פרק א
איילת הכירה כל סלע וכל חורבה באתר החפירות שבו שהתה שעות רבות, כחלק בלתי נפרד מלימודיה האקדמיים. גילוי תרבות יהודית עתיקה מצא משכן רגשי עמוק בנפשה, עד כי ידעה לאתר בעיניים עצומות היכן מקומה של כל אבן. היא מעולם לא התחרטה על המקצוע שבחרה. היסטוריה ותולדות עם ישראל שאבו אותה כליל ונתנו לה תעצומות נפש להתחבר אל עמה, אל היהדות. בשיחותיה הרבות עם חברותיה לספסל הלימודים הייתה שואלת בתום לב: אנו יהודים כבר אלפי שנים ולא מעניין אתכן מה השורש, מאיפה צמחתן? אבל אז הייתה נתקלת במשיכת כתף ובחוסר עניין. מה זה קשור אלינו? ומה יצא לי מהיהדות או מההיסטוריה?
מה מאוד הופתעה לגלות שמכל חברי הקבוצה במגמה שהתמחתה בה, לא הרבה התרגשו כמוה. כל ממצא שהתגלה בחפירות התקבל בשריקת התפעלות ממנה ומהפרופסור. מלבדם נכחו עוד שני סטודנטים שוחרי היסטוריה שהתמגנטו לכל בליל השברים והמטבעות העתיקים שפרצו מרגבי האדמה. לימודיה האקדמיים לא הלחיצו אותה בכלל אלא היו ריפוי בעיסוק בשבילה. ימי החופשה, הניתנים לסטודנטים לנקות ראש ולעסוק בתחביבים נוספים, לא הוציאו ממנה אנחת רווחה. נפשה הוליכה אותה אל ההיסטוריה הנלמדת כתחביב מהנה.
בשיעורי תאוריה בלעה בצמא כל מילה שיצאה מפיו של המרצה דיקמן. הוא העניק לכל צבא מאזיניו שיעור מרתק על ימי עם ישראל לפני הספירה. איילת אהבה במיוחד את הסבריו המרתקים לכל מה שנגלה עד כה באתר החפירות. היא אהבה את אדמת הקודש שטומנת בחובה כל כך הרבה גילויים שמגרים את המחשבה ומקשרים את ליבה ללבבות הקדומים.
כמו תמיד אהבה להעלות את הנושאים האחרונים שנלמדו, להקשות וליישב בינה לבין עצמה מה היה ואיך נראו מלחמות היהודים בזמן בית שני, ומדוע כך היה אמור להתרחש. חברותיה לספסל גיחכו על שהעלתה סברות והקשתה על דברי המרצה. היא לא הרפתה עד אשר התיישבו התשובות במוחה.
"הורדוס הגיע למלכות בדרך תככים. הוא נקרא מלך יהודי אך לא היה מזרע ישראל. בניו היו יהודים כי נולדו ממרים היהודייה, שהייתה מזרע החשמונאים". כך הפליג דיקמן בתיאוריו, והניח על השולחן את מבנה הזכוכית שבו שברי חרסים ומטבעות. תפקיד הסטודנטים היה לשחזר ולפענח את המוצגים והאותיות.
דיקמן, שהרצה כבר כמעט שעתיים, חש בעיניהם המעורפלות של חניכיו והבין שהחומר עמוס וכבד, ואולי ארוך מדי לפעם אחת. הוא הביט בחטף בשעונו והתנצל שנסחף לתוך ההפסקה. הסטודנטים שפיהקו בשעמום ניעורו לפתע ובלעו ברצון את דקות החסד לריענון.
רק זוג עיניים אחד הביע אכזבה.
דיקמן הכיר היטב את קהל מאזיניו וידע אל נכון מי מחובר לחומר מנשמתו ומי כפוהו הוריו. מי יישאר ומי ינשור וימצא את מקומו לבסוף בהוראה או במנהל עסקים. הוא חייך בהחזירו את ניירותיו לתיקו, כשראה מזווית עינו את איילת ניגשת וכבר עומדת מולו, וידע ששוב תלבן איתו את החלקים שלא התיישבו במוחה. איזו ילדה תמימה. גם פרופסורים לא יודעים הכול. מדוע רק היא לא מקבלת הכול כמו שהוא?
"סליחה, רציתי לשאול אם אוכל לקחת את המטבע הזה ולהחזירו מחר. פשוט תכננתי היום לבקר באתר החפירות ואולי אמצא את חצי העיגול השני. אוכל לפענח מה כתוב".
"מצטער. אני לא רשאי לעשות זאת. את יודעת שממצא שנמצא שייך למערכת המחקר. מקומו במעבדה".
"אבל זה לצורך לימוד?"
"אני יודע שאת תלמידה מצטיינת, ואת היחידה שאוכל לסמוך שתעשה במטבע שימוש שלשמו הוא קיים".
לפתע נמלך בדעתו והושיט לה את מבוקשה. "במחשבה שנייה, אולי דווקא את עוד תעלי את רמת הפקולטה. קחי אותו איתך".
בדרך חזור הייתה שבעת רצון. הוא סומך עליה. היא לא תאכזב אותו.
>>>>
הרכב החדש מדגם יונדאי שקנה לה אביה החליק בקלות על הכביש. רק כעת חשה ברעב המכרסם במעיה. מדוע לא קנתה משהו בקפטריה כמו כולם? היא שוכחת מצרכיה הגופניים. מדוע היא כל כך משונה שלא מוצאת עניין בשיחות ההבל? מדוע רק אותה לא מעניין איזה מופע עלה לאחרונה? אולי היא צריכה לעגל פינות ולהיות כמו כולם? היא עוד תברר זאת.
רק כעת שמה ליבה למכשיר הנייד שהיה שעות רבות במצב רטט. מסתבר שמעיין חיפשה אותה וחייגה מספר פעמים. היא כבר מכירה אותה ויודעת בדיוק מה יש לה לספר, דווקא לכן לא מיהרה לחזור אליה. אוף, שתרד ממני כבר. היא לא מבינה שאני אחרת ולא מוכנה להתבשל בדרך שבחרה. נכון שהיינו חברות שנים רבות ביסודי ובתיכון וידענו הכול זו על זו, אבל ברגע שנשטף מוחה של מעיין וחזרה בתשובה, היא הפכה לבן אדם אחר, ממש לא מוכר. היא מנסה בכל דרך למצוא פרצה ולהעביר לי את האור. די כבר, מעיין, אם נפלת ברשת החרדית, תיהני. אני מסתדרת עם היהדות שלי נפלא. היה לנו נהדר ביחד. שוב ושוב הרהרה בכל השיחות שניהלה עם חברתה אך נוכחה שאין תקווה להבנה. נשארה רק גחלת הקשר הנפשי הנטועה עמוק מדי בלב.
*******
כמה ימים לאחר מכן.
"אתמול מנהל המדרשייה הציע לי שידוך", פלטה מעיין ולא ידעה שהטילה פצצה נוספת על זו שהנחיתה בידיעה שחזרה בתשובה.
"באמת?" קראה איילת והביטה אל חברתה היושבת לצידה בקדמת הרכב. מעיין לא סיימה להפתיע אותה.
"הוא נראה די מתאים. גם לו יש רקע כשלי. חוזר בתשובה ושואף לרוחניות".
"את רוצה להגיד לי שנראה אותך בעוד חמש שנים נשרכת עם עדה של ילדים, מחתלת, רודפת, מבשלת ורצה אחר זאטוטים קטנים, ואחרי הכול משרתת את בעלך שלא עושה דבר מלבד לימוד תורה???"
"הלוואי ואזכה לכך. ואם היית זוכה לאור האמונה, היית אומרת את אותן מילים רק בפנים מאירות ולא במנגינה לועגת ונדכאת".
איילת הביטה על צדודית חברתה היושבת לצידה, ולא עיכלה מה ששמעה. איזו שטיפת מוח. האם זו מעיין הריאלית, המפוכחת והנאורה שנאומיה חוצבי הלהבות היו תמיד נגד כל מה שמסמל דת וחרדים? מישהו פה משוגע, ואולי זו היא עצמה. זו הפעם המי יודע כמה שהיא מתחרטת על קלות דעתה להצטרף לשבת רווקות. מדוע היא לא יכולה להגיד לא? אם מדובר במעיין, העניינים מסתבכים. היא תמיד יודעת לפרוט על מיתר חבוי ונסתר, משכנעת בדרך חכמה. די, צריך לפרום את החוטים האחרונים של החברות הזו. היא עלולה להחזיר אותי בתשובה. האם זו אני שנוסעת במכוניתי לבני ברק עם מעיין כדי לטעום את טעם גן העדן שמעיין רוצה להטעימני?
"איילת, זה לא מה שאת חושבת. באות לשם בנות כמוך. בסך הכול תכירי מקרוב את המקום שממנו את רוצה להתרחק. זה רק עד מוצאי שבת".
הן הגיעו לכתובת האכסניה מוקדם מהרגיל אך כבר בשעות הקרובות המתח ירד. הגיעו בנות מתחזקות וחילוניות. איילת הביטה ונרגעה. היא כבר תמצא פה מישהי כלבבה כדי לבנות חומת מגן ולבצר אותה מפני רוחות פנטיות.
***********
איילת הרגישה עצמה טיפשה למדי. חבל שלא עשתה שיעורי בית. היא בהחלט חשה לחוצה אל הקיר. זו הייתה ההרגשה לאחר הרצאה מרתקת במחשבת ישראל מפי הרב רוט בשבת אחר הצהריים, בעודן נתונות תחת הרושם של שביתה מלאה מכל חולין שהוא, לאחר שכל זוג בנות התארח לסעודה אצל משפחות מארחות. רובן ככולן סיפרו בעיניים בורקות שהרושם היה אדיר ולמה, למען השם, דבר כה נהדר נמנע מהן. למישהו במערכת שבה הם גדלו הייתה מגמה להסתיר את האמת. למה?
איילת חשה שמשהו חזק ממנה חרש סדקים בחומת ההגנה שבנתה. התאוריה הברורה לה מימי ילדותה להיות יהודי חופשי בארצנו ללא כבלי הדת, זקוקה בדחיפות לביצורים איתנים מהראשונים. היא לא תיכנע במהרה. היא מבינה בשטיפת מוח. היא מבינה בהיסטוריה ואפילו התווכחה עם הרב שניסה להסביר שבכל הדורות יהודים היו שומרי תורה ומצוות, ורק ב־200 השנים האחרונות הומצא היהודי החדש, יהודי של חולין. ההיסטוריה הוכיחה שאולי קם עם חדש, אבל יהודי הוא כבר לא, מלבד שרידי מסורת שעוד קושרים אותו בחוט דקיק לשמו היהודי, אבל גם הנותר ייטמע בין העמים ויתנתק בעוד דור. חוק טבע הוא שליבת היהדות, שהיא חיי תורה ואמונה, היא היחידה שהוכיחה את קיום שרשרת הדורות לאלפי שנים.
הדברים הקפיצו אותה עד כי לא נתנה לו לסיים משפט ונכנסה לתוך דבריו. "אבל עובדה שלפני אלפיים שנה היו דתיים וחילונים, שאז נקראו פרושים וצדוקים, ואפילו מגזר של יהודי ביניים. איך זה מתיישב עם הדברים שהשמעת? במקרה אני עוסקת בארכאולוגיה ואני רואה במו עיניי ממצאים המאשרים את דבריי".
"הוא שאמרתי. כל אלה שהיו יהודים שלמים אבל אט אט זלזלו בחובתם לשמור תורה ומצוות, בסוף התהליך נהיו חילונים ודור אחד אחריהם כבר נטמעו באומות. כך יצא ממילא שתוך זמן קצר כבר לא ניכר שהם היו אי פעם יהודים".
"איך אתה יכול לבטל אותם? הם היו אחוז גבוה".
"משך אלפי שנה היו יחידים ולפעמים קבוצות שחיפשו דרך חדשה בגלל אינטרסים צרים ואנוכיים, אך בוודאי לא מתוך אידאולוגיה. כל רפורמה חדשה ביהדות קמה מתוך רצון לברוח ממנה. מבחן התוצאה הוא דור ההמשך, שבעט בשקר והרחיק לכת להמרת דת או לחלופין לדרך המסורה מדור לדור, למי שחיפש את האמת".
בשלב זה לא היו לה תשובות, אבל ברור שיש. אולי היא לא יודעת אותן, אבל איך הוא מסביר את המדינה המתקדמת ביותר במזרח התיכון שקמה בזכות היהודים החילוניים? האם היהודים החרדים בנו או התנגדו לציונות? היא חייבת תשובות קודם כול לעצמה כדי ללכת בראש מורם.
במוצאי שבת, עת נפרדה מחברתה מעיין, נשאלה על ידה: "את כועסת ששכנעתי אותך לבוא?"
"את לא תרצי לשמוע את האמת".
"אני יודעת שאת בטוחה שעשו לי שטיפת מוח, אבל לי היה חשוב שלפחות כעת את יודעת שיהדות היא משהו עמוק ורחב יותר. הרבה יותר מלזרוק אבנים בשבת ולצאת להפגנות בעד סגירת כבישים".
"קשה לי לסתור את דברייך, אבל את יודעת שאני לא נשארת חייבת. בתקופה הקרובה אמצא תשובה ברורה ליהדות החילונית, ואז אפרוס אותה לפני הרב רוט. אני חושבת שזה מחדל של היהדות החילונית שלא השכילה לחבר משהו מסודר, כמו משנה סדורה של היהדות המתקדמת".
"אין חיה כזאת".
"אני לא יהודייה בעינייך? הורי והורייך, הסבים והסבתות? אני קשורה לאדמה הזו יותר ממך. את הולכת לגדל ילדים. איזה דבר יהודי יש בזה? אני חוקרת את היהדות. אני לא חושבת שהידיים שמדפדפות דפי גמרא יהודיות יותר מידיים שמקלפות את ההיסטוריה וחול גולש מבין אצבעותיהן".
"בואי נעצור כאן. אני אוהבת אותך ולא רוצה לגלוש למריבות. נישאר חברות. אני לא רוצה לקחת לך את זכות הבחירה".
היא תקעה את מפתחות הרכב. לפתע נשר על רצפת הרכב חצי מטבע שהאיר באור מוזר.
"מה זה?"
"שום דבר", ענתה איילת. "חלק ממה שטמון באדמה. הוא שייך לתקופת הורדוס. אני לומדת על התקופה".
מעיין מיששה את חצי המטבע הקדום והתאמצה להבין את הכתב המקוטע. "מעניין, הוא נראה כמו שמות קודש או משהו בקבלה".
"אני אמורה לצאת לשטח ולמצוא את החצי השני".
"שמת לב שיש לו אור מוזר? אולי אם תשלימי אותו הוא יהיה שלם. אולי צירופי המילים אולי זה... לא יודעת... מי יודע איזה כוח יש לו".
"אל תיסחפי. יאללה, ביי, להתראות".
"איילת, תשמרי על עצמך". את המשפט הזה איילת כבר לא שמעה. היא טסה במכוניתה. מעיין מצמצה בעיניה בגלל ההדף שנפלט. היא לא ידעה להסביר אבל תחושת בטן חזקה שידרה לה: איילת בסכנה, התפללי עליה.
פרק ב
אלכסנדרה רצתה בכל מאודה להעניק לבתה את הטוב ביותר. אבל גם לנסיכה בעלת תואר, הון וכבוד כמותה אין יכולת לשנות את העולם, ומרים יקרה כל כך. היא ואחיה אריסטובולוס הם הדור הבא של החשמונאים. הם אלו שימשיכו את השבט המפואר. לאביה הורקנוס, היורש החוקי לתואר מלך, נשאר הייחוס בלבד, אך מאומה לא למעשה. כך קורה כשהעניינים מתנהלים על ידי חורשי רעה. היא חייבת להיות שומרת הסף שלא יאונה לילדיה כל רע. המציאות שלה קשה וקשוחה. היא חייבת להיות לוחמת ולסלול להם את הדרך.
הסיפור החל בכלל באח הגדול של סבתא שלומציון, שמעון בן שטח, שהיה ראש הסנהדרין. סבתא רבתא אהבה לספר עליו בכל הזדמנות.
גם היא זכתה להתרפק בינקותה על ברכיה של סבתא שלומציון. וגם לה השמיעה את סיפור המשפחה.
"כשהיה עוד בגלות והסתתר מפני המלך..."
"מדוע היה צריך להסתתר מהמלך, סבתא?"
"מפני שהתחכם בפניו לטובת 300 נזירים עניים שרצו להקריב קורבנות ולא היה להם לשלם. הוא מצא להם היתר לכפר על מעשיהם ולשם כך היה חייב 150 קורבנות. הוא פנה למלך והציג לפניו עסקה: אתה תיתן 150 ראשי בקר ואני אתן 150 כדי שיוכלו נזירים עניים אלו לכפר על עוונם. לבסוף הקריבו את הקורבנות שהמלך נתן ובהם בלבד כיפרו על עוונם. המלך שמע ששמעון בן שטח שיטה בו ובעצם לא הוסיף כלום משלו, כעס עליו ורצה להורגו. אני הסתרתי אותו מפני זעמו של המלך. ביקשתי ממנו שיברח לאלכסנדריה".
"ומה עשה באלכסנדריה?"
"בזמן ההוא קנה תלמידו עבורו חמור מישמעאלי. כשהגיע החמור לידו הבחין באבן יקרה התלויה בצווארו. מייד פקד על תלמידו להחזיר את האבן היקרה. תמה מאוד התלמיד. הלא קנית את החמור מערבי? כל החמור הוא שלך וגם מה שעליו. הלא כן? ענה לו שמעון: לא כך הוא. האבן היא של המוכר הערבי, שמסתבר מאוד שלא ידע כלל על שמכרה עם חמורו, ועלינו להחזיר את האבדה. האבן נמסרה למוכר הערבי ששמח מאוד ואמר: ברוך ה' אלוקי שמעון בן שטח! העניין התפרסם מאוד והרים את קרנו של אחי הגדול והמורם מכל אדם".
"והמלך לא הסכים לסלוח לו?" מחתה אלכסנדרה הקטנה את דמעותיה לשמע התיאור על האדם הנרדף.
"יום אחד הגיעו אנשים חשובים ממלכת פרס לארמון וסעדו את ליבם. קם אורח אחד ואמר: זכורני שהיה פה זקן יהודי אחד שהיה מתבל דבריו בידיעות רבות ובפניני חוכמה. היכן הוא הזקן ששימח אותנו והפעים את ליבנו? ענה המלך: אלך ואקרא לו. אף אני הייתי נהנה ממנו מאוד, וחבל. ואז שאלתי אותו: אם היה חוזר, האם היית נוגע בו לרעה? ענה לי: לא. הייתי ממשיך להושיבו בשולחני ונותן לו כבוד. אשמח בו מאוד ולא אגע בו לרעה. מייד מיהרתי, הוצאתי אותו ממסתורו והחזרתיו לארמון.
"ואז המלך שאל אותו: תאמר לי מדוע הערמת עליי ולא עמדת בהתחייבותך? ענה לו שמעון החכם: זו הייתה עסקה. אתה נתת את חלקך ב־150 קורבנות ואני נתתי את חלקי בחוכמתי וכך שנינו גרמנו להם לכפרה".
"סבתא, ספרי לי עוד. דברייך נעמו לאוזניי".
"הוא תיקן תקנות חשובות לעם ישראל. בתי ספר ומלמדי תינוקות בכל עיר ועיר. שגם ילדים יהיו בקיאים בהלכות. ועוד תקנה גדולה לבתי הדין. הוא אמר 'הווי מרבה לחקור את העדים והווי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר'".
געגועים עזים צבטו את ליבה של אלכסנדרה על זמנים שהיו ואינם. על הוד מלכותה של סבתא שלומציון. על צדקותה ועל ליבה הרחום והחכם. על מלכה שהתאלמנה מאריסטובולוס בנו של יוחנן כהן גדול. לאחר מכן הוציאה ממאסר את אח בעלה אלכסנדר ינאי לחופשי ונתנה את הסכמתה לנישואין איתו. כך גרמה לו למלוך למרות שהוא צדוקי והיא פרושית. בחוכמתה האדירה תמרנה שהמלכות תתנהל לפי דרך התורה, אבל הצליחה בזה רק אחר מותו של בעלה אלכסנדר ינאי.
כמה שנים לפני מותו, כשחלה אלכסנדר ושכב על ערש דווי, קרא לשלומציון ואמר לה: "את נשארת למלוך לבדך, אך דבר אחד עליי להעביר לך: אל תתייראי מן הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן הצבועים, הדומים לפרושים... שמעשיהם כזמרי ומבקשים שכר כפנחס".
תמיד חשבנו שהיא מיושנת ואנו מתקדמים, אבל מתברר שהייתה חכמה מאיתנו והליכתה בדרך התורה היטיבה עם העם.
אהה, סבתא יקרה, חוכמתך ועצותייך חסרות לי כל כך. אולי אם הייתי חיה לצידך הייתי דומה לך, ואולי חיי וחיי ילדיי היו שווים יותר. לו יכולתי לפוגשך אפילו לרגע!
**************
הוריה של איילת קרנו מאושר. היום יגיע אסף הבכור, חביבם, אחיה של איילת. לאחר שידולים מצידם לקח חופשה מלימודיו באוניברסיטת שיקגו, שבה עשה חיל בעבודת הדוקטורט. חלומו היה להיות רופא מנתח. שנתיים שלא שזפוהו עיניהם. הבית צוחצח ומורק וכעת עמלות ידיהן של איילת ואימה בהכנת מאכלים אהובים עליו.
"נראה שהכנתן אוכל לכל השכונה. מה ההגזמה הזו?" אמר אביה כשפרק את משלוח הקנייה. שקיות שבהן כל טוב, פיצוחים ופירות נאים למראה.
"אימא מנסה להשלים את מה שחסרה שנתיים". התבדחה איילת.
"אסף שווה הכול". אמרה אימא בעיניים זוהרות.
"גם אם הוא העדיף את אמריקה ולא לחיות לצידנו?"
"עוד נרווה ממנו נחת. את יודעת כמה מכבדים אותו שם?"
"ואולי הוא יעדיף לחיות שם בכלל".
"העיקר שהוא מגשים את עצמו. יש לך את מוכשר. תהיי גאה בו".
"אבל אולי העם היהודי לא יהיה גאה בו".
"היא צודקת", התערב אביה. "אני מתפלל שהעם שלנו לא הולך לאבד בן". מאז ומתמיד היו בינו לבין אשתו נאווה חילוקי דעות. הוא בא ממשפחה ציונית נלהבת. אהבת הארץ טבועה בדמם. אבות אבותיו הגיעו בעלייה השנייה כחלוצים, ייבשו ביצות ובנו את הארץ בידיהם המיובלות, ואילו אשתו גדלה במשפחה שמאלנית שדואגת לכל מסכני העולם ומלאת ביקורת על ההנהגה הישראלית.
"לצערי הרבה יהודים טובים משוטטים בעולם. החלק ההרפתקני נמצא במזרח הרחוק. אחוז ניכר נשאר שם. חלק לא מבוטל דווקא של ציבור אריסטוקרטי, שגדל בבתים טובים כמו אסף שלנו, בוחר ללמוד דווקא בחו"ל. כבר אין מורים טובים בארץ? הילדים הללו מרגישים שהארץ קטנה עליהם. חוששני שהחינוך הציוני שהשקענו בהם לא הוכיח את עצמו".
"אבא, אתם נתתם חינוך מצוין. אני ציונית מושבעת ויש עוד הרבה כמוני". כאב לה על אביה שלא מרוצה מאסף.
"מה קורה פה, מה הקינות האלה? אפשר לחשוב שהוא נסע להתבולל, וחוץ מזה, מהבוקר היית קורן מאושר לפגוש אותו". אשתו הביטה במבט מאשים על איילת. איילת שלה מתוקה מאוד, אבל נגועה בציונות יתרה ופטריוטית של ארץ ישראל. ממש כמו הצעירים של קום המדינה. הדור של היום אוהב לראות עולם וזה לא דבר חריג.
"אני מבקשת משניכם שאת ההגיגים תשאירו בלב כשהוא יבוא".
****************
קורת רוח כה רבה כבר מזמן לא שרתה בין כותלי הבית. השמחה על שובו של הבן־האח שמה קץ לוויכוח הפסימי שהתקיים כמה שעות קודם. הם לא שבעו מלהביט בפני אסף ולשמוע את קורותיו. הקולינריה וצורות ההגשה שהעסיקו אותם חצי שעה לפני, נשכחו. דומה שהמשפחה המלוכדת שוב יחדיו והאחדות השביעה אותם. באותם רגעים גם איילת ואביה הגיעו לתמימות דעים שאסף עשה את הטוב ביותר עבורו, והיציאה מהארץ השביחה אותו. הוא סיפר על לימודיו שעליהם הוא שוקד עם חבריו ועל הרצון המשותף לכולם להצליח.
איילת חקרה אותו וביקשה שיפרט לה יותר. אסף ציפה לשאלות ושמח להרצות לפניה על מכמני גוף האדם ועל נפלאות הרפואה, על שיטות מתקדמות ועל ניתוחים שהם, כסטודנטים, צפו בהם מן הצד.
"ראית ממש מנותח בשעת מעשה?"
"ודאי. בפעם הראשונה הגבתי כמו כל אחד. קיבלתי סחרחורת, הגישו לי מים. שניים התעלפו. המנתח אמר שזה היה צפוי לפעם הראשונה. זה מה שבחרתי להיות ואני מתכונן לעמוד בזה. מה את מספרת אחותי הקטנה?"
"אני מנתחת את ההיסטוריה, נהנית מהלימודים".
"אני מנתח על מנת לרפא ואת מנתחת היסטוריה על מנת לרפא אותה?" שאל אותה בציניות.
"אני אוהבת את ההיסטוריה של עם ישראל כי ברור לי שכל עם צריך להכיר את שורשיו. אתה לא חושב?"
"ואם אני לא אכיר אהיה יהודי פחות טוב?"
"אם תכיר את המקורות תהיה לך זיקה לעם שלך".
"מה, את מתכוונת ליהדות?"
"ליהדות כן, לדת לא".
"מה ההבדל?"
"ההבדל הוא--- לדעת מה אנחנו עושים בארץ. לדעת עבור מה החיילים שלנו נהרגים".
"את באמת חושבת שהחיילים נהרגים בגלל כמה מטבעות וכלי חרס שמצאתם באדמה?"
"לא, אבל הם הוכחה שהארץ שלנו, ושהיינו פה כבר אלפיים שנה".
"אל תהרסו את האווירה, כל אחד בחר בדרכו שלו". ביקש אביהם שצפה והבין שאם הדו־שיח לא ייפסק כאן, הוא עלול להעכיר את האווירה הקסומה.
אסף פתח את תיקו והוציא שי גדול להוריו. בזריזות קרע את האריזה וגילה שוקת מסותתת מסלע, עגולה ויפיפייה, פתחי ברזים מקשטים אותה ואליה מצורף ספל מברונזה. שריקת התפעלות נשמעה מכולם. אביו חיבק אותו ונשק לו וכאילו רצה לכפר על כל מה שחשב עליו.
"אתה לא מפסיק להפתיע".
"נכון. את פצצת ההפתעות השארתי לסוף".
"נו, די אסף, אל תמתח אותי", ביקשה איילת וחיפשה בעיניה אם נשאר משהו בתיק הגדול שנשא. הוא היה ריק.
אסף נהנה מהמבטים הנוקבים ממתח. "אני שמח לבשר לכם שהתארסתי".
הנושאים החמים
Reactions: ה' אוהב אותך, SAPIRP, מגבת ומשתמש 1 נוסף4 //