שיחה שלא נענתה...
שלום רב הרב פוגל. אני זוכה ללמד כבר הרבה שנים, ולא מזמן הזדמנתי לקבוצה של שיח מלמדים, ומנחה הסדנא ביקש מכל מלמד לומר בכנות מה הוא האתגר שהכי מקשה עליו בעבודת הקודש. כל אחד אמר משהו: אחד אמר, הכי קשה לי עם חוצפנים. אחד אמר הכי קשה לי עם מנהל שלא מגבה אותי, אחד אמר, לי הכי קשה עם ילדי קש’’ר לא מטופלים, אחד אמר לי הכי קשה עם יש אווירה לא טובה בין המורים, ואז הגיע תורי לומר את שלי, כולם הקשיבו כי אני הוותיק שבחבורה אז אמרתי: לי הכי קשה עם ילד להורים שלא מאמינים בי. זה מה שאמרתי שם, ולך אני אומר את האמת: לי הכי קשה עם הורים שלא מעריצים אותי. ועכשיו אספר לך למה.
הייתי מלמד מתחיל וחדור מרץ. באתי עם לב טהור ורצון לעזור, אחרי שבוע כבר הגעתי למסקנא חד משמעית, על ילד מסויים שיש לו התפרצויות, וכדאי להורים שלו לקחת אותו לטיפול וגם אולי לוודא שהבית מספק מספיק יציבות. כיון שאפילו המנהל הוותיק הנהן בראשו כשאמרתי לו את זה, טלפנתי להורים, אמרתי להם את אשר על ליבי בכנות. הם ענו לי די בקרירות, זו האמת.
אבל למחרת חיכה לי המנהל בפתח הכיתה כולו רושף וגועש: מי ביקש ממך לצלצל אליהם, מה אתה חכמולוג מחפש בעיות? לא הבנתי מה רע, דווקא עשיתי משהו טוב. אבל אני מכבד מנהלים, בוודאי כשהם כועסים, אז שתקתי, מלמלתי משהו כמו ישר כח ובורא נפשות ונכנסתי לכיתה.
אחרי שבועיים נוספים היתה אסיפת הורים (אצלינו עושים את זה באלול, לא בכסליו), כיון שכבר הייתה לי תמונה התחלתית על ילדים ואני מטבעי איש אמת, אמרתי בצורה ברורה לכל הורה על כל ילד מה טיבו. לא ידעתי להסביר, גם לעצמי, למה אני יוצא מהאסיפת הורים הזו עם מועקה בלב. לא יודע, לא החמיאו לי כמו שציפיתי.
השנה המשיכה והכל התנהל לי בכבדות. ממש הרגשתי שחלק מההורים מחפשים אותי. במקום להודות לי שאני מציף את הבעיות כדי לטפל בהם האשימו אותי שאין לי משמעת. זו היתה שנה לא נחמדה בכלל. ואפילו לא ידעתי למה.
השנים נמשכו, יצא לי דווקא שם של מלמד מאוד מקצועי, אבל, אפעס, ההורים אף פעם לא היו שם בשבילי, לא ידעו להעריך את המקצועיות שלי. והאמת? גם המנהל לא התלהב יותר מידי, הוא לא אהב את זה שאני מציף בעיות זה גרם לו מדי פעם כאבי ראש.
אבל אני סברתי שאני צודק. מה זאת אומרת צודק? מציל נפשות! אבחון מוקדם של בעיות חוסך המון עוגמת נפש, ואין כמו לומר את האמת בצורה ברורה. דיברתם על התעודות: אצלי התעודות היו כמעט ממוחשבות: הורה חייב לדעת מה מצב בנו. לא משנה אם זה כיף לו או לא. תעודות זה לא גלידה והחיים הם לא דאצ'ה כבקשתך, זה המצב, דע אותו. ומה עם הורה שלא יכול נפשית לקבל את זה שהבן שלו חלש בלימוד או בהתנהגות או בשניהם? נו, ברור הצפתי לו את הבעיה שלו והמלצתי לו ללכת להדרכה הורית.
מצד שני, המחיר ששילמתי על זה היה עצום: מלבד זה שבכל שנה צברתי לי כמה פגועים שהיה להם קשה לשמוע את האמת והכפישו את שמי ופגעו בי, זה פגע גם במרקם הכיתתי ובמשמעת ובילדים עצמם: גיליתי דבר מפחיד מאוד, מפחיד מאוד מאוד, קוראים יקרים, זעקו נא את מה שגיליתי אז:
ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף - הילד מרגיש את זה, והשנה נשרפה!! ילד שבא הביתה אחרי שהמלמד דיבר שיחה לא נעימה עם ההורים שלו, וההורים שלו לא בדעה אחת עם המלמד, הוא מרגיש את זה. למחרת הוא בא לכיתה - ומשהו בלב שלו, איזה רסן קטן וחזק, הותר מהיום, הוא יפריע ולא יהיה ניתן כלל להעמיד אותו במקום. גם המוטיבציה שלו להתאמץ להקשיב תרד באבחה אחת. תרשו לי לצעוק שוב בלב כואב מצער: ילד שההורים שלו לא אחרי המלמד עד הסוף, השנה שלו נגמרה!! וזה היה מחיר עצום שאני והתלמידים שילמנו על הרצון שלי להיות הכי מקצועי בעולם.
יום אחד מלמד חגיגי וצעיר נכנס לכיתה מתחתיי. אנחנו בחדר מלמדים צחקנו איתו קראנו לו ''המטאטא'', למה? כי הוא היה מטאטא את כל הבעיות מתחת לשטיח... היינו שואלים אותו: איך התלמידים אצלך בכיתה? תמיד היה עונה בתנועת יד בטוחה ובלשון הקוידש: כ-ו-ל-ם מצויינים! הוא לא רימה אותנו, זה באמת מה שהוא חשב, הוא בעצמו קצת קצב וריקוד, היה אומר שיעור עם סיפורים וקפיצות ולא שם לב בכלל אם מישהו הפריע. הצצתי בגיליון תעודות שלו, כולם ראוי לשבח+. אמיתי. הוא לא רימה, זה מה שהוא חשב. שאלתי אותו: יש לך חלשים בכשרון שלא יכולים לענות למבחן, איך הם מאה? אז הוא אמר הם מאה! כתבתי להם שלש שאלות קלות והכתבתי להם חצי מהתשובה והם השלימו לפי כוחותם - והנה הם מאה.
עקבתי אחרי המלמד הזה וגיליתי דבר מדהים: לא כל הבעיות, אבל חלק מהבעיות נפתרו כשהם טואטאו. את הבעיות האמיתיות ההנהלה כבר ידעה בלעדיו, וטפלה לבדה. ומה הכי חשוב? המלמד הזה, ההורים העריצו אותו, כי הוא מעולם לא התלונן להם על הילד רק אמר להם כמה הילד טוב, ותמיד הילדים היו חוזרים הביתה מבסוטים עם פתקים מלאי שבחים. וזה פתר לו חצי מהבעיות משמעת, כי זה יצר לו שם טוב, הוא תמיד היה הרב'ה שכולם רוצים להיות אצלו, וילד שמראש בא לרב'ה שכולם רוצים אותו ומקבל בבית הערצה לרב'ה - כבר הפוטנציאל להפרעה יורד בחמישים אחוז. כי מי מפריע לרב'ה שאבא שלו ואמא שלו כל כך רצו שהוא ילמד אצלו...
וגם ההנהלה, למרות כל הבאלגן שלו, מאוד אהבו אותו, כי תמיד היתה שם אווירה טובה, אף אחד לא התלונן עליו, היה שקט למנהלים, אז הוא קיבל משוב חיובי מה שנתן לו עוד כוחות וככה הוא פרח והתקדם...
זה נתן לי מכה הוגנת למחשבה.
היום אני כבר התבגרתי, כבר מחתן ילדים למזל טוב, ומותר לי ללמוד מהצעירים, ולמדתי מהצעירצ'יק השובב הזה כמה דברים: א. גם כשאתה מעניש, עזוב את ההורים, תעניש במסגרת הכיתה, אם תערב אותם רק תפסיד, הם יתחילו גם לדון אם אתה בסדר בשביל מה לך? ב. אם יש בעיות שצריך להציף תשאיר את זה להנהלה ותהיה אתה רק האיש הטוב. ג. כהורה תזכור, שצריך לקרוא משהו חריג מאוד מאוד בשביל שלא תעריץ את המלמד של הבן שלך, אחרת גמרת לבן שלך את השנה.
הנושאים החמים
