שיתוף - לביקורת סיפור שרוצה להיות ספר

[ליליאן]

כאן נכנסת השאלה הקריטית,
האם ספר עלילתי הוא ספר תמיכה פסיכולוגית?
או שאתה פונה לקהל הרחב, או שאתה מייעד אותו למי שצריך.
ומנסיון אישי שלי, ספרים כאלו יכולות להכניס נערות ובחורות למערבולת רגשית שקשה להחלץ ממנה.
תחליטי למי את פונה.

באמת לא ספר לנערות

 

[פרפרזה]

שאלה חצופה, תהיי מוכנה אולי לקחת שורה מהסיפור ולהמיר אותה לנקודת מבט כזו?
אני רוצה להיות בטוחה שהבנתי כי זה נשמע לי ממש חשוב...

אם ניקח את השורה הזאת למשל: "זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד". אז אפשר לכתוב כך: הרגשתי שאני גדלה במשפחה מיוחדת. חברות שלי רואות את אבא שלהן רק קצת בסעודות שבת, ואני נמצאת עם אבא במשך שעות ארוכות. בכל יום שני בשעה 13:00 בדיוק אבא היה מחנה את המכונית שלו מחוץ לבית הספר ומחכה לי. חברות שלי היו מקנאות בי. הן היו הולכות הביתה לבד, ורק אבא שלי כל כך התגעגע אלי ובא לאסוף אותי. בדרך לדירה שלו היינו עוצרים ליד המרכז המסחרי וקונים פלאפל וכוס ברד גדולה לארוחת צהריים. והכי כיף היה בראש חודש. אז היינו נכנסים לחנות הצעצועים, אבא היה לוחש למוכר כמה מילים, והוא היה מביא לי צעצועים שווים ויקרים שלא היו לנו בבית; בית בובות ענק, עגלת בובות אמתית, והמון סוגים של יצירות ומשחקי חשיבה. הרגשתי הילדה הכי מאושרת בעולם!

ועוד משהו, חשוב לי מאוד התובנות מהסיפור הזה והלקחים.
אפשר להעביר אותם גם מנקודת מבט של הווה?
וזה אומר באמת להיכנסלנעליים של אז ולהיזכר, מה הרגשתי אז? מה עוד לא ידעתי?
זה ממש עבודה.

נראה לי שהמסר אמור לעלות מתוך הסיפור עצמו, צריך לספר את הסיפור בצורה שמפנימה אצל הקורא את המסר המבוקש.
וכן, כדי שהיצירה תהיה ברמה גבוהה צריך ממש להיכנס לחוויה. קשה, אוהו קשה. אבל אפשר להתחיל לאט לאט, אין לאן למהר.
בהצלחה!

 

[צביה ר.]

הדר, עוד משהו:
אם את מכוונת לספר תיעודי - סוג של העלאת זכרונות - תכתבי בלשון עבר.
אבל אם הכוונה שלך לסגנון סיפורי - חושבת שהרבה יותר מרתק ומחבר לכתוב בזמן הווה, כאילו את חווה את הדברים ברגעים אלו ממש.
למשל:
"אני שומעת את הצפירות הקצובות מלמטה ויודעת שאבא הגיע. משהו לא ברור משתולל לי בבטן, מתגעגע..."
או בגוף שלישי:
"שירה שומעת את הצפירות הקצובות מלמטה ויודעת שאבא הגיע. משהו לא ברור משתולל לה בבטן, מתגעגע..."

 

[ליליאן]

הרגשתי שאני גדלה במשפחה מיוחדת. חברות שלי רואות את אבא שלהן רק קצת בסעודות שבת, ואני נמצאת עם אבא במשך שעות ארוכות.

אה?
היא לא כתבה את זה.
זו באמת התפיסה שלך על הסדרי ראיה במשמורת מלאה?

 

[ליליאן]

חברות שלי היו מקנאות בי.

כנ"ל

 

[מימיי]

אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.

אוף. לאן נעלם הלייק של הדמעות בדיוק עכשיו?
עלו לי דמעות מלקרוא את זה.

בנוגע לכתיבת הספר,
לדעתי כן יכול לעבוד.
בדיוק כמו הסטייל של הקיר הרביעי, גם הספר הזה יכול להצליח.
מה שכן - כרגע התקציר שהעלית נתפס בעיניי יותר כתיעוד.
האם את רוצה שהספר יהיה תיעודי או סיפורי? האם יהיה כתוב על מאורעות חיים כמו שהיו או יותר סיפור עלילתי (אפילו עם שילוב של מקרים שלא קרו באמת)?
זאת שאלה שממש יכולה לשנות את כל כיוון הכתיבה.

בכל מקרה,
שולחת לך חיבוק. אם היה לי כואב רק מלקרוא את מה שעברת, לא יודעת מה עוצמת הכאב של להרגיש את זה.
וגם - מחכה להמשך!

 

[פרפרזה]

אה?
היא לא כתבה את זה.
זו באמת התפיסה שלך על הסדרי ראיה במשמורת מלאה?

כנ"ל

התכוונתי לזה:

אז זה היה אפילו די נחמד.

כמובן שזה רק תחילת הסיפור...

 

[ליליאן]

התכוונתי לזה:

כמובן שזה רק תחילת הסיפור...

אני לא שמעתי מילדי גרושים שככה הם חווים את זה
בטח לא ילדים במשמורת מלאה, בציבור והחרדי, אחרי ההתלהבות הראשונה
כלומר, כן שעות עם אבא זה טוב.
אבל החסר של שאר הזמן כ"כ משמעותי
שלא שמעתי שמרגישים ברי מזל יותר ממשפחות אחרות.

 

[Sparrow Bird]

ריגשת מאוד @הדר 310 כל הכבוד על האומץ ! והתוכן שלך חשוב ואין מספיק ממנו על מדף הספרים החרדי.

נקודת המבט של האמא לא תגרום לאנשים להתחבר אליה? ()

לתת נקודת מבט גם עבור דמות מורכבת זה חשוב מאוד.
זה מעניק לקורא את ההזדמנות לעבור את התהליך הרגשי וההבנות עם עצמו. ואת, ככותבת, לא אמורה "להחליט" עבור הקורא למי הוא יתחבר. הוא יתחבר באופן טבעי.

דמות, גם כמו של האמא, לא יכולה להיות מוצגת בשחור-לבן, כמשהו רע מוחלט, כמו שהאבא לא יכול להיות מוצג כטוב מוחלט. אם כן, אז המשחק מכור מראש ומאבדים את העניין מהר. אני לא אומרת חלילה שזה אמור לסתור את המציאות שאת חווית על בשרך ושאבא שלך חווה למרבה הצער אלא שזה לא יכול להיות מוצג כך בספר (וזה הכי בסדר בעולם ונראה לי גם מומלץ שזה לא יהיה מבוסס על החיים שלך אחד-על-אחד. תשני פרטים כי זה ישמור לא רק על הפרטיות שלך אלא גם על הלב שלך).

אם תבחרי לקחת את התיעוד המטלטל הזה שלך ולעבד אותו לספר, ולשים שם נקודת מבט לא רק של הילדה אלא של האמא או של האבא, אני חושבת שתצטרכי ליווי צמוד של עורכת שתסייע לך להביא את הקולות האלו.
ולמה ? כי אלו חוויות שאת כותבת ממקום מאוד סובייקטיבי
וספר, כשאינו נכתב כיומן, אמור להיכתב גם משילוב של נקודת מבט אובייקטיבית ככל שניתן.

כמובן שככל שהנושא מורכב כך קשה יותר לעשות את זה.

בהצלחה !

 

[הודיה בושארי- ציירת]

וואי @הדר 310 קראתי את השיר שכתבת ושיתפת, את התגובות שענו לך..
ואין לי איך לראות את הראיון עם אפרת הייתי מסוקרנת גם לפגוש אותך חזותית..
אני חושבת שזה הזמן שלך להגשים את החלום
יש לך סיפור לא פשוט, הסוף שלו עצוב וקורע לב..
אבל הוא יכול לתת לעולם 2 הסתכלויות:
1. לעורר את הנקודה של ניכור הורי, מי שחווה את זה, מי שעושה את זה.. יתעורר, ילך לטיפול וכו
2. למשפחות שלמות ויחסית נורמאליות, לי כאמא ורעיה, להעריך את היש, להשקיע בביחד, להודות על ההורים שהיו לי..
מבחינתי ספר חובה.

המלצה שלי, למיטב ידיעתי יש לדבורי רנד קורס שיוצאים ממנו בסוף עם ספר,
שרי ברילנסקי עשתה את המסלול הזה אצלה וכתבה את ראויה.
רוצה לתת לנו ספר מאסטר?
לכי על הטוב ביותר....
חיבוק גדול.
תצליחי!
ובאמת שאת מעוררת השראה, ושה' ייתן לך כח והצלחה בכל אשר תפני.

 

[הדר 310]

אם ניקח את השורה הזאת למשל: "זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד". אז אפשר לכתוב כך: הרגשתי שאני גדלה במשפחה מיוחדת. חברות שלי רואות את אבא שלהן רק קצת בסעודות שבת, ואני נמצאת עם אבא במשך שעות ארוכות. בכל יום שני בשעה 13:00 בדיוק אבא היה מחנה את המכונית שלו מחוץ לבית הספר ומחכה לי. חברות שלי היו מקנאות בי. הן היו הולכות הביתה לבד, ורק אבא שלי כל כך התגעגע אלי ובא לאסוף אותי. בדרך לדירה שלו היינו עוצרים ליד המרכז המסחרי וקונים פלאפל וכוס ברד גדולה לארוחת צהריים. והכי כיף היה בראש חודש. אז היינו נכנסים לחנות הצעצועים, אבא היה לוחש למוכר כמה מילים, והוא היה מביא לי צעצועים שווים ויקרים שלא היו לנו בבית; בית בובות ענק, עגלת בובות אמתית, והמון סוגים של יצירות ומשחקי חשיבה. הרגשתי הילדה הכי מאושרת בעולם!

נראה לי שהמסר אמור לעלות מתוך הסיפור עצמו, צריך לספר את הסיפור בצורה שמפנימה אצל הקורא את המסר המבוקש.
וכן, כדי שהיצירה תהיה ברמה גבוהה צריך ממש להיכנס לחוויה. קשה, אוהו קשה. אבל אפשר להתחיל לאט לאט, אין לאן למהר.
בהצלחה!

תודה רבה על הפירוט! מעריכה!
אני מתחילה להבין שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי, אבל גם חשוב.

 

[הדר 310]

הדר, עוד משהו:
אם את מכוונת לספר תיעודי - סוג של העלאת זכרונות - תכתבי בלשון עבר.
אבל אם הכוונה שלך לסגנון סיפורי - חושבת שהרבה יותר מרתק ומחבר לכתוב בזמן הווה, כאילו את חווה את הדברים ברגעים אלו ממש.
למשל:
"אני שומעת את הצפירות הקצובות מלמטה ויודעת שאבא הגיע. משהו לא ברור משתולל לי בבטן, מתגעגע..."
או בגוף שלישי:
"שירה שומעת את הצפירות הקצובות מלמטה ויודעת שאבא הגיע. משהו לא ברור משתולל לה בבטן, מתגעגע..."

אני חושבת ללכת על כיוון הווה.
זה מה שלא הסתדר לי במה שכתבתי, ומהתגובות כאן הבנתי את זה.
תודה!!

 

[הדר 310]

אני לא שמעתי מילדי גרושים שככה הם חווים את זה
בטח לא ילדים במשמורת מלאה, בציבור והחרדי, אחרי ההתלהבות הראשונה
כלומר, כן שעות עם אבא זה טוב.
אבל החסר של שאר הזמן כ"כ משמעותי
שלא שמעתי שמרגישים ברי מזל יותר ממשפחות אחרות.

מסכימה עם כל מילה.
ההיפך הוא הנכון, הייתי מקנאה בחברות שכשחזרו הביתה היה אבא בסלון ששאל מה נשמע, זה היה נראה לי כמו הדבר הכי כיפי ומרגש ומדהים בעולם.

אבל ממבט של ילדה בת 8 שלא מבינה כלום מהחיים שלה, ועוד לא הספיקה לחוות את הכאב של הניתוק - ההתחלה נראית נחמדה.
מקבלת המון תשומת לב ומתנות, וזמן מיוחד עם אבא...
אבל כן, זה עובר מאוד מהר.

 

[הדר 310]

ריגשת מאוד @הדר 310 כל הכבוד על האומץ ! והתוכן שלך חשוב ואין מספיק ממנו על מדף הספרים החרדי.


לתת נקודת מבט גם עבור דמות מורכבת זה חשוב מאוד.
זה מעניק לקורא את ההזדמנות לעבור את התהליך הרגשי וההבנות עם עצמו. ואת, ככותבת, לא אמורה "להחליט" עבור הקורא למי הוא יתחבר. הוא יתחבר באופן טבעי.

דמות, גם כמו של האמא, לא יכולה להיות מוצגת בשחור-לבן, כמשהו רע מוחלט, כמו שהאבא לא יכול להיות מוצג כטוב מוחלט. אם כן, אז המשחק מכור מראש ומאבדים את העניין מהר. אני לא אומרת חלילה שזה אמור לסתור את המציאות שאת חווית על בשרך ושאבא שלך חווה למרבה הצער אלא שזה לא יכול להיות מוצג כך בספר (וזה הכי בסדר בעולם ונראה לי גם מומלץ שזה לא יהיה מבוסס על החיים שלך אחד-על-אחד. תשני פרטים כי זה ישמור לא רק על הפרטיות שלך אלא גם על הלב שלך).

אם תבחרי לקחת את התיעוד המטלטל הזה שלך ולעבד אותו לספר, ולשים שם נקודת מבט לא רק של הילדה אלא של האמא או של האבא, אני חושבת שתצטרכי ליווי צמוד של עורכת שתסייע לך להביא את הקולות האלו.
ולמה ? כי אלו חוויות שאת כותבת ממקום מאוד סובייקטיבי
וספר, כשאינו נכתב כיומן, אמור להיכתב גם משילוב של נקודת מבט אובייקטיבית ככל שניתן.

כמובן שככל שהנושא מורכב כך קשה יותר לעשות את זה.

בהצלחה !

את בעצם אומרת שכדי שהספר יהיה אנושי ואמין אני צריכה להשחיל גם רגעים יפים עם אמא (היו),וגם קשיים מול אבא.
הבנתי? זה הגיוני.
תודה רבה על הפירוט!!
ממש מעריכה.

 

[הדר 310]

וואי @הדר 310 קראתי את השיר שכתבת ושיתפת, את התגובות שענו לך..
ואין לי איך לראות את הראיון עם אפרת הייתי מסוקרנת גם לפגוש אותך חזותית..
אני חושבת שזה הזמן שלך להגשים את החלום
יש לך סיפור לא פשוט, הסוף שלו עצוב וקורע לב..
אבל הוא יכול לתת לעולם 2 הסתכלויות:
1. לעורר את הנקודה של ניכור הורי, מי שחווה את זה, מי שעושה את זה.. יתעורר, ילך לטיפול וכו
2. למשפחות שלמות ויחסית נורמאליות, לי כאמא ורעיה, להעריך את היש, להשקיע בביחד, להודות על ההורים שהיו לי..
מבחינתי ספר חובה.

המלצה שלי, למיטב ידיעתי יש לדבורי רנד קורס שיוצאים ממנו בסוף עם ספר,
שרי ברילנסקי עשתה את המסלול הזה אצלה וכתבה את ראויה.
רוצה לתת לנו ספר מאסטר?
לכי על הטוב ביותר....
חיבוק גדול.
תצליחי!
ובאמת שאת מעוררת השראה, ושה' ייתן לך כח והצלחה בכל אשר תפני.

מסכימה איתך ותודה על המילים החמות!!!
אני חושבת ממש על הקורס של דבורי.
מרגישה קצת אבודה ולא יודעת איך להתחיל ומה לעשות וחייבת מישהי להדרכה.

 

[הדר 310]

אוף. לאן נעלם הלייק של הדמעות בדיוק עכשיו?
עלו לי דמעות מלקרוא את זה.

בנוגע לכתיבת הספר,
לדעתי כן יכול לעבוד.
בדיוק כמו הסטייל של הקיר הרביעי, גם הספר הזה יכול להצליח.
מה שכן - כרגע התקציר שהעלית נתפס בעיניי יותר כתיעוד.
האם את רוצה שהספר יהיה תיעודי או סיפורי? האם יהיה כתוב על מאורעות חיים כמו שהיו או יותר סיפור עלילתי (אפילו עם שילוב של מקרים שלא קרו באמת)?
זאת שאלה שממש יכולה לשנות את כל כיוון הכתיבה.

בכל מקרה,
שולחת לך חיבוק. אם היה לי כואב רק מלקרוא את מה שעברת, לא יודעת מה עוצמת הכאב של להרגיש את זה.
וגם - מחכה להמשך!

תודה רבה על המילים!!
אני חושבת שכן יותר כיוון עלילתי, אם כי הוא הרבה יותר קשה לכתיבה.

 

[ELIZABET]

הדר לא תכתבי לנו את ההמשך?

 

[הדר 310]

הדר לא תכתבי לנו את ההמשך?

יש לי עוד קצת המשך, אני אוסיף....

 

[הדר 310]

המשך....

בלי שהרגשתי בכלל, הקשר עם האדם שאמור היה להיות הקרוב אלי ביותר, הלך ונעשה מאולץ, קר. לא יכולתי לשלם את המחיר שנדרש ממני עבור קשר חזק עם אבא. זה היה גדול עלי.
לא יכולתי להשקיע משאבים מיותרים בלחשוב עליו, בלאהוב אותו, בלרחם עליו. הייתי מוכרחה להשקיע אותם בהליכה בין הטיפות בזהירות מקסימאלית. במחשבה איך לצאת בסדר.

ככה זה קרה.
ככה מנתקים ילדים מאבא שלהם.
אבא לא העסיק אותי יותר. לא עניין אותי.
גם שעברו חודשים שבהם לא ראיתי אותו. גם שהוא התקשר כמה פעמים רצוף וסיננתי.
עוד בן אדם בעולם.

באחת הפעמים שנסענו אליו, עברנו קרוב לבית שלו והוא שאל אם זה בסדר שניכנס לאכול.
הרגשתי איך הלחץ עולה לי לראש. אין מצב. בטוח זה יגיע אליה איכשהו.
עניתי שבסדר, אני אשב באוטו ואחכה לכם, תגמרו ואז ניסע.

אבא החנה את הרכב ליד הבית שלו, ביקש מכולם לצאת, והתיישב לידי.
"מה הסיפור מאמי?" התחלתי לבכות.
הוא היה כל כך חם, וטוב אלי, ולא ידעתי בעצמי מה הסיפור!
לא ידעתי מה מותר לי להגיד לו ומה אסור.
רק ידעתי שאסור לי להיכנס אליו הביתה, בכל אופן לא כשנעמה שם.
אבל בעצם למה לא? למה??
ולמי אני אמורה להקשיב עכשיו? לאמא? לאבא?
בסופו של דבר אמרתי משהו על זה שאמא תכעס, ונעמה שם, ולא כדאי.
הוא הבין. כאב לו מאוד.
הוא יצא מהרכב ונכנס הביתה.
אחרי כמה דקות נעמה יצאה מהבית, עלתה על הרכב שלה ונסעה.
יצאה מהבית שלה מרצונה, באצילות נפשה.
בשבילי, הילדה שלא מוכנה להכיר בה.
כדי שאוכל להיכנס ולאכול את האוכל שבישלה.

אבא יצא אלי ושאל "עכשיו?"
לא יכולתי לסרב, יצאתי מהרכב ונכנסתי אליו.
ריח של קוסקוס, מרק, חצילים.
בית יפה. משפחתי.
אבא פתח לי ארונות, הוציא שתיה, עוגיות, שוקולד.
שמח שאני כאן.
אחים שלי רבים על הלגו, קופצים על הספה, פותחים את המקרר, מוזגים כוס מיץ.
זה הבית שלהם.
שלהם, ולא שלי.

אני ישבתי בנימוס, ליד השולחן.
לא ביקשתי כלום, אמרתי תודה על מה שקיבלתי.

אני לא מכירה את הספסל בכניסה, את התמונה שלו איתנו במשרד שצמוד לבית.
מעולם לא הרחתי את הכביסה בבית הזה, לא פתחתי סירים על הגז.

כל כך הרבה פיסות חיים של אבא, שאין לי בהם דריסת רגל.
הם לא שייכים. זרים. לא מוכרים לי.

הבית היה גדול.
גדול מידי בשביל שני אנשים שחיים בו לבד.
סיפר על כמיהה של שני אנשים טובים, שהקימו שתי משפחות, ובסוף התאחדו.
ציפו שגם המשפחות יתאחדו ויצטרכו מספיק מקום.

אבא שמח שבאתי.
אמא פחות.
זה לא חזר על עצמו שוב.

 

[ליליאן]

@הדר 310
אולי זה יענין אותך

https://www.prog.co.il/threads/%D7%9E%D7%97%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%A8-%D7%94%D7%95%D7%A8%D7%99.1064913/#post-15170175