הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אחד בלי שם
קוראים לו בשם. אבל הוא לא ממש מעניין אותו.
הוא מעדיף שתקראו לו פלוני.
תשאלו למה?!
כי ככה הוא מרגיש.
פלוני. אלמוני. עלום. נעלם. חסר יציבות.
הבוקר עבר עליו כרגיל, 'על הפנים'. הוא קם ב11:00, אלא מה? הרי עולם כמנהגו נוהג – והוא אינו חורג ממנחת יומו.
כשהגיע לבית מדרש הסתכלו עליו כולם מלמעלה למטה, חלקם בביקורת חלקם ברחמים. וכמובן, בל נשכח חלילה – יש את האלה ש'ברמה שלו'. הסוג ההוא של החבר'ה שבסוף כל סדר פיהם מלא כנופת צופים בחדשות יום האתמול, ואם לא נגזים, אזיי שמהשעה האחרונה.
כיאה לנגערי המשגיח. הרי אתה אחד משלהם, שכחת?!
הגמרא נפתחת. הוא לא זוכר שידיו הם אלו שפעלו באינסטינקט אוטומטי. זה פשוט קרה. עיניו רצות בין השורות, החברותא מתנועע בחשק, מטפיח את ידו על שכם הסטנדר בהתלהבות, מעורר אותו בו זמנית מריחוף נוסף לחייזרים הגשמיים שאחזוהו לפתע.
איכשהו הוא מוצא את עצמו בחוץ, נושם אוויר.
מה בסך הכל ביקש. קצת חופש. הנפש שלו צמאה למרווח נשימה.
חש את הקירות סוגרים עליו, אותיות הקודש וקולו המתנגן של המגיד שיעור מתערבלים במוחו לכדי עיסה אחת, בוצנית.
אטומה.
אז הוא בורח.
הוא רץ אל בין האנשים, הרחוב הומה. הרעש הזה של ההמולה, התאוצה, עושה לו טוב לנשמה. מה, אסור?!
הוא בן אדם!
גם אלה שנועדו לגדולות בפי יודעי כל וגם חורצי לשון – מגיע להם ספייס. מקום משלהם. לא רק נעיצות עיניים בלתי פוסקות וצפיות בשמיים.
כל שהוא חש מרוחו של המשגיח המרחפת מעליו תדיר זה 'כישרון כישלון'. אסור לו ואסור לו ואסור לו.
גם בבית המצב לא-מי-יודע-מה. אבא מאוכזב, ואמא שותקת. הוא לא צריך מילים. מספיקות לו זוג עיניים כבויות, וניצוץ כאב מחודש. לחשושים מאחרי גבו כביכול הוא חירש. הליכה על קצות האצבעות, וכעסים בלתי מוצדקים על שאר ילדי הבית.
והוא יודע שהם לא אשמים.
אבל גם הוא לא.
הוא רק רוצה הבנה, הכלה. מעט יותר קרבה. אמפתיה שממנה לא טעם מעולם.
התחושה הזו שאין לו לאן לחזור ויקבלו אותו באהבה כמו שהוא, ינסו לעזור לו בכנות, מאיימת לרסק אותו נפשית. את הלב היא כבר כרסמה מכל כיוון שרק ניתנה לה. נותר ממנו שבר עצמות.
והנה הוא הגיע למקומו.
הים גדול, רחב. כאן הוא אוהב להתבודד, לצעוק לאבא שבשמים גם מבלי לדבר. פשוט להסתכל על הגלים ולנפץ בהם מחשבותיו אחת אחת. סתירה ועוד קושייה – תוספות ואונקלוס. כל אלה מתגלמים בעיניו כעת כרחוקים מאד, בלתי נגישים.
וזה עושה לו טוב.
אבל הלב נצבט. המצפון לוחש לו ברכות דוקרנית, כי הדרך בה הוא רוצה לילך בה – אינה הדרך הסלולה.
הנכונה.
אז הוא משעין ראשו על החול, שוקע. נמאס לו. גופו רפוי, ודמעותיו כבר אינן שואלות לרשותו. הן רק מבקשות מאבא בשקט-בשקט שימציא לו את המקום בו ינוח באמת, שלווה ורוגע יהיו נחלתו. היכן שאין מבטי לעג, רחמים. קרבה חנפנית ושקרנית.
האם הוזה הוא, או שכלל לא קיימת כזו פלנטה?!
קוראים לו בשם. אבל הוא לא ממש מעניין אותו.
הוא מעדיף שתקראו לו פלוני.
תשאלו למה?!
כי ככה הוא מרגיש.
פלוני. אלמוני. עלום. נעלם. חסר יציבות.
הבוקר עבר עליו כרגיל, 'על הפנים'. הוא קם ב11:00, אלא מה? הרי עולם כמנהגו נוהג – והוא אינו חורג ממנחת יומו.
כשהגיע לבית מדרש הסתכלו עליו כולם מלמעלה למטה, חלקם בביקורת חלקם ברחמים. וכמובן, בל נשכח חלילה – יש את האלה ש'ברמה שלו'. הסוג ההוא של החבר'ה שבסוף כל סדר פיהם מלא כנופת צופים בחדשות יום האתמול, ואם לא נגזים, אזיי שמהשעה האחרונה.
כיאה לנגערי המשגיח. הרי אתה אחד משלהם, שכחת?!
הגמרא נפתחת. הוא לא זוכר שידיו הם אלו שפעלו באינסטינקט אוטומטי. זה פשוט קרה. עיניו רצות בין השורות, החברותא מתנועע בחשק, מטפיח את ידו על שכם הסטנדר בהתלהבות, מעורר אותו בו זמנית מריחוף נוסף לחייזרים הגשמיים שאחזוהו לפתע.
איכשהו הוא מוצא את עצמו בחוץ, נושם אוויר.
מה בסך הכל ביקש. קצת חופש. הנפש שלו צמאה למרווח נשימה.
חש את הקירות סוגרים עליו, אותיות הקודש וקולו המתנגן של המגיד שיעור מתערבלים במוחו לכדי עיסה אחת, בוצנית.
אטומה.
אז הוא בורח.
הוא רץ אל בין האנשים, הרחוב הומה. הרעש הזה של ההמולה, התאוצה, עושה לו טוב לנשמה. מה, אסור?!
הוא בן אדם!
גם אלה שנועדו לגדולות בפי יודעי כל וגם חורצי לשון – מגיע להם ספייס. מקום משלהם. לא רק נעיצות עיניים בלתי פוסקות וצפיות בשמיים.
כל שהוא חש מרוחו של המשגיח המרחפת מעליו תדיר זה 'כישרון כישלון'. אסור לו ואסור לו ואסור לו.
גם בבית המצב לא-מי-יודע-מה. אבא מאוכזב, ואמא שותקת. הוא לא צריך מילים. מספיקות לו זוג עיניים כבויות, וניצוץ כאב מחודש. לחשושים מאחרי גבו כביכול הוא חירש. הליכה על קצות האצבעות, וכעסים בלתי מוצדקים על שאר ילדי הבית.
והוא יודע שהם לא אשמים.
אבל גם הוא לא.
הוא רק רוצה הבנה, הכלה. מעט יותר קרבה. אמפתיה שממנה לא טעם מעולם.
התחושה הזו שאין לו לאן לחזור ויקבלו אותו באהבה כמו שהוא, ינסו לעזור לו בכנות, מאיימת לרסק אותו נפשית. את הלב היא כבר כרסמה מכל כיוון שרק ניתנה לה. נותר ממנו שבר עצמות.
והנה הוא הגיע למקומו.
הים גדול, רחב. כאן הוא אוהב להתבודד, לצעוק לאבא שבשמים גם מבלי לדבר. פשוט להסתכל על הגלים ולנפץ בהם מחשבותיו אחת אחת. סתירה ועוד קושייה – תוספות ואונקלוס. כל אלה מתגלמים בעיניו כעת כרחוקים מאד, בלתי נגישים.
וזה עושה לו טוב.
אבל הלב נצבט. המצפון לוחש לו ברכות דוקרנית, כי הדרך בה הוא רוצה לילך בה – אינה הדרך הסלולה.
הנכונה.
אז הוא משעין ראשו על החול, שוקע. נמאס לו. גופו רפוי, ודמעותיו כבר אינן שואלות לרשותו. הן רק מבקשות מאבא בשקט-בשקט שימציא לו את המקום בו ינוח באמת, שלווה ורוגע יהיו נחלתו. היכן שאין מבטי לעג, רחמים. קרבה חנפנית ושקרנית.
האם הוזה הוא, או שכלל לא קיימת כזו פלנטה?!
בא לבטא ש'זה המאמץ שהוא יכול להציע' כבייכול.
כי גם לה מגיע פינוק מושלם על כל ההעזרה הלב הגדול! 
חידונים
מאמרים
תמונות
Reactions: אוראל סולטן, שמואלזון, טובבבבבבב ועוד 19 משתמשים22 //