אמנם ראיתי שאחרים כבר כתבו בעקבות ה"אגדה" הזו, ובכל זאת אצטרף גם אני...
אמא שלי מעולם לא הייתה האמא שלי בלבד.
אמא שלי הייתה תמיד חייכנית ונדיבה, עליזה ופעלתנית. היא אהבה לנסוע לעיר פעמים רבות, ותמיד הייתה חוזרת משם בידיים מלאות - במתנות לכל ילדי הקיבוץ. אני תמיד קיבלתי את אותה מתנה כמו כולם. אני, בתה היחידה, ילדה אחת מכל ילדי הקיבוץ.
ואני, ילדה אחת קטנה ומתגעגעת, הייתי עומדת שם בין כולם, מושיטה ידיים עורגות אבל עיניי נעוצות בשמים, מחפשות שם, בין העננים הרבים, את זה המיוחד, הקסום, המתאים דווקא לי.
אך מעולם לא מצאתי אותו.
ופעם אחת שבה אמא מהעיר ובין שקיותיה הרבות היה שקיק אחד, שקוף־צבעוני, זעיר. הוא היה קמוט וחסר חן, אבל אורי, שתמיד היה הראשון להופיע כשאמא נכנסה לבית הילדים עם מתנותיה, זיהה מה יש בתוכה:
"בלונים!" הוא קרא בצהלה.
"נכון," חייכה אמא שלי, מחלקת את חיוכה בשווה לכל הילדים שהתקבצו סביבה.
היא הוציאה את פיסות הגומי הקמוטות, והחלה לחלק אותן בין כולם.
האם במקרה בפעם הזאת הייתי הראשונה מכולם שקיבלה?
קיבלתי בלון כחול. הייתי מעדיפה סגול, שהוא צבע של בנות, אבל הסגול התאים לשמה של סיגלית. שאר הילדים קיבלו בלונים שלא תאמו את שמם (או שצהוב הוא צבעה של השמחה, של הרון? אני לא מספיק הכרתי שמחה בשביל לדעת).
אמא ניפחה לכולנו את הבלונים, ושלחה אותנו החוצה, לטייל. הבטתי לאחור, מבטי שוקק, מבקש, אולי גם היא תצא אתנו לטיול? אבל היא כבר פנתה לפתוח את השקיות האחרות, לחלק לקבוצת הבוגרים את המתנות המתאימות להם, ומבטה היה מרוכז בשקיות ובילדים האחרים.
יצאתי החוצה בעקבות שאר ילדי הקבוצה, והספקתי לראות את הבלון של אורי, שתמיד היה פזיז, נוחת על שיח ורדים, נדקר מקוציו המוסתרים היטב בין העלים הוורודים, הריחניים, ומתפוצץ. את שיחי הוורדים האלה אמא שלי ביקשה שישתלו. הם באמת היו יפים, למרות הקוצים, שהביאו לקץ המתנה שקיבל ממנה אורי.
אורי ישב על הארץ ובכה. המטפלות של בית הילדים יצאו החוצה, ניחמו אותו בהבטחות שווא (כי אף אחת מהן לא הייתה מגיעה לעיר, ובטח לא בשביל לקנות בלון חדש).
אורי, שהתנחם רק מעט, רץ בעקבותיו של רון, ששיחק בבלון הצהוב שלו בחדווה השמורה לשמו.
אבל החדווה שלו התפרצה במלוא עוזה רק כשאבא שלו, גבוה ומתולתל, הופיע פתאום בקצה השביל, מחייך כל־כולו בחיוך השמור תמיד לבנו.
"אבא! אבא!" קפץ רון לעברו. "תראה את הבלון שלי!"
אבא של רון תפס אותו במותניו, הניף אותו גבוה, והבלון הצהוב איים לעזוב את ידו של רון, להתפוצץ גם הוא.
אבל רון אחז בו בחוזקה, ותוך כדי שאביו הניף אותו אל השמש, קרא, "אבא, נפח את הבלון הצהוב שלי עוד יותר גדול ממה שהוא! שיהיה גדול כמו הראש שלך!" רון חפן את פניו בתלתלים של אביו, שהיו נפוחים בהרבה מהתלתלים שלו עצמו, "בעצם - שיהיה גדול כמו השמש!"
"בטח, ילד־שמש שלי," צחק אבא של רון, הוריד אותו על הארץ, ונטל את הבלון הצהוב שאמא שלי ניפחה - אבל לא מספיק.
אבא של רון ניפח את הבלון, וניפח אותו עוד קצת, ועוד קצת -
אבל האהבה שהוא נשף לתוך גופו הריקני של הבלון הייתה יותר מדי בשבילו. בקול רעש התפוצץ גם הוא.
רון התמוגג בבכי, ואבא שלו ליטף את תלתליו שוב ושוב, חיבק אותו אליו בכל הכוח. הוא לא הציע לו נחמות שווא, אבל הישיר אליו את מבטו, אמר, "אל תצטער, רוני רון שלי. זה סופו של כל בלון..." והחיבוק שהוא העניק לו שוב סיפר אפילו לי, ילדה קטנה, שלבלון יש סוף, לאהבת הורה - אין.
החתולה של סיגלית, זו שהוריה הביאו לה במתנה ליום הולדתה האחרון, הייתה זו שהביאה לסופו של הבלון הבא. לא האשמתי אותה שהיא התכופפה ללטף את חתולתה רכת הפרווה - אילו לי הייתה חתולה כזו, הייתי מתחבקת איתה תמיד.
הסתכלתי על הבלון שלי, כחול, אוורירי, ריק. שלי.
ופתאום נמלאתי חרדה. שלושה בלונים כבר התפוצצו, ומה יהיה על הבלון שלי? זה שאמא נתנה לי, הראשונה מבין כולם, עם החיוך הגדול הזה שלה?
חיבקתי את הבלון הכחול. חתולה אין לי, אבל בלון יש, והוא אפילו טוב יותר מהבובות שאני מחבקת לפעמים בלילה, כשאף אחת לא רואה. חיבקתי אותו חזק־חזק, את כל האוויר שבו, את הצבע הכחול שלו. חיבקתי אותו כמו שהייתי רוצה לחבק את אמא. לפעמים.
והוא התפוצץ.
הישר בפניי.
גם הוא.
והבכי פרץ מעיניי, ולא הצלחתי לשלוט בו. והדמעות הפכו את עיניי לאגמים שנאצרו במשך שנות ילדות בבית הילדים החמים, העמוס עד כדי מחנק. והדמעות טשטשו את עיניי, והרוח נשבה בפניי בחוזקה, לא מצליחה לייבש אותן.
באוזניי בלבד שמעתי את זעקות השבר של אלון, שאיבד את בלונו האדום לטובת הרוח העזה שהתעוררה פתאום.
ורק כשנעמדו כולם בשורה לידי, שולחים מבטי השלמה לשמים הרחוקים שלי, מנופפים בידיהם לשלום, פקחתי בכוח את עיניי שכבר כמעט יבשו לבסוף, וראיתי את הבלון האחרון מבין הבלונים של ילדי הקבוצה הופך לכתם אדמדם בשמים התכולים, ונבלע בהם.
עמדתי שם, ליד חבריי, בקצה השורה, ונופפתי גם אני לשלום לילדותי.
הנושאים החמים
"
כללי האתגר:
בכל הודעה ניתן להעלות יצירה אחת בלבד.
זמני האתגר:
Reactions: טובבבבבבב, יצחק., אוראל סולטן ועוד 25 משתמשים28 //