הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
מי שר אצלנו בשולחן שבת?
אני
ומי עוד?
אף אחד.
שירה ורחלי יוצאות למרפסת לרכל על העוברים ושבים. דובי קורא קומיקס על הספה, וחגי שהוא מוזיקלי בצורה יוצאת דופן, נח.
בין הדגים למרק הוא חייב לנוח, במיטה של אבא.
ואני שר, בזמן שאשתי ואחיה מצחקקים יחד על סודות משפחתיים פרטיים שלעולם לא אבין, כי זה לא בשביל גולדברגים, כך הם אומרים.
אז אני שר ושר. ומידי פעם מכניס לזמירות שורות שאני ממציא, כדי לבדוק אם מישהו מקשיב.
לא. אף אחד לא מקשיב.
”להתענג בתענוגים. ברבורים ושליו ודגים”.
אני חושב על הברבור.
לברבור, כך אומרים, יש שיר מיוחד שהוא שר לפני מותו.
ואני מדמיין אותו עומד בעיניים עצובות ופורש כנף לבנה ושר. ושר.
ואשתו מפטפטת עם השכנה, והילדים שלו שוחים באגם. אף אחד לא מקשיב. אף אחד לא שומע את מילות השיר הכל כך עצובות.
ואחר כך הם באים ורואים אותו שוכב ללא ניע.
אופס. אבא הפסיק לשיר. חבל זה היה נחמד שמישהו שר ברקע. היי למה הוא לא זז.
ליל שבת אחד מישהו בעט בחלון הראווה של חנות הבגדים שברחובינו.
אזעקה הופעלה.
חיכינו שהיא תפסיק, והיא לא.
טה טה, טה טה טה, טה טה, טה טה טה.
זה היה מטריף. חשבנו שאנחנו נצא מדעתינו.
והחלטנו שאולי ניקח את האוכל ונלך להורים של אשתי. מרחק של ארבעים דקות, ולא בטוח בכלל שהם בבית בשבת.
ואז חשבנו, אולי מתרגלים לזה, והחלטנו להתנהג כרגיל, עד כמה שאפשר.
התחלתי לשיר ”מה ידידות מנוחתך, את שבת המלכה”.
נלחמתי עם הווליום של האזעקה, ולא יכולתי לו.
פתאום חשבתי, איף יו קנט ביט דם, ג'וין דם!
התחלתי לשיר בקצב של האזעקה.
טה טה להתענג בתענוגים טה טה טה ברבורים ושליו ודגים טה טה.
ואו זה יצא לי טוב.
דובי, בא לשולחן, עם הקומיקס ביד, וניסה לעזור לי להשתלב עם הטה טה טה.
ושירה ורחל הפסיקו לרכל, ונכנסו לסלון. והתחילו לעזור גם הן.
אשתי ואחיה הצטרפו, השירה כבר נעשתה מסיבית.
אמנם בכל פעם שאמרתי ”שליו” אשתי ואחיה הסתכלו זה על זו וחייכו. בדיחה פרטית שגולדברג לא יתפוס.
ופתאום
מעשה ניסים.
תחיית המתים.
מחדר השינה דישדש ובא חגי. משפשף את עיניו.
ואז התחילו הקולות השניים, והשלישיים. והסלסולים, והשאר הקונצים המוסיקליים.
”מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. כל המזמרים בה יזכו לרוב שמחה”.
האזעקה עבדה כל הלילה, התריסים היו סגורים הכריות על הראשים, והאוזניים ממולאות בטישויים, כי פקקים אין לנו.
לא ברור אם מישהו ישן בלילה הזה, אבל בסעודת שבת שרנח את כל השירים שבזמירון, ואחר כך את כל השירים העכשויים, ואחר כך העלינו באוב שירי ילדות, שירי חגים, שירי סמינר, ואפילו שירי הימים הנוראים.
וסעודה שלישית?
סעודה שלישית נמשכה הרבה אחרי השקיעה עד ש....
עד שמישהו כיבה את האזעקה,
..................................................................
יום שישי.
גמרתי להכין את הנרות, אני רץ להעביר את הדגים מהתנור לתוך סיר. ולפתוח קופסאות שימורים. אשתי מתרוצצת אף היא והילדים לא גומרים להתקלח.
אני מביט בשעון, דקות אחרונות. אני מוציא מהפח המלא את הזבל המתפקע ורץ למטה. אחרי שאני מעיף את שתי השקיות הענקיות לצפרדע, אני נעצר רגע לנשום, ומעיף מבט לעבר השני של הרחוב, אני מסתכל כה וכה, וכשאני רואה שלא מסתכלים, אני ניגש אל חלון הראווה של חנות הבגדים.
ובועט.
אני
ומי עוד?
אף אחד.
שירה ורחלי יוצאות למרפסת לרכל על העוברים ושבים. דובי קורא קומיקס על הספה, וחגי שהוא מוזיקלי בצורה יוצאת דופן, נח.
בין הדגים למרק הוא חייב לנוח, במיטה של אבא.
ואני שר, בזמן שאשתי ואחיה מצחקקים יחד על סודות משפחתיים פרטיים שלעולם לא אבין, כי זה לא בשביל גולדברגים, כך הם אומרים.
אז אני שר ושר. ומידי פעם מכניס לזמירות שורות שאני ממציא, כדי לבדוק אם מישהו מקשיב.
לא. אף אחד לא מקשיב.
”להתענג בתענוגים. ברבורים ושליו ודגים”.
אני חושב על הברבור.
לברבור, כך אומרים, יש שיר מיוחד שהוא שר לפני מותו.
ואני מדמיין אותו עומד בעיניים עצובות ופורש כנף לבנה ושר. ושר.
ואשתו מפטפטת עם השכנה, והילדים שלו שוחים באגם. אף אחד לא מקשיב. אף אחד לא שומע את מילות השיר הכל כך עצובות.
ואחר כך הם באים ורואים אותו שוכב ללא ניע.
אופס. אבא הפסיק לשיר. חבל זה היה נחמד שמישהו שר ברקע. היי למה הוא לא זז.
ליל שבת אחד מישהו בעט בחלון הראווה של חנות הבגדים שברחובינו.
אזעקה הופעלה.
חיכינו שהיא תפסיק, והיא לא.
טה טה, טה טה טה, טה טה, טה טה טה.
זה היה מטריף. חשבנו שאנחנו נצא מדעתינו.
והחלטנו שאולי ניקח את האוכל ונלך להורים של אשתי. מרחק של ארבעים דקות, ולא בטוח בכלל שהם בבית בשבת.
ואז חשבנו, אולי מתרגלים לזה, והחלטנו להתנהג כרגיל, עד כמה שאפשר.
התחלתי לשיר ”מה ידידות מנוחתך, את שבת המלכה”.
נלחמתי עם הווליום של האזעקה, ולא יכולתי לו.
פתאום חשבתי, איף יו קנט ביט דם, ג'וין דם!
התחלתי לשיר בקצב של האזעקה.
טה טה להתענג בתענוגים טה טה טה ברבורים ושליו ודגים טה טה.
ואו זה יצא לי טוב.
דובי, בא לשולחן, עם הקומיקס ביד, וניסה לעזור לי להשתלב עם הטה טה טה.
ושירה ורחל הפסיקו לרכל, ונכנסו לסלון. והתחילו לעזור גם הן.
אשתי ואחיה הצטרפו, השירה כבר נעשתה מסיבית.
אמנם בכל פעם שאמרתי ”שליו” אשתי ואחיה הסתכלו זה על זו וחייכו. בדיחה פרטית שגולדברג לא יתפוס.
ופתאום
מעשה ניסים.
תחיית המתים.
מחדר השינה דישדש ובא חגי. משפשף את עיניו.
ואז התחילו הקולות השניים, והשלישיים. והסלסולים, והשאר הקונצים המוסיקליים.
”מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. כל המזמרים בה יזכו לרוב שמחה”.
האזעקה עבדה כל הלילה, התריסים היו סגורים הכריות על הראשים, והאוזניים ממולאות בטישויים, כי פקקים אין לנו.
לא ברור אם מישהו ישן בלילה הזה, אבל בסעודת שבת שרנח את כל השירים שבזמירון, ואחר כך את כל השירים העכשויים, ואחר כך העלינו באוב שירי ילדות, שירי חגים, שירי סמינר, ואפילו שירי הימים הנוראים.
וסעודה שלישית?
סעודה שלישית נמשכה הרבה אחרי השקיעה עד ש....
עד שמישהו כיבה את האזעקה,
..................................................................
יום שישי.
גמרתי להכין את הנרות, אני רץ להעביר את הדגים מהתנור לתוך סיר. ולפתוח קופסאות שימורים. אשתי מתרוצצת אף היא והילדים לא גומרים להתקלח.
אני מביט בשעון, דקות אחרונות. אני מוציא מהפח המלא את הזבל המתפקע ורץ למטה. אחרי שאני מעיף את שתי השקיות הענקיות לצפרדע, אני נעצר רגע לנשום, ומעיף מבט לעבר השני של הרחוב, אני מסתכל כה וכה, וכשאני רואה שלא מסתכלים, אני ניגש אל חלון הראווה של חנות הבגדים.
ובועט.
Reactions: net131 //