הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ונתנה תוקף-
"פעם, פעם", כך מתחילות אגדות, שתי מילים שחוזרות על עצמם, יוצרות קסם במציאות, "בארץ רחוקה, רחוקה, חי עדר כבשים, כבשים רבות היו בעדר, מהן שחורות, מהן לבנות, מהן מנוקדות, גבוהות ונמוכות, שריריות ועדינות, כאלו עם גומה ותלתלים, וכאלו שתמיד ידעו איפה למצוא דשא", ככה מתחילים סיפורים טובים, כך נבזק בהם קסם, חותם על מילים כותרת: אגדה.
אחר כך, בקול לוחש ממשיכות אגדות ב"פתאום". "פתאום" אומרת האחות התורנית לאח הקטן. "פתאום". אומר האב לבנו שלא מצליח להירדם, "פתאום". אומרים החיים בקול מקפיא דם, "פתאום בא זאב", מלחששת האגדה, "הוא הגיע לכיוון העדר, פער את פיו, שיניו נצצו לאור הירח", הילדון הקטן ששוכב במיטה עוצם עיניים בבעתה, הילדונת מצטרחת, והסיפור ממשיך, "הוא לקח שני כבשים מהעדר, אכל אותם, פצע שתי כבשות רועדות, זרע בלגן ובלבול, והלך, היה חושך", מייטיב האב לספר, הוא מתאר שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של פעיות רכות, מבוהלות, בליל של בכי, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?
"ואז", כך ממשיכה כל אגדה, יש בה "אז", יש בה רועה שבה, עם חליל ומקל, רדף אחרי הזאב, חילץ מפיו כבשה, התיישב באמצע העדר שלו, והתחיל לספור את כבשותיו, הוא ספר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אסף אליו בחיבוק את אלו שברחו רחוק מידי, עצמו עיניים לא פתחו כדי לראות שזה הרואה, הוא ספר אותם, העביר אותן תחת המקל, אחת. אחת.
"וכך הן חיו באושר", מסיימות האגדות ואחות מתמתחת, ילד נרדם, ילדונת צוהלת, "כך הן חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה".
"פעם, פעם" לחשו לי החיים אגדה, ניסו לזרוע קסם בבלבול, "זה לא פעם" תיקנתי אותם בקפידה. "זה כל פעם" כך מתחילה אגדה של חיים. אין מרחק. אין קסם. אין פעם שניה.
"בארץ אחת שאני מכירה היטב, יש עדר גדול, ממנו יש גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות, חזקות וחלשות, מתולתלות וחלקות, יש בו את אלו עם נעלי הטומס ויש בו את אלו שיודעות מה לענות למורה, עדר גדול מאד". כך נבזק קסם של חיים לתוך סיפורינו כותב כותרת נוקבת: חיים.
חיים הם לא אגדה. אין איך לעצור פתאום. אי אפשר לעצום עיניים. להיצמד לשמיכה כשזאב נושף, ותמיד בחיים בא ה"פתאום", החיים לא הופכים ללוחשים, הטון לא יורד, כך בא פתאום של חיים, יודע הוא איפה למצוא ילדות, איך לסחוט מהן אוויר.
"פתאום" כך צורחים החיים בקול יריות של פיגוע.
"פתאום" כך צורחים החיים בקול חריקת תאונה מצמררת.
"פתאום" הם לוחשים למול סידור לא רטוב
"פתאום" הם שותקים למול דמעות בלי כמות.
"פתאום" הם אומרים בקול מקפיא דם, זורעים בלבול וחושך, והיום עוד מאיר, שולח קרניים מסנוורות לעיניים שאיבדו כבר דמעות. ורק סימני שאלה עוד יש בהן ויש שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של בכיות רכות, מבוהלות, בליל של צעקות, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?
"ואז" אומרים החיים בקול תרועה, וילדה עוצמת עיניים, "ואז הוא מגיע, ברחמים גדולים, יהיו שיתארו אותו סופר, מעביר פס, ויהיו שיתארו אותו רועה. יהיו שיתארו אותו רואה. רואה את עדרו אחרי שבא בו זאב, הוא סופר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אוסף אליו בחיבוק את אלו שבורחות רחוק מידי, עוצמות עיניים לא פותחות כדי לראות שזה הרואה, הוא סופר אותן, מעבירן תחת שבט. תחת חסד. מרפא להן. חובק אותן. מבקר.
"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט." (יחזקאל ל"ד)
"פעם, פעם", כך מתחילות אגדות, שתי מילים שחוזרות על עצמם, יוצרות קסם במציאות, "בארץ רחוקה, רחוקה, חי עדר כבשים, כבשים רבות היו בעדר, מהן שחורות, מהן לבנות, מהן מנוקדות, גבוהות ונמוכות, שריריות ועדינות, כאלו עם גומה ותלתלים, וכאלו שתמיד ידעו איפה למצוא דשא", ככה מתחילים סיפורים טובים, כך נבזק בהם קסם, חותם על מילים כותרת: אגדה.
אחר כך, בקול לוחש ממשיכות אגדות ב"פתאום". "פתאום" אומרת האחות התורנית לאח הקטן. "פתאום". אומר האב לבנו שלא מצליח להירדם, "פתאום". אומרים החיים בקול מקפיא דם, "פתאום בא זאב", מלחששת האגדה, "הוא הגיע לכיוון העדר, פער את פיו, שיניו נצצו לאור הירח", הילדון הקטן ששוכב במיטה עוצם עיניים בבעתה, הילדונת מצטרחת, והסיפור ממשיך, "הוא לקח שני כבשים מהעדר, אכל אותם, פצע שתי כבשות רועדות, זרע בלגן ובלבול, והלך, היה חושך", מייטיב האב לספר, הוא מתאר שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של פעיות רכות, מבוהלות, בליל של בכי, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?
"ואז", כך ממשיכה כל אגדה, יש בה "אז", יש בה רועה שבה, עם חליל ומקל, רדף אחרי הזאב, חילץ מפיו כבשה, התיישב באמצע העדר שלו, והתחיל לספור את כבשותיו, הוא ספר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אסף אליו בחיבוק את אלו שברחו רחוק מידי, עצמו עיניים לא פתחו כדי לראות שזה הרואה, הוא ספר אותם, העביר אותן תחת המקל, אחת. אחת.
"וכך הן חיו באושר", מסיימות האגדות ואחות מתמתחת, ילד נרדם, ילדונת צוהלת, "כך הן חיו באושר ואושר עד עצם היום הזה".
"פעם, פעם" לחשו לי החיים אגדה, ניסו לזרוע קסם בבלבול, "זה לא פעם" תיקנתי אותם בקפידה. "זה כל פעם" כך מתחילה אגדה של חיים. אין מרחק. אין קסם. אין פעם שניה.
"בארץ אחת שאני מכירה היטב, יש עדר גדול, ממנו יש גבוהות ונמוכות, לבנות ושחורות, חזקות וחלשות, מתולתלות וחלקות, יש בו את אלו עם נעלי הטומס ויש בו את אלו שיודעות מה לענות למורה, עדר גדול מאד". כך נבזק קסם של חיים לתוך סיפורינו כותב כותרת נוקבת: חיים.
חיים הם לא אגדה. אין איך לעצור פתאום. אי אפשר לעצום עיניים. להיצמד לשמיכה כשזאב נושף, ותמיד בחיים בא ה"פתאום", החיים לא הופכים ללוחשים, הטון לא יורד, כך בא פתאום של חיים, יודע הוא איפה למצוא ילדות, איך לסחוט מהן אוויר.
"פתאום" כך צורחים החיים בקול יריות של פיגוע.
"פתאום" כך צורחים החיים בקול חריקת תאונה מצמררת.
"פתאום" הם לוחשים למול סידור לא רטוב
"פתאום" הם שותקים למול דמעות בלי כמות.
"פתאום" הם אומרים בקול מקפיא דם, זורעים בלבול וחושך, והיום עוד מאיר, שולח קרניים מסנוורות לעיניים שאיבדו כבר דמעות. ורק סימני שאלה עוד יש בהן ויש שמיים זרועים באלף כוכבים, והיסטרייה של בכיות רכות, מבוהלות, בליל של צעקות, ולחישות שקטות, כאב אין אונים, סבל אינסופי, ואיפה הוא הרועה הגדול והחזק איפה?
"ואז" אומרים החיים בקול תרועה, וילדה עוצמת עיניים, "ואז הוא מגיע, ברחמים גדולים, יהיו שיתארו אותו סופר, מעביר פס, ויהיו שיתארו אותו רועה. יהיו שיתארו אותו רואה. רואה את עדרו אחרי שבא בו זאב, הוא סופר את המבוהלות, את אלו שאיבדו נשימה, את אלו שהיה להן אח, את אלו הרועדות, הוא אוסף אליו בחיבוק את אלו שבורחות רחוק מידי, עוצמות עיניים לא פותחות כדי לראות שזה הרואה, הוא סופר אותן, מעבירן תחת שבט. תחת חסד. מרפא להן. חובק אותן. מבקר.
"כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרוֹ בְּיוֹם-הֱיוֹתוֹ בְתוֹךְ-צֹאנוֹ, נִפְרָשׁוֹת--כֵּן, אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי; וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם, מִכָּל-הַמְּקוֹמֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם, בְּיוֹם עָנָן, וַעֲרָפֶל וְהוֹצֵאתִים מִן-הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצוֹת, וַהֲבִיאוֹתִים, אֶל-אַדְמָתָם; וּרְעִיתִים, אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל, בָּאֲפִיקִים, וּבְכֹל מוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ בְּמִרְעֶה-טּוֹב אֶרְעֶה אֹתָם, וּבְהָרֵי מְרוֹם-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם; שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טּוֹב, וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ, וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב, וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ, וְאֶת-הַחוֹלָה אֲחַזֵּק; וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד, אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט." (יחזקאל ל"ד)
יש להעלות הודעת סיכום אחת, קצרה וממוקדת.
Reactions: טו גזר, אברהם בן, הפתעה ועוד 107 משתמשים110 //