אשכול מעניין. חשוב לי להוסיף כמה דברים, מנקודת הראייה שלי - כמי שעוסק בקירוב רחוקים ומקדיש לזה הרבה מזמנו.
ההיכרות שלי עם הנושא קצת שונה, ויש לי - כמובן, אינסוף עצות שלדעתי יכולות להועיל, אבל אני רוצה להתמקד בנקודה אחת מאוד חשובה.
חשוב לי לומר, שהדעה שלי עלולה להישמע לא פופולרית, וגם לא נעימה לאוזן החרדית הקלאסית. יחד עם זאת חשוב לי לומר, שהפעילות שלי היא ממוסדת, ואת ההנחיות קובעים גדולי ישראל.
הנקודה שחשובה מאוד לדעתי - היא הריכוך של הבום.
יש סטיגמות על חוזרים בתשובה. רובן לא נכונות. אבל אין להכחיש שהם עלולים להיראות בתחילת דרכם קצת מוזרים, במיוחד בנוף החרדי האותנטי. כחרדים - אנחנו מחונכים להיזהר מחריגות התנהגותיות שלא תואמות את השקפת העולם שלנו, וזה גורם נזק לכל הצדדים. לנו, כי מצוות שבין אדם לחברו הן לא המלצה, ולהם - כי הגישה לא מובנת, וקשה להם לתפוס ניואנסים.
חשוב להבהיר. הרבה מהחוזרים בתשובה, הם אנשים בוגרים ורציניים. אנשים שיש להם עבודה ומעמד. אנשים שהיחס אליהם - גם מצידנו, האברכים, היה יחס של כבוד והערכה. הם מתקרבים צעד, ועוד אחד, ועוד אחד, ואז - יום אחד, הם עושים את המעבר (בדרך כלל זה מתבטא בשינוי לבוש, אבל זה קיצוני יותר במעבר למקום חרדי יותר), ופתאום - בום. הם יורדים לשולי החברה, כועסים עליהם כשהם מתקשים להתמזג עם כולם, מעבירים עליהם ביקורת, ובדרך כלל - הם ירגישו שהצעד היה מוקדם מדי.
גם מצידם - יש לא מעט טעויות. הגדולה מכולם - היא הניסיון לראות את העולם דרך משקפיים רוחניות. קשה להם לראות מחזות שגרתיים, כמו חרדים שדואגים לחיצוניות שלהם, או מדברים בצורה שלדעתם לא הולמת. קל להבין, מה עובר עליהם בתקופה הקריטית הזו. מצד אחד - ביקורת על ניואנסים. מצד שני - אפס התחשבות בתובנות הרוחניות שלהם. המשמעות מבחינתם היא - שהציבור החרדי הוא לא מה שהוא נראה מבחוץ. מהר מאוד, המסקנה שלהם עלולה להיות - שהציבור החרדי, הוא רדוד. ציבור שמתעסק בצבע של גרביים ולא באמונה ותיקון המידות.
יש שעוברים את התהליך הזה איכשהו, ומבינים מתישהו - שהחיים הם מורכבים יותר ממה שנראה בהתבוננות ראשונית. אלו, אמנם יישארו לנצח עם התווית, אבל הם לפחות יישארו. בניגוד אליהם, יש את אלו שנשברים, ויש גם תופעה אחרת - לא פחות חמורה, שגם אותה אנחנו רואים. היא מתבטאת בכך, שהחוזר הטרי בתשובה - מגיע למסקנה, שאין אמת בעולם, ושהבריות כולן רודפות אחר השקר ושבויות בקליפות (המילים האחרונות, הן תמרור אזהרה מהבהב). במקרה הזה, עלול החזב״ת הטרי לצאת לדרך משלו, והוא מאבד אמון בכולם. כך, הוא מסוגל להופיע פתאום בבגדים חריגים - או להתעסק בספרות קבלית, שהוא רחוק מלהבין אותה כרחוק האברך החרדי מעולם הבילויים החילוני. הנזק - למותר לציין, כפול. הוא סובל, כי אם בתחילה הוא היה מוזר - בצעדים האלו הוא כבר יהפוך למנודה. מהצד השני, בעיניו - כולם פגומים ובעלי תאוות, והוא לא מוכן לקבל מאיש. הסוף - אם אתם שואלים, הוא משבר רציני שלא כולם שורדים אותו.
אז מה הפיתרון?!
התשובה לכך לא פשוטה, אבל היא עובדת. הדבר הטוב ביותר שאפשר להציע לחוזר בתשובה בתחילת דרכו, הוא - להמתין עם הניסיון להשתלב.
חוזר בתשובה בתחילת דרכו, לא אמור לעבור מיד לבני ברק או למודיעין עילית. גם לא ללבוש כובע וחליפה ולהתחיל במסלול של לימוד יום שלם. הוא לא כשיר לכך, וגם אם יש אחד ממיליון שכן - זה לא הוגן כלפי המשפחה, וזה מרחיק אותם. המסלול צריך להיות מדורג ואיטי. תחילה - מוסדות. ילדים במוסדות תורניים - זו הבטחה שהדור הבא כבר ייראה אחרת. הילדים שלו כבר יתחנכו ויגדלו על הניואנסים שהוא לא יצליח להכיר, והם אלו שיהפכו את האווירה לתורנית. שלב שני - הגבלה של טכנולוגיה. חסימה מעולה לכל הטלפונים (את זה אנחנו עושים בייעוץ עם אחד מהפוסקים הגדולים - כי המתקרב עדיין לא מפסיק את העבודה שלו, אבל היתרים כאלו - גדולים עלינו). עידוד להצטרפות לשיעורי תורה, ובעיקר - קשר ישיר עם מורה הוראה צעיר וכריזמטי שיודע להתנהל ברגישות במקרים מעין אלו, ולא להיבהל כששואלים אותו שאלות מורכבות.
מתי הוא יהיה אברך?! - לא בטוח שהוא יהיה. אין איסור לאדם להתפרנס, והוא קובע עיתים לתורה. האנשים האלו - מסוגלים לסיים ש״ס במסלול הדף היומי, ולהישאר צנועים - מתוך הערכה אמיתית ללומדי התורה. אנשים מהסוג הזה - נשארים במקום שלהם, בעבודה, במציאות המוכרת. הם לא מתערערים. בבין הזמנים הם באים ללמוד בבית המדרש, ובאופן כללי - הם חיים את חייהם, רק שבשונה מהעבר - הם עושים את זה מתוך אמונה אמיתית בדרך שלהם, וקיום של תורה ומצוות. למעשה, במקרה הזה - אנחנו מוצאים את עצמנו לא פעם מתחזקים מהם. הידיעה שאין כאן תחרות, ויש הערכה הדדית - מאפשרים לנו לקבל מהם. דרך אגב: הם האנשים שעושים הכי הרבה בשביל להביא אחרים לשיעורים ולפעילויות. הם הנציגים שלנו - במקומות העבודה, או בקרב המשפחה המורחבת.
ומה עם המוסדות של הילדים?! שאלה טובה. אתם בוודאי מבינים, שהרף לקבלה של תלמיד בתלמוד תורה בעיר חרדית, שונה מהרף בעיר חילונית - שם נשאר אותו אדם עם משפחתו וילדיו. בדרך כלל, תספיק המלצה של הרב המלווה, יחד עם בירור מקיף לגבי הבית והמשפחה. במידה והמשפחה שומרת תורה ומצוות, אין בבית מדיה מסוגים שונים, והאב קובע עיתים לתורה - אין סיבה שהוא לא יתקבל.
אם התלמיד יהיה טוב - אין סיבה שהוא לא ימשיך לישיבה קטנה טובה. בסופו של דבר, ואני אומר זאת מניסיון, הישיבות הטובות - מקבלות את המידע מהרבנים בתלמוד תורה, וגם אם זה יהיה מכשול בישיבה אחת או שתים - בסוף תימצא לו ישיבה טובה. כך, אותו אב שבצעירותו יכול היה להפוך לזבוב על הקיר בעיר חרדית, הופך להיות איש גאה ומאושר, עם משפחה של תלמידי חכמים, שבסופו של דבר משפיעה על הבית כולו.
המציאות שתיארתי, היא לא דמיונית. אני מכיר באופן אישי אנשים שעשו כך, בין הגילאים 20 - 30, והיום - יש סביבם משפחה חרדית לתפארת. אני מכיר גם כאלו שהתחילו תהליך, ואני רואה את הכיוון שאליו זה הולך, ולעומת זאת - ראיתי מקרים של מי שערער את כל שגרת חייו, ואני יכול לומר בוודאות - שאף פעם זה לא נגמר טוב. גם אם הוא עצמו יצא מזה בצורה נורמלית - המשפחה התפרקה או התנתקה.
כתבתי את הדברים בקיצור רב, כי יש בזה עוד הרבה מה לדון, להבהיר, לחקור ולחפור. אני מקווה שהקוראים יבינו לבד גם את הנקודות שלא כתבתי, ואני מתנצל מראש על כך שלא הקפתי את הנושא מכל כיוון שהוא.
הנושאים החמים
