הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הקדמה נחוצה- (הסיפור נכתב על רקע חלוקת המלכות בין ישראל ליהודה כשפרסדאות מפרידות בין ירושלים לישראל, וחלק מהגלויות כבר הוגלו)
פרק א'-הפעם...
גיתית-
הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.
תמיד היה הראל סוד.
ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.
ניצוץ סגלגל.
תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"
היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"
והייתי אומרת.
פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.
פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.
ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.
לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.
ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.
לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.
מפגשינו הולך להיות אחר.
אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.
הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.
זהו. נגמר הכל.
***
אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.
זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה
"בניהו"
"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.
רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.
"תתחדש" פלטתי.
"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.
שתקתי.
"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.
"לא" חד וחלק.
"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.
אני לא.
נכנסתי לבית.
לא נכנסת אחרי.
התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.
בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.
היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.
מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.
מהדק שפתיי לפס כאוב.
לא יכולה יותר.
לא.
***
"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"
"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"
בלעתי רוק.
"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.
הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.
"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"
אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"
"נערה היא"
"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"
"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"
הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.
הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו
"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"
"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"
הראל החויר.
גם אני.
מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"
אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"
הראל שתק. נשען על הגדר דומם.
"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.
"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"
הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.
"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.
"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.
הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.
יצא.
סוגר את הדלת.
אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.
שתקתי. עוצרת נשימה.
ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.
אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.
אני לא.
בניהו הניד לי ראש לשלום.
אני לא נשמתי.
לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.
רק שרשרת. פסל. מסכה.
מעצבת את דמותי המרוקנת.
חותמת על פני את תמצית היותי.
אחות.
פרק א'-הפעם...
גיתית-
הפעם כשיחזור הראל. אני אחכה לו ליד השער. לא אסתפק בלשבת על אבן. אצא לקראתו.
תמיד היה הראל סוד.
ריח הפיטאיה נדבק לבגדיו, מצמיד לסודו טעם מתקתק.
ניצוץ סגלגל.
תמיד כששב מאחד מעיסוקיו הסודיים. היה פורש ידיים. אומר "שלום אחות קטנה"
היה נותן לי יד, נכנס איתי לבית, בודק יחד איתי את מצב המזווה, מתייחס לבובותיי, נותן לי מן פרי הפיטאיה המתוק ששכן תמיד בכיסו, אחר כך הוא היה מחבק אותי חזק, מעביר את ידו על אלף תלתלי. לוחש: "נו קטנטונת מה יש לך לומר על החיים?"
והייתי אומרת.
פעמים היו מילותיי שמחות. מציגות בובה חדשה באוסף הזעיר שלי, הייתי מציגה אותה, מבקשת ממנו לקלוע לה צמות.
פעמים הייתי מבקשת את עזרתו. בוכה אל בגדו ספוג ריח הפיטאיה.
ותמיד היו נגמרים מפגשינו באופן זהה. מבט חם. ביני לבינו. לחיצת יד.
לא כזה הולך להיות מפגשינו הפעם.
ולא רק כי גדלתי בכמה שנים מאז אי פעם.
לא רק כי תלתלי הפכו לזוג צמות מוקפד.
מפגשינו הולך להיות אחר.
אפוף בטעמם של הימים האחרונים. מוות נכרך בו. עצב אין אונים.
הפעם לא יספר לי הראל סיפור. הפעם אצטרך אני לספר לו. אצטרך לספר לו שהגרוע מכל קרה.
זהו. נגמר הכל.
***
אותו היום ניצח הכאב את המקצב. התעצם באחת. לפת אותי בחיבוק דב אכזרי. גורם למנגינה להיקטע, להפוך מסוערת ומדויקת לשקטה. כואבת.
זוכרת עדיין את הפיטאיה שהייתי עסוקה בלטחון מפזרת נגוהות סגלגלים. מעיפה מיץ על שמלתו החדשה
"בניהו"
"כן אחות גדולה ונזעמת" חייכת.
רומס בסנדלך את הארץ, מתכופף אליה. מיטיב את קישורי הסנדל.
"תתחדש" פלטתי.
"יפה נכון?" לא יכולתי לסבול את המבט המלטף שהחלקת על הסנדל. סנדל שלא היה כאן אלמלא החודש האחרון.
שתקתי.
"לא אוהבת" צחקת. לועס עלה פיטאיה כמו נערי השוק, יורק אותה הרחק. בקשת.
"לא" חד וחלק.
"נו באמת, זה טעם נרכש" צחקת שוב.
אני לא.
נכנסתי לבית.
לא נכנסת אחרי.
התיישבת ליד הלאוטה שלי. זו שהעניק לי אבא, לקחת אותה בין ידך, משכת את מיתריה הכפולים והחילות מנגן.
בין הסלון לחדרי. נעצרתי הלומה.
היית טוב. הטוב ביותר ששמעתי עד אז, אצבעותיך נשפכו על המיתרים הכפולים, מיילללים כאב בקול לא לך. מודים בכל אשר לא הודית בו.
מנגינה שכאב דבק בה. ורק אצלך ניצח הקצב את הכאב. שובה את ליבי.
מהדק שפתיי לפס כאוב.
לא יכולה יותר.
לא.
***
"צא את החצר הזאת, ולעולם אל תעז לשוב, איש לא חפץ לראות אותך כאן"
"אבל אחותי..." הראל ניסה, אשר התקרב אליו, תפס בצווארון שמלתו בתנוחה מאיימת, נושף מעליו, "הקשב לי טוב, ילד אשפתות, לכאן לא תכנס" אשר התנשף "בוגדים וכופרים אינם מוזמנים לאדמתי. גם אם אחותך גרה כאן"
בלעתי רוק.
"גיתית" הראל נופף בידיו. נואש. "מה?" צרתי עם השפתיים, לא משמיעה קול. מרכינה ראש.
הראל חילץ את צווארונו, מדלג על גדר העץ, נוחת לידי.
"היום אחרי השקיעה. בשדה" הוא לחש. שואל בקול "מה שלומך אחות?"
אשר התקרב, הרים קילשון כבד מהארץ, "עזוב את הילדה פוחז"
"נערה היא"
"תהיה ילדה. תהיה נערה או עלמה, שלי היא"
"שלך" התיז הראל, "גיתית שייכת לאביה, לא לך שכן נכבד ככל שתהיה"
הסמקתי. מנסה לסמן לו נואשות שישתוק. שלא יעורר את רוגזו של אשר.
הראל העיף מבט, "זוז" אשר הדף אותו
"תן לי להיכנס, חפץ אני לברך את אמי"
"אמך" אשר כחכח בגרונו, מחזיק בידו את השרשרת שלו, חופן את הצלם הקטן "ובכן אמך היא אשתי כרגע. ואני אוסר עליך לראותה"
הראל החויר.
גם אני.
מבטו חלף נואש על פני החצר, סוקר אותי שוב. והעיניים שלו, עיניו חסרו את אותו ברק, ידיו התכווצו בעווית כשהוא שאל "מה?"
אשר נעמד על מקומו, היטיב תנוחתו, פרש ידיים בתנועות מוגזמות "אוי הראל, הרי מאז נפטר אביך בלא נודע. לא הייתי אדם יותר, האיש הענק בענקים, אוי אביך, ידידי הטוב" הוא נאנח. "לא הרבה נותר לי לעשות מלבד לאסוף לחיכי את היתומים הרכים. את אימך האלמנה האומללה, מבין אתה זה המעט שהיה בידי לעשות, הן חייב אני רבות לאביך" הוא ניגב את פניו בפיסת בד, משתהה קלות "אבל עכשיו הבית הזה שלי הוא, ואני לא אניח לכפירה להיכנס אליו מבין?"
הראל שתק. נשען על הגדר דומם.
"הראל" אמרתי. הוא לא ענה. הרגליים שלו רעדו. גם השפתיים. הוא לא מצמץ. רק כאב חלף בעיניים. מתקבע בזוויות.
"תמיד תוכל לחזור בך, להתנצל בפני כהן הכפר, ולחזור הנה, מבין אתה שלא אתן בביתי להשפיל כהן" אשר הרעים בקולו, גופו החסון שעון על גזע עץ, "וכל זה אני אומר לך רק כי בנו של שביאל הינך, רק כי הגלות באה עליכים, לקחה אותו הרחק מכם, מרחם אני עליך נערי, קח מים, וכיכר לחם, וכלה רגליך מביתי"
הראל הלך צעד אחורה. "הוא לא" הוא לחש "הוא לא" הוא אמר בקול צרוד.
"לא מה ילדי" הטון של אשר היה רך כל כך.
"הוא לא היה רוצה בכך" קולו של הראל היה סדוק. הוא סתם. לא פירש. מבטו של אשר התכהה.
הראל הלך שוב אחורה. פתח דלת עץ מושקעת מאד.
יצא.
סוגר את הדלת.
אשר הניח את הקילשון, "מקלל כהנים היה באדמתי, מי יאמין, אח שביאל, אי אתה המובחר באנשים, למה הלכת?" הוא נאנח.
שתקתי. עוצרת נשימה.
ואז. אז נכנס בניהו. ולצווארו השרשרת ההיא.
אשר חייך "בא ברוך האלוקים אל הבית כנס נערי, מה למדת היום?" בניהו גם חייך.
אני לא.
בניהו הניד לי ראש לשלום.
אני לא נשמתי.
לא נערה אני יותר רק צעקה כלואה, בבואה מיוסרת של שאגתי הפצועה, זו שנחנקת תחת קורות הימים. אל תחפשו אותי ברחובות. אל תשאלו לי. כי אינני.
רק שרשרת. פסל. מסכה.
מעצבת את דמותי המרוקנת.
חותמת על פני את תמצית היותי.
אחות.
איתור מהיר: חיפוש עורכים לפי תחום התמחות מדויק (הלכה, מחשבה, הגהה, עימוד ועוד).
חידונים
מאמרים
תמונות
Reactions: goaty, אמונה בהשם, עיצוב שנוסק גבוה ועוד 12 משתמשים15 //