סיפור בהמשכים ניצוצות. סיפור קצר בארבעה פרקים

[מה שניחשת]

אני ממש אשמח להארות-הערות!

פרק 1
עבר
"אתה בטוח שאתה חייב?" היא הציצה בו בחשש מבעד לאדיה של הקדרה.
מישאל השפיל את מבטו, ידיו משחקות בגדלי ציציותיו.
"סליחה אחינועם. את יודעת שאין לי ברירה".
קולו נמוך.
אחינועם נאנחה, ידיה ממששות את כרסה ופחד פנימי לופת את חזה.
"ומה איתו?" החוותה בעיניה בהפצרה. "האם-" השתתקה, לא יכלה להמשיך.
"אני מקווה שבעזרתו יתברך אזכה להיות איתך בלידה" קולו כן. "ברגע הראשון שאוכל אשלח שליח להביאך אלי" עיניו התמקדו בה, מבקשות את אמונה.
היא שתקה זמן מה, מנסה לעכל.
"טוב" אמרה לבסוף במאמץ. "אני מניחה שבאמת אין לנו ברירה" חזרה על דבריו במעט יאוש.
"נכון. אין לנו ברירה" מרים בעלה את עיניו. "תודה שאת מבינה, אחינועם" הוסיף בקושי, מפחד מהדמעות שעלו בה.
אחינועם מחתה את דמעותיה, מנסה לאזור אומץ.
"אל תדאג מישאל, אני יהיה בסדר" ניסתה לשוות ביטחון למילותיה, מעלה חיוך בלתי רצוני על בעלה.
"אני מאמין שכך".

הווה
"היכן אני?" הוא שאל בקושי. "איך הגעתי לכאן?"
"או, התעוררת?" הפתיעה אותו אישה מאחוריו, כוס חרס מעלת אדים בידה. "שמעתי שיעולים חזקים מחלוני וקול נפילה. כאשר פתחתי את הדלת ראיתיך שרוע חסר הכרה על יד המפתן" סיימה את סיפורה.
הוא הנהן בשקט. לפתע עיניו גדלו בבהלה וידיו החלו למשש סביב גופו. "השק" הוא פלט "היכן השק אשר היה עימי" קולו העיד על סף בכי.
"אל דאגה" הניחה האישה במהירות את הכוס על הקרקע. "שקך כאן. על יד מיטתך".
נישימותיו המתוחות של הילד לא נרגעו עד ששקיק הבד הבלוי היה שוב קרוב ללבו. כשהרים חזרה את עיניו שם לב לעיניה הבוחנות אותו בתבונה.
"מדי עבדים הם לבושך" ציינה, עיניה עוקבות אחר הבעתו.
הוא התכווץ. כממתין לגירוש שבוא יבוא.
"זה בסדר" מיהרה להרגיע האישה את פחדיו. "חלילה לי מלהסגירך" הוסיפה, מנסה לפייסו.
הילד משך בכתפיו באומללות, ידיו אוחזות בחוזקה בשקו.
היא העיפה בו מבט אחרון, פונה לחדר השני בעודה קוראת "שתה את חליטת הצמחים שסמוכה למיטתך, בעז"ה היא תוכל להקל על שיעולך".
גבה נעלם מבעד לפתח, מותירה אותו לבדו.
הוא החניק את שיעולו, בוחן את סביבתו במבט מדוקדק. בית פשוט למדי, מדפי עץ ריקים ברובם ממוצרי מאכל, שידה נמוכה בקצה החדר ליד כד גדול מכוסה בבד ומיטה נוספת בעלת מזרן קש. מראה המזרן העירום גרם לו לחשוש שאת כל שמיכות הבית האישה העמיסה עליו.
חליטת הצמחים המדוברת תפסה את תשומת ליבו. הוא גחן לעברה, מנסה לשמור על שיווי משקלו בזהירות.
טעמה היה טוב. חיש מהר התרוקנה הכוס, מונחת חזרה אחר הכבוד לצד רגלי המיטה.
שיעול נוסף פרץ מפיו בעודו מנסה להתיישר במיטתו. החלון הפתוח קרץ לו, מסקרן.
"הנח את ראשך על הכר הגבוה, נשימתך תוקל" קראה לפתע האישה מפתח החדר. כשראתה בבהלתו ממנה, הוסיפה "אל דאגה ילדי, הינך בידיים טובות" ופנתה אל האח.
הילד הביט אחריה, חשדו הטבעי נמוג בהדרגה.
שמץ חיוך עלה לפתע בעיניו "הרי אין הנחתום מעיד על עיסתו" פלט לפתע, מילותיו מתנגנות.
האישה חייכה מאם האח, ידיה מטיבות את העצים.
"אכן צודק אתה" הסכימה עימו "ותוכל אתה להעיד על עיסתי?" הפתיעה אותו חזרה.
הילד בחן אותה בפנים מהורהרות. "אכן, נראה שידייך טובות הן" אמר לבסוף, פולט שיעול קצר.
"מדוע רק נראה?" תהתה האישה בשעשוע, פוסעת אל עבר הכד שניצב בפינת החדר.
"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" ציטט לה.
הוא לא ראה את חיוכה שהתרחב, אך יכל לשמוע אותו.
"אכן תלמיד חכם קטן" נשמע קולה בחיבה "מאין לך הידע?" התעניינה.
"היה עבד מבוגר בבית אדוני, יהודי תלמיד חכם. ברגעי הפנאי המועטים שלו, הוא לימד אותי מה שיכל" ענה הילד, ידיו ממששות את הקצוות הפרומים בשמיכה.
"אכן זכית" נדה בראשה האישה בהערכה.
"אנ-" התחיל לומר, שיעול עז קוטע את דבריו.
"שה, שה" הרצינה האישה, שולפת מהשידה קערה ואיספלנית. "עליך לנוח כרגע".
הוא עצם את עיניו בצייתנות, ראשו נח חזרה על הכר.
האישה היטתה אוזנה, מאזינה לנשימותיו בדריכות. הילד קודח.
היא התקרבה אליו בלאט, קערת מים בידיה.
הבעת פניו משכה את תשומת ליבה.
"מה לך?" שאלה אותו בדאגה.
"ראשי-" ניסה לענות בריפיון, עיניו עודן עצומות ועל פניו עווית כאב.
"אוי" פלטה נשיפת צער, ידיה מטיבות את הכרית תחת ראשו. "בעזרתו יתברך יוקל לך בקרוב" מלמלה בתקווה.
ידיה הזריזות פרשו מעליו שמיכות נוספות וסחטו את האיספלנית במים, שוטחת אותה על מצחו.

השעות עברו והתקדמו.
הילד איבד את הכרתו לחילופין, מבהיל אותה כל פעם מחדש. חומו עלה והוא גנח בשנתו, נוגע בליבה.
ילד כזה יכל להיות שלה, אלמלא…

שעתיים לאחר מכן נשמעו דפיקות רועמות על הדלת. היא קפצה ממקומה, עיניה בורחות אל הדלת בדאגה. בוודאות שזה קשור בו. אין סיבה אחרת.
היא מיהרה ללבוש על עצמה מסכה מנומנת, פוסעת אל הדלת באיטיות.
"כן?" שאלה בקול צרוד את עומדים בפתח, עיניה הערניות בוחנות אותם בדקדוק.
"או מבצעים חיפושים אחר עבד צעיר שנמלט מבית אדוניו" דקלם העומד בשער.
"כך?" תהתה היא "הנכם מקימים את כל התושבים באמצעו של הלילה עבור החיפוש הזה?"
"אלו פקודות גבירתי" משך בן שיחה בכתפיו.
"ובכן, לא ראיתי דבר" היא השיבה במעט חיפזון. "השתדלו בפעמים הבאות לעורר פחות מהומה" סיימה בנזיפה חסרת רושם.
"המשך לילה טוב גברת" הניף הלה את ידו בנימוס, פונה לאחוריו.
היא סגרה את הדלת במהירות, נשענת עליה בהתנשפות. הילד אפילו לא יודע כי ניצל הרגע…
קולות ממיטתו העירו אותה ממחשבותיה.
היא התקרבה בחשש.
גופו נע בתזזיתיות, על המזרן. עיניו היו עצומות ופניו סמוקות. "אמאאא אל תלכיייי" הוא יבב מתוך הזיותיו. "לאא אמא! לאאא". קול בכיו נשמע, נשנק.
היא הביטה בו בחמלה, ידיה מיהרו להעביר על פניו את האיספלנית הרטובה, שמה תרגיע.
יפחותיו החלו שוככות, משאירות את פניו כשהיו בתחילה. סמוקות ועליהן הבעת דריכות תמידית.
הרהור לא רצוני עלה בה.
מה אישה היה אומר על הילד הזה?

 

[ST.R]

הכול מאוקסס

 

[אביגלוש]

הכל חסום בנטפרי

 

[אוראל סולטן]

סיפור יפה ומרתק.
מחכים לפרקים הבאים.

להביאך אלי

משהו פה לא עבר לי חלק...

מאם

מעם.

או

אנחנו?

של הילד

בהתחלה לא אחזתי שמדובר בילד, עד שכתבת. הוא בוגר מדי לגילו...

דרך אגב, אני ממליץ לחלק לפסקאות קצרות, כדי שיהיה נוח לקריאה.

 

[מה שניחשת]

הכל חסום בנטפרי

אויש. נטפל בזה.

@אוראל סולטן - תודה על ההערות, בעז"ה אתקן אצלי

 

[מה שניחשת]

לכל מאוקססי נטפרי..

 

[אש קודש!]

המשך, פליז .

 

[ST.R]

חברי קהילת כתיבה יקרים,
בבקשה!
אל תקפיצו אשכולות ישנים!
אנחנו מאבדים פה חברים רבים בגלל זה.

 

[אש קודש!]

חברי קהילת כתיבה יקרים,
בבקשה!
אל תקפיצו אשכולות ישנים!
אנחנו מאבדים פה חברים רבים בגלל זה.

למיטב זכרוני מותר עד חצי שנה.
אני טועה?

 

[ST.R]

למיטב זכרוני מותר עד חצי שנה.
אני טועה?

ג. אין להקפיץ אשכולות שעברו שלושה חודשים מההודעה האחרונה בהן. כולל באשכולות סיפורים בהמשכים.
במקרה הצורך ניתן לפתוח אשכול חדש ובו קישור לאשכול המבוקש.
גם בפחות משלושה חודשים, אין להקפיץ אשכול מעמודים קודמים בלי סיבה מקצועית טובה.

 

[אש קודש!]

אוף!
אני ממש מקווה שלא יחסמו אותי.
ואשכרה טרחתי לוודא שלא עברה חצי שנה...

 

[אש קודש!]

אוקיי, עליתי על הטעות שלי.
באא"ר אסור להקפיץ אחרי חצי שנה.
לא שמתי לב להבדל.