
בכפר קיסאן?
בכפר תוקוע?

בשונה מהאזור המערבי של גוש עציון שבו יש מרכזי קניות וחנויות רבות - נראה שחלק זה של הרי יהודה לא מפותח דיו וגם לא נראה שמישהו מתכוון לשנות זאת.

לגבי מחירי הדיור - יש להניח ששכירות במקום שכזה תהיה זולה משמעותית משכירות באזור ירושלים או בית שמש.
דא עקא - קשה לתת תשובה לשאלה הזאת מכיוון שברגע כתיבת האשכול אין ולו נכס אחד מפורסם להשכרה באתר יד2 במעלה עמוס (לא להתבלבל היישוב הסמוך "איבי הנחל" אשר הוא סיפור בפני עצמו וראוי לאשכול משלו).
כנ"ל לגבי קניית בית - באתר יד2 מפורסם רק נכס אחד למכירה אך ללא ציון מחיר.

---

לסיכום,
במעט השקעה ורצון טוב ניתן היה לפתח באזור מעלה עמוס קהילה חרדית איתנה או אולי אפילו רצף של יישובים שהיו יכולים להקנות ביטחון אישי וכלכלי לאזור כולו ואף להוות פיתרון של ממש עבור זוגות צעירים רבים.
בממשלה שבה במשרד השיכון יושב שר חרדי ניתן היה לצפות לקצת יותר השקעה בכיוון הזה.
ניתן לקחת לדוגמה את העבודה של סמוטריץ להוספה והרחבה של התנחלויות דתיות ביו"ש, שיפור והרחבת הכבישים וכו' וכו',
ועוד חזון למועד.

אם יש פה מתושבי מעלה עמוס בפורום - אני חושב שכולנו נשמח לשמוע מכם עוד לגבי מוסדות לימוד וסגנון האוכלוסיה ביישוב.


___

מפה הגעה ליישוב:
1758884520231.png

מבנה נטוש במעלה עמוס - מראה אופייני לרחובות היישוב..
1758884530899.png


עמדת שמירה צהלית עזובה בשטח היישוב:
1758884544390.png


נוף לכיוון צפון (כפר קיסאן):
1758884556568.png


מראה הנוף לכיוון מערב:
1758884569867.png
שיתוף - לביקורת אז והיום
אז והיום.
מאת: ש. לוינגר
שנת ה'תשפ"ו-[ג' אלפים נ"א]

קרני שמש ראשונות של בוקר בקעו מבין שני עננים לבנים, אני מביט בהן, מתפלא על היופי. הכיפה צונחת מראשי, אני תר אחריה מנסה להבין להיכן צנחה. אני מביט על האדמה, מרים גבה אחת כלפיה מעלה, אחר כך מרים גם את ראשי לשמיים.

רגע, הכרה נפלה בי. אני מביט לכל עבר, לא מבין. איפה אני? איך הגעתי הנה? מה זה המקום הזה?

איש מבוגר נושא מקל הליכה עובר לצידי, אני עוצר אותו. "סליחה".

האיש עוצר מביט אליי. "כן איש צעיר, הזקוק הינך לעזרה?"

"אכן", למה אני מדבר ככה? ממתי? 'אכן'. "היכן אנחנו?"

"יהודי אתה? מה שימך?" הביט בי האיש.

"הינני", מה קורה לי בדיבור? "יהודי אני. אבל אינני מכאן. שמי יואל מנצור". אני שולח יד ללחיצה, כנהוג בדורנו, אולם האיש לא הגיב, הביט בידי במבט מתפלא. "מה שימך?" החזרתי את ידי חזרה.

"נתנאל בן יגאל משבט בנימין אני", האיש מתקדם אלי מניח את כובד משקלו על כתפי, נעזר בי כמשענת. "היודע אתה כי חג היום להשם?" האיש נראה בעיניי מבוגר הרבה יותר מכפי הנראה לעין. "כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום. עלינו להזדרז להגיע להר המוריה, אל בית המקדש".

היום חג? על איזה חג הוא מדבר?

"בוא, בוא נערי. נמשיך יחדיו אל מקום השכינה". האיש מושך אותי להתקדם, אני צועד איתו יחד. עולים לכיוון ירושלים – לפי הבנתי.

אני עדיין לא מבין מה אני עושה באזור ירושלים, איך הגעתי למצב שאני צועד עם איש מוזר בדרך לירושלים, בלי רכב או לכל הפחות האופניים החשמליות שלי.

למה אין כביש, וכל הדרכים הן דרכי עפר לא סלולים כלל? האם בשנת תשפ"ו הדרך לירושלים חזרה להיות כבימים עברו? האם בית המקדש השלישי נבנה? אם כן מתי?

מה הדבר האחרון שעשיתי? אני מהרהר בתוכי, מנסה להיזכר מה היו הרגעים האחרונים שחקוקים בזכרוני.

רגע! הייתי בשיעור של ר' אליהו פרידמן. אני מישיבת זכרון אברהם בבני ברק!!! אז איך הגעתי הנה? ומה קרה לדיבור שלי? מדוע אני מדבר בשפה מוזרה, כאילו בלעתי חמישה חומשי תורה.

"נו, נערי. תכף מכריז הכהן הגדול על השעיר להשם". מזרז אותי האיש. אני מתקדם מהר יותר.

שערי חומות ירושלים נגלות מול עיניי. גדולות, יפות. לרגע לא שיערתי שכך היא, ירושלים. שנה שעברה ביקרתי בעליות האלו, משום מה הן לא היו גבוהות כל כך כמו עכשיו, וגם הדרך הייתה סלולה בכביש אספלט, ובכניסה לעיר אין חומות ענק. מה קורה פה?

"הגד נא לי בבקשה, באיזו שנה אנחנו נמצאים?" דיבורי השתרבב חלק מן התקופה וחלק מהעתיד – כך אני מבין.

האיש נשען על חומות העיר. "השנה היא השנה העשרים ושבע למולכו של המלך חזקיה".

מה??? שנת מה? למולכו של מי? מה הולך כאן? נכנסתי למכונת זמן, בטעות? אבל עדיין לא המציאו מכונה כזאת! מה הולך כאן?!

"מה לך כי חדלת ללכת? אין פנאי להתמהמה הנה השומע הינך? זהו קולו של סגן הכהנים".

קולו בס חזק נשמע מהמשך הדרך, אני מאמין לאיש שמדובר בסגן הכהנים. השמש כמעט מגיעה לאמצע השמיים, העננים כבר אינם לצידה, החום יוקד. אני מזיע בכל חלקי גופי.

ראשי סחרחר עלי, אינני מצליח להבין מה אירע, איך הגעתי לתקופה הזאת? מה קרה לדיבור שלי? מי האיש הזה שמוליך אותי לאזור המוזר הזה שנקרא ירושלים? מה קרה להוריי? היכן היא משפחתי? האם ראש הישיבה שם לב שנעלמתי? לאיזו מכונת זמן נשאבתי?

אני מתחיל לרוץ עוקף את האיש, נכנס פנימה אל העיר.

אין אנשים, אף אחד, המקום כאילו שומם.

"היכן הם כולם?" אני מתחיל להשתגע מהדיבור הזה! האיש מורא לי להתקדם. אני מציית מתקדם אל פנים העיר. ולמחזה שראו עיניי לא ציפיתי.

המון אנשים צובאים את העיר העתיקה לבושים לבן, נראים כמלאכי עליון. אני מביט בפלא הזה בעיניים פעורות, הייתכן!!! יום כיפור היום!!! חלחלה עוברת בי.

מעולם לא רעדתי ביום כיפור. בכל עשרים שנותיי לא הרגשתי צמרמורת מהיום הזה. והנה לראשונה משהו בי מתחלחל.

האם זה קשור לתקופה בה אני נמצא? אולי זה בגלל שגם דיבורי השתנה מעט? יכול להיות שגם הרגשות השתנו בי?

שני זרים נצמדים אלי, עומדים קרוב מוחצים אותי מעט, אני מסתכל על לבושי, ונדהם. מהיכן הגיע הבגד הזה שאני לובש? ממתי אני לובש מן חלוק לבן כזה? הסחרחורת בראשי ממשיכה לחוג, הצמרמורת מטפסת במעלי גווי. רגלי חשבו להיכשל, אולם אני תופס אותם בכוח לבל יקרסו האחת אל חברתה.

קול רעש גדול בקהל, סגן הכהנים כיבד אל הבמה את המלך חזקיה. אני לא מצליח לראות אותו אבל כן שומע את קולו. וקולו משרה בי איזו שהיא נחמה, רוגע. אני מרגיש בטוח. המלך הזמין אל הבמה את הנביא ישעיה, חמיו. קולו המיס את ליבי.

לא הבנתי מה קורה לי.

או שהשתגעתי, או שאני חולם. זה לא יתכן! לא הגיוני בשום צורה!!! אין מצב שחזרתי בזמן! אני לא מאמין שאני בתקופה הזאת.

הרגשתי שזו הייתה אחת השנים הטובות שהיו לנו בתור עם, אחרי שלמה המלך.

אומנם הכרתי את המשך הסיפור, אבל זה לא הפריע לי בחוויה.

הנביא סיים את דבריו. אני רציתי יותר, השתוקקי להיות חלק מהמעמד. התקדמתי, דחפתי אנשים, אני רוצה לראות, להבין, להשכיל. אני צמא לדברי התורה המתוקים שנאמרו כת. מעולם לא שמעתי חידושים מעין אלו. ואני נחשב לעילוי בישיבה שלנו.

הגעתי! אני מאושר. עומד במקום המשקיף על הבמה הגדולה. אני שוטף את עיניי בכל מה שמסביב. והלב שלי צונח באחת. רגליי אינן מתפקדות, אני נתמך בשני אנשים שעמדו לצידי, כמעט נופל.

הייתכן!!!

בית המקדש נמצא מול עיניי!!!

בית המקדש הראשון!!!

הזהב, ההוד, הפאר, החן, אור מוזר בוקע ממנו. אור שמאיר כעין השמש. לראשונה אני מבין את משמעות המילים ירושלים אורו של עולם. אם בית המקדש מאיר בכזה אור, ודאי שירושלים תאיר את כל העולם.

הלב שלי דופק בעוצמה, המוח קולט כל פרט. אני חושב לרגע אחד על המשפחה, על החברים, כמה הם מפסידים. כבר לא אכפת לי איך הגעתי הנה, לא אכפת לי מה התאריך, מה השעה, ומי כל האנשים שעומדים מסביבי.

בית המקדש עומד על תילו, והוא מול עיניי.

מה זכיתי? למה דווקא אני? אני מדחיק את המחשבות האלו אחורה אל ירכתי התודעה, אני חייב עכשיו להתרכז. מה הוא אומר הכהן, אני בקושי שומע אותו. אני מרגיע את גופי המשתולל מהלם, ומקשיב בקשב לדברי הכהן, מסכת יומא מתחילה להתעורר בראשי.

הכהן הגדול עמד באמצע מולו הקלפי, לצידו שני שעירי עיזים עומדים אינם זזים, כמו ממתינים לגזר דינם. ובצד עומדים סגנו וראש בית אב.

הס הושלך בקהל, כולם ממתינים למוצא פיו של הסגן, אף אחד לא רוצה שהראש בית אב יפתח את פיו ראשון. אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול, הגבה ימינך. ואם של שם עלה בשמאלו, ראש בית אב אומר לו...

קולו של הכהן הגדול מהדהד בקול "להשם חטאת". אחד מהשמות המפורשים נאמרו מפיו, אבל לא הצלחתי להבין דבר. קולו חזק, מעביר בי צמרמורת.

ואני ביחד עם כל הקהל צעקתי: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". מזל שלמדתי את המסכת הזו, אחרת לא הייתי יודע מה להגיד.

ידיו של הכהן הוכנסו לקלפי ויצאו מהן במהירות. שני גורלות. שני שעירים. בכל יד גורל אחר. אחד להשם ואחד לעזאזל.

הסגן הרעים בקולו. "אישי כהן גדול הגבה ימינך", שמחה נשמעה בקהל.

חוט צמר אדום נקשר על רגלו השמאלית של השעיר לעזאזל, והוא נלקח לפינה צדדית, ממתין לתחילת הגזרה שנפלה עליו.

בית המקדש כאן! אני לא מאמין! הוא נראה בדיוק כמו בציורים רק מואר וזוהר יותר.

אחר כך נעמד הכהן הגדול מול השעיר העומד להישחט וקשר לו לשון של זהורית על צווארו, הניח עליו את שתי ידיו והתוודה.

פתאום הבנתי מה זה ווידוי?! לא כמו שעשיתי עד היום, אגרפתי את יד ימיני והיכיתי במהירות על לוח ליבי, מנסה להספיק לסיים את הווידוי הארוך לפני החזן. לפתע הבנתי. כך זה צריך להראות!!!

"אנא השם", קולו של הכהן דומע, עיניו זולגות דמעות. תחינה בקעה מגרונו. "עוויתי, פשעתי, חטאתי לפניך... אנא השם כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך..."

מעיניי גולשות דמעות. התרגשתי כמו שלא התרגשתי מעולם. הבנתי איך אמור להראות יום כיפור רגיל. נזכרתי פתאום בכל סיפורי המשגיחים על אלול, שפעם בדורות עברו כשהיה מגיע אלול היו נכנסים אנשים לפחד, חרדה, מזדעזעים אמות סיפי הלב. כעת הבנתי במה מדובר! הלב שלי בקושי מצליח להחיל את שעיניי רואות.

הכהן סיים ושוב כולנו עונים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". המילים האלו קיבלו משמעות מחודשת. כל הפאר, ההדר, ההוד, האור שבוקע מהמקדש, מתגמד ליד המלכת השם יתברך. זאת מן הרגשה כזאת שרק מי שנמצא במעמד הזה יכול להבין את זה.

הקרבן להשם נשחט, הכהן הגדול נכנס פנימה, ויצא. כהני עזר מיהרו את המלאכה, עוזרים במה שיכלו.

אחר כל זה ניגש הכהן הגדול והניח ידו על שעיר לעזאזל. והתוודה את עוונות בית ישראל. צמרמורת שבה וניערה את חושיי, מטלטלת אותי חזק. אני יואל מנצור הקטן מישיבת 'זכרון אברהם' בבני ברק משנת ה' אלפים תשפ"ו עומד ורואה את סדר העבודה. אותו סדר עבודה הנאמר מפי החזן כל תפילת מוסף של יום כיפור.

אני לא מבין מה זכיתי שהגעתי למעמד הזה? על מה העניק לי השם יתברך את הזכות הזו לחזור אחורה בזמן? אני צובט את עצמי, לראות שזה לא חלום, וזה לא. אני עומד ושומע את הכהן הגדול בוכה ומתוודה.

"אנא השם, עוו, פשעו, חטאו לפניך עמך בית ישראל". ואני בוכה יחד איתו. "כי ביום הזה יכפר עליכם..." שם השם המפורש בקע מגרונו של הכהן הגדול.

ואנחנו שעמדנו עד עכשיו צפופים, משתחווים על הארץ, וכל הצפיפות שהייתה לא הורגשה יותר, כאילו הקרקע התרחבה, גדל השטח. "ברוך שם כבוד מלכותו..." אנחנו צועקים בשלישית, פנינו טוחות בקרקע.

הכהן הגדול מסר את השעיר לעזאזל למי שמוליכו. והוא נילקח לבית שילוחו. רציתי ללכת אחרי השעיר, להבין מה יהיה גורלו, איזה אדם לוקח אותו, ואיך נראה כל התהליך. אולם יצרי תקף אותי להישאר, להביט. היופי היה מהפנט.

ספר תורה נפתח, הכהן הגדול החל קורא בו בפרשת אחרי מות. אבל הראש שלי כבר לא שם. אני משקיף על בית המקדש לא מאמין, אוחז את לוח ליבי. מה הולך כאן?

שמעתי את המלך חזקיה, את הנביא ישעיה, ראיתי את טקס סדר העבודה, עכשיו הכהן הגדול קורא בספר התורה שלו!!! מה עוד? הלב שלי דופק בעוצמה, אני מנסה לייצב אותו. הסחרחורות לא מפסיקות. הרעד ברגליי תוקף שוב. אני רואה שחור, ההכרה מתעמעמת לי.

שקט. אני שומע שקט. כאילו אני כבר לא קיים.

אולי אני כבר לא...


.....

ישיבת 'זכרון אברהם' תשפ"ו

"יואל מנצור, אפשר לדעת מה נראה לך שאתה עושה?" אני שומע קול מוזר, נעים ובו בזמן תקיף. הרב אליהו פרידמן? מה הוא רוצה? גם הוא הגיע אל העבר?

אני פוקח עיניים, מנגב את שפתיי מריר שינה. איפה אני עכשיו? איך הגעתי הנה? איך חזרתי להווה?

"אני לא מבין איך נרדמת בשיעור?" הרב מביט בי במבט חם, אוהב. זקנו הלבן מדגדג אותי. אני מתרומם בבהלה, ומתיישב מיד.

מה זה? איפה כל האנשים שמחצו אותי לפני רגע? איפה הכהן הגדול? המלך חזקיה? הנביא ישעיה? איפה כולם? מי החזיר אותי בזמן? רגע, רציתי להיות עד סוף שמיני עצרת. רציתי לראות את שמחת בית השואבה!!! רציתי להיות ברגל!!!

התחלתי לבכות.

"לא יואל אני לא התכוונתי...". הרב פרידמן התיישב לצידי מניח עלי יד. "בסך הכל רציתי להגיד לך שהפסדת את הסוגייה היפה ביותר במסכת יומא, זאת הסוגיה המרגשת ביותר".

"באיזו סוגיה מדובר?" אני נעמד שוב, מניח את שתי ידיי על מצחי. הסחרחורות אבדו, כאב הלב איננו, אני עומד על הרגליים, הראייה לא מטושטשת. מה קורה כאן?

"אני כמובן מדבר על סדר העבודה, היום התעמקנו בנושא הזה".

חיוך מאושר על פניי, אני מרגיש אותו. "כבר הייתי שם. לא הפסדתי דבר". אם כבר ההיפך הפסדתם אתם שלא באתם איתי!!!

"היית שם? אני לא מבין, איך?" הרב אליהו נעמד גם הוא תופס את מבטי. "על מה אתה מדבר, צדיק?"

"הייתי שם. ראיתי הכל. את סדר העבודה, את הכהן, את הנביא ישעיה, את המלך חזקיה. הכל".

"מתי?"

"עכשיו. חזרתי בזמן!!!".

"אני מבין", חייך לעברי הרב פרידמן. "אתה יודע השיעור היה משהו כמו ארבעים דקות, בכל הארבעים דקות האלו ישנת פה. זה הפריע לי כל מהלך השיעור. כאב לי על העילוי של 'זכרון אברהם' שישן בשיעור כל כך מרתק".

"אז מה בעצם זה אומר... שלא... זזתי מפה בעצם?"

"לא. היית כאן כל הזמן. וישנת", צחקוק קל בקע מגרונו של ראש הישיבה. "אתה בעצם האזנת לדברים שלי וחלמת אותם. וככה הייתי מצפה מעילוי שכל ראשו בתורה, שגם שהוא ישן, יקשיב ויחלום דברי תורה". הרב פרידמן העניק לי חיבוק אוהב.

.....

יום כיפור הגיע, ואני יודע!

השנה לא תהיה כמו שנה שעברה. יום כיפור הזה אני לא אעשה ווידוי במהירות, הפעם לא אנסה להספיק את החזן, השנה אני מתכוון להתפלל כמו הייתי אני יחידי בעולם.

השנה אדבר עם השם כאילו אני אדם הראשון בשעתו. כמו הייתי אני אדם הראשון. אין איש מלבדי. אהיה בבית המדרש בישיבה, התפלל במניין, אבל לא אהיה מקובע לחזן, אבכה, אתחנן, אבקש, הכל. כיחידי בעולם.

זה לא עוד יום כיפור רגיל.

אומנם חלמתי את יום הכיפורים בבית המקדש. אבל הייתי שם! אני יודע את זה! הרגשתי את זה בעצמות, בליבי, בכל תא בגופי.

זה יום כיפור אחר לגמרי. זה היום כיפור!!!

בעזרת השם אני משוחרר יותר, מרוגש יותר. מרגיש את יום כיפור כמו הייתי מזדעזע מאלול בדורות עברו.

אני יודע איך הכהן הגדול הרגיש כשהתוודה, ראיתי אותו. כעת אני יודע איך ווידוי אמור להראות. זו לא עוד דפיקת אגרוף על החזה. זה זעזוע הלב, שבירת חומות הגנה, ניקוי המידות. אלו לא סתם מילים שכתובים שחור על גבי לבן, אלו געגועים.

כשאמרתי עד היום 'חטאתי, עוויתי, פשעתי'. הרגשתי שאני אומר, מצטער, וזהו. היום אני מבין לא כך. אני לא אומר את המילים האלו רק כדי לכפר על חטאיי, אלא כדי להתקרב אל השם, יש בי געגוע אליו, ורק עוונותי הרחיקו אותי ממנו.

הווידוי הזה יוצר קירבה!

הבנתי את זה כשהבטתי בפניו של הכהן הגדול, כשאמר "אנא השם". זה לא היה 'אנא' של בקשה, זה 'אנא' של תחינה, והדמעות היו געגוע מהול בצער, בחרטה.

אז כן. אני עומד מול ארון הקודש עכשיו, שומע כל נדריי.

ויודע בוודאות גמורה.

יום הכיפורים הזה, יהיה שונה.

יהיה אחר!


- סוף -
בתקווה שגם לנו יהיה יום כיפור אחר. שנבין את המעלה של היום הזה. ונרגיש את הקרבה הנקייה לריבונו של עולם.
שנה טובה וגמר חתימה טובה!!!
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
תעתועי הזמן פרק י"ז
פרק יז

מרתה הייתה ידידת אמת. כשהתוודעה למצבה החדש של ידידתה איילת, הציעה לה לגור בביתה תמורת העסקתה בטיפול בילדיה ובניקיון ביתה. כשסיפרה זאת ליעל שגרה במרחק של שעה הליכה, הגיבה באיפוק.

"אינך נותנת לי את ברכתך?" תמהה איילת.

"כעת, כשאני בטוחה שאת מזרע היהודים, לא אתן לך את ברכתי".

"קודם דחית את הרעיון לעזור ליוליאנה בארמון וכעת את לא מרוצה מהידידות שלי עם מרתה. ואולי היית שמחה אם הייתי מוכרת את עצמי לשפחה, העיקר שתהיה יראת שמיים". התיזה ברוגז.

"כשהייתי בספק לגבי יהדותך נתתי לך את ברכת הדרך. רציתי שתצליחי. אבל מן השמיים נשאו אותך רגלייך דווקא לכפר הארבלי הרחוק.

"זו הייתה טעות לשהות בביתו של הרומאי מריוס. כנראה שאין את לומדת מניסיונם של אחרים. לכן נתנו לך להתנסות בעצמך ולחוות את אורח חייהם. אבל אצל מרתה את עוברת מהפח אל הפחת. הכנסתי אותך לביתי ברצון ואהבה עד שנתקלתי בקושי כלכלי. נפרדתי ממך בכאב לב. וכי נראה לך שאני שונאת אותך ורוצה שיהיה לך רע?"

"אבל נראה שאת מעדיפה את האפשרות שהזכרתי".

"חס ושלום, אסור על פי תורתנו הקדושה שבת ישראל תמכור את עצמה לשפחה. אחרי שאני יודעת בבירור שאת יהודייה איני יכולה לתת לך את ברכתי. בת ישראל היא בת מלכים ויקרה עד מאוד בעיני ה'".

"מעולם לא נמכרה יהודייה לשפחה? פגשתי כמה עבדים ושפחות". הצטמררה איילת כשנזכרה בעבד האומלל.

"זה רק במקרה שאביה נאלץ למוכר, וגם אז התורה חסה על כבודה והיא משתחררת ברגע שהתבגרה, בגיל 12 לערך. מקרה אחר הוא כשיהודי נאלץ להימכר לעבד והוא משתחרר אחרי שש שנים. משפחתו משוחררת כי היא לא נמכרת לעולם".

"אז מה לא בסדר אצל מרתה?"

"מרתה היא לא מבני עמנו אף על פי שהיא הגונה וישרה. ואין זה נאה שתשמשי כמשרתת. צריך להיות ההפך. הן משרתות בביתנו. לא מקובל שבן העם הנבחר יהיה עבד של הגוי. אבל לא זו הבעיה. אין פרנסה המביישת את בעליה. עדיף להיות מועסקת בזה העיקר לא להצטרך לבריות".

"אם כך מה הבעיה?"

"את באמת לא יודעת? הכול שם טרף. בשר וחלב. שלא לדבר על דבר אחר שנאכל שם. וכל הבית הוא בית גילולים. הכול טמא למהדרין. אילו היית בתי הייתי שומרת עלייך בשלשלות של ברזל. בבקשה איילת, תחזרי".

"מרתה טובה אליי והיא מעריצה את היהדות. לפעמים נראה לי שהיא יותר יהודייה ממני".

"אל תלכי שולל אחרי מראה עיניים. יש גם גויות טובות לב ונעימות. כל היהודים שהתבוללו דיברו כמוך. תמיד זה מתחיל בקשר נוטף דבש ובשיחות נעימות. לאחר מכן נכנס ללב הספק וקול חדש מנקר במוחך: בעצם במה אנו עם סגולה יותר מהם? ואז קל מאוד ללמוד ממעשיהם.

"ובסופו של דבר את מגלה שניתקת את החוליה של שרשרת הדורות, כי משם את ומשפחתך לעתיד כבר לא תהיו יהודים. ואת כל כך מתעקשת להיקרא יהודייה ונעלבת כשמטילים בך ספק".

"היהדות שלי אינה מוטלת בספק. מה שאת טוענת הוא תעודת עניות ליהדות. אם ידידה טובה נותנת לי קורת גג, זה אומר שאיבדתי את שיקול דעתי? את הופכת את היהדות למשהו כל כך חלש ושביר".

"היהדות תמיד תישאר חזקה. הדעות והמסקנות שלך הן תעודת עניות לנפש האדם. הנפש חלשה ושבירה ועלינו לא להביא אותה למצב כזה".

"אני יהודייה בדיוק כמוך".

"במה את יהודייה?"

איילת שתקה. אין לה מה לענות. האמת שלא נוח לה לראות את אתוס, בעלה של מרתה, עובד אלילים ומטפח את פסליו הרבים. היא קצת חוששת כשהוא משתכר. היא חשה זרה מאוד למקום. נקודת האור היא השיחות הרבות עם מרתה והטיפול בילדיה המתוקים. ובמה תוכל לבטא את יהדותה? אוף. יעל יודעת לגעת בנקודות רגישות. היא תימנע מאכילת בשר וחלב. לפחות תוכיח שהיא יהודייה במשהו. כמה ירדתי בשמירת ההלכות שלמדתי אצל יעל. אני עוד אוכיח ליעל שהיא טועה בקשר אליי.

<<<<<<<<<<<

"יוחאי, עד מתי תסתתר? עד מתי תכניס עצמך למקום סכנה?" התחננה יעל כשראתה אותו.

"אימא אל תדאגי. כרגע אין לנו מערכות קשות. פה ושם מתכננים מארבים כדי לחבל בכל מיני ביצורים שנבנו להגן על המושלים החמסנים".

"אינך מבין שחיינו אינם חיים? מעת לעת משאיר אתה אותי בדאגה מטורפת. אתה מגיע פעם כשהלבנה במלואה ופעם בהולדתה", אמרה יעל במצוקה, "ואינך שם ליבך שאין שנתי שינה. בחלומותיי הטרופים נאבק אתה במלתעות שיניהן החדות של החיות האיומות שפוקדות את לילותיי".

"אימי היקרה, יש לי מטרה קדושה. אנו נלחמים בעד אדמת ארצנו שלא תהיה מרמס לזרים. כמה פעמים אצטרך לחזור על כך?"

"האם גבורת ידכם השיבה לנו את ארצנו?"

"אימא, אם היו מצטרפים אלינו כל יושבי הארץ במלחמתנו, היה בא קץ לסבלנו".

"לא לימדנו אותך שלא החרב המונחת על צווארנו ממיתה, אלא החטא?"

יעל נשאה עיניה ושמה ליבה לשערו שצמח פרא לראשו ולזקנו שהחל לצמוח. "לך, בני, לבית המדרש, שמח את אביך שיש גבורה יהודית בראשך ולא רק בחרב ידיך. זכור שהבטחת שאם נפשך תישאר לך לשלל תקדיש שעה ללימוד תורה ביום".

"צדקת, אימי".

יוחאי צעד לעבר הדלת ופתחה. לאחר מכן חכך בדעתו וחזר בצעד מהוסס. אימו שלחה לו מבט שואל.

"התלבטתי אם לשתף אותך. מצאתי בבית כמה חפצים מוזרים. חשבתי שחשוב להציג אותם לאבא שייכנס היום לסנהדרין הקטנה שידונו אם הם פריטי הכישוף של איילת". הוא הוציא מכיסו פנס ומכשיר שחור עם לחצנים וסיים במרובע קטן עם כיתובית, חלק למגע.

יעל נרתעה. "כל זה היה בביתנו כל כך הרבה זמן? אנא, צא עם כל הסכנות מפה".

"לא רצית להאמין, אבל הפעם זה יהיה עם הוכחות".

מבטיהם הצטלבו. יוחאי יצא ויעל נזרקה מותשת על המיטה לשעה ארוכה. מה זה כל החפצים המוזרים? האם הצליחה איילת להוליך שולל את כולנו? מדוע עשתה זאת? כמה טוב ששילחה אותה מפה. מי יודע אילו צרות יבואו בעטיים של כישופיה?

<<<<<<<<<<<<<<<





איילת שיחקה עם ילדיה של מרתה בשדה המרוחק כמדי יום ביומו. הפעם הילדים היו כל כך מרותקים לסיפוריה על ציפור הברזל שמטיסה אנשים, שאלותיהם החקרניות לא נתנו לה מרווחי זמן להסביר להם שכבר מאוחר וצריכים להספיק לישון. את שיירי הפת, ארוחת השינה, חיסלו ברעבתנות.

"תראי את הנשר מעלינו. האם ציפור הברזל גדולה יותר? ואיך לא נופלים ממנה?"

איילת נשאה עיניה מעלה והנה נשר גדול כנף ממריא. "הינה. שימו לב ממש כמו הנ..."

היא לא סיימה את המשפט וצעקה נפלטה מפיה. הנשר נהפך לכדור אש ונעלם.

הילדים ראו גם הם את המחזה אבל להפתעתה נשארו שלווים.

"מה זה היה?" שאלה ספק אותם ספק את עצמה.

"הרבה פעמים זה קורה בחורשה הזו".

"למה?"

הילדים משכו בכתפם ולא ידעו להסביר עד שהגדול הצביע על המבנה הנמצא במרחק כמה דונם.

"מה הקשר?"

בינתיים התקרבה שיירת הזאטוטים לביתם. מרתה יצאה לקראתם.

"איך אוכל להודות? תודות לך אני מספיקה לכבס בעוד שני בתים ובמשכורת הדלה להביא טרף לביתי".

"כבר הסברתי לך שאין את צריכה להודות לי. אצלך מצאתי קורת גג".

"אני מקווה שאצליח לשכנע את בעלי שתישארי". מרתה שלחה לעברה עיניים עצובות. "את יודעת כמה הוא קשה". הוא כל כך שקוע באמונות ההבל. ואיילת, הכופרת לדעתו, תביא אסון לביתו.

"אני יודעת מרתה". אמרה איילת בהבנה. "אינך צריכה להסביר לי, לא אישאר פה זמן רב".

"איילת, אתפלל שתחזרי לעתיד". אולי יש משהו של אמת. כבר לא הייתה בטוחה שזו מחלת נפש. אין סימנים של חוסר איזון.

"תודה לך. את היחידה שמאמינה לי, ואין לך מושג כמה זה מחמם את ליבי".

"נכין לשתינו משקה".

"ראיתי קודם נשר שנהפך למאכולת אש".

"בוודאי, ליד עצי הברוש ישנו בית מדרש יהודי. יושב שם איש קדוש עד מאוד שכל עוף שעובר מעליו נשרף".

"ואת רוצה להגיד לי שאת מאמינה בזה?"

"ראיתי זאת בעיניי כמה פעמים". התרגשה מרתה הנוכרית. "הוא יהודי קדוש מאין כמותו. אפילו בעלי, שהוא איכר עובד אלילים ומגושם, מתקין מחדש את השביל המוליך אליו שנסתם מימי הגשמים".

מה שמו?"

"יונתן בן עוזיאל. תלמידו של נשיא ישראל הלל הזקן".

"וזה באמת נובע מקדושתו?"

מרתה פקחה עיניים גדולות. "אינני יודעת, אבל את יהודייה, כך סיפרת לי. היהודים הם מקור החוכמה והקדושה. את כל מעיינות החוכמה בעולם אלוקים הוריד לחכמי היהודים".

"ליוונים גם נפתחו מעיינות חוכמה אדירים. בטח שמעת על פלטון, על סוקרטס ועל אריסטו, אף אחד מהם לא היה יהודי".

"מדוע את מזלזלת בעם שלך? העם היווני היה נבער מדעת עד שעלו לשלטון ואז---" בלעה מרתה את רוקה. כל כך קשה לה להבין את היהודים המשונים שרוצים לברוח מהיותם עם סגולה. "ואז הכריחו את חכמי התורה היהודים לתרגם את הספרים הקדושים ליוונית. השליטים ניכסו לעצמם את מה שרצו וקראו לזה חוכמה יוונית".

"את בטוחה?"

"כל יהודי מירושלים שירד לאתונה התבקש לשאת דברי חוכמה והיו בונים לו קתדרה. חכמי העיר התקבצו סביבו להתבשם מדבריו המאירים שהגיעו מקדושת ירושלים".

"אז למה הם שונאים אותנו?"

"כי אתם ואנו לא כוחות שווים. איפה שנהיה ביחד, תמיד תתבלטו לטובה. אינכם נותנים לנו מקום להתגדר ולהיות טובים מכם".

דפיקה מהוססת נשמעה על הדלת.

מרתה ניגשה לפתוח. זה לא בעלה. הוא לא נוהג לדפוק. היא פתחה אשנב צר. חוץ מאפלה סמיכה לא ראתה דבר. "מי שם?"

"יעל". נשמע קולה העדין של יעל.

"היכנסי".

יעל נכנסה, מנסה להרגיל עיניה לאור המרצד של נר השמן. "העוד איילת אצלך?"

"ודאי".

איילת קמה ממושבה. היא התפלאה מדוע היה חשוב ליעל לראותה מאוחר בלילה. "יעל, קרה משהו?"

"לא, בעצם באתי לבקש סליחה בשמי ובשם יוחאי".

"סליחה? על מה? נהגתם עימי לפנים משורת הדין. עשיתם הכול שארגיש נוח".

"קשה לי קצת לומר". יעל התקשתה להסביר את עצמה.

"הרגישי נוח בביתי". ביקשה מרתה.

יעל התיישבה והניחה תרמיל קטן על ברכיה. היא הביטה כה וכה מתקשה לדבר.

איילת חשה שאינה מסוגלת לראות את יעל במצב מביך שכזה. "יעל, את היית נהדרת. לא היית צריכה לטרוח לבקש סליחה על שהוצאת אותי מביתך. הבנתי שלא היה לך קל, ואת רואה שאני בביתה של מרתה שדואגת למחסורי. אף יוספה מגיעה לעיתים לבקרני".

"באתי בעניין אחר לגמרי". ביטלה יעל את דבריה. "אנא סלחי לי גם אם זה יהיה קשה".

איילת הביטה במרתה וביעל חליפות. הן הסתקרנו עד קצה גבול היכולת.

"בטח חיפשת את חפצייך האישיים שנשארו אצלנו". ובתנועה אחת פתחה יעל את התרמיל הקטן ושפכה את תחולתו על השולחן.

"מה זה?" נבהלה מרתה וצעדה שתי פסיעות אחורה.

איילת הביטה בהפתעה על הפנס, המכשיר הנייד וכרטיס האשראי. היא פערה פיה בתימהון ופחד נורא זעק מאיבריה. הם נעלמו לה באופן מסתורי. מישהו חיטט לה ושמר אותם לעצמו. כעת כל אלה יביאו עליה אסון.

"יוחאי מצא את כל אלה וקבע שהם כישוף". בכתה יעל. "הוא לקח הכול לבית מדרשו של אביו כדי להכניסם לדיון מיוחד אצל חברי הסנהדרין הקטנה. באותו יום התהלכתי רועשת כולי וכועסת עלייך, איך התהלכת איתנו בתמימות לכאורה ולמעשה עסקת בכשפים".

"אלו לא כשפים, אני נשבעת". צעקה איילת. "אלו חפציי מהעתיד".

מרתה חיבקה את איילת. "היא צודקת. אלו דבריה מהעתיד. את ואני נעזור לה לברוח לעיר מקלט. אסור שידונו אותה לסקילה". מרתה הנוכרייה בלבלה מושגים מחוסר ידע.

יעל, שדמעותיה עדיין על לחייה, חייכה פתאום חיוך אוהב. "חלילה לכן לחשוב כך. באתי לבשר בשורות טובות".

מרתה ואיילת פערו עיניהן בתימהון ודפיקות ליבן חזרו לסדרן.

"תלמידי חכמים מופלגים בחוכמה יושבים בסנהדרין. חייבים הם לדעת כישוף, הם בדקו היטב. לאחר שעה ארוכה מסרו לאבא שאין פה שום כישוף אלא חוכמת הטבע בלבד". יעל חייכה לאיילת בהערצה.

מרתה פסעה לעבר יעל. "ישמעו אוזנייך מה שפיך מספר. זו חוכמת הטבע, האם יש לך עוד ספק שהיא מהעתיד?"

יעל מצמצה בעיניה כדי להבין. "יכול להיות שיש מקום בעולם שהגיעו לחוכמות אלו. כתוב שפתח ה' את אוצרות החוכמה לזמן קצר ונעלמו מאז".

"את סולחת שחשדנו בך?" שאלה יעל בתחינה.

"אסלח לך רק אם תיתני אמון שאני מהעתיד".

"לו יהי כן, ומה ייתן לך העניין?"

"יהיה לי קל יותר".

"תאמרי לי, איילת יקירתי", יעל שילבה ידיה והביטה עליה מבודחת. "האם בעתיד שלך חוט השני חזר להפוך ללבן ביום הכיפורים? האם חזרו כל הניסים לבית המקדש? האם לחם הפנים טרי תמיד? האם עדיין מקריבים אשם ודאי ותלוי, ואולי כבר ביטלו את צום תשעה באב? אנא עני לי".

"אינך מאמינה אלא מתלוצצת עימי".

"אם תיתני לי תשובות הגיוניות, אולי אאמין".

"בשנה שבה נולדתי כבר אלפיים שנה אין בית מקדש".

"חזרי מדברייך". הזדעזעה יעל ופסעה שלושה צעדים אחורנית. "הדברים שאמרת קשים כשאול".

"זאת האמת, יעל היקרה. אין בית מקדש ואין קורבנות; אין עבודת כוהנים ואין שירת לוויים; אבל עם ישראל חי וקיים".

"ארור הרגע הזה. אוי לי שהאזנתי לנבואתך". יעל הביטה בפנים מיוסרים ופתאום שמה לב למה שהיה מונח בפתח מאז הגיעה. פסלונים בגדלים שונים הפונים לחצר. אסתלק לי מהר מכל הטומאה. אצטרך להירגע. "הלוואי שלא הייתי שומעת אותך".

יעל נפרדה מייד והלכה. אחריה נכנס בעלה של מרתה בצעד מגושם, שיכור.
0 תגובות

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  4  פעמים
למעלה