סיפור בהמשכים הנענע שנשאר - סיפור היסטורי

[אינפרא]

סיפור היסטורי המשלב מתח ורגש.
ואם אתם אוהבים שילובים (כמוני), אתם מוזמנים לקרוא ולהעיר (אפשר גם להחמיא).


פרולוג

החום של סוואנת אפריקה העיק עליי כמשא כבד כמעט כמו הפחד שחלחל כנוזל דביק ומעלה זיעה. מנסה להתחזק, לסגור שפתיים בכוח. להתקרר מן החום הנורא שגורם לפחד מצמית. אפילו שאם הייתי מפחד ממש לא הייתי מרגיש בחום בכלל.

צועד בין בקתות החמר והקש, משקפים מראה לח. עובר תחת מבטיהם השותקים של הלוחמים כהי העור ועזי המבט. משגרים מבטים מקפיאים שבכח קפאונם אפשר לשכוח לרגע מן החום.

אבל רק לרגע.

כמה חדורי מבע עז וחסונים כמו עץ בערבה ליוו אותי אל פתח המבנה הגדול מכולם. ריח חריף של עורות מעובדים ועשן מדורות הכה באפי כשחציתי את סף הדלת החשוך. הפעם לא הרגשתי בחום. מתפלל בלחש להצלחתי. נמס. העיניים עצומות. אני לא צדיק. אני לא.

ראש השבט יושב על כס עץ מגולף, פניו חרושות קמטים עמוקים ועיניו הקרות, נטולות כל שמץ של רחמים, נועצות בי מבט קר כאילו הייתי טרף ולא אורח שהוזמן בדברו.

בולע רוק. מתפלל. רוצה לצאת מזה בשלום. להיות טוב יותר.

נענע קם מכיסא העץ המגולף, תנועותיו איטיות ומדודות כמו של טורף שאינו ממהר. הוא לא הסתכל ישירות אלא נעמד בפתח האוהל, צופה אל האופק המאובק. "התקרב, איש המערב," אמר בקול עמוק שרעד בחלל החדר. "אתה רואה בדרכים מרחב פתוח, אך בעיניי – כל שביל מוביל בסופו של דבר אליי."

הפחד זוחל בתוכי. גוש קרח קפוא שמניס את החום הבוער. מנסה להתחזק. מתפלל.

הוא הסתובב בחדות, גלימתו הכבדה משמיעה רשרוש יבש על רצפת האדמה. "האדמה הזו אינה מקבלת אורחים, היא מקבלת רק שותפים או זרים שאיבדו את דרכם לעד." הוא צעד צעד אחד קדימה, נכנס כמו אל תוך הקיפאון והמורא ממנו, מבטו חודר ומקפיא. "יש לך כישרון שאין לאנשיי, וזה הופך אותך לחלק מהניצחון שלי. הדרך חזרה למערב נסגרה מאחוריך ברגע שנכנסת לכאן."

נענע הניח יד כבדה על שולחן עץ קטן שעליו היו מונחים מספר אבנים צבעוניות, מסודרות במבנה שנראה כמו מפה. הוא הזיז אבן שחורה אחת הצידה בתנועה פסקנית.

"אני רוצה שתחדור אל לב המועצות שלהם," המשיך, והפעם קולו היה נמוך, כמעט לחישה מאיימת. "אנשיי מוכרים מדי; הפנים שלהם צרובות בזיכרון האויב, אבל אתה – אתה דף חלק." הוא הרים את אחת האבנים ובחן אותה מול האור הקלוש. "עבורם, אתה רק נווד שמחפש מסחר, וזהו השריון הטוב ביותר שתוכל לעטות."

הוא הניח את האבן בחוזקה חזרה על השולחן, צליל נקישה עמום הדהד בחדר. "אל תביא לי סיפורי גבורה, הבא לי חולשות. אני צריך לדעת מי מהמנהיגים שלהם חולה, אילו בריתות הן מילים ריקות, ומצא את הנתיב שדרכו הם מעבירים את הבקר. כשנשתלט עליו, הם יתחננו להצטרף אליי כדי לא לגווע ברעב."

הוא חזר והתיישב על כיסאו, נשען לאחור ושלב את ידיו, משאיר שתיקה כבדה.

סמיכה.

הקרח אט אט מפשיר, משאיר לי מראה סדוק. לא יודע מה לומר.


אשמח להערות והארות.
וכן אשמח לדעת האם להמשיך את הסיפור.

 

[אינפרא]

תגובות, הצעות וכל דיון או הארה יתקבלו בברכה.
אשמח לענות על שאלות וכן לקבל חוות דעת והצעות לשיפור.


וכן אשמח לדעת האם יש ביקוש להמשך.

 

[תילה.]

מסקרן ממש!
נשמח לעוד...
הכתיבה משובחת ויפה.

 

[rrrrrrrrrrrrrr]

אני אשמח! איך הכנסת אותנו נהדר!
אגב, יש קשר לאתגר?

 

[אינפרא]

אגב, יש קשר לאתגר?

האמת היא שזה היה הקטע שכתבתי לאתגר, אך ראיתי שלסיים אותו בטעם ערב צריך לכתוב די הרבה...

אני אשמח! איך הכנסת אותנו נהדר!

תודה רבה!

מסקרן ממש!
נשמח לעוד...
הכתיבה משובחת ויפה.

תודה רבה! שמחה לשמוע!

 

[אינפרא]

פרק 1
עזיבה​

לשימת לב: לא ערכתי תחקיר מדויק, כך שיתכנו פרטים שגויים מבחינה הסטורית.
אם מצאתם אחת אשמח שתדווחו ואתקן זאת.



אנגליה 1119 תתע"ט

“לאן?” קלרה היא אישה חטטנית לפעמים, אך הפעם חשה אסתר שהגזימה.

“לאפריקה”. היא נאנחת בפעם המי יודע כמה. אין לה כח ואף רצון להקשיב למלל הנשטף מפיה של קלרה השכנה המעורבת. היא רק רוצה ללכת ופשוט לישון.

“מה חסר לכן?” תמיהתה של קלרה ותוספת אוזניה הכרויות דרשו תשובה. ואם אין לה?
אם אין לה שום רצון לספר לה על הסיבה האמיתית והנכונה אשר גורמת לאם ובת לעזוב ארץ מוגנת לטובת מגורים ליד
שבט פראי?

“מה עם חינוך?” קלרה נואשת לדלות מפיה ולו חתיכת מידע אחת. אסתר נאנחת בשנית. “תהיי בטוחה ששקלתי את השאלה הזאת בטרם החלטתי סופית. את מאמינה לי קלרה?”

“אני?” קלרה נבעתת, “אני סבורה שאת מתחמקת ממני, ואינך רוצה לגלות לי את הסיבה האמיתית לעזיבתכן הקרובה. את יקרה לי מאחות, איך אוכל להפקיר אתכן בין שבט פראי וסכנות האורבות על כל צעד ושעל. איך?”

“את אינך אחראית עלינו, קלרה”. היא לוחשת ברוך. “אולי, אך נראה שניטל ממך ההיגיון לעת עתה. את אינך חושבת בהיגיון על כה הרבה פרטים! וחינוך ביתך היחידה ולו זה קל בעיניך?” קלרה מרצה בשצף. פגועה מעט.
“כבר שחתי לך ששקלתי זאת, הבחירה כבר בוצעה, קלרה”. אסתר נושפת ארוכות. כמה קשה להתווכח עם קלרה!

“בוצעה!” קלרה נושפת בבוז.

אסתר שותקת.

“חשבי נא על רות”, מילותיה הכובשות של קלרה ננשפות לתוך אוזנה בלהט, “וכי חושבת את שרות תסתגל במהרה לרמת חיים ירודה כל כך? מה יודעת את על שבט הקומיח הלז? איזו רוח שיטיון נכנס בך?”

על קצה לשונה של אסתר כבר תלויות המילים אשר יסבירו את פשר המעשה התמוה. אך היא שותקת.

“תזכרי זאת אסתר! את צועדת שאננית לגורל מר! את תבכי לי בסוף, מוחה על הצעד הנורא שהנך עומדת לעשות כעת. השירי מבט אלי וזכרי תמיד:
את עוד תתחרטי!!!”
פגועה ונחושה צועדת לה קלרה בסמטה לכוון ביתה.
ליבה של אסתר כבד.

קשה לה.

אך מה יכלה היא לעשות?
היא נוסעת עם ביתה הקטנה רות לשבט הקומיח ויהי מה!

שפתיה רוחשות תפילה כאשר אורזת בנחישות את חפציהן.
ידה מלטפת ברוך את רות בת השש.

דרך ארוכה ממתינה להן.

"אתן עוזבות באופן סופי?" רחל מגישה לה את ה"לקחה", עוגת דבש, עם פירות יבשים ותבלינים בין כל החבילות הארוזות. "כן". אסתר טועמת מן העוגה מעשה ידיה של חברתה בעצב מסוים.

"באמת?" רחל מופתעת, "הייתי בטוחה שקלרה הבינה לא נכון דברייך! לשבט הקומיח! עד לשם הגעת!" אסתר שומטת את פרוסת העוגה בכתפיים שמוטות.

"איך הייתה ה'לקחה'?" שואלת לפתע רחל שלא מן המניין.

"מצוינת". אסתר לוחשת.

"אני שמחה לשמוע".

שתיקה לא נעימה חוצצת בין שתי החברות.

"היכן רות?" רחל הפרה את השתיקה.

"אצל קלרה". אסתר מחייכת נוגות.

"ומתי העגלון יוצא? הולך להיות לכן מסע ארוך".

"בשעה חמש".

"עוד כשעתיים".

"אהה".

"את רוצה בטובתה של רות, נכון?"

"אכן".

"איך טובתה נמצאת כאן?"

"רחל, בעלי שרוי שם".

פיה של רחל נפער לרווחה. ידיה שומטות מבלי משים את מגש העץ. היא נשענת על מסעד הכיסא, פניה חוורות.
אף אחד לא ידע מעולם מה קרה בדיוק לבעלה של אסתר.
ואינה חושפת את הפרט הזה אסתר בפניה לראשונה.

זוהי סיבת מסעה המוזר של אסתר לשבט הקומיח.

העגלון זעוף ומקטר חנה ליד ביתה של אסתר בשעה חמש.

שכנות וחברות מנפנפות לה לשלום, לפרידה שאולי לנצח.

אסתר יושבת ליד ביתה בעגלה הבינונית באיכותה. פיה רק ממלמל בלחש תודות לכל השכנות אשר שלחו מתנת פרידה ואיחוליהן לדרך צלחה.

פרצופה הזעוף של קלרה ניבט מבלי שום קושי בין השיחים הפולשים בסמוך. אך כיצד תוכל לפייסה?

רות שקטה משום מה, ורק בוהה סביבה בשקט חרישי.

אסתר נאנחת אנחה חרישית, ומאותתת לעגלון להתחיל בנסיעה.

הן יצאו לדרך.

 

[אינפרא]

פרק 2
מסע מפרך
תקציר: אסתר וביתה הקטנה רות נוסעות לאפריקה, עקב שבעלה של אסתר שוכן שם.​

חום מדברי לוהט קידם את פניהן המותשות.

אוהלים ובתי בוץ היו תפאורה עלובה למדי לחיים העתידיים שלהן באפריקה המדברית. גברים מוסלמים הסתובבו כה וכה בין שטחי האוהלים, נותנים אימה קרה בליבה של אסתר.

רות המבועתת נאחזה באימה בפחד.

“הגענו, ילדה שלי”. אסתר ליטפה את ביתה הרועדת ברוך, “אך נותר לנו כברת דרך על לשבט הקומיח, שם נמצא אבא!”

“אבא”... רות לחשה. היא אינה זוכרת את אביה כלל, כך שמילה זאת אינה מספקת לה נחמה.

"יש גם קהילה יהודית קטנה אשר שוכנת בסמוך לשבט הקומיח. אל תדאגי!” אסתר מנסה לעודד, אך מילותיה ריקות.

היו מעט מוסלמים אשר ישבו על אדמת המדבר הצחיחה ובישלו בקדרות חרס מעל אש ישירה.

אסתר הליטה בידה מפני קרני השמש היוקדות.
היכן שוכנים מקומם של הגמלים?

לבסוף לאחר שיטוט נרחב, נמצא המקום מאחורי אוהל עלוב ומט ליפול.

ליד האוהל ישב מוסלמי לבוש בגלימה עשויה מצמר גס, טוניקה ארוכה מתחת עשויה פשתן, מכנסיים רחבים בצבע בהיר וחגורת בד במותניים. לראשו הייתה פיסת בד גדולה מלופפת סביב הראש. הוא הביט בהן במבט מפלח, עיניו כמו נצנצו ברשעות.

“אמא”. רות מייבבת נדבקה לשמלתה של אסתר באימה.

“רות, רות’לה”... היא מנסה להרגיע מעט את רות המבועתת. עולמה של רות התערר באחת מאז יצאו לדרך. הן עברו ספינות רעועות וחציית יערות עם חיות שוחרות טרף. נראה שעצביה המרוטים של רות כבר אינם עומדים בטלטלה נוספת. היא רוצה הביתה.

לראשונה הבינה אסתר כמה קשה ומתיש לאותת עם תנועות ידיים. דו-שיח של חירשים עבר עד שהיא הצליחה לעלות עם ביתה על הגמל ולהביא למוסלמי החמדן את תכשיטיה המעטים.

“נוח לך?” דאגה נשזרה בקולה של אסתר. “זה בסדר”. רות מלמלה חרש, ידה מקופלת לאגרוף זעיר. אוחזת בכל כוח באימה.

רק בשעת דמדומים הן הגיעו, לאחר מסע מפרך של יומיים תמימים. מראה השבט היה יותר מהוגן מן הבדואים המוסלמים. אך בשונה, אנשי השבט עבדו לאלילים ולשאר שטויות. מי יודע מה הם עלולים לעולל להן ברוע לב?

הפחד חלחל בליבה של אסתר, מנסה להיאחז בפסוקי ביטחון ואמונה.
רות נצמדת אליה.

הן הגיעו, אך מה מצפה להן בשבט האכזר?

 

[אינפרא]

פרק 3
נענע
תקציר: אסתר ורות מגיעות לאחר מסע מפרך לשבט הקומיח. באזור אמור להיות אביה של רות אשר אותו הן מחפשות.
​

שנה אחרי

לאחר שנה באפריקה הרגישה אסתר שהיא מיצתה.

בעלה, לאחר בירור נמרץ התברר כי נפטר. קברו הטרי נמצא בבית הקברות היהודי הקטן. לאחר האבל הראשוני וחשש ממסע חוזר, החליטה אסתר בנחישות להשתקע בקהילה היהודית.

הפשטות בנשות הקהילה קרצה לה, ורות הקטנה השתלבה היטב.

בית קטן ומותאם לה היה מועמד למכירה והיא קנתה אותו ללא שהיות.

היא נשארה.

להישאר פירושו לשכוח מאנגליה הגדולה ולהתרגל לעובדי האלילים אשר שוכנים בסמוך. הם לא הציקו לקהילה, אלא רק דרשו מיסים גבוהים תמורת ההגנה אשר הם מספקים.

“הנענע לא שונא אותנו”, כך שמעה מאישה נמרצת אשר מכרה עלי תיבול עם ניחוח ערב, “הוא רק דורש כסף. והרבה”.

למרות שהיא התאקלמה והשפה המוזרה והזרה הפכה לשפתה היומית התקשתה אסתר להבין.

“נענע? את מוכרת נענע? לא הבנתי”. האישה צחקה, וצרור עלים נפל מידיה.

“מדובר במנהיג השבט, הוא מכונה נענע”.

“נענע? מדוע?”

“אני לא יודעת”, האישה משכה בכתפיה במבוכה.

“וככה כולם קוראים לו? גם השבט?”

“כן”.

“ולא שאלו אותם?”

“אנחנו לא בדיוק שואלים מה שאנחנו רוצים”, האישה דיברה בזהירות, “זה עלול להרגיז אותם, ובכלל יש להם כל מיני אמונות טפלות, בטח זה קשור”.

“עבודה זרה?” אסתר נרתעה לאחור.

“לא, אך אולי זה קשור לכל מיני שטויות בנושא הנענע”.

“ויש להם?”

“אני לא יודעת”, האישה צחקה, “אני לא יודעת הכל”.

“אתם בקשר איתם?”

“אנחנו, את מתכוונת”, האישה גיחכה, “לא, רק בנושאים אשר מוכרחים. הנענע לא צפוי, והשבט הזה שטוף באמונות, כך שמילה אחת לא במקום ואת בצרות”.

“אז הם לא נחמדים כל-כך”.

“זה הרבה יותר טוב מאזורים אחרים, שם יש רדיפות ומיסים השכם וערב. לנו רגוע, וטוב שכך”.

"ברוך ד'".

"כן, זה בהחלט לא מובן מעליו".

לאחר השיחה נרגעה אסתר סופית, ואחרונות הספיקות ירדו מליבה.

אך עכשיו, ליבה דחק בה לחזור.

 

[אינדה]

זה פרק 3 או 2?

 

[אינפרא]

זה פרק 3 או 2?

תיקנתי.

 

[אינפרא]

ובכן, לאחר תחקיר מקיף:

בפרולוג מסופר על רות ובעלה אשר מכנים את מקום מושבו של נענע בשם 'טירה'.
אין טירות באפריקה או מושג כזה.
סיבה: הם מגיעים מאנגליה, הכינוי 'טירה' נדבק למקום מושבו של נענע (אם ישאלו את נענע, הוא לא יודע בכלל על טירה, הוא רק ישאל איזה טעם יש לזה).

 

[אינפרא]

פרק 4
פרידה​

תקציר: אסתר ורות מגיעות לאחר מסע מפרך לשבט הקומיח. אביה של רות נפטר. אסתר רוצה לשוב בחזרה לארץ מולדתה - אנגליה.

“לחזור?” מוכרת התבלינים נבעתה לאחוריה, “למה לחזור?” כמה עלים נפלו מידיה הרפויות מתדהמה.

“אני חשה שברצוני לשוב למולדתי, לאנגליה”. אסתר לוחשת ברכות, מיואשת.

“אבל למה? מה רע לכן כאן?” זה היה כמעט ציטוט מדיוק מדי של קלרה, אסתר חייכה בחמיצות, זה הזכיר לה דברים שלא רצתה לזכור, את קלרה הכעוסה והזועמת בשיחים ואת המחשבה שלא תוכל לפייסה.

אבל, אם היא תחזור היא תוכל לפייס את קלרה ולרצות אותה! מבטה לא ירדוף אחריה בלילות באשמה מוחצנית וגלויה, ושנתה לא תנדוד יותר בחיבוטי נפש.

“מדוע את מחייכת?” מוכרת העלים מצמצה בעיניה בחשדנות בעודה נעה קלות כדי להרים את העלים הסוררים מן העפר.

“הזכרת לי מישהי”, אסתר פלטה ללא מחשבה.

היא הייתה נחמדה או חטטנית?” מוכרת העלים רטנה בתשובה. אסתר הרהרה במחשבה אודות קלרה. האם היא נקראית חטטנית? ובכן, מכל בחינה - כן! היא הייתה חייבת לדעת כל פרט ללא הסתרה כלשהי, ובהחלט נעלבה אם לא שיתפוה בכל הפרטים המלאים.

“אולי קצת”, אסתר מניחה את סלה באדישות על הסלע האיתן.

“אז את אומרת שהיא דומה לי”, המוכרת נעלה עד עמקי נשמתה, היא נתנה באסתר מבט פגוע.

“היא דומה לך בשאלה האחרונה, זה הכל”. אסתר נאנחת, לא פלא שרצתה לעזוב! באנגליה מחכה לה רחל, רחל חברתה הקרובה איתה ניתן לשוחח ללא עכבות בנעימות מעודנת.

“טוב, עדיין לא ענית לי”, מוכרת העלים רוטנת ומליטה את ידה מפני קרני השמש היוקדות.

“אני מתגעגעת”, אסתר פולטת רפויות, הסל נשמט מן הסלע בזווית עינה. היא נאנחת.

“מתגעגעת!” המוכרת מרימה את עיניה לכוונה של אסתר בתוכחה גלויה, “מתגעגעת! למי בדיוק?”

“לכולם”. אסתר רוצה לסיים את השיחה וכמה שיותר מהר, הסל ימתין מעט שמוט, בקרוב תיקח אותו לביתה עם הפירות המתוקים שקנתה בשוק לפני כחצי שעה.

“טוב. ואלינו לא תתגעגעי, אה?” המוכרת מחייכת בקריצת עין, “כולנו נתגעגע אלייך. מאוד”.

“אני שמחה לשמוע, גם אני אתגעגע אליכן”, ולאחר הרהור קצר מוסיפה: “ואלייך במיוחד”.

לאחר פרידה סוחטת דמעות מכל נשות הקהילה היהודית בקומיח, אריזה חפוזה של כל מטלטיהן ומתנות מרובות שכללו בעיקר אוכל כצידה לדרך - אסתר ורות בת השבע עומדות ליד הגמל אשר עומד לקחתן יומיים תמימים במדבר הלוהט.

מימינם עומד האפריקאי משבט הקומיח שבע רצון, ממולל בידיו את הכסף אשר מנתה אסתר לידיו החמדניות. בעיניו ראה רק את כספה הנוצץ של אסתר, ושום חמלה לא נשקפה מעיניו הערמומיות.

היו לו תוכניות זדוניות.

 

[אש קודש!]

דבר ראשון:
מרתק!
דבר שני:
נראה לי שאם זה לא לאתגר אפשר להפחית בפרולוג מהג'יבריש...
דבר שלישי:
משהו לא ברור לי. בפרולוג נכתב שרות היא אשתו של הנוסע ובהמשך נראה שהיא ביתו. או שהיו 2 גברים מהמשפחה שנסעו?

ספוילר: כמה דברים שקפצו לי, אפשר להתעלם בכיף ;)

להב המתכת נצנץ אף בחשכה השוררת, נותן הבזק מבעית.

אולי 'אף הוא'? או 'אף להב המתכת...'. ככה זה קצת תקוע לי.

כאשר עלה במדרגות המבריקות היה ידוע לו שלא בטוח שישאר בחיים.

הייתי משנה.
אולי הבין?

לא לחינם תוארו הרם - נענע נהגה בבעתה.

לקח לי כמה שניות... נראה לי שאחרי המילה נענע הייתי מוסיפה פסיק.

“חשבי נא על רות”, מילותיה הכובשות של קלרה ננשפות לתוך אוזנה בלהט, “וכי חושבת את שרות תסתגל במהרה לרמת חיים ירודה כל כך? מה יודעת את על שבט הקומיח הלז? איזו רוח שיטיון נכנס בך?”

מתי היא ספרה לה שהיא נוסעת לשבט הקומיח?

ואינה חושפת את הפרט הזה אסתר בפניה לראשונה.

המשפט לא כ"כ ברור לי.

 

[אינפרא]

משהו לא ברור לי. בפרולוג נכתב שרות היא אשתו של הנוסע ובהמשך נראה שהיא ביתו. או שהיו 2 גברים מהמשפחה שנסעו?

קורות מסעות המשפחה הידועים:
1. אסתר באנגליה עם ביתה. בעלה בקומיח.
2. אסתר נוסעת עם ביתה לקומיח. בעלה נפטר.
3. לאחר שנה, אסתר חוזרת עם ביתה לאנגליה.
4. רות ובעלה מהגרים לקומיח.

מתי היא ספרה לה שהיא נוסעת לשבט הקומיח?

לא כתוב בתחילה, אך מן השיחה נכנסנו ישר לתוכחה של קלרה. אסתר סיפרה לה קודם ואז ניגשנו ישר לתוך הסיפור.
אם לא - הייתי מאריכה את הדו-שיח. כיוון שרק ההלם שספגה קלרה היה ניתן לתאר בעמוד.

הייתי משנה.
אולי הבין?

רציתי להבהיר שאכן היה ידוע לו, מכיוון שידע אודות קורבנות נוספים חפים מפשע של נענע.

אולי 'אף הוא'? או 'אף להב המתכת...'. ככה זה קצת תקוע לי.

לדעתי זה ניתן כך, אך בהחלט ניתן לשנות.

לקח לי כמה שניות... נראה לי שאחרי המילה נענע הייתי מוסיפה פסיק.

בזה את צודקת(:

נראה לי שאם זה לא לאתגר אפשר להפחית בפרולוג מהג'יבריש...

הפחתתי, אך באמת לא מספיק...

מרתק!

תודה רבה!

נ.ב. הפרולוג אינו נערך כל כך בהתאם לזה שנכתב לאתגר ולא כסיפור בהמשכים.

 

[אינפרא]

פרק 5
לבד
תקציר: אסתר ורות ביתה שבות בחזרה לאנגליה.​

לפעמים אסתר תוהה לעצמה עד מתי ימשך מסע נדודיה ותמצא מנוח לכף רגלה.

התשובה מעולם לא נמצאה במחשבתה, אך חלומות ביעותים נוסח מחשבות אימה על עתידה משתקות אותה עם אימה קרה וצוננת. לעומתה רות רק מהדקת את אחיזתה באימה בעפעפיים שמוטים ונשימות סדירות.

היא מרפה את אחיזתה של רות, נראה שאפילו בשנתה אין יציבות, והנשק היחיד שלה הוא הישענות מוחלטת על אימה.

היא אחת אשר לעולם לא תיתן למחשבותיה להכתיב את המשך דרכה, ורק רגשותיה ההומים מכתיבים את המשך מסען המשותף ללא היגיון כלשהו, מהרהרת אסתר בציניות, איזה היגיון טמון בכך שאלמנה טריה יחסית תשרך רגליה כדי לחזור לאנגליה? עם יתומה קטנה ועם אפס יציבות בחייה? שרק כאשר התאקלמה לבסוף נחתה על כתפיה הבשורה על העזיבה, ורות רק נושכת את שפתיה, ומארגנת את חפציה בשתיקה.

רות היה קורבנה הגדול ביותר מכל מסעותיה, צחוק הפעמונים שלה כבר חדל מלצלצל, ורק שתיקה עמוקה הייתה מנחת חלקה מאז העזיבה.

היא נשענת על אימה, רק בה מוצאת נוחם. היא היחידה אשר אינה מתחלפת בחלוף הזמן, והיא כסלע הניצב. אולי לפעמים היא מגזימה, אך הביטוי של הסלע נראה כבבואה להתנהגותה הרפויה של רות.

אסתר מצרה על כך.

היא זקוקה לחברה כלשהי, היא זקוקה לבית חם ומלטף עם השראה מרגיעה ונותנת תחושת ביטחון ושלווה. אך אסתר מעולם לא הייתה כאחת שזקוקה הייתה לבית. בנחישות פילסה את דרכה בין בורות ומכשולים.

לבדה.

אולי הימים הללו הותירו בה חותם. מחשבותיה לעולם לא נחלקו עם איש, וקורות חייה נותרו כמוסים ונלחשו רק בינה לבין עצמה כאשר שום נפש חיה לא הייתה בטווח הקרוב. יש שיקראו לה מופנמת וסגורה, אחת שאינה מעונינת בחברתו של איש, והפרידה מבעלה רק חיזקה את קווי אישיותה אשר נשקפו מהתנהגותה.

רחל הייתה היחידה אשר קווי אופי אלו לא הצרו את צעדיה, ואמנם אינה נקראה כמי שיודעת את כל קורות חייה וסודותיה של אסתר נקראה חברתה. ואף אסתר אשר הביעה בתחילה אי שביעות רצון גמרה אומר שכן, שיחותיה עם רחל הטיבו עימה, ואף התגעגעה אליהן.

זאת הסיבה אשר רגשותיה הבילוה למסע בדרך חזור.

הגמל אשר תחתיה רעד, היא הידקה את אחיזתה, רות ישבה לידה מנומנמת, רק ידיה האוחזות באימה מנעו ממנה מליפול.

אסתר מסמיכה עצמה כאחת שלעולם לא טועה בבני אדם, ומנהיג השיירה הקטנה אשר מנתה כשלושה גמלים בלבד - לא מצא חן בעיניה.

כספה היה מוטמן במקום סתר, וניצוץ עיניו החמדניות לא חמק מעיניה ולו לרגע.

אולי ריחוקה מאנשים גרם לה להתכנסות עם עצמה, אך עיניה החודרות היו סורקות תמיד את העומד לפניה. וזה היה הנס שלה.

ששפתיה רוחשות תפילה חמה התקדמה השיירה בעצלתיים לכוון השטחים המוסלמיים.

המנהיג נראה כנחוש במיוחד לעצור, ועצירה למנוחה גרמו לעיניה למצמץ בחשדנות.

“עצירה עכשיו?” שאלה באי אימון, לפי זיכרונה הם כבר די קרובים לסיום המסע, אך המנהיג הסה אותה בגסות. הוא הסביר את עצמו כעייף, ורוצה להתארח כאן אצל אחד מידידיו.

היו שם בקרבת מקום בתי בוץ, אך הכניסה לשם נראה לה כמסוכנת יתר על המידה, ואסתר החליטה נמרצות שכניסה למקומות הללו אשר שטופות באמונה זרה ואנשים אשר ידיהם מלאות דם ותאווה רצחנית לממון, לא נראו כהחלטה חכמה.

המנהיג אשר העצירה נראתה כמתוכננת מצידו פירק כמה שקים מצרורו. הוא החווה בידו בתמיהה לכך שאינן מצטרפות אליו למנוחה באחד הבתים, והלך שאננות לכוון הביתן בצד שמאל משאר הביתנים.

“רות”, אסתר לחשה לתוך אוזנה של רות, “אני הולכת לשמור על החפצים שלנו, אני לא רוצה שתראי אותו, את תהיי מוגנת כאן”.

רות תפסה בשמלתה הבהירה של אסתר ללא מילים. אסתר רק ליטפה אותה והשתחררה מאחיזתה.

היא נעלמה אט אט מעיניה הבורקות של רות.

כאשר לחישובה חלף מספיק זמן, ואמה התמהמהה מלשוב, רות פילסה את דרכה בחשש לכוון הגמלים.

המראה אשר נשקף לעיניה לא נשכח ממנה לעולם.

בידיו של מנהיג השיירה היה הייתה שרויה חרב, חרבו הייתה מזוהמת מדם. לידו הייתה שרועה על הרצפה אסתר ללא רוח חיים.

השקט גרם לאוזניה של רות לצלצל.

עיניה היו פקוחות בהלם, מסתירה את עצמה מאחורי בית הבוץ המיושן.

מוחה לא קלט את מראה עיניה, ליבה סירב להאמין.

לאחר שניה ארוכה החלה רות לרוץ.

בריצה היא גמאה את הדרך הרצופת אבנים, ידיה היו שרוטות מקוצים שוטים. בידיה לא היה מאומה, כל חפציהן נפלו בידיו של מנהיג השיירה תאב הממון.

אך הפעם היא לבד.

אימה נרצחה בידיו המגואלות מדם של מנהיג השיירה.

והפעם נתנה דרור לרגשותיה ופרצה בבכי.​

 

[אינפרא]

פרק 6
קנטרברי
תקציר: אימה של רות נרצחה בידי מנהיג השיירה הבוגדני. רות ההמומה נמלטת משם.
​

במשך היומיים הבאים היא רק הלכה, הלכה כאילו יש לה לאן. היא התקיימה מנווה מדבר אשר צצו בדרכה והרוו את צמאונה. תפריטה היה דל, אך פניה היו נחושות להמשיך הלאה.

לא אחת גם פגשה מינים של בעלי חיים, אך לשמחתה האריה היחיד שידעה אודותיו היה במרחק רב ממקומה.

היא הייתה מלוכלכת ושמלתה כבר נראתה הייתה כבצבע שחור.

היא התבגרה מהר.

היא הייתה לבד והתרחקה כברת דרך מבני אדם. אמונה במוסלמים ניפץ בקול תרועה עזה באותו יום מר. אך כמה תוכל להרחיק נדוד? רגליה נושאות אותה רק הלאה, אך מי אמר שהיא לא צועדת במעגלים הולכים וגדלים?

בבוקר השלישי שלה מהימצאה לבד היא חשה שהיא אינה לבד. שיירת גמלים עברה בסמוך אליה ממש, היא הליטה את פניה בידה וניסתה להסתתר בין סלעים.

אפס.

כנראה שמלתה בלטה מבין הסלעים, והמנהיג האפריקאי ירד מגמלו כדי לחפש מהו אותו דבר.

לא היה לה היכן להסתתר, זה היה או להסתתר עד שיגלה אותה, או להתגלות בפניהם ולרוץ ככל אשר ישאוה רגליה.
רות קמה במהירות ממקום ישיבתה, מתכננת במידית להימלט, אך בראותה את היושבת על הגמל במצח מקומט - פלטה ללא מחשבה: “מוכרת התבלינים!”

האישה קימטה את מצחה בארשת מוזרה. “אני לא מוכרת תבלינים”, היא אמרה ברוך ותמיהה בצבצה ממילותיה.

“את לא?” רות התקרבה, מהוססת. “את דומה לה מאוד”. גם לאישה זו היו את אותה תווי פנים ומצח מקומט, הייתכן שהיא טועה?

“מי את ילדה? את מהקהילה היהודית בצנסור?” האישה חייכה אליה בשאלה.

“לא”. רות הגתה חרש.

“מוזר, אז מהיכן את? איפה הורייך?” לידה ישב בעלה ותינוקה, את התינוק המייבב נדנדה חרש.

“אין לי הורים”. לחשה ברטט, ולראשונה בקע המשפט את חומת ההגנה שלה, את הקצה המחשבה ההוא שבעצם אימה כן בחיים, והיא רק איבדה לרגע את הכרתה. אך המשפט גרם לתעוזה להשתרע כעובדה מוגמרת. היא לא רוצה לבכות בפניהם, היא לא רוצה, אך מעיין דמעותיה נפרץ, והבכי שטף אותה.

“יש לך קרובי משפחה?” האישה ירדה מהגמל, ופרשה את כפיה על כתפיה של רות במין נחמה מועטה.

“יש לי, בקנטרברי”. מבעד למעיין דמעותיה נחמתה של האישה שיככה במעט את סערת רגשותיה.

“היכן זה? את רוצה שניקח אותך לשם?” האישה הייתה מעשית, ושפתיה התהדקו לחריץ צר.

“באנגליה”. שפתיה הגו כמעט בלא קול.

האישה הביטה בה ברוך, “אנחנו רחוקים מאוד מאנגליה”.

“אני יודעת”, הא ניגבה את דמעותיה.

“את רוצה שניקח אותך לשם?” היא הגניבה מבט לכוון בעלה, גבר צעיר עם זקן שחור קטן. “בעלי ואני נוסעים לצפון צרפת וזה קרוב לאנגליה”.

“את קשורה לקהילה היהודית בצנסור?” רות שאלה חרש.

“לא, רק שזאת הקהילה היהודית הכי קרובה לכאן. לכן שאלתי”. האישה שילבה ידיים, “אני צרפתייה בכלל”. “ויודעת ערבית?” רות צחקה.

“אנחנו קונים כאן פעם בשנתיים, כך למדתי ערבית”. האישה חייכה אליה במין חיוך ממיס.

“תודה”. רות מלמלה, האישה עזרה לה לעלות על הגמל בקלות. הגמל היה נוח בהרבה מן הגמל שעליו רכבה בעבר, הוא גם היה מרופד בבדים שונים אשר הקלו על הישיבה.

“איך קוראים לך?” האישה ידעה מה לא לשאול, כמו מה קרה להוריה וכיצד הגיעה לאפריקה בכלל.

“רות”. שפתיה הגו חרש.

“שמי הוא יוכבד”. אמרה האישה בנעימות, “לבני הקטן קוראים שלמה, ולבעלי מנשה”.

בעלה אשר שתק עד עתה אמר בחיוך; “בעזרת ה’ נגיע במהירות לאנגליה, וננסה לאתר את קרובי משפחתך”.

מנהיג השיירה מלמל אילו מילים משונות והנחה את גמלו והשאר להתחיל לנוע.

היא בדרך הביתה, הרהרה רות בשעה שעצמה את עיניה בעייפות. ללא אימה, גוש כאב שקע בגרונה. אך עדיף מצבה פי כמה מאשר רק חצי שעה קודם לכן.​

 

[אינפרא]

פרק 7
מה שבאמת ארע
תקציר: אימה של רות נרצחה. אביה נפטר בקומיח. היא פוגשת את יוכבד הצרפתייה אשר לוקחת אותה הביתה.​

לאחר 8 שנים

רות התרוממה מעם מיטתה, אשר הייתה עשויה ממסגרת עץ פשוטה, עם מזרן ממולא בחומרים טבעיים כמו קש או נוצות.

רחל אמורה להגיע בכל רגע.

היא סידרה את שמלתה המקומטת וניערה קלות. מאז נישואיה עם ראובן היא ידעה שעליה לחזור לאנגליה. לחזור לכל מה שעזבה מאז היותה ילדה קטנה עם אימה.

צרפת הטיבה עימה, ואימה המאמצת יוכבד גרמה לה לעיתים לשכחה זמנית שהיא בכלל לא ביתה. לחשוב כאילו הכל מובן מאליו, שיש לה משפחה חמה ועוטפת בתוככי צרפת. אך ראובן אנגלי, ואך טבעי שירצה את חזרתם לאנגליה בעלת הזכרונות הנוגים.

וכעת די, פקדה על עצמה. יש לה עוד להכין כיבוד ראוי לשמו.

לאחר כחמש דקות כבר הייתה רחל ישובה בתוך ביתה הקטן של רות.

“כמה גדלת”. רחל בוחנת אותה בהערכה.

“אולי”. רות לא יספה.

“לבסוף חזרת”. רחל הוגה במן חיוך.

“כן, מוכרת התבלינים - כלומר מאר, אמרה שיוטב לי לשוב, אך שלא חפצתי כלל לשוב הנה”. רות שקטה.

“מוכרת תבלינים?” עיניה של רחל נפקחו בתדהמה.

“כן”. רות נשאנה אחורנית בנוחות.

“ויוכבד היא מוכרת תבלינים? האישה שארנקה מלא תדיר?” רחל הביטה בה בזעזוע.

רות לוקחת את הצלוחית בארשת כאב. “אולי טעיתי, הייתי אז ילדה מבוהלת שאיבדה את אימה בפתע פתאום. היא
הייתה נראית לי כמן מוכרת אחת שהייתה בקומיח. ראיתי את מוכרת התבלינים רק פעם אחת”.

“והיא אימצה אותך”, רחל ממשיכה חרש.

“כן, אין לי משפחה בעצם”. חיוכה של רות מתעוות.

רחל מביטה ברות בשתיקה מעורבת ברחמים.

“היא לקחה אותי, וראתה שאין לי לאן לחזור. אז חזרתי איתה לצרפת בחזרה. לא חשבתי על כלום, וכאשר רצתה שיהיה ילדתה הנהנתי לאישור”. פיה של רות שפע מלל כאוב.

היא הייתה קטנה, קטנה מכדי לחשוב, קטנה מכדי להרגיש.

תינוקת.

ההחלטה שלה אז הייתה טפשית. היא הייתה צריכה לנסות לחפש את קרובי המשפחה של אביה. לברר. אם לא הייתה מוצאת הייתה שבה אל יוכבד בזרועות מושטות.

עדיין הזכרונות אינם מרפים, וגמלים נראים בעיניה כסמל של מוות אימה. היא הייתה צריכה להשלים ולא לברוח, ככה היום זה פוקד אותה מחדש. מייסר אותה על אותם רגעים אשר לא תפסה באימה בחוזקה ונאבקה נגד ההחלטה הגורלית.

הנה התוצאות של הבחירה שלך.

“רחל! מה את יודעת על אמא שלי?” היא עצרה את רחל אשר נראית כנחושה לסיים את ההעלאת הזכרונות הצורבת.

“זה יקח זמן לספר”, רחל מחייכת.

“אני חייבת לדעת”, רות נחושה. “אני חייבת לדעת מה באמת קרה שם, איך אבא שלי היה בשבט הקומיח. את מבינה?”

“זה ארוך”, רחל מהורהרת. “אך אספר לך. אני חושבת שאת בוגרת מספיק”.​

 

[אינפרא]

בס"ד פרק 8

עיניה של רות מכווצות, שפתה רוטטת. היא מנסה לשלוט בעצמה אך ללא הצלחה. היא פוחדת. כן.

היא פוחדת ממה שהיא עלולה לגלות.

“האמת שלא ראיתי מעולם את אביך”, רחל פותחת בקול שקט. “אמא שלך הגיעה לפה לבד. עם אף קרובי משפחה או
מישהו שתומך בה כלכלית.

זה היה מוזר, כי היא הייתה נשואה, ולפי דבריה בעלה בכלל באפריקה. את הייתה תינוקת קטנה. כבת חצי-שנה בסך הכל. תהיתי כל הזמן איך שרדת את הדרך בשלום ללא ציוד מינימאלי במסע אשר גם אנשים צעירים וחזקים לא עמדו בו.
אימך הייתה אנגלייה במקור. היו לה נימוסים כאלה ולא היה לה מבטא בכלל. את היית כהה קצת, והיה נראה שירשת גנים כהים. לגבי קרובי משפחה או משהו שקשור לעזיבה המוחלטת שלה מבעלה ללא גט, היא מילאה את פיה מים.
היו המון שלחששו עליה מאחורי הגב. אמרו שהיא קצת לא בריאה בנפשה ומה הסיפור בדיוק. איך נשארת אמא ותינוקת לבד עם בעל באפריקה הרחוקה וההיעלמות מוחלטת של כל בני המשפחה מן הזירה? איפה כולם?”

רות דממה. היא מחטה דמעה סוררת והביטה בעיניים בורקות ולב כבד.

“בסוף אימך נפתחה קצת. היא סיפרה לי שמאוד קשה לה. היא לבד ללא משענת כלכלית, עם תינוקת קטנה אשר בנס לא חלתה באיזו דלקת. היא שומעת שמרכלים עליה וזה מקשה עליה. ”זה לא היה בשליטתי”, על זה היא חזרה מתייפחת פעם אחר פעם.
היא הרבה פעמים דפקה על הדלת, רק כדי לשתף בקושי. היא הייתה אישה מאוד שקטה, אמא שלך”.

רות מהנהנת בשתיקה.

“יום אחד היא התפרצה ואמרה שהיא כבר לא מסוגלת יותר. הבנתי אותה. את לא תוכלי להבין לעולם את מה שאימך עברה. רק דבר אחד היא ביקשה, שתעברי לקומיח שתגדלי, רות”. רחל הביטה עליה במבט חומל. “אני מבינה שזה קשה וכואב, תני לך זמן לעכל. זה באמת קשה”.

פניה של רות נשטפו בדמעות: “מתי אמא אמרה לך? למה שהיא תחשוב שיקרה לה משהו? שהיא לא...” היא השתנקה.

“אני לא יכולה להסביר לך. זה יפצע אותך. זה לא יעזור לך, באמת. סתם תנאי חיים עלובים ללא סיבה. אין דרך לשנות, רות’לה”. קולה הרך של רחל נבלע ביבבותיה של רות.

“אני רוצה לדעת! את... את אמרת שתספרי לי הכל!” היא צעקה בכוחות לא לה, האמת מתחמקת ממנה, דוהה. נתלשות ממנה פיסות קטנות מכדי להשלים. לעכל. להבין מה באמת קרה לה ולהוריה.

רחל נאנחה. “אני מצטערת. באמת. את לא מספיק בשלה כדי לדעת. את מבינה?”

רות לא ענתה, רק יפחותיה נשמעו בדממה המעיקה ששררה. הכיבוד היוקרתי המוגש נשאר כמו שהוא. לאף אחת לא היה תאבון.

הכיבוד שעליו עמלה רות הונח מיותם על קערה שהונחה על שולחן העץ המגולף. על הקערה הונחה עוגה מעשה ידיה אשר היו בה פירות יבשים ואגוזים. וכן גם הממתיקים דבש וסוכר שהיו בדרך כלל נחלתם של העשירים בלבד.

רות חיה בהרבה מעבר לסטנדרט.

”זה יהיה קשה לעבור”, רחל נושכת שפתיים. “אבל זה מה שרצתה אמא שלך”.

”אני לא מסוגלת, רחל! לא מסוגלת! למקום הזה יש יותר מדי זכרונות מרים בעבורי. אני לא יכולה. אני רוצה מאוד לקיים את מה שאמא שלי ביקשה מימך. אך את אפילו לא מנמקת. אני...” וכל מילותיה של רות נבלעו בבכייה שגבר.

רחל הביטה בה. “רוצה שאלך?”

“אני לא יודעת מה אני רוצה...” היא מפסיקה את בכייה בקול חנוק. “אולי תגלי? אולי...” ושוב היא פורצת בבכי מר. מעיניה זולגות דמעות רטובות שמשוות למראה מראה אומלל ורטוב.

רחל מתרוממת מן הכיסא. ”אני אלך, תני לך זמן עם עצמך להחליט”. רחל נופפה לה, עברה את הטרקלין, ואחר סגרה את הדלת בטריקה עדינה.

להחליט. להחליט.

לבחור אם היא רוצה לעבור למקום עם יהודים אפריקאים ושבט מוזר. בל נדבר על מה שקרה לה שם. הטראומה מהשוטטות ביבשת בחלק הבלתי מיושב ורצח אימה גרם לה לרתיעה מכל מה שריח אפריקאי נודף ממנו.

והיא צריכה לעבור אליו!

היא לא יכולה, לא יכולה. וזה בכלל לא נושא לדיון.

מה רע לה פה?
לונדון היא עיר יפה והיהודים והשתלבו בכלכלה המקומית, במיוחד כספקי שירותי הלוואה. אמנם לא מזמן יהודים בלונדון הואשמו ברצח של חולה, מה שהוביל לתשלום קנס כבד על ידיהם. אך זה לא משהו שבגינו עליה לעבור למקום רצוף זיכרונות. גם אם היה לה רע פה, היא לא הייתה עוברת לשם.

איפה שמאר מתגוררת עם בעלה ובנה בצרפת, יש פריחה בלימוד התורה, הלכה ופרשנות מקרא, בעיקר בהשראת רש"י וממשיכי תורתו. אמנם השלטון המלכותי החל להפגין עוינות גוברת כלפי היהודים, אך המצב רגוע יחסית. והיא לא מסוגלת בכלל לחשוב על עצמה רוכבת על גמל או עוברת במדבריות האלה או בכלל בקהילה היהודית בקומיח. בטח לא כמגורים קבועים! קבועים!

אך אמא ביקשה.

והיא הייתה היחידה שבעבורה הייתה מוכנה לעשות הכל.

חוץ למלעבור לשם. חוץ.​

 

[אינפרא]

בס"ד פרק 9

פסיעות נשמעו ולאחר מכן נקישה ופתיחת הדלת.

ראובן חזר.

היא מתיישבת בחזרה על הכיסא המרופד. הכיסא מעורר בה זיכרונות של אימה. זה היה הפריט היחיד בביתם שהיה די יוקרתי. הוא היה עשוי עץ, עם ריפוד עור. זה הדבר היחיד שהיא לקחה לביתה החדש המאובזר בכל-טוב מארנקה השופע של מאר.

"ראובן", היא משתנקת, עיניה מלאות דמעות. "אתה מוכן לעבור?"

ראובן מישיר מבט. צונח על הכיסא הסמוך. "לצרפת? כבר דנו בזה. פה ההורים שלי. זכרונות הילדות שלי. גם את נולדת פה. רות".

רות נאנחת, דמעות מתחילות לזלוג שוב מלחייה. "אני לא רוצה לעבור לצרפת. ואני לא רוצה לעבור בכלל! בכלל! ובטח לא לשם!" היא צועקת כמו ילדה קטנה כמתוך בכי ממושך.

"אני לא מבין, רות. למה שנעבור?" ראובן באמת ובתמים לא מבין. והיא צריכה עכשיו להסביר לו על מה הקצף. וזה פשוט שובר אותה לרסיסים. הבקשה הזאת גדולה עליה, היא לא מסוגלת. ואחרי שכמעט ואינה נזכרת יותר במאורע ששינה את חייה - באה הידיעה וכך מנפצת את חייה הסדוקים לרסיסים חדים ונוקבים.

"כי…" קולה נשבר. "כי… אמא שלי… אמא שלי… היא אמרה…" היא מגמגמת מתוך בכי, ראובן ניצב מולה תמה. "לעבור לקומיח", היא מסיימת באקורד יללני. "אני לא מסוגלת לבצע את זה, ראובן. באמת. לא יכולה בכלל רק לדמיין את הסיטואציה הזאת; עומדת באדמה שלקחה את אימי". היא מביטה בו בעיניים דומעות. "נכון זה בסדר? אני לא יכולה לקיים את הרצון שלה. היא מעולם… מעולם לא אמרה לי דבר כזה".

ראובן נראה כמחפש את מילותיו. לבסוף הוא שותק.

היא חייבת מישהו שיבטיח לה נמרצות שהמעשה ראוי. שהיא לא מקיימת כי היא לא מסוגלת, וזה מעולם לא נאמר במפורש ואין את אימה שתסביר את כוונתה. אולי רחל יודעת, אך פיה סגור. אינה חושפת את עברה של אימה ואת כל סבכיה ותולדותיה. פשוט חור. חור שבידי רחל הפיסה, אך אינה מוסרת אותה לאיש.

וזה יותר מכל גורם לה לתסכול עמוק.

ראובן שלף ספר כתוב בכתב יד צפוף והתעמק בו ממושכות. "אני חושש שלא הבנתי. איך את יודעת שאימך ע"ה רצתה שתעברי לקומיח?" הוא מניף את מבטו בחזרה.

"רחל סיפרה לי. היא אפילו לא נימקה למה", היא בוהה בו. "לאמא שלי לא היה מתאים להגיד דברים אשר חפצה שיעשו אם יקרה לה דבר כלשהו. הייתי בסך הכל בת שש-שבע כנראה שאמרה זאת. היא כאילו צפתה שלא תזכה להיות איתי עוד", שוב היא בולעת במאמץ את הבכי.

"אני אברר", הוא מבטיח, "אני אנסה למצוא מהי פסק ההלכה במקרה הזה. את מרגישה שאת באמת לא מסוגלת שנעבור לשם?"

"זאת אומרת שלך אין בעיה לעבור?" היא שואלת במן הומור שחור.

הוא מושך בכתפיו. "אני מודה שאני מעדיף להישאר כאן. אך אם זה מה שאימך רצתה, ולך אין בעיה במעבר - נעבור".
אך היא לא רוצה לעבור.

המראה שראתה אז לא נשכח ממוחה, חד וצורב. וכמה שתנסה לטשטש את התמונה היא רק תצוף בבהירותה.
גורמת לה לדמוע מחדש.

"ביררתי, וזה מאוד תלוי מה המניע שנעבור לקומיח. את אומרת שהחברה לא מוכנה להגיד?" ראובן שולף את עיניו, מצחו מקומט.

"כן. ואני לא חושבת שיש טעם לנסות". מי אמר לך, רות? זה רק בגלל שאת לא רוצה לעבור לקומיח. את סתם אנוכית. אמא שלך בקשה! אז למה את לא ממלאה את הבקשה האחרונה שידועה לך?

"בטוחה? בכל אופן, אולי ננסה לתקופת ניסיון? אני לא יודע כמה אפשר לסמוך על אותה חברה, אך אם יש ספק - למה לא? ההלכה לא מחייבת אותך כל עוד אין סיבה ממשית. ננסה. נניח שזה לחופש קל מן היומיום. מה את חושבת?" ראובן מציע. כמה שקשה לעזוב משפחה וארץ הולדתך - זה רק חופש. אך מבחינתה זה לא חופש, זה זכרונות מרים ואדמה צרובה שלקחה את אימה לתמיד.

וכן, היא מאמינה שה' עשה וסובב את כל האירועים, אך מוחה צר, ורק המקום נחשב לה כמחולל גדול בכך שאימה לא פה. ואם היא לא חייבת, היא יכולה להמשיך את חייה כרגיל עד שתהיה מסוגלת. ובמעמקי ליבה יודעת רות כי זה לא יקרה לעולם.

"אני אחשוב", היא חושקת שפתיים, ממששת בכפות ידיה את כלי הזכוכית הצבעוני המעוטר שמאר קנתה.

"זה תלוי בך", אומר ראובן. "קחי לך את הזמן כדי להחליט". שניהם יודעים מה הולכת להיות התשובה.

במשך היומיים הבאים התהלכה רות סחור-סחור. לפעמים רק חפצה לומר 'לא' ושלום, אך עיניה של אימה לא הרפו. היא לא יכולה להגיד 'לא' סתם ככה.

היא נימקה את החלטתה וגבתה אותה, הדמיונות גרמו לרות לשקוע במעמקי האבל שלה. אבל המילה הבודדת מיאנה מלצאת. היא לא מסוגלת.

את רחל היא לא ביקרה ואף לא ניסתה לתקשר. הכעס עליה גרם לה לניתוק ממנה. את מאר היא שיתפה במכתב מתומצת. ברוך ה' שהיחסים בין צרפת לאנגליה לא מתוחים. זה לא היה תמיד כך. היא לא באמת רצתה את חוות דעתה של מאר, אך הכתיבה גרמה למועקה בתוכה לצאת ולהישפך לתוך הקלף.

"שאלתי את הרב", ראובן חוזר יום אחד. פוגש אותה טרוטת עיניים.

"נו?" רות קצרת רוח.

ראובן מתנשף. "הרב בירך ואמר שעוד תשמחי על הצעד הזה. הוא בירך שיהיה לנו בעזרת ה' קל להתאקלם ושהמסע יעבור בשלום".

רות מעפעפת. זהו? לקום ולעזוב? ללכת למקום ספוג ברוע ופשוט לגור שם?

"זה קשה רות", ראובן אוסף את מילותיו. "אני עוזב משפחה, ארץ שגדלתי בה. לארוז… זה לא פשוט. ואני מבין שגם קשה לך לעבור לשם, שהרתיעה נספגה לך מגודל ההלם. לכן שאלתי. זאת התשובה".

זאת התשובה.

אין שאלות, זאת התשובה.

"אמונת חכמים…" היא ממלמלת. "אני… אני צריכה זמן לעכל".

שתיקתו של ראובן מלווה אותה לחדר, ליבה בוכה.

זאת התשובה, רות. תעשי אותה.

רות לא יודעת מתי נרדמה, היא רק יודעת שהיא קמה סתורת בגדים ולב כבד. היא חשבה על זה הרבה. גם אמא שלה עזבה, נפרדה מכל מה שהכירה, מרחל, מקלרה, מ–

קלרה!

מה איתה באמת? איך שכחה ממנה? היא היתה אמנם רק בת שש, אך זכר מבטה הרושף של קלרה ליווה אותה גם בקומיח.

המעבר סופי. אף על פי שהזיכרונות משם צורבים. הם כבר קיבלו את ברכת הרב נפתלי זילברין, ראובן כבר בירר על הפלגה ותנאיה ומסר מכתב זריז למאר בתקווה שיגיע כמה שיותר מהר. הבית שלה, ובעצם כל מה שיש לה יועברו בחזרה למאר. את הכסף הם יקחו, את זה צריך בכל מקום.

עדיין יש לה צביטות בלב ומחשבות סותרות, אך תחושת השליחות ותיקון הבקשת סליחה ירפו את מחשבות האימה.
אולי.

"מה עוד צריך?" ראובן מפתיע אותה. "ארזנו בגדים חמים, מצרכי מזון יבשים, שמיכות, מים, נרות, מסמכים… צריך עוד משהו?"

לרות לא נותרו מילים. היא עדיין לא בטוחה בכלל שהיא מסוגלת. הכל כל כך מהר… המקום הזה רודף אותה ועכשיו היא רצה אליו.

"לא יודעת…" היא מצליחה למלמל לבסוף. "צריך לבדוק איך נוסעים בכלל. כולם אומרים שזה מסע מפרך שיכול להאריך כשנה. לנו זה לקח מס' חודשים. ובכלל לא ברור לי איך המסע נחל כזו הצלחה", היא נושפת אוויר. "אני לא זוכרת הרבה. לא זכור לי שהיה מורכב. אף אחת לא שאלה על המסע, רק על עובדת הנסיעה. זה מוזר". מבטה נודד על הקירות המטויחים בגיר לבן ואחר על רצפת הנסורת.

"תראי, ביררתי את העניין. זה מסע מפרך בלשון המעטה. זה באמת לא ברור", הוא התיישב ליד שולחן עץ האלון. "נצטרך להגיע לנמל סאות'המפטון שבדרום אנגליה, ומשם להפליג הפלגה קצרה לעיר הנמל קלֶה שבצרפת. לאחר מכן נצטרך ללכת או לנסוע בעגלות סוסים לאורך צרפת. יש צורך להצטרף לשיירת סוחרים יהודים. אני מקווה שנמצא", רות נושכת את שפתה. ראובן המשיך. "במהלך הדרך נצטרך לעצור למנוחה בפונדקים יהודיים. בל נשכח שמעבר בין מחוזות דורש תשלום מיסי דרך".

"זה מסוכן?" רות שואלת בחשש.

"לצערי יש סכנות. שודדי דרכים, מזג אוויר ומחלות. וזה רק במסע היבשתי".

ריח העץ השרוף והבצל גורם לה משום מה לדמוע. "ובאפריקה…" הבכי שלה שנהיה נפוץ לאחרונה נפרץ שוב. "אמא שלי… גם היא… המסע עבר בשלום… מספיק… מנהיג שיירה אחד… ש…" עיניה דולפות. "ש… שיש לו תאוות ממון… רוצח…"

לאט לאט היא נרגעת. היא מנסה לשלוט בעצמה. הפצע עוד מדמם בנפשה, הוא לא התרפא גם בחלוף השנים.
ראובן נותן לה שהות להירגע ואחר ממשיך. "אני סמוך ובטוח שנצלח את המסע בשלום. קיבלנו ברכת רב וכן שלוחי מצווה אינם ניזוקים. זה בהחלט נשמע מעורר אימה התיאורים של המסע שנצטרך לעבור, אך אני חושב שעליך להיות מודעת".

היא מהנהנת, מוחה את דמעותיה.

"נצטרך להגיע בסיומו לנמל שבמרסיי שבדרום צרפת. שם נצטרך לחפש הפלגה שיוצאת לאפריקה בקרוב. נצטרך לשלם על ההפלגה סכום לא מועט וגם התנאים לא מן המשופרים. רוב כלי שיט קטנים, עשויים עץ, והמסע בים מסוכן מאוד. מסע כזה נמשך שבועות רבים ותלוי במזג האוויר. על הספינות לרוב יש צפיפות, כמעט בלי ניקיון. הסכנות העיקריות הן סערות וטביעת הספינה, התקפות של שודדי ים ומחסור במים ומזון".

"ואז?" המסע חזור לצרפת בלווית מאר ומנשה היה מפנק כנראה ביחס לתיאורים נוטפי האימה. טוב, למאר ומנשה הייתה תכנית מאורגנת עם ספינה מטעמם וכסף רב שמוקדש למסע. הם גם נפגשו בנקודת מפגש עם סוחרים יהודיים נוספים ותמכו זה בזה.

"הגעה לאפריקה. מכאן תשלימי בעצמך. אין לי מושג מה יש שם ומה אין. אני לא יודע על קומיח מאומה ואין לאף אחד מידע אודותיו. את מבינה שאפילו עם הקהילות הגדולות בארצות שמחולקות יחסית לאזורים - אין כמעט קשר ומידע. על קומיח אני יודע רק ממך". נרות השעווה אשר השרו תאורה חלשה האירו את פניו ואת מבטו הנעוץ בה.

"אני… אין לי כל כך מושג. רחל לא מוכנה לספר מה הקשר שלנו בכלל לקומיח. אבא שלי גר שם, ואמא-" קולה נחלש. "אנגלייה במקור. מה הקשר שלה לקומיח ואיך התחתנה עם מישהו מהקהילה שם - המידע אצל רחל. לא אצלי". עבי גשם רועמים באוזניה. למה רחל???

"הוא במקור מקומיח?" הנושא עדיין רגיש. ראובן נכנס למשפחולוגיה סבוכה. אבא ואמא צרפתיים, אמא אמיתית שנרצחה. אב שלא נראה ולא זכור אצל אף אחת מהנפשות הפועלות בנושא. מצחיק לחשוב על זה ממבטו שלו. טוב שלה יש רק זוג אחד.

"זה הנתון היחיד שלא ניתן להסביר אחרת", שפתה התחתונה ננשכת בכאב זה הפעם השנייה.

"נתון…" הוא ממלמל. "מה עם המשפחה שלו? הם היו בקומיח?"

"לא. היינו שם ממש לבד. היחידה שאמא דברה איתה הייתה מוכרת התבלינים. מעניין שבקומיח הנידחת התבלינים נחשבים כבסיסיים בכל בית. אצלנו זה יותר נפוץ אצל מי שיש לו יותר כסף ויכולת להשקיע".

"אין שום קרובי משפחה בקומיח? מישהו מוכר? זה קשה להתאקלם במקום זר ונשמע שהתאקלמתן טוב", מצחו התקמט. "ומי זאת מוכרת התבלינים המוזכרת?"

רות מושכת בכתפיה. "יש שם מן שוק כזה, היא מוכרת שם תבלינים אפילו בלי דוכן או משהו. אמא שלי קשרה איתה שיחה במשך כל השהות שלנו שם", רות חשה דחף פתאום להוסיף, "והיא מאוד דומה למאר. הייתי בטוחה בתחילה שזאת היא. מאר לא נראית צרפתייה בכלל".​

 

[אינפרא]

בס"ד פרק 10

"יש ליהודים פרצוף צרפתי?" ראובן שואל בבדיחות הדעת.

"כן, לא יודעת מה. יש מן איזה משהו צרפתי בכל היהודים שם. מאר נראית מקומיח, לכן לא האמנתי כל כך שהיא מצרפת. הייתי מבולבלת…" קשה לה להיזכר באותה שיחה הראשונה שלה עם מאר. זה היה בתקופה שהיא נדדה לה בין החולות. "מי יודע? אולי בסוף הן אחיות…" היא זורקת לחלל, בולעת רוק.

"זה באמת נראה לך?" ראובן מתבדח. "בכל אופן, שנבוא לקומיח תוכלי לשאול אותה".

"זה מזכיר לי. אני צריכה לברר אודות אישה בשם קלרה. אתה תוכל לסדר זאת בשבילי? אנחנו עוד מעט הולכים מכאן-" היא מדברת במהירות, שולחן עץ האלון משמש לה כמשען.

בעלה חוכך בדעתו ואחר משיב במתינות. "זו בעיה. אני יכול לשלוח מכתבים לקהילות הסמוכות לבירור אודות האישה הזאת, אך לא נוכל לקבל מכתבים בחזרה במקרה שתאותר. את מבינה? אין שום קשר בין קומיח לבין אנגליה. אין בידי מי לשלוח. לא נראה לי שיש בכך טעם".

רות נאנחת. האוויר יצא ממפרשיה. "מתי נצא?" היא שואלת לבסוף בקול עגמומי.

"זה תלוי בך. ארגנתי את הדברים הנצרכים למסע. אנחנו עוברים לשם לתקופה לא קצרה, רות. צריך לחשוב על קומיח, לא רק על המסע. למה בעצם אנחנו זקוקים שם למגורים".

"אתה מקבל את זה כאילו כל יום מפליגים! זה מסוכן, ו-" היא מאבדת את עשתונותיה, ידיה מתנפנפות בלהט. "אתה יותר לא תראה אף אחד! אתה מסכים לעבור למקום זר ומסוכן. אתה אפילו לא מתלונן או משחיז מילים. זה מסע שאף אחד לא עובר אותו! אף אחד!!!" ההתפרצות גורמת למילים הכלואות בתוכה לפרוץ החוצה בסילון הרסני.

"אני מודה שזה קשה וכמעט מסע בלתי אפשרי, לא כולם שורדים אותו. לכן שאלתי את הרב. זו שאלה של ממש בנוגע למסע קשה שרק אנשים בעלי חוסן גופני עוברים אותו ועם מטרה מספקת. המטרה נראית איך לומר? תמוהה. לי קשה לעזוב גם אם מדובר למדינה הסמוכה, ולך- יש לך משם זכרונות מרים. אין שום סיבה לעבור ממדינה פורחת ליד בני משפחה למקום נידח עם יהודים כהי עור. וזה עוד לפני שדיברנו על המסע בכללותו…" מבע עיניה של ראובן כאוב.

"המסע הזה נשמע כמו בדיחה. רק אנשים נרדפים עוברים אותו או מטרה עסקית שגורמת לאנשים לסכן את חייהם. הרב פסק שניסע, וכמה שקשה לקבל - זה מה שעלינו לעשות".

היא מרגישה אנוכית כאשר היא מתיזה בטון מריר. "ואיך אתה מקבל זאת בשלוות נפש? לי, אין שום דבר פה. אין לי מקום מסוים שבו אני מוצאת מנוח לכף רגלי. אמא שלי ביקשה זאת ללא סיבה, ובל נדבר על המסע הזה. אני לא חושבת שאני מסוגלת בכלל".

ראובן משתהה לרגע קט ואחר מפטיר. "בהתחלה זה היה הלם, לכן שאלתי את הרב מה נכון. את לא היית, אם כן רק שהיית רואה את הברכה יוצאת מפיו של הרב היית מקבלת זאת ביותר שלוות נפש. המסע יעבור בשלום רות, ככה הרב בירך ואמר. בנוגע לקומיח - אני סומך על כך שאם הרב אמר שניסע יש לזה מטרה. עיניו צופיות למרחוק, עינינו גם לקרוב לא רואות. גם אם קשה לעזוב משפחה, קהילה, בית כנסת, ידידים ואת כל המוכר ולהחליפו להבלתי ידוע - אנחנו נעשה זאת".

רות מניפה את ידה בתסכול. זה שיש לה בעל צדיק, שאם הרב אמר - אין פחדים ודאגות ושום צער ואבל על החולף לבלי שוב, על מסע מסוכן שכל השומר נפשו ירחק ממנו. בשביל מה זה בעצם? בקשה עלומה מפי חברה שנוצרת את פיה? מקום ללא שום מידע עליו? ערבים, מוסלמים ועובדי אלילים שאצלם קודם רוצחים ואחר שואלים שאלות? או תאבי ממון לבלי דעת ומצפון?

ואם היא כזאת בעלת חוסן רוחני ירוד, אחת שלא מסוגלת להבין בכלל על מה ולמה שהכל סובב סביבה, אז היא בכלל נשארה אותה ילדה קטנה עם אפס יכולת.

עצוב לגלות דברים על עצמך, ועצוב להוכיח שהם נכונים.

אז היא רק מהדקת את שפתיה לחריץ צר. עגומת פנים.​