(רק כדי שיהיה עוד קצת קושי עם הקצב...)
@מקצה הארץ-:)
פרק י"ב
גיתית:
בתיה בכתה. צרחות קצובות בלתי מוסברות. כתמים אדומים על לחיים.
הלילות הפכו ללבנים תחת מעטה צרחותיה התינוקיות, היא ייבבה את כל הרוע הגלום בכאב לא מוסבר, היא בכתה כמו היכה בה מישהו. וכל מרקחת שניסינו על לחייה האדומות, רק הגביר את צרחותיה, הפך אותן לבלתי נשלטות.
אמא הסתובבה טרוטת עיניים. אשר הילך חתום מבט, ואני ובניהו הושטנו יד, מנסים להקל מעל אמא, מעל בתיה הסובלת.
שוב לא מילאו חיוכיה המתוקים של בתיה את הבית, שוב לא היה צחוק הפעמונים שלה מכה בקירות, מקבץ אותם לבית אחד, רק נשימותיה הקולניות מילאו את הבית. ילדה שנמאס לה לבכות.
"דיי" הייתה אמא לוחשת לה "מה לך ילדה. מה לך נפש יקרה, די"
פניה של בתיה התכווצו, הימים הפכו לעיסה בלתי נסבלת, קול בכי דבק בקירות הבית, לועג למרפאים שהובאו מרחוק, מעמיד את מרקחותיהם בצל בכיותיה הבלתי פוסקות.
בשבוע השלישי, הגיעו שלמה ואמו. הוא מבויש. סומק נערי מכסה על פניו, ואמו בצעד בטוח, היא נטלה את בתיה, מערסלת אותה ברוך, מצמידה את פניה הרכים ישר אליה, אחר היא לחשה לה ברוך. מילים שאי אפשר לשמוע, לראשונה מזה שבועות נשמע צליל השקט בבית. בתיה הרימה עיניים אדומות. שתקה.
ורק אחרי דקה ארוכה פרצה שוב בבכי.
שלמה סימן לי על הדלת.
יצאנו.
הלכנו לכיוון השדות בשתיקה. הוא חתך את השדה מניף את ידו, מעביר אותה על עצים, ואני צעדיי מותשים, נערה שלא זוכר מהי שינה, השקט של העולם היכה באוזניי קסום מעין כמוהו, חסר צליל בכי עולה, יורד, מנקב.
באמצע השדה נעצר שלמה, ידיו כרוכות סביב אחד העצים. הוא אמר "כך הכל התחיל" התיישבתי. הוא נרעד. חיבק את העץ, הסומק על פניו הפך לבעירה כשהוא סיפר על אהרון.
"אהרון היה ילד טוב רואי, רק שש חורפים מלאו לו, יום אחד היכתה הסערה בבית, ברק, רעם, גשם, שלג. שלושה ימים ערכה הסערה, וכשהיא נגמרה, נגמרו חייו של אהרון, לחייו התכסו בכתמים אדומים, ועיניו הגדולות הפכו חסרות אונים, הוא בכה, והבכי שלו מילא את הבית בצלילי בלתי אפשרי, אימי חוללה סביבו, מכניסה את כל הבית למחול שדים פראי, כל יבבה שלו הייתה שורטת את נשמתה, ממעטת את פעימות לבבה, הוא הלך ומאז דבר לא נותר כשהיה, חדשיים היה אפוף ביתינו באבל, בעצב העמוק ההוא שאין שני לו, אהרון איננו, אמא שתקה, ושתיקתה צרבה את נשמותינו, נשמות ילדים רכות. רק אחרי שבועיים היכתה בנו שוב יד ה', הופכת את השקט לסערה, יהודה חלה, היו לחייו שתי כתמים, ואמא, אמא זעקה, התפללה, והיו עיניה אגמים, האמא העדינה שלי צעקה. צעקה" שלמה הקיף את העץ, עיניו דמעות, לא שת את ליבו לליבי המתכווץ באימה, עת שוטח הוא את הסיפור "אחר כך פנתה אמא לכהן, לא כהן לה' הוא היה, אבל הוא היחיד שהסכים להבטיח ליהודה חיים. הוא עמד מעל מיטתו, ולחש לחשים לטובי אליליו, אחר השאיר כמה שקיקים מלאי אבקה ויצא את הבית. השמש טרם שקעה כשהבריא יהודה. חיוך נח על פניה של אמא, עת היא עברה צד, במלחמה ההיא" ירד קולו של שלמה "לא היו האלוקים והבעל, היו אלו רק האימהות וחוליו של יהודה"
שלמה שתק, סובב אלי פנים אדומות מידי "בתיה שלכם חולה. חולה היא באותה מחלה שהייתה לשני אחי, אמא שלי באה כדי להציע את הכהן"
הנהנתי חיוורת. שתקתי נצח. אתה לא. בקול פצוע הוספת "ה' לקח ממנו את אהרון, כהן הבעל נתן לנו את יהודה, מה יהא על בתיה" הכאב שלט בקולך, מנסר אותו, אותי.
ולנגד מבטך, לנגד חוסר האונים, לא יכולתי לזעוק. ורציתי. החרשתי אז. לא אמרתי לך דבר. שתקתי את מילותיו של אבא, מילים של פעם. בלעתי רוק. ודמעות. הרמתי אליך מבט. לחשתי "עצוב"
הנהנת. ואתה היית מי שאיתו אני יקים את ביתי. ואתה נכשלת במלחמה הזאת. נכשלת מאד. ואני שתקתי.
רק כשהשמש שקעה, ליווית אותי לבית. איחלת רפואה שלימה.
אמרתי אמן.
***
פעם הייתי נשמה רועדת בת תשע. פעם נפטר מנחם, אח ותאום, פעם הלב פעם בכאב בלתי אפשרי, ואבא פרש אז ידיים אסף נשמה רועדת בת תשע, חובק לה בכל הכח, השמיים היו כהים, אמא ישבה בצד ובכתה, בניהו דפק בידיו על הכורסא, ואני בכיתי. זעקתי ניסרה את הבית, זעקה חבוקה בידיים של אבא.
הראל ישב בצד, מלטף לגבו הרועד של בניהו, בוכה בעצמו, ואני שאגתי, הייתי קול חנוק יוצא מנשמה שברירית, זעקתי ימים של כאב ומחלה, זעקתי ימים שהיו ולא יהיו יותר, ילדה קטנה ועצב ענק. אמא לחשה "מנחם שלנו" אבא אמר "ילד טהור" הראל לחש "לא נלחמנו מספיק בשביל ירושלים בניהו צרח "די" ואני בכיתי, בכיתי את התאום שהיה לי, אח ותלתלי זהב, בכיתי את התום והטוהר שהסתלקו ממני לנצח, ביכיתי את השריפה ששרף בנו ה'.
הראל לחש "אוי ה' הטוב, אוי" בניהו צרח בלי שליטה "מנחם. מנחם. מנחחחחחחחחחחחחםםםםםםםםם. לא הגיע לך למות ממחלה. לא. לא. לא. מנחםםםםםם"
אני רעדתי על אבא, הייתי דמעה. לא הייתי. נמוגתי לתוך הצער האינסופי, נישאת על גלי הבכי.
כך ישבנו כל אותו הערב. משפחה בוכה. כך ישבנו למחרת. כך כל אותו השבוע.
בלילה האחרון אסף אותנו אבא, ישבנו במעגל משפחתי על רצפה, ואבא לחש: "יקרים שלי, ילדים אהובים" הזקן שלו היה לבן כל כך. והקול צרוד מרוב בכי, "הרבה שאלות יש בנו. הרבה תהיות. ילדים. מנחם לא מת ממחלה. הוא נפטר כי ה' הטוב, הקדוש ברוך הוא החליט לאוספו, בא זמנו, נסתיים תיקונו בעולמו, זה אף פעם לא מחלה. זה תמיד ה'. והוא מנסה אותנו. ואנחנו יושבים עכשיו ובוכים. וכואב לנו. והוא מחבק אותנו מצטער איתנו"
בכינו. שאלנו אלף שאלות. ואבא ענה. ואבא חיבק.
ואחרי שנה כשעמדנו חבורה קטנה ליד קבר. אבא אמר "גדלנו"
שלמה לא אמר "גדלנו" שלמה אמר. "כהן הכפר ריפא" ונשמתי בת התשע זעקה מתוכי בת העשרה. והייתה זעקתה עולה ויורדת, מחפשת תשובה.
נכנסתי לבית. בתיה עדיין בכתה. ורק בחדר, הצטרפתי אליה. בוכה דמעות של חיים.
לוחשת "אוי ה' הטוב. אוי."
שאלה אליכם: מענין אתכם לשמוע קצת מהצד של שלמה? תכתבו ואדע...



Reactions: דיתי חן, yonatanr, magn ועוד 22 משתמשים25 //