*סליחה מראש על האורך...*
ערב קיץ לח וחמים ירד באיטיות על קריית כץ.
דוידי עמד ברחוב השומם, גורר את רגליו הביתה כשזיעה על מצחו. קרקוש קטן נשמע מכיוון רגלו הימנית, אך הוא כבר לא הביט לעברה, רק ניסה להמשיך ולגרור את נעלו החצי-קרועה לכיוון הרחוב שלו, דוחף אותה מידי פעם לתוך כף הרגל וממשיך ללכת בצעדים מדודים.
אך לא לעולם חוסן. 'כחחח' צורם של קריעה נשמע כעבור כמה דקות מאזור הנעל, והיא נשמטה והחליקה מרגלו לחלוטין, נשארת על פינת רחוב בודד וחסר אנשים.
הוא משך בכתפיו, מביט בכפכף: חצי עקב נפרד לחלוטין מחציו השני, ומספר חוטים פרומים נפרמו עוד יותר ונשארו להתייבש על גב הכביש הסדוק.
“עזוב, אמא תקנה לי חדש,” הוא מלמל, והשאיר אותו זרוק בצד, ליד הצפרדע הירוקה שעמדה דרך קבע סמוך לבית של הגרינוולדים.
“לך,” נתן דוידי מבט אחרון בכפכף, מדבר איתו כאילו היה יצור חי, “אני כבר אסתדר.”
ואז המשיך הביתה יחף, שותק.
כשהגיע לבית, אמו באה לקראתו, וכמעט מיד עיניה ירדו לכיוון מטה. עיניה נפקחו בתמיהה.
“דודי, איפה הנעליים?”
“אה... לא משנה." אמר בחיוך מאולץ. “זה בסדר.”
אמו המשיכה להביט בו, ולשנייה אחת הוא חשב שראה אותה נושכת שפתיים. אך אז הוא הביט שוב טוב טוב עליה, וראה שהיא בסך הכל מחייכת ברדידות.
כנראה הוא דמיין.
כעבור כמה דקות, דוידי עלה לישון, מצליח בקושי להירדם. הוא הסתובב במיטה ללא הפסקה, מרגיש קור עז פושה בחזהו, כאילו זרק חתיכה מעצמו, ולא פיסת נעל חסרת ישע ושרוכים.
...
למחרת בבוקר יצחק עבר שם.
יצחק היה ידוע לכל כאיש קשיש ועני שהעיסוק היחידי בחייו הוא לחפש בקבוקים למחזור.
אך יצחק ידע שזה לא העיסוק היחידי בחייו.
הוא רצה גם נעליים.
וכשיצחק רואה נעל, אפילו עם היא קרועה ובלויה, ומונחת ליד הבית של הגרינוולדים, הוא לוקח אותה.
וזה מה שהוא גם בא לעשות עם הנעל הזאת, לולי קרה מה שקרה, וברגע אחרי שהוא רחרח את הנעל ומלמל לעצמו בחיוך ובקולו הסדוק: "הו, מה זה פה?... תראה תראה… עוד לא נולד העני שיזרוק נעל שלמה כזו... אי אי אי, תודה ריבונו של עולם... לפחות יהיה לי משהו לרגל החולה שלי..." וניסה לנעול אותה בעקשנות, הופיע לפתע משום מקום נחום שפילפוגל הנרגן וישר כשרה אותו החל לזעוק לעברו דברים כגון: “נו באמת, תצא מפה, זה לא מקלט לדרי רחוב! לך תאסוף בקבוקים במקום לחטט פה בפחים שלנו!”
אז הוא נבהל, רץ, ובמהלך הבריחה נשמטה לו הנעל לאדמה, נותרת שם מיותמת ואבודה, מחכה עד יבוא גואל צדק. או שמא עד יבוא שוטר.
...
כעבור כמה דקות, באותו הרחוב בדיוק, נער צעיר טרטר על אופניו החשמליות, כמעט דורס עגלת תינוק בניסיון נואש לברוח משוטר עצבני שניסה לעצור אותו בעזרת צעקות לרמקול המחובר לניידתו ונסיעה במהירות של צב דואר מצוי.
לפתע, ללא כל הכנה מוקדמת, האופניים החליקו על עב"ם בלתי מזוהה, והנער התרסק בקול חבטה מחריד על רצפת הרחוב הקשה.
השוטר יצא מהניידת, ורץ לכיוון הנער, שניסה בכל כוחו לקום מהרצפה אך גניחות גופו גברו על כוח הרצון שעוד נותר בליבו. השוטר תפס את הנער בחולצתו ואזק אותו אליו, כשבדרך חזור לניידת הוא נתקל בעב"ם הנ"ל והפנה את מבטו אליו, יותר בעצבנות על כך שהעז הפריע לשוטר במילוי תפקידו מאשר בתמיהה לפשר הדבר שהפיל את הנער הסורר מאופניו וגרם לו להיתפס.
צחוק מריר נפלט מפיו ברגע שראה מה זה היה, ואז הוא הרים את הנעל אל מול פני הנער המבועת, מנגב תוך כדי את זיעתו ומביט על מר גרינוולד שבדיוק הציץ מחלונו.
“תראו,” אמר לעברו בקול עייף, “בסוף זה הנעל שעצרה את הפושע.”
השוטר צחק.
מר גרינוולד צחק.
נחום שפילפוגל צעק על השוטר שיברח מהרחוב שלו כמה שיותר מהר, כי זה לא מקלט לשוטרים וכו' וכו'
הנער היה מבועת.
שפילפוגל היה נרגן.
הנעל הייתה נעל.
...
הנעל עברה לידיו של השוטר, שהחליט לקחת אותה כבדיחה לתחנה.
באמצע הדרך השוטר קלט לפתע שנגמרו לו המים בבקבוק. הוא עצר עם הניידת בעצבים גוברים ליד בית החולים, ויצא ממנה בלי לשים לב שהנעל הבלויה נגררת יחד איתו ונופלת על הכביש השחרחר.
כעבור כמה דקות, עברה במקום אחות צעירה בשם איריס.
איריס, הייתה ידועה כאחת העובדות המשקיעות והמצטיינות בבית החולים. ולמרות זאת, היום מנהלת המשמרת הודיעה לה שהיא מפוטרת.
כשהיא שאלה אותה למה, המנהלת ענתה לה שזה משום שעכשיו עושם צמצום כוח אדם ו'רובן של האחיות ובעלות התפקידים הנמוכים כנראה יפוטרו בזמן הקרוב.'
אבל היא ידעה שזה שקר. המנהלת הזאת תמיד שנאה אותה. היא פשוט חיפשה עד עכשיו כל הזדמנות כדי שהיא תוכל לפטר אותה ולהכניס במקומה את אחת מקרובות המשפחה שלה, ועכשיו, כשהודיעו לה על צמום כוח האדם, היא החליטה להשתמש באמתלה הזאת כדי לפטר אותה ראשונה.
בעוד איריס צועדת כעוסה וממורמרת, היא חשה שרגלה נתקעת במשהו מבד וכמעט מחליקה. היא הביטה למטה. נעל בלויה ניצבה שם, דוממת ויתומה. בדיוק כמוה.
היא הביטה לרגע אחד ארוך בנעל ואז באה להמשיך, אך אז, בבת אחת, היא נזכרה באורי.
אורי היה אחיה הקטן, והוא היה עם פלטפוס קשיח שהקשה עליו ללכת כבר מגיל קטן. למשפחה שלה לא היה כסף לנעל עם מדרס מיוחד, ומשום שזה לא היה קריטי עד כדי כך, אורי נאלץ ללכת עם נעליים רגילות.
אבל הנעל הזאת, כפי שהיא רואה, עם מדרס מותאם.
אז היא אספה את הנעל בלי לחשוב, מכניסה אותה לתיקה.
כשחזרה הביתה, ניגשה איריס לאורי, ובהכרזת 'יש לי הפתעה בשבילך' שלפה בפניו את הנעל.
“מה זה?” שאל בחיוך תמה, כשראה את הנעל הבלויה.
“זאת המתנה,” היא חייכה. “זה מדרס מותאם לאנשים עם פלטפוס... לא זוגי, אבל לפחות משהו.”
אורי חייך, נועל אותה על רגלו הימנית.
“אתה רואה? היא מתאימה לך בדיוק.”
"טוב, אני לפחות לא יחף," לחש אורי, לחייו מסמיקות מעט, "תודה."
איריס חייכה ובכתה באותו זמן.
“לפחות לא תהיה יחף, חמודי.”
...
יומיים אחר כך, אורי יצא לרחוב.
לאורי הייתה חולשה לכדורים מתגלגלים.
ולכן, כשבאמצע הכביש הוא ראה כדור מתגלגל, הג'וק הקטן שקינן במוחו גרם לו לרוץ בעקבותיו אל עבר הכביש, בלי לשים לב למכונית מתקרבת.
הנעל חמקה מרגלו מבלי משים, ורגע לפני שהמכונית פנתה לעברו, דניאל, בחור צעיר שעבר ברחוב, ראה את המכונית. ואת אורי.
היסוס של שנייה חלף בגוו, ורגע לאחר מכן הוא כבר זינק על אורי, דוחף אותו הצידה, ונופל איתו על הרצפה הקשיחה. המכונית חלפה בשאגה, מפספסת אותם אך במילימטרים ספורים.
דניאל קם, ומבטו הנודד נעצר לרגע על הנעל שנפלה על הכביש, ואז חזר לאורי.
“אתה בסדר?” שאל, מתנשף.
אורי חייך והנהן. "כן, תודה רבה."
דניאל התקדם לעבר הכביש והרים את הכפכף מהרצפה, מביט באורי בתמיהה.
"תגיד, מאיפה זה?”
"אה, זה?" אורי גיחך, "זה אחותי נתנה לי, כי יש לי פלטפוס. לא רציתי לספר לה שאבא ואמא חסכו כסף וקונים לי עכשיו זוג חדש, אז לקחתי את זה כדי שהיא לא תתבייש. אתה יכול לזרוק את זה."
"אה..." דניאל הרגיש איך פניו מתחילות לבעור, "אפשר לקחת את זה אלי? פשוט... ל'משנה..."
"בסדר, אתה יכול," חייך אורי, "ואני לא אשאל אותך למה אם אתה לא רוצה."
...
האמת היא שדניאל לקח את הכפכף בגלל הסיפור שהוא שמע על הרב ההוא, שקנה את כל הכרטיסים למופע שהתקיים בשבת כדי שלא יגיעו אליו, ובערוב ימיו ביקש שיביאו אותם, כדי שישמשו לו כזכויות במרום.
גם הוא רוצה זכויות.
אך בערב, דניאל הלך למכולת. שם הוא פגש את דוידי, היחף, אותו הכיר מהבניין, רק לא יחף.
“מה קרה לך?” שאל דניאל.
“קרעתי את הנעל לא מזמן וזרקתי אותה,” מלמל דוידי במבוכה, "ויש לי פלטפוס... ועכשיו לאמא אין כסף לקנות לי נעל חדשה..."
דניאל חייך, ואז שלף מתיקו את הנעל.
"אני חושב שזה שלך," אמר, והושיט לו אותה. דוידי אחז בה בהתרגשות, עיניו בורקות.
"איפה מצאת אותה?"
"לא משנה," נאנח דניאל, "סיפור ארוך..."
דוידי חייך חיוך קטן, ואז, כשהרגיש שדמעות מתחילות לעלות לו בעיניים, נעל את נעלו במהירות, למרות שהיא הייתה בלי שרוכים. אחר הנהן בתודה לדניאל, שזרח וכמעט דמע אף הוא בתורו שלו.
"תודה רבה," מלמל דוידי.
"אין בעד מה."
...
באותו לילה דוידי הניח את הנעל ליד המיטה.
השוטר הגיע סוף סוף לתחנה, וגילה שהנעל לא אצלו.
יצחק מצא סכום כסף נכבד בזבל של הגרינוולדים, ואיתם קנה זוג נעלים חדש ועוד מספר דברים שהיה צריך.
הנער נכלא עד שיחזור בתשובה, או עד שיקרה כל סיפור אחר שארגוני קירוב ישמחו לתאר כאילו הוא קרה בעזרתם.
האופניים נכנסו לזבל.
גרינוולד כבר לא צחק. וגם לא נרדם. כל זה בגלל הריח של הזבל שבקע ועלה מהצפרדע, בגלל שהוא שכח לסגור את החלון, והשאיר אותו פתוח.
איריס הלכה לישון בלב רגועה, בידיעה שהיא עשתה לפחות מעשה טוב אחד היום, ואת זה אפילו מנהלת המשמרת לא תוכל לקחת לה.
אורי גם הוא הלך לישון, לא שם לב שהוריו החביאו לו מתחת למיטה זוג נעליים חדשות עם מדרסים מותאמים לפלטפוס.
דניאל חזר לביתו, יודע שאומנם הנעל לא איתו, אך זכויותיה יעמדו לו לעד.
נחום שפילפוגל המשיך לצעוק על קבצנים שפלשו לו לרחוב.
והנעל המשיכה להיות נעל.
הנושאים החמים
) שיחזרו מהעבודה.
עשרת מונים על הטרחה והמאמץ בגבורה ועמל, מה שלא מחובתה כלל (!) בשעות לא שעות וגם בימים אלו.
