ביקורת ספרות יש גבול לצפון/ביקורת

  • הוסף לסימניות
  • #1
@מיכל פרץ יהודה את פה?
בואי בואי,
את חייבת לשמוע איזה ספר קראתי!

פעם פעם,
כשלנעה היתה רק תינוקת,
היא הסתובבה בטבריה,
בין קברי צדיקים לבתי כנסיות,
ובקשה מרחל אשתו של ר' עקיבא
למצוא איש שלא מפחד מכלום.

טייםקאט, 5 שנים קדימה,
היא בקרית שמונה של מעלה,
קונה קישואים אצל עזיזה,
מלמדת יהדות את אורנה זית,
מקטרת לשירה
וסופגת בגבורה את השקיות של רחלי.
וגם, כן,
מגדלת עם הצדיק מהנגריה,
שאמר לה 'בואי לא נפחד',
את פצפצת, פלפלון, רביבו ומרגרינה.

הענין של הפחד שלא מקרי.
לכאורה
ספר שמדבר על נישואים שניים,
על סודות,
על בריחה ועיקופים ותצפיות על הגן,
ועל אשה עם חרדות יום יומיות שמדוברות ונוכחות,
אמור להיות ספר מלחיץ, מטריד, דרוך.
כבד.

לא מצאתי מי שאומר על הספר הזה שהוא כבד.
הוא מצחיק, הוא מענין, הוא מסקרן והוא אמיתי ועממי,
והרוחות של הצפון מביאות איתן סוג של רוגע, של נחת.


אז איך באמת?
האם זה באמת בגלל איתמר,
שמיצב את כל המשפחה,
נרתם לכל מבצע עבור כולם וכלום לא קשה לו מדי?
או שזו רוחה של הסופרת, שהרוגע שהיא כותבת בו?

ויותר לעומק.
בקריאה שניה ושלישית שמים לב
שכל מה שנעה פוחדת ממנו
מגיע לתוך החיים שלה. ממש הביתה.
אם זה רביבו התוכי שנקרא על שם הבת ששרטה את נפשה אולי לנצח,
אם זו סבתא של אפרת שנעה עזבה בטבריה, אבל היא פתאום מפטרלת בקרית שמונה בחנות ירקות ובגן ואיפה לא,
אם זה פחד מהנסיעות המסוכנות - ודווקא השותף בנגריה מנקב כרטיסיה בקברי צדיקים,
ואם זה הרתיעה מהגיסה הלא הגיינית, שנוחתת לה בבית לתקופה לא מוגדרת,
ובעיקר, אחרי הבית שנשבר, שוב קורים דברים מתחת לאפה, מאחורי גבה, בסוד,
ועל ידי שתי הנפשות הקרובות והתומכות של חייה.

וכל חשיפה כזאת בונה בה משהו, ומקדמת אותה עוד שלב בהתמודדות.
ממש טיפול CBT בחשיפות.
זה תמיד מתחיל בהסטריה,
ממשיך באיתמר שמסרב לברוח ומזכיר את מי ואת מה אנחנו עובדים,
(ואולי לכן הסעיף נאחרון כ"כ קשה)
מלווה בחברה שכל אשה צריכה,
ונגמר ממש בסדר. ממש בהצלחה רבתי.

לכן, לא יודעת,
כתוב שיש לנעה חרדות.
אני לא חווה אותה חרדתית.
אולי נבהלת בקלות.
כן, היא נבהלת.
אבל היא מתמודדת נפלא עם כל מה שמגיע אל פתחה

או שהסופרת ב"ה לא יודעת איך חרדה נחוות...

חוץ מזה נשארה לי עוד תמיהה אחת:
למה לאיתמר סגרון, בחור בריא ובנפשו ובגופו,
חכם איכותי ובלי ילדים (גרוש? רווק? לא כתוב),
לקחת גרושה עם ילדה וחרדות?
חייבת להגיד שקשה מאוד לא לאהוב את הדמות של איתמר.
אפילו רק על הצורה שהוא מדבר, מחנך ומגדל את הילדה שלו שנולדה לאב אחר.

ועוד משהו שאהבתי:
זה הספר היחיד שמדבר על הקושי העצום של אמהות בתחילתם של הסדרי ראיה
לתת למי שפגע בי מגע עם הילדים שלי,
לא רק לאפשר - להביא ולהסיע ולתווך ולפעמים גם לשכנע.
ולאפשר את הפגישה הזאת -- בלי שאני נוכחת שם, לשמור.

אבל די אמרנו לא ספר כבד.
קליל, מרגש, זורם, מלא אויר ואוירה.
ויראת שמים אמיתית פנימית בלתי מתפשרת.

בין לבין יהיו סליחות,
תוכים וקרוקודיל.
גיטרה סלטים וילקוט,
טקס ביכורים בקיבוץ,
נדנדה בחצר,
וסיום ענק בסלון


זה סיפור על סיפורי חיים לא פשוטים,
ועל חיים פשוטים בכל היופי שלהם.
על .פירוק בית
ועל בית יציב כל כך.
הורים רחוקים,
גיסות קרובות מדי,
וחברה קרובה בדיוק במידה הנכונה


לגבי השם של הספר:
יש הסבר בכריכה האחורית.
לא יכולה להגיד לירדתי לסוף דעתה של הכותבת.
למה דווקא השם הזה.
איך דווקא הוא הא מדבר על נעה. על כל מה שהיא עוברת, ברוגע אופיני (למרות ועל אף)
אם הסופרת תגיע לפה,
אנ אשמח להרחבה על זה.

לגבי הכריכה:
נדירה.
האיורים, הצבעים, המרקמים.
המפה!
כרגע הכי טובה שראיתי בשנה האחרונה.

ואיך שכחתי:
לפני כל פרק יש שיר קטן.
חמשיר.
שירים משובחים מקצועית,
נוגעים בנשמה,
מעוררי מחשבה.
עם פאנצ'ים חזקים :)
ממש חבל שהספר לא לידי לכתוב אחד לדוגמא.

עוד לא קראתם?
רוצו.
מיכל תודה על הספר הזה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #5
תגובתה המושקעת של הכותבת @מיכל פרץ יהודה :



אני אתחיל דווקא בתמיהה לגבי איתמר. שאלת איך יכול להיות שהוא התחתן עם מישהי גרושה עם ילדה ועוד חרדתית?

אני אענה לך בתמיהה חוזרת: למה לא? הגישה שלי היא שאלה דברים שחייבים לתקן בחברה! בואי נגיד שהבחור היה רווק, (האמת שככה אפיינתי אותו ועל בסיס האפיון הזה כתבתי עליו). נועה עברה סוג של אלימות רגשית שלא תוארה במפורש בספר (בעיקר בגלל שהוא פורסם בעיתון משפחה, ויש להם את הגבולות שלהם) אבל בכמה מקומות רמוז שהיא נרמסה וננטשה. למה שאשה כזאת לא תחווה זוגיות טובה ותתחיל מהתחלה? למה היא צריכה לעבור לסוג ב'??? הסבל שעברה עושה אותה פחות טובה? פחות ראויה שגבר רווק יישא אותה? למה אנחנו לא בודקים אנשים לעומק? למה רק נתונים? אני כבר לא מדברת על נבירות בענייני כסף עד כדי עזיבת שידוך ועוד כמה דברים מרגיזים. נועה היא עולם ומלואו, ורציתי לנרמל את זה, ולו בשביל שידוך אחד מתי שהוא, איפה שהוא, שלא ייפסל סתם. אני מכירה הרבה זוגות כאלה. לא בני שמונה עשרה, שבנו בתים לתפארת.



2. חרדות- מכירה היטב. בחרתי לא לתאר את התקפי החרדה במלוא עוצמתם, אלא בעיקר את הנגזרות. לפעמים רמזתי על קשיי נשימה, פכפוכים, דופק, רעידות. את נועה אפיינתי ועיצבתי כ"נשאית" של או. סי. די ברמה תפקודית טובה + חרדות.



3. שם הספר- אני מכירה את נושא החרדות הקיומיות לעומק וגם רכשתי ידע בהכשרה מקצועית. אנשים חרדתיים נמנעים הרבה, ומשתמשים במנגנון של הסתרה ולפעמים אפילו משקרים. המילה 'צפון' נבחרה גם בהקשר הרגיל שלה כזירת התרחשות, אזור גאוגרפי מועדף וגם בניקוד אחר ומשמעות נסתרת של הצפנה, הסתרה, סודות. שגם לזה יהיה גבול. ויום אחד- יתגלה
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
תגובתה המושקעת של הכותבת @מיכל פרץ יהודה :
תודה על זה
סידר לי תשובות לשאלות שצפו לי בקריאת הספר וגם כתבתי אותן בסקירה אי אז
(אולי ניתן להתווכח עליהן, אבל עדיין מדובר בקו המחשבה של כותבת הספר ובקו שגרם לבנייתו בצורה כזו)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
  • הוסף לסימניות
  • #9
  • הוסף לסימניות
  • #10
מה שכל כך אהבתי
מעבר לשנינות היוצאת דופן שיש בספר הזה
זה שהדמויות הרגישו לי כל כך אותנטיות
ממש יכולתי לראות את עזיזה בעיני רוחי כשהיא קראה לאשתו של הנגריה.... :)
הכתיבה הכי מרעננת שנתקלתי בה בשנים האחרונות
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

נספח לדיונים - אשכול איראן ועדכונים ביטחוניים.

האשכול נפתח כדי לשמור על אשכולות החדשות המרכזיים נקיים ותכליתיים.
הוא ישמש כמרחב היחיד לדיון על הידיעות הביטחוניות המתפרסמות בפורום.

קראו את הכללים היטב. הם מחייבים, והאכיפה תהיה בנוסח משמרות המהפכה.

מטרת האשכול?
- הרחבות ופרשנות: הבאת רקע נוסף לידיעה, או ניתוח ענייני ומנומק של המצב.
- שאלות ובירורים: בקשת הבהרה על דיווח שעלה באשכול המרכזי.
- מידע משלים: עדכונים שחשובים להבנת התמונה אך אינם "חדשות מתפרצות".


מה לא ייכנס לכאן? עילה לחסימה מיידית

- גלישה לנושאים אחרים: האשכול ממוקד ביטחונית בלבד. פוליטיקה, עניינים אזרחיים או כל נושא שאינו קשור ישירות למלחמה/איראן - יימחקו.

- "ניהול המלחמה": אין מקום ל"הצעות למטכ"ל, פרשנויות בשקל או תרחישי אימים חסרי ביסוס.

- התכתבויות אישיות בין ניקים ("פינג-פונג"), או שרשורים שנמרחים על עמודים שלמים ללא ערך מוסף.

כדי לאפשר שיח איכותי, אנחנו נוקטים במדיניות אפס סובלנות.
* חסימה לצמיתות: משתמש שיעבור על הכללים, ייחסם מהאשכול באופן מיידי.
* אין חנינות: אין טעם לפנות במערכת הדיווח או בהודעות פרטיות לבקשת שחרור. הפיתרון היחיד לשחרור מחסימה - הוא פשוט לא להיחסם מלכתחילה.
האחריות היא שלכם. שמרו על שיח ענייני.

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!
קלעים/נעמי צוובנר

ספר די ישן
שמשום מה שלא השאיר את רישומו
לרוב האנשים, גם חובבי קריאה, שם הספר לא אומר דבר.

בעיניי הוא מעולה,
עד כדי כך שקראתי לטור סקירה ספרותית -
כי, אממ, אין לי ביקורת.


קלעים הוא ספר קליל אבל עמוק,
זורם ונוגע
דרמה משפחתית עם מתח עלילה שנראה בלתי פתיר.
אין בו את הכבדות שמאפינת את שאר ספריה של הכותבת
(שמזמנת את התגובה האוומטית: נעמי צובנר, פחות הטעם שלי..)

לכל מי שרוצה פשוט לקרוא סיפור ולרוץ איתו,
בלי ריצות לזירה אחרת בקצה השני של העולם,
בלי קפיצות לחדרי חקירות וחורשי מזימות,
בלי הבלחות עבר עתיד ויקום מקביל.
בעיניי זה מחייב כתיבה מושכת ועלילה ברמה גבוהה
הרבה יותר קל להחזיק מתח וערנות קוראים ע"י אלמנטים של סכנה
או ע"י סקרנות מה קורה בינתיים בעלילה השניה
במיוחד בדור המסכים שאנחנו,
להשאיר אותנו במקום אחד בלי לזפזפ
זו אומנות.


הספר עוקב אחרי יחסים של שתי בנות דודות,
תלי (אתל) ואסנת,
מהגן ועד האירוסין.
יחסים עקומים, הזויים, פוגעניים,
היום אולי היו קוראים להם רעילים ועוד כל מיני אבחנות.
ספרים כאלו יש הרבה.
מה שמיוחד בספר הזה
זה כמה נקודות:

* הסריקה של כל התקופות.
איך התצוגה משתנה עם הגיל, אבל לא המהות.
איך אי אפשר להפסיק אם זה גם כשמבחינים מגיל גן,
גם כשמפרידים מסגרות.
גם כשנפגע יודע כבר לא להתקרב.

* איך עובד תעתוע,
גם עלינו הקוראים.
אנסה איך מוליכים שולל את כל העולם כמעט.
איך הנטיה להרס של הני כדי לרומם אותי
יכול להיות נסתר,
מההורים, מהחברות, מהפוגע עצמו.
שבאמת בטוח שהוא מיטיב.

*כשהפוגע הוא ילד.
ילד לא יכול להיות הרע בשום סיפור.
והוא גדל, והוא שואף ומשפר כל מיני צדדים,
אבל הנטיה החזקה והנסתרת ממנו -
איך ומתי משתלטים עליה.

*המורכבות של הדמויות.
המעשים הטובים והצרכים העמוקים של הפוגע,
טוב לב ונסיון לעבוד על המידות ולשמור על הלשון ועל השלום - של הנפגע
בשילוב עם התפתחות האופי ולמידה להגיד לא, עד כאן.
איך מרגישים המבוגרים באותה משפחה
כמה ההורים צריכים לתמוך בילד מול התנהגויות שלו
כמה סבים צריכים לאחד משפחה או להאפשר הפרדה
ואם כ"כ רחוקים שלא רואים את הנזק
ואף אחד לא מתנדב להסביר.


נכון נוצר רושם של ספר קשה?
ההיפך הוא הנכון.
ספר מלא תיאורי מלאי צבע וענין
של ילדות, של בית ספר, של מסיבות ושמחות
של תקשורת ואינטראקציה של בנות בכל הגילאים
עם כל מה שמעסיק בנות. בכל הגילאים.


כלל כל הדמויות מאופינות בכשרון ואמינות אבסולוטית.
לכל אחד תפקיד ברור, אופי יחודי,
וגם גמישות מפליאה.
איידי, אמא של אסנת, שחוזה את האת הסרט מראש.
הסבתא, שרוצה כ"כ לקרב ולא להרגיש.
בלה, אמא של תלי, שנחושה להוציא ממה שיש את המיטב
ומהמשפחה שלה, כמה שהיא קטנה, את גאות היחידה.
הוא דמות מורכבת, ששנאתי כנערה,
ועכשיו אני מאוד מעריכה. אותה ואת הכתיבה עליה.
מרגלית, החברה של אסנת בסמינר,
שהוא דמות צבעונית בלפני עצמה אבל יש לה גםתפקיד מאד חשוב
לדברר את אסנת. לשמוע מה יושב מתחת לערימת טוב לב הזאת.

שאם לא הייתי מכירה,
הייתי חושבת שאין ילדות כאלה. אין נערות כאלה, ואין בחורות כאלה.
שתמיד רוצות להיות טובות.
שתמיד רוצות להיטיב עם השני, וללמד זכות.
האופי שלהם טוב בעצם והתמימות, גם כשהיא נשברת, שומרת על טוהר.
אבל אני מכירה בנות כאלה. והן קיימות.
אני חושבת שמה שהכי אמין פה, זה שככל שהיא גדלה ומתבגרת,
הטוב הזה נסדק.
גם אם נלחמת בו כמו ילדה טובה, היא כבר לא יכולה להתעלם.
ובסוף היא גם נשברת. אבל מה זה נשברת.
מה שמפתיע, אולי קצת פחות אמין, שתלי הופך את עורה, בדיוק באותה הסיטואציה.

ותלי,
ולרגעים כבוגרת אני מקנאה בה.
איך אפשר תמיד להיות מרוצה מעצמך.
תמיד לשווק את עצמך מעולה.
וכולם, כולם, מאמינים לך.
גם אם אין לך אחים, גם כשיש.
גם כשיצאת לעבודה במקום ללמוד,
גם שלא ק בלו אותך.
כשרצו אותך, כשלא רצו אותך.
ובשקט בשקט נודה כולנו שלא קל בכלל לגדול ליד מישהי כמו אסנת
שנראה ששכחו לחלק לה חסרונות - בערכים ובמידות בפנימיות.
ואת הקנאה שלה במשפחה גדולה - קשה לא לראות.


אז איך זה המשיך כשהלכו לסמינרים שונים בתכלית
איך השפיע פשיטת הרגל
איך התנהלו השידוכים
ואיך אפשר לעשות גם באירוסין, ופעמיים,

תקראו ותספרו לי.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה