ביקורת ספרות תשע לפנות בוקר - אסתר קווין

  • הוסף לסימניות
  • #1
במבט ראשון - כריכה
שלג, לא נראה סיפור קלאסי.
פונט ענק של אותיות עבות. מיקום שתופס את רוב זווית עין.
טוב, נשמע מסקרן.
השם נשמע לא הגיוני, שעה כזאת לא קיימת במציאות.
הייתכן?

1746909517197.png


במבט שני - עלילה
העלילה הפסטורלית מתחילה ב'וונגל' מפעל פרוות מסתורי שעל מורדות האלפים האוסטריים.
במפעל עובדים יהודים מאז מלחמת העולם השנייה - כפי הבטחת שוביהם ועיתון שמגניבים לתוככי המפעל: גרמניה השתלטה על כל מדינות העולם - בהם ארץ ישראל - והשמידה את יהודיה. הם היהודים היחידים שנותרו ועוד אולי כמה בודדים, שמסתתרים מהמגף הנאצי שדורס כל חלקה טובה ולא מותיר אף יהודי בחיים. גרמניה לא נחלה אף תבוסה, אלא להפך: רק נחלה ניצחונות מזהירים בשדה הקרב, וכיום אין אף מדינה שעוד נותרה עצמאית בעלת חופש מדיני.
נעמי עובדת בגן, על אף שהשכר מועט. אמה מנסה להוציאה. חברתה לייקי מתחתנת בתוך הטירה - ביתם של הוונגלים. לאחר חתונתה היא במרוץ אחר התלושים - הכסף ששימש את תושבי המחנה. היא עובדת בכל עבודה מזדמנת ומזניחה את נושא האוכל.
במקביל נפרסת עלילה על פועה - שבעלה בנצי עובד במפעל התבלינים המשפחתי שבבעלות אביו. לפועה קשה ההסתגלות, והיא רוצה לחזור לארץ, להווי המוכר.
נדלג על כמה קטעים:
נעמי מגלה שעל אחד מן התבלינים במזווה של הוונגלים כתוב להיזהר מפני חרקים, היא נדהמת וחושדת שאלו שכתבו על התווית הם הנם יהודים.
היא מצליחה להשיג את מכשיר הטלפון בעורמה תוך נטילת סיכון שהוונגל שעורך ביקורת במפעל הפרוות לא יתקשר באותה העת. היא מתקשרת למפעל התבלינים והעונה על הקו היא פועה, אשר מתפלאת מן השיחה המוזרה, אשר מזדהה בתור כתבת עיתון.
אחיה של נעמי - בנימין עובד במפעל הפרוות, הוא מגלה למרבה תדהמתו על מצבת אביו שנפטר בעודו כבן ארבע את המילה 'נרצח', הוא מצליח לגלות את כותב המילה, מתברר שאביו גילה משהו ונרצח ע"י הוונגלים - בעלי המפעל שכאילו טובת היהודים לנגד עיניהם, ומנסים בכל יכולתם לשמור עליהם מפני הזוועות שבחוץ. הוא בשונה מאחותו מצליח להשיג מכשיר קבוע, ואינו נצרך בכל העת שאחד מן הוונגלים לא יתקשר. עקב חששות אחותו הוא מתקשר למפעל, והעונה על הקו הוא בנצי, בעלה של של פועה. מתברר לו לתדהמות שאין נאצים יותר בעולם, והמלחמה תמה כבר לפני עשרות שנים.
ליאו שרר - אחראי על המחנה ואינו שומר תורה ומצוות, שומע מפי בנימין על שיחות הטלפון, הוא מאשפז אותו במרפאה בכפייה. בנימין מצליח לברוח ומגלה ליושבי המחנה על האמת. הוא קובע עם בנצי ואביו שיביאו צוות ל'וונגל', והם מגיעים אחרי שבנימין מתעמת מול וונגל עם אקדח טעון.
בסופו של דבר כל יושבי המחנה נאלצים לעזוב, ומנסים לעכל את ההתפתחויות המרעישות ולקלוט של חייהם הם חיו בשקר, והמצילים הרחומים הם סתם עושקים אותם ומלעיטים אותם בפיסות של שקרים גסים.
לפני העזיבה, בצריפה של לייקי נמצאות הוונגליות והורסות לה את התלושים. היא מייבבת בדמעות שליש ומתוודעת לעובדה שגם התלושים שנותרו לפליטה, הינם חסרי ערך ממשי בעולם האמיתי.

כמה שנים מאוחר יותר מתנהלת תחלופת מכתבים עזה.
מתברר מה קרה לכל אחת מן הדמויות, והתכתבות עם הסופרת אסתר קווין.

במבט שלישי - חוות דעת
ובכן, אין מה לומר אחד הספרים היפים. בניית מפעל הפרוות וכל המבנה בהחלט מרשים.
הייתי בהחלט מוותרת על כמה קטעים מיותרים לדעתי עם פועה, היחיד שהייתי משאירה: שינוי התווית.
אולי קצת בירור רקע על פועה, אך ההרגשה הייתה שאני מפקירה את המחנה, שבהחלט רק הוסיף עניין מרגע לרגע.
המוות של ליאו שרר היה לדעתי בהחלט מוצדק. אך ניתן גם לחשוב אחרת.
המחברת של שרה'לה - התמוגגתי מכל רגע, חבל שהיה מועט.
וכן מן החוכמות קטנות-גדולות ופליטות פה בלתי רצויות מהבן של שרר.
תחלופת המכתבים עם הסופרת הייתה יצירתית. אך הייתי מעדיפה שנעמי תתכתב לדוגמא עם חברה מו ההווה, ופחות עם הסופרת.

במבט רביעי - סיכום
עלילה יצירתית ומאוד מושכת. גורמת לך להיות בפה פעור עד הסוף המרטיט.
ההתחלה איך לומר? לא בדיוק ברורה. גורמת לי לטפוח על הספר בתסכול.
שואה? לא שואה?
לא ברור.
אך ההמשך מפצה בהחלט.
ממליצה בחום לקרוא את בספר, לא מתחרטת שקראתי.
אך לכל המתחיל: להיוודע ולקחת סבלנות,
כי אם לא, הפסדת את אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו עד כה.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
ביקורת מעולה ומצוינת. תודה גדולה עליה.

הספר הכי יפה של אסתר קווין לדעתי. עכשיו אני קורא את 'אתמול יבוא' ואותו בפעם השנייה - ורואים את ההבדל... (אם כי גם 'אתמול יבוא' הוא די נחמד, אבל לא בואתה רמה.)

בקיצור, חובה לקרוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
קראתי את אתמול יבוא בהמשכים ב'מרווה לצמא'.
סיפור יפה עם כתיבה נוגעת ללב.
בהשוואה לספר 'תשע לפנות בוקר' זהו ספר, אבל תשע לפנות בוקר זה ה-ספר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
מבט חמישי - שם הספר
שם מעניין, מסעיר ממש. גורם לך לקמט את המצח בתהייה.
הפשר והקשר בהחלט משתלבים טוב עם הרעיון היפה של ליקוי החמה.
אך אולי מישהו יוכל לשבר את אוזני מה מיוחד כ"כ באירוע הזה?
אמנם האיחור של בנימין שווירץ למקלט, וכל הסיבוב הלא-קטן,
אך האירוע הראשון לדעתי שצריך לציין זהו שינוי התווית.
אולי שם הספר: "יש לבדוק לפני השימוש?";)
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
באמת ספר מיוחד ממש.
אחד הדברים הגאוניים בו שהוא משתמש בסוגה של היסטוריה חלופית - ועד לרגע האמצעי בסיפור (פחות או יותר) לא ברור אם זה הרעיון שלו או לא.
(מחכה לקרוא את הספר אתמול יבוא, שנראה שיש בו גם חלק של מעין היסטוריה חלופית אבל בטוויסט גאוני. מקווה שאכן אהנה גם ממנו...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
קראתי את הספר מזמן
מה שאהבתי בספר זה שהעלילה נגמרת
כאילו ממש מתארים את השוק שלהם מהאמת חשבתי שהם יגלו והסיפור יגמר
אהבתי שזה היה עד ממש הסוף
ואני חושבת שזה ממש משל לגאולה שתבוא, איך פתאום הדברים שהיו נראים לנו החשובים ביותר יתגמדו.
וגם לא לבנות קריירה על חשבון הילדים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
ואני חושבת שזה ממש משל לגאולה שתבוא, איך פתאום הדברים שהיו נראים לנו החשובים ביותר יתגמדו.
לא חשבתי על זה!
אני חשבתי דווקא על העולם הבא, שאז נראה איך השקענו בדברים חסרי תועלת שלא יכולים להועיל, והם נשארים פה, בעולם הזה. כך שכל מה שצברנו הוא כלום, חסר ערך ממשי.
אך בהחלט נמשל קולע!
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מבט חמישי - שם הספר
שם מעניין, מסעיר ממש. גורם לך לקמט את המצח בתהייה.
הפשר והקשר בהחלט משתלבים טוב עם הרעיון היפה של ליקוי החמה.
אך אולי מישהו יוכל לשבר את אוזני מה מיוחד כ"כ באירוע הזה?
אמנם האיחור של בנימין שווירץ למקלט, וכל הסיבוב הלא-קטן,
אך האירוע הראשון לדעתי שצריך לציין זהו שינוי התווית.
אולי שם הספר: "יש לבדוק לפני השימוש?";)
למה?
השם של הספר מהדהד בצורה הטובה ביותר את ההחמצה של הבוקר שהפציע מזמן עבור היהודים בכל מקומות מושבותיהם ורק הם נותרו בחשכה.

גם אני מצהירה בזאת שזה ההההההההההספר של א. קווין (יחד עם מסומן)
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
במבט ראשון - כריכה
שלג, לא נראה סיפור קלאסי.
פונט ענק של אותיות עבות. מיקום שתופס את רוב זווית עין.
טוב, נשמע מסקרן.
השם נשמע לא הגיוני, שעה כזאת לא קיימת במציאות.
הייתכן?

צפה בקובץ המצורף 1961096

במבט שני - עלילה
העלילה הפסטורלית מתחילה ב'וונגל' מפעל פרוות מסתורי שעל מורדות האלפים האוסטריים.
במפעל עובדים יהודים מאז מלחמת העולם השנייה - כפי הבטחת שוביהם ועיתון שמגניבים לתוככי המפעל: גרמניה השתלטה על כל מדינות העולם - בהם ארץ ישראל - והשמידה את יהודיה. הם היהודים היחידים שנותרו ועוד אולי כמה בודדים, שמסתתרים מהמגף הנאצי שדורס כל חלקה טובה ולא מותיר אף יהודי בחיים. גרמניה לא נחלה אף תבוסה, אלא להפך: רק נחלה ניצחונות מזהירים בשדה הקרב, וכיום אין אף מדינה שעוד נותרה עצמאית בעלת חופש מדיני.
נעמי עובדת בגן, על אף שהשכר מועט. אמה מנסה להוציאה. חברתה לייקי מתחתנת בתוך הטירה - ביתם של הוונגלים. לאחר חתונתה היא במרוץ אחר התלושים - הכסף ששימש את תושבי המחנה. היא עובדת בכל עבודה מזדמנת ומזניחה את נושא האוכל.
במקביל נפרסת עלילה על פועה - שבעלה בנצי עובד במפעל התבלינים המשפחתי שבבעלות אביו. לפועה קשה ההסתגלות, והיא רוצה לחזור לארץ, להווי המוכר.
נדלג על כמה קטעים:
נעמי מגלה שעל אחד מן התבלינים במזווה של הוונגלים כתוב להיזהר מפני חרקים, היא נדהמת וחושדת שאלו שכתבו על התווית הם הנם יהודים.
היא מצליחה להשיג את מכשיר הטלפון בעורמה תוך נטילת סיכון שהוונגל שעורך ביקורת במפעל הפרוות לא יתקשר באותה העת. היא מתקשרת למפעל התבלינים והעונה על הקו היא פועה, אשר מתפלאת מן השיחה המוזרה, אשר מזדהה בתור כתבת עיתון.
אחיה של נעמי - בנימין עובד במפעל הפרוות, הוא מגלה למרבה תדהמתו על מצבת אביו שנפטר בעודו כבן ארבע את המילה 'נרצח', הוא מצליח לגלות את כותב המילה, מתברר שאביו גילה משהו ונרצח ע"י הוונגלים - בעלי המפעל שכאילו טובת היהודים לנגד עיניהם, ומנסים בכל יכולתם לשמור עליהם מפני הזוועות שבחוץ. הוא בשונה מאחותו מצליח להשיג מכשיר קבוע, ואינו נצרך בכל העת שאחד מן הוונגלים לא יתקשר. עקב חששות אחותו הוא מתקשר למפעל, והעונה על הקו הוא בנצי, בעלה של של פועה. מתברר לו לתדהמות שאין נאצים יותר בעולם, והמלחמה תמה כבר לפני עשרות שנים.
ליאו שרר - אחראי על המחנה ואינו שומר תורה ומצוות, שומע מפי בנימין על שיחות הטלפון, הוא מאשפז אותו במרפאה בכפייה. בנימין מצליח לברוח ומגלה ליושבי המחנה על האמת. הוא קובע עם בנצי ואביו שיביאו צוות ל'וונגל', והם מגיעים אחרי שבנימין מתעמת מול וונגל עם אקדח טעון.
בסופו של דבר כל יושבי המחנה נאלצים לעזוב, ומנסים לעכל את ההתפתחויות המרעישות ולקלוט של חייהם הם חיו בשקר, והמצילים הרחומים הם סתם עושקים אותם ומלעיטים אותם בפיסות של שקרים גסים.
לפני העזיבה, בצריפה של לייקי נמצאות הוונגליות והורסות לה את התלושים. היא מייבבת בדמעות שליש ומתוודעת לעובדה שגם התלושים שנותרו לפליטה, הינם חסרי ערך ממשי בעולם האמיתי.

כמה שנים מאוחר יותר מתנהלת תחלופת מכתבים עזה.
מתברר מה קרה לכל אחת מן הדמויות, והתכתבות עם הסופרת אסתר קווין.

במבט שלישי - חוות דעת
ובכן, אין מה לומר אחד הספרים היפים. בניית מפעל הפרוות וכל המבנה בהחלט מרשים.
הייתי בהחלט מוותרת על כמה קטעים מיותרים לדעתי עם פועה, היחיד שהייתי משאירה: שינוי התווית.
אולי קצת בירור רקע על פועה, אך ההרגשה הייתה שאני מפקירה את המחנה, שבהחלט רק הוסיף עניין מרגע לרגע.
המוות של ליאו שרר היה לדעתי בהחלט מוצדק. אך ניתן גם לחשוב אחרת.
המחברת של שרה'לה - התמוגגתי מכל רגע, חבל שהיה מועט.
וכן מן החוכמות קטנות-גדולות ופליטות פה בלתי רצויות מהבן של שרר.
תחלופת המכתבים עם הסופרת הייתה יצירתית. אך הייתי מעדיפה שנעמי תתכתב לדוגמא עם חברה מו ההווה, ופחות עם הסופרת.

במבט רביעי - סיכום
עלילה יצירתית ומאוד מושכת. גורמת לך להיות בפה פעור עד הסוף המרטיט.
ההתחלה איך לומר? לא בדיוק ברורה. גורמת לי לטפוח על הספר בתסכול.
שואה? לא שואה?
לא ברור.
אך ההמשך מפצה בהחלט.
ממליצה בחום לקרוא את בספר, לא מתחרטת שקראתי.
אך לכל המתחיל: להיוודע ולקחת סבלנות,
כי אם לא, הפסדת את אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו עד כה.
תודה רבה. נהניתי מכל שורה
הביקורת שלך עשתה לי חשק לקרוא את הספר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
קודם אצטרך להשיג את הספר :)
בכל אופן תפס אותי חזק הקטע של ההיסטוריה האלטרנטיבית עם הנאצים.
כן. היא בנתה שם עולם עשיר בפרטים. את בטח תגדירי לי כמה חצ'קונים מציקים אבל יהיה טוב....
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
השם של הספר מהדהד בצורה הטובה ביותר את ההחמצה של הבוקר שהפציע מזמן עבור היהודים בכל מקומות מושבותיהם ורק הם נותרו בחשכה.
זה נכון, אך בתור שם של מפנה משמעותי שקרה במאורע של הליקוי חמה אין כזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #19
במבט ראשון - כריכה
שלג, לא נראה סיפור קלאסי.
פונט ענק של אותיות עבות. מיקום שתופס את רוב זווית עין.
טוב, נשמע מסקרן.
השם נשמע לא הגיוני, שעה כזאת לא קיימת במציאות.
הייתכן?

צפה בקובץ המצורף 1961096

במבט שני - עלילה
העלילה הפסטורלית מתחילה ב'וונגל' מפעל פרוות מסתורי שעל מורדות האלפים האוסטריים.
במפעל עובדים יהודים מאז מלחמת העולם השנייה - כפי הבטחת שוביהם ועיתון שמגניבים לתוככי המפעל: גרמניה השתלטה על כל מדינות העולם - בהם ארץ ישראל - והשמידה את יהודיה. הם היהודים היחידים שנותרו ועוד אולי כמה בודדים, שמסתתרים מהמגף הנאצי שדורס כל חלקה טובה ולא מותיר אף יהודי בחיים. גרמניה לא נחלה אף תבוסה, אלא להפך: רק נחלה ניצחונות מזהירים בשדה הקרב, וכיום אין אף מדינה שעוד נותרה עצמאית בעלת חופש מדיני.
נעמי עובדת בגן, על אף שהשכר מועט. אמה מנסה להוציאה. חברתה לייקי מתחתנת בתוך הטירה - ביתם של הוונגלים. לאחר חתונתה היא במרוץ אחר התלושים - הכסף ששימש את תושבי המחנה. היא עובדת בכל עבודה מזדמנת ומזניחה את נושא האוכל.
במקביל נפרסת עלילה על פועה - שבעלה בנצי עובד במפעל התבלינים המשפחתי שבבעלות אביו. לפועה קשה ההסתגלות, והיא רוצה לחזור לארץ, להווי המוכר.
נדלג על כמה קטעים:
נעמי מגלה שעל אחד מן התבלינים במזווה של הוונגלים כתוב להיזהר מפני חרקים, היא נדהמת וחושדת שאלו שכתבו על התווית הם הנם יהודים.
היא מצליחה להשיג את מכשיר הטלפון בעורמה תוך נטילת סיכון שהוונגל שעורך ביקורת במפעל הפרוות לא יתקשר באותה העת. היא מתקשרת למפעל התבלינים והעונה על הקו היא פועה, אשר מתפלאת מן השיחה המוזרה, אשר מזדהה בתור כתבת עיתון.
אחיה של נעמי - בנימין עובד במפעל הפרוות, הוא מגלה למרבה תדהמתו על מצבת אביו שנפטר בעודו כבן ארבע את המילה 'נרצח', הוא מצליח לגלות את כותב המילה, מתברר שאביו גילה משהו ונרצח ע"י הוונגלים - בעלי המפעל שכאילו טובת היהודים לנגד עיניהם, ומנסים בכל יכולתם לשמור עליהם מפני הזוועות שבחוץ. הוא בשונה מאחותו מצליח להשיג מכשיר קבוע, ואינו נצרך בכל העת שאחד מן הוונגלים לא יתקשר. עקב חששות אחותו הוא מתקשר למפעל, והעונה על הקו הוא בנצי, בעלה של של פועה. מתברר לו לתדהמות שאין נאצים יותר בעולם, והמלחמה תמה כבר לפני עשרות שנים.
ליאו שרר - אחראי על המחנה ואינו שומר תורה ומצוות, שומע מפי בנימין על שיחות הטלפון, הוא מאשפז אותו במרפאה בכפייה. בנימין מצליח לברוח ומגלה ליושבי המחנה על האמת. הוא קובע עם בנצי ואביו שיביאו צוות ל'וונגל', והם מגיעים אחרי שבנימין מתעמת מול וונגל עם אקדח טעון.
בסופו של דבר כל יושבי המחנה נאלצים לעזוב, ומנסים לעכל את ההתפתחויות המרעישות ולקלוט של חייהם הם חיו בשקר, והמצילים הרחומים הם סתם עושקים אותם ומלעיטים אותם בפיסות של שקרים גסים.
לפני העזיבה, בצריפה של לייקי נמצאות הוונגליות והורסות לה את התלושים. היא מייבבת בדמעות שליש ומתוודעת לעובדה שגם התלושים שנותרו לפליטה, הינם חסרי ערך ממשי בעולם האמיתי.

כמה שנים מאוחר יותר מתנהלת תחלופת מכתבים עזה.
מתברר מה קרה לכל אחת מן הדמויות, והתכתבות עם הסופרת אסתר קווין.

במבט שלישי - חוות דעת
ובכן, אין מה לומר אחד הספרים היפים. בניית מפעל הפרוות וכל המבנה בהחלט מרשים.
הייתי בהחלט מוותרת על כמה קטעים מיותרים לדעתי עם פועה, היחיד שהייתי משאירה: שינוי התווית.
אולי קצת בירור רקע על פועה, אך ההרגשה הייתה שאני מפקירה את המחנה, שבהחלט רק הוסיף עניין מרגע לרגע.
המוות של ליאו שרר היה לדעתי בהחלט מוצדק. אך ניתן גם לחשוב אחרת.
המחברת של שרה'לה - התמוגגתי מכל רגע, חבל שהיה מועט.
וכן מן החוכמות קטנות-גדולות ופליטות פה בלתי רצויות מהבן של שרר.
תחלופת המכתבים עם הסופרת הייתה יצירתית. אך הייתי מעדיפה שנעמי תתכתב לדוגמא עם חברה מו ההווה, ופחות עם הסופרת.

במבט רביעי - סיכום
עלילה יצירתית ומאוד מושכת. גורמת לך להיות בפה פעור עד הסוף המרטיט.
ההתחלה איך לומר? לא בדיוק ברורה. גורמת לי לטפוח על הספר בתסכול.
שואה? לא שואה?
לא ברור.
אך ההמשך מפצה בהחלט.
ממליצה בחום לקרוא את בספר, לא מתחרטת שקראתי.
אך לכל המתחיל: להיוודע ולקחת סבלנות,
כי אם לא, הפסדת את אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו עד כה.
קראתי רק עד האמצע (כי הגעתי רק עד אמצע הספר...).
אולי בזכותך אני אתקדם איתו קצת יותר מהר, כי כבר לפני פסח התחלתי אותו, ורק בשבת הגעתי לפרק שבו מתחיל "בוקר" (נראה לי פרק 37)....

רק משהו קטן...
שלג, לא נראה סיפור קלאסי.
איך קלטת שזה שלג?? חחח
זה הדבר הראשון שתפס אותי כשהתחלתי לקרא את הביקורת..
כל פעם לפני שאני מתחילה לקרוא, אני מנסה להבין מה הכריכה מזכירה/ מה יש בה...
יכול להיות שבגלל שהספר עטוף בעטיפה שקופה דיי ישנה הכריכה לא ברורה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
אולי בזכותך אני אתקדם איתו קצת יותר מהר, כי כבר לפני פסח התחלתי אותו, ורק בשבת הגעתי לפרק שבו מתחיל "בוקר" (נראה לי פרק 37)....
זה מזכיר לי את הדיון שלי עם עם שתי חברות על הספר:
חברה שלי אחת דנה בהתלהבות על הספר, והשנייה רק אמרה בשפה רפה שהיא לא הבינה כלום וחבל שקראה.
הספר לא מושך בתחילה ולא ברור, וזהו אחד הדברים החשובים בספר קריאה קלאסי, פתיח נכון שגורם לקוראים להיכנס ישר לתול הסיפור ולצלול לתוכו עד הסוף.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

בין שלל הדיווחים העדכונים והפריצות לשידור, שמות הנטבחים וסיפורי הניצולים, תקיפות בעז"ה וחיסול המחבלים, החדשות הטובות והפחות, המתח והחרדות, האזעקות והמרחב המוגן, הטלפון והמרחב הקולי.

חשוב שיהיה גם מקום אחר, אווירה טובה, להתאוורר ולנשום עמוק, להביט על עם ישראל היפה, להתמקד בחדשות הטובות, פוסטים שמעלים חיוך, סרטונים ותמונות עם הומור בריא, שיעזרו לנו לעבור את התקופה. יהיה טוב!


כמה כללים בסיסיים:
  • אין להעלות תכנים כפולים.
  • ללא ציטוטים ושרשורים. לזה יש נספח.
  • הודעות מאולצות או תת רמה - מיותרות, אין טעם להעלותם.
  • אין לדון כלל! בדברים שיעלו פה.
  • יש להעלות רק דברים שמתאים לרוח אתר חרדי.
  • ללא תמונות נשים.
  • ללא בקשות "אפשר בזיפ"! (תוכלו לפנק את המנוטפרים בלי שיבקשו).
  • ללא מחזור קרשים ישנים, בדיחות מלפני שנה או עשור מיותרות.


עריכה:
כפי ששמתם לב, האשכול השתנה מעט, מעלה רמה ומחליף פורמט.
כל הדירוגים התאפסו. מהיום, אתם מחליטים מה מתאים ומה בדיחת קרש מאולצת ומיותרת.

אשכול זה מיועד לבדיחות ותכנים הרצים ברשת וקשורים למלחמה בלבד.
יש לכם בדיחה טובה? מעולה! תכתבו אותה פה.
מישהו העלה בדיחה, ויש לכם מה לומר עליה, כתבו בנספח. אין לפתוח פה ציטוטים ושרשורים.

צופים יקרים, שימו לב! אתם מצבעים ומשפיעים איזו הודעה מתאימה, ואיזו מאולצת או תת רמה.
ההצבעה אנונימית, וכל אחד יכול להשפיע. הודעה שתקבל דירוג שלילי, תוסר מהאשכול.

כמובן, הודעה כפולה, או כזאת הנוגדת את כללי האשכול, תקבל אף היא את הדירוג השלילי שלכם,
וכך תעזרו לנו לשמור עליו נקי עם רמה גבוהה.

אשכולות דומים

בעז"ה


יומן קריאה / אם מישהו שומע, מאת אסתר קווין


לפני מספר שבועות ניגשתי אל הספרנית ובפי בקשה מוזרה.
ביקשתי ממנה פשוט סיפור. סיפור טוב.
הספרנית לא הבינה מה אני רוצה, הרי אני בספרייה. השתדלתי לפרט: "לא רוצה כרגע סיפורי דרמה נשיים סוחטי רגש, עם המון מערכות יחסים והרהורים אין סופיים. מצד שני גם לא רוצה ספר אקשן גבריים בסגנון מרגלים- מוסד. רק סיפור. סיפור טוב."
הספרנית עדיין לא הבינה מה אני רוצה. "מה זה סיפור טוב?"
"סיפור עם התחלה, אמצע, וסוף," הסברתי ברהיטות. "שפשוט כיף לקרוא. עלילה, דמויות, כל זה. רק סיפור."
טוב, היא כנראה ראתה שאיתי היא לא תגיע רחוק, ובמלמול לא ברור קמה ופסעה איתי היישר אל עמקי המדור, משם שלפה כמה ספרים והושיטה לידי. אני לצערי חותמת גורלם של ספרים גם על פי הכריכה האחורית, וחלק מהספרים חזרו בחשאי אל המדף מייד לאחר שהספרנית המלמלת חזרה לעמדתה. אחד מהספרים שנותר בידיי הוא הספר "אם מישהו שומע" של אסתר קווין. מבט בכריכה האחורית, התלבטות קלה - ולקחתי הביתה.

(הופס, עצירה רגע: בואו נדבר שניה על כריכות אחוריות. להרבה סיפורים יפים אצלנו יש כריכות אחוריות שפשוט לא ברמה שלהם. הכל מתחיל ונגמר באופנה בלתי מובנת בספרות שלנו, שנוטה לא לכתוב שום דבר ברור בכריכה האחורית מלבד כמה ציטוטים מרחבי הספר. כריכה אחורית, כך לעניות דעתי, נועדה לעשות את תפקידה הקלאסי והצנוע: לתת לנו טעימה מתמצית העלילה. בספר הזה, למשל, היה מספיק לכתוב את התקציר התמציתי ביותר, הנע בין רובוטים מעופפים, שדרן שסוחף את אמריקה ואמונה ביכולות הפנימיים, והייתי לוקחת את הספר בחשק רב יותר. ומכאן קריאה לכל כותבי הכריכות האחוריות באשר הם: אפשרו להן לעשות את מה שהן נועדו לעשות. אם לַסֵּפֶר שלכם יש מה לְסַפֵּר, אין שום צורך להחביא את זה תחת כמה ציטוטים מלהיבים. פשוט תכתבו את זה.)

למעשה, מייד כשהתחלתי לקרוא את הספר, קלטתי שיש לי ביד סיפור טוב.
מהר מאד נשאבתי לספר. זה היה מעניין. הכתיבה טובה, אפקטיבית, לא מתאמצת ולא עמוסה.
קווי העלילה נעים בין שני סיפורים המתרחשים במקביל: האחד, מסופר בגוף שלישי, הוא של משפחה אפרפרה ולא חשובה עם אבא צולע שמנהל קו טלפוני נידח, בן עם שאיפות כלכליות, ומערכת יחסים משפחתית מורכבת. קו העלילה השני מתרקם בגוף ראשון, על ידי אמו של יודי וחמותה של רוחי, שמתמודדת עם השונות שלהם ועם תוצאותיה.

אז בואו נדבר על הספר, וכרגיל, מתוך נקודת מבט של כותבים, שאוהבים לשלות תובנות על הכתיבה שלהם מכל דבר שמכיל אלף בית:)


מה אהבתי:
  1. את מה שלא כתוב
שאלתם את עצמכם פעם עד כמה הקורא שותף בסיפור שלכם? הנה וורט קטן ומיוחד, שיוכל להבהיר לנו את העיקרון הסופר-חשוב של שותפות הקורא בסיפור: אחת הסיבות לכך שהאדם נברא כך שהוא יצטרך לעבוד ולעמול עבור קבלת הטוב, היא כיוון שהוא מטבעו אינו אוהב לקבל "לחם חסד", או בלשון הקבלה- "נהמא דיכסופא", לחם בושה. ונשאלת השאלה: מדוע, אם כן, לא ברא הקב"ה את האדם עם טבע שונה, שבו לא תהיה לו בעיה לקבל לחם חסד, מבלי לחוש בושה? בתורת החסידות ניתנת לכך תשובה עמוקה ומעניינת מאד: הסיבה הפנימית לכך שהקב"ה ברא את טבעו של האדם כך, היא מכיוון שהוא רצה שהאדם יהיה כביכול שותף במעשה בראשית. כאשר האדם בוחר בטוב- הוא כביכול שותף להקב"ה בבריאה, בכך שהוא הופך אותה להיות שלימה יותר.

אם נקח את זה להבדיל לכתיבה, טמון כאן סוד עמוק וחשוב מאד: גם בקריאה, התשוקה האנושית ליצירה ושותפות - לא נעלמת. הקורא לא רק רוצה לצפות ביצירה המתהווה, הוא רוצה להיות שותף. שותפות נוצרת כאשר חסרים חלקים בפאזל, בין אם אלו תובנות רגשיות עדינות ובין אם אלו פשוט סימני שאלה מסקרנים בנבכי העלילה. כאשר הכותב לא מגלה הכל במפורש, ומעניק לקורא הזדמנות להבין דברים ולהסיק מסקנות בכוחות עצמו, הוא בעצם מוציא אותו מעמדה פסיבית של קורא בלבד, ומעניק לו את המתנה הגדולה ביותר: את השותפות ביצירה.

ומכאן נחזור לספר "אם מישהו שומע"- במהלך הסיפור אנחנו נחשפים למורכבות מעניינת בין האבא, יעקב שלמה, לבני משפחתו, שבאה לידי ביטוי בדיאלוגים או במעשים, שעל ידם אנחנו מבינים את מה שמתחת לקרקע. עד שלב מאוחר יחסית בסיפור, שום הצהרה בומבסטית בנוגע לכשלים הטמונים במערכות היחסים המשפחתיות לא מוגשים עבורנו, הקוראים, על מגש של כסף; אנחנו בונים תובנות על סמך רמזים בלבד.

"אני חייבת לחזור לארץ כמה שיותר מהר, אבא לא במיטבו."
"איך הוא מרגיש, באמת?"
"מסכן," משיבה זהבה בקיצור.


וזה משהו שאני אוהבת. אני אוהבת את העונג הטמון בהבנה איטית, שהולכת ומתבססת פרק אחרי פרק; את היכולת להיות עירנית וחושבת במהלך קריאה, ואפילו את חוסר המושלמות המפתיע, הלא קלאסי, המוצג בסיפור, שיש בו יופי בפני עצמו.

  1. הלחץ
ואז היא הציצה מאחורי כתפו של אבא שלה. "וואו!" היה מה שאמרה, שולחת ידיים. "מה זה?"

נקודה יפה נוספת היא העובדה שלקראת סוף הסיפור, מתווספים גורמי לחץ. סוף הסיפור כאן נדמה למפת ניילון דקה שהטילו עליה עוד ועוד חפצים במרכזה, והיא הולכת ושוקעת תחת המשקל הגדל; מצד אחד נטישה על סף הדלת, מצד שני מעצר על ידי האף בי איי ומצד שלישי נסיון התאבדות הרסני של רובוט; כמה תפניות עלילה שבכולן טמון אפקט הלחץ יוצרות מערכה שקשה לעזוב מהיד. לחץ נוצר על ידי כח מנגד חזק- כמו אויב שהולך ומתחזק, או זמן שהולך ואוזל- ובדיוק כמו פפריקה בתבשיל עוף מרוקאי, כדאי להוסיף אותו בנדיבות למערכה השלישית- זה יעשה לה רק טוב.

  1. המסר
"עכשיו אני מבין מה קורה פה." הוא מסיט את מבטו מארשת פניו התובעניות של האיש.
"ולפני כן?"
"לפני כן?" קולו של יעקב שלמה איטי. "לפני כן לא ידעתי בכלל שמישהו שומע אותי."


המסר מאד מאד יפה בעיניי. התסריט של הספר לא מופרך או פנטזיונרי, ובדרכו השקטה והפשוטה הוא מגיש אמת נכונה מאד: יש בך כוחות שאתה לא מודע לקיומם. וכן, הקול שלך חשוב בעולם. הוא נועד להישמע.



אז לסיכום- קיבלתי מה שרציתי. ספר שיעביר אותי בין כמה קווי עלילה באופן בהיר ומסקרן, מבלי לייגע את מוחי בשאלה מי אמר למי ומדוע; שסיפק מתח ועניין ובו בזמן דילמות רגשיות ויחסים בין אישיים בלתי מושלמים; ושייתן לי מסר שלקחתי, ובשמחה. כל מה שצריך, בעצם, בסיפור.
פשוט סיפור טוב.


תודה שהייתם איתי עד כאן :)
אם קראתם את "אם מישהו שומע" – אשמח ממש לשמוע מה חשבתם. ואם אתם מכירים סיפורים טובים נוספים- תדעו שאני בהחלט ממשיכה לחפש:)




-
במבט ראשון - כריכה
שהגיע הספר לידי לראשונה כבר חשתי במתח העוטף את הספר בקרח קפוא.
דגל משולב מרמז על אולי המלחמה הקרה? ארה"ב ורוסיה לא נראות כידידות משכבר הימים הלא כן? מה שאינו מטיל צל של ספק זה שמדובר בדרך זאת או אחרת בעלילה המתרחשת בארצות הללו.
מתח, נוער בוגר - טוב, בחשיבות מעלעלת בכריכה האחורית, הודפת את השגרה המלחיצה וצוללת לתוך עולם קפוא.
התחלנו.

1750853900176.png

במבט שני - עלילה
במקום להתיש החלטתי לערוך סיקור קצר, ולא דווח יבש ואדיש על עלילה מותחת.
הפרק הראשון נראה כאילו נפתח באמצעו של הספר, נער שאיבד את זכרונו, ולפי המשיכות והנטיות מתגלה כיהודי שומר תורה ומצוות. לפי דבריהם של הרופאים הוא איבד את זכרונו עקב הרעלת מזון שאותה הגו האמריקאים חסרי המצפון. רבים מתו, חלקם ניצלו אך למרבה הצער איבדו את זכרונם עקב הסיבה הטראגית.
כפי שאפשר לצפות הוא מאמין בדברי הכזב, אך תחושה עמומה מאותתת לו בדבר מה שאינו כשורה.
נדלג קדימה - הוא נמצא בתוך פנימיה צבאית, עם כללים נוקשים כמו שרק רוסיה יכולה להעניק. מכיר חברים שכמוהו איבדו את זכרונם.
במקביל נפרסת עלילה על דיוויד, יהודי אשר נרתם לחיפושים אחר ילד בן ארבע, אף על פי סירוב נחרץ של ההורים.
הקו אשר מתחבר לבסוף לפסיפס מושלם של עלילה מוקפדת - יצחק, יהודי אשר מציל נער אשר לפי דבריו איבד את שני אחיניו.
עוד קדימה - סלבה בורח לשלג יחד עם אחיו הקטן בן הארבע, וחברו מן הפנימיה הצבאית אשר הצליח לערום על הרופא ואינו איבד את זכרונו.
לבסוף מצליחים גיבורנו משכבר הימים לחזור הביתה, להינצל ע"י דן הרופא היהודי ולמצוא את התרופה אשר נוגדת את איבוד הזיכרון, ודיויד מצליח להשיב את הילדון האבוד בחזרה להוריו. אביו מבטיח חגיגית להניח תפילין כי כך אמר אם ימצא בנו.
אנדריי בסיום העלילה חוזר לבסוף ליהדותו אשר לה התכחש.

במבט שלישי - חוות דעת
כמו כל ספריה מצליחה מאיה לקחת את הקורא ולהישאב פנימה לתוך הסיפור. זהו אינו ספר שאפשר להניח מהידיים ולשוב אחר כך לקריאה חוזרת. בתור חובבת מתח הספר בהחלט משלב מתח מוגבר לאורך הסיפור, מן העמוד הראשון כבר גיבורנו מונחים בתוך דרמה מותחת ואימה קרה. סגנון הכתיבה יפהפה ומושחז עם המונולוגים המלוטשים והדמויות הבלתי נשכחות אשר אליהם מתחברים מן הרגע הראשון.
ואחרי התשבחות מגיעה הביקורת: דיוויד, בעל הזיכרון צילומי וחיפושיו אינו קריטי לעלילה, כי אם רק בסוף. היה ניתן לחתוך את קטעיו בתחילה ולשים קטע קצר שמסביר על נוכחותו בדפיו האחרונים של הספר. כנ"ל גם דן, אשר אמנם הוסיפו נופח ונאפקט לסיפור המתרקם בין השורות, אך מול הפנימיה הצבאית המנותקת ואברהם האורח התמוה והמסכן אשר כובד האחריות והחרטה ניכרים בכל דיבור ותיאור של הדמות לדעתי יכולים בהחלט לחכות ולצמצם את נוכחותם בעיקר הסיפור שזהו אמצעו.
הייתי בהחלט מעונינת לקרוא את הרגע שבו סלבה - אהרל'ה נזכר בעברו הנשכח. הקטע שכל הסיפור נסוב סביבו מן הרגע הראשון.
מה שמאוד התאים מבחינת העלילה זהו אשר המשך קורותיו של אנדריי מופרד יחסית משאר הסיפור, מה שגורם שעדיין נישאר בתחושה המתוקה של הזיכרון חוזר.
בנוגע לשם - לב של קרח: לפי תאורו של אהרל'ה (- אהרון - סרבה או איך שתרצו) ליבו קרח, אשר אין בו רגשות ותחושות כלפי עברו, לעומת אנדריי אשר זוכר היטב וליבו נמס מגעגוע. זה מוזכר שוב ושוב, כדי להדגיש זאת כדי שלא אסגור את הספר בטפיחה עזה. סליחה, למי יש פה לב של קרח? אולי למנהל הפנימיה - הקצין מנישקוב? זה לא מפורט!
הילד בן הארבע בנג'י לדעתי יותר מדי נועז, היה צריך להגדיל את גילו אך לא מדי, כך שבהחלט ניתן יהיה להשתלט עליו בעדינות ראויה.
הבהלה של אברהם מאחותו הייתה קיצונית, אך לפי הרושם המסתבר אחותו הייתה בהחלט קשה עימו. זהו לדעתי ההסבר היחיד אשר הגיוני שגבר צעיר מסתובב ברוסיה לבדו ומחפש ללא שום עזרה נוספת.
אם לא הפחד מאחותו, הייתה כבר ועדת חיפוש שלמה ואברהם היה אולי בראש המחפשים, אך אינו מופקר בתחנת רכבת במעמקי רוסיה.

במבט רביעי - סיכום
ספר שבהחלט משאיר בפה טעם טוב של עוד.
אחד הספרים היפים של מאיה, לפחות לדעתי.

אשמח לביקורת.
 תגובה אחרונה 
לא רק פינגווינים או מדורה — אמירה

רציתם ספר שיאוורר לכם את הראש בלי לחפור יותר מדי?
כזה שיאזן בין כאב לאוויר, בין פינגווינים לבתי כלא?
אז לא בדיוק. אבל גם לא ההפך.

כי לחיות וחצי של רותי קפלר הוא לא רק ספר טוב — הוא ספר אמיץ.
אמיץ מספיק כדי לתחוב ידיים לתוך אחד הפצעים הכי שותתי־דם בציבור שלנו,
ולנסות לחלץ משם גם כאב, גם דיון, וגם עלילה. וכל זה תוך כתיבה עשויה לעילא.

ומה הוא מביא איתו? מדורה שלימה עם תפוחי האדמה הכי לוהטים בציבוריות החרדית:
גזענות, פריבילגיות, מאבקי כוח, נישואין של שותפות צולעת, נפש כלואה.
שקרים, סודות, הסתרות.
וכמה פינגווינים חיים בסרט טבע.

על מה הסיפור הזה באמת?

במבט על: בתי כלא. לא של קירות ובריח, אלא של זהויות, מוסכמות, שתיקות.

אישה וגבר שכלואים בנישואין לא רעים — אבל רחוקים מלהיות טובים.
אישה שכלואה, לכאורה, בהגדרה ובנחיתות, ומנסה לפעול כדי לשבור את הכל.
איש שראשו וליבו עוד עובדים אבל הוא כלוא בגוף משותק.
ועוד שלל דמויות שכלואות בתודעה חברתית שנראית לפעמים כמו בדיחה עייפה על שידוכים, ייחוס, והבדל בין כפר לעיר.

ובין הלהבות לבנזין, אי אפשר להתעלם מההדהוד לספר אחר – אדום לבן- שעוסק גם הוא בתימת הכליאה דרך שלוש גיבורות — רמז שזוכה לאזכור מפורש וגם הוקרה בסוף הספר.

שלוש נקודות מבט – שלושה סוגי כלא

הספר נמסר משלוש נקודות מבט — שונות בתכלית, אך שזורות זו בזו

  1. שורי פלדנר – בת לאב חסידי ולאם ספרדייה, כולה חצי־חצי. לוחמת צדק וזעם, כואבת את האפליה, את הגזענות, את הסטיגמות. נשואה לחזקי (שידוך שהתאפשר אך ורק בגלל שהוא בן להורים גרושים) ואמא לקטנטנים.
    דרך יומן הזיכרונות שלה ונקודת המבט הישירה שלה, אנחנו לומדים על הוריה — מאיר מינץ ואפרת גבאי — ועל בני משפחתה. איך קרה שמאיר, חסיד בן טובים, התחתן עם אפרת, בת למשפחה ספרדית, וכיצד אפרת הצליחה להתקבל לסמינר אשכנזי ליטאי.
  2. מוישה מינץ — הדוד — ואשתו איידי, בזוגיות שמעורערת מספיק כדי להישען רק על הורות שותפה ותו לא.
    הוא ממורמר, מרוחק ומתנשא. היא כאובה, דומעת, ורוצה את הביחד — ואת הבית שהיה יכול להיות להם.
    הוא רוצה משהו אחר: עזר אבל כנגדו — שתאתגר אותו, רצוי עם מנת משכל גבוהה יותר, כמו של אפרת, גיסתו, לדוגמה.
  3. יענקל הלר, שאחרי תאונת דרכים קשה נותר משותק לחלוטין — כנפש כלואה בתוך גופו.
    הוא מספר ייחודי: לא מדבר, לא מגיב, רק חושב. משיב בתוך ראשו לסובבים אותו — אשתו גיטה, ומוישה מינץ, מנהל הכספים שלו מתקופתו כמנהל הסמינר "הלר".
    ככל שהשתיקה הכפויה של יענקל מתארכת, מתחילה גם שכבת התודעה שלו להיחשף — והוא מוביל את הקורא אל מחוזות של חשבון נפש, כפרה, חמלה והרהור מוסרי.
    בחכמה וברגישות, הסופרת לא חוסכת מהדמות הזו גם את המבט הביקורתי:
    קשה שלא להרגיש שמאחורי ההרהורים המאוחרים של יענקל מסתתרת גם נוחות.
    חכמה גדולה להבין פתאום את החלשים — כשהוא עצמו כבר חלש.
    כשהייתה לו משרה, כסף וג'יפ יוקרתי, הוא ניקה את המצפון בצומות — והרגיש חוד החנית בזירת חינוך הבנות.
    המורכבות הזו, שמצליחה להכיל גם חמלה וגם שיפוט, היא אחת מנקודות החוזק של הספר כולו.
מחשבה, דיון – ואז כשל: מבנה הלוגיקה של הספר

הספר הזה, מעבר למסגרת הסיפורית שלו, מעביר את הקורא שיעור סדור, על גבול האקדמי, בתורת הדיון. יש בו תהליך שיטתי — שמזכיר לעיתים תרשים זרימה (במובן החיובי): איך מנסחים שאלה, כיצד מאירים אותה מבפנים, איך בוחנים את גבולות השיח — ואיך שומרים על צלם אנוש גם כשמתכתשים.

אבל כדי להבין באמת מה נבנה כאן — ואיפה בדיוק זה נשבר — צריך להתבונן במבנה הלוגי שהספר עצמו מציע:

סוגיה טעונה, שהסופרת מנסה לבנות את שני צדדיה, חושפת את הכאב, ואז מובילה אותנו בתהליך מדורג של בחינה, הזדהות, התנגדות — כשלבסוף אמורה להתקבל: מסקנה מורכבת ובשלה שמנסה לקחת בחשבון את מירב השיקולים הרציונליים והאמוציונליים גם יחד.

המהלך הזה נראה בערך כך:
בעיה: אפליה עדתית / מוסדית ← תיעוד נאמן של כאב אישי ← חשיפת לחצים שמופעלים על הצד "האחראי" לאפליה ← מתן קול לכל צד במלוא אנושיותו ← עימות בין הדור שצמח מתוך האפליה לדור שנכנע לה ← הבטחה לפתרון מורכב: לא האשמה, אלא הבנה.

אבל כאן, דווקא כשהקורא מצפה למסקנה ערכית שתצא מהדיאלקטיקה הזאת, מגיע כשל לוגי חמקמק:
הסופרת עצמה מקבלת את הנחת היסוד של ה"ממסד" שהיא עצמה הציבה במשוואה, ומאמצת אותה כפתרון.
היא לוקחת את מושג ה"נחיתות" — אותו מושג שנבנה לאורך הסיפור כאשליה הרסנית, תוצאה של דיכוי ממושך — ומשתמשת בו כחלק מהמסקנה הבשלה והסופית, כדי לבלום בעדינות את מי שמעז למחות.

שורי חווה את העולם כמי שתמיד תהיה "כמעט שייכת".
היא מנסה לפרוץ את הגבולות — מבלי לשבור את המסגרת.
היא רוצה לתקן — מבלי להפוך את השולחן, למרות שמרבית הזמן היא מנפצת אותו לרסיסים וגם נפצעת בעצמה.
אבל כשהיא כואבת — התשובה שמחזירה אותה למקום היא לא ניתוח חברתי, אלא אמירה פסיכולוגית ופטרונית: "את נחיתית."

וזהו בדיוק לב הכשל:
כמו מערכת חינוכית, ובתוכה תלמיד מתקשה.
המערכת מזהה קושי, מתחילה לבדוק את עצמה — אולי השיטה אינה מתאימה לכולם? אולי יש דרכי חשיבה אחרות?
נראה לרגע שהיא מתקרבת להכרה אמיתית.
אבל אז, בדיוק כשהציפייה להכרה מגיעה לשיאה, היא חוזרת לאותה נקודת מוצא ישנה:
"הבעיה היא אתה. אתה פשוט מרגיש נחיתות. תאמין בעצמך."
לא שינוי שיטה. לא הקשבה עמוקה. רק אריזת מתנה חדשה לאותה מסקנה שהייתה שם תמיד.

ומה קורה אז?

במחצית השנייה של הספר, כשהסופרת מבקשת לרפא את ליבה הפצוע של שורי — שמתמרמרת על האפליה והגזענות שבשידוך של אחיה החצי־חצי עם בחורה חסידית חולה — היא מביאה לה ולנו את תשובת המחץ, ולא פחות: מפי הדמות הכי פריבילגית על הרצף שבנה הספר בעצמו — המחותנת המיוחסת, הרבנית ביליץ - "הוא [דער אייבישטער] רצה אחרת"
אם זה לא היה מופרך, זה היה מצחיק.
העשיר שמטיף לעני שהכול זה משמים, טופח על שכמו ומפזם: "מקסימום אם אין לחם, תאכלו עוגות".

וזו, בעצם, המסקנה שהסופרת ניסתה לחמוק ממנה — אך לבסוף נפלה אליה שוב.

הכשל הוא לא רק מוסרי. הוא לוגי

אם כל תהליך ההוכחה מוביל למסקנה שסותרת את הנחות הפתיחה שלו —
זו לא רק בעיה של רגש.
זו טעות מחשבתית שמוחקת את כל מה שנבנה עד כה.

כי אם אנחנו מעזים לשאול — אז למה למהר לסגור את השאלה?
ואם אנחנו פורמים תודעה — אז למה למהר ללבוש בחזרה את אותו הסוודר בדיוק?

אז למה זה קרה ?

התשובה מורכבת ואינה נמצאת בהווה של הסיפור. היא מתחילה בשנות ה-90. הכשל הלוגי החותר תחת יסודות הטיעון עליו מושתת הספר אינו מתחיל בסוף, אלא בהתחלה. יותר נכון – הוא אינו נמצא בהווה של הסיפור, אלא בעבר שלו.
הכשל לא מתרחש ברגע בו שורי מואשמת בכך שהיא נחיתית — אלא ברגע שבו הספר כולו מניח מראש שהבחירה של אפרת להתחתן עם בחור אשכנזי היתה זכייה יוצאת דופן.
הנחה שקטה, סמויה, לא נאמרת במפורש — אבל מניעה את כל הציר:
הוא התפשר. היא זכתה. הוא ממשפחה מעולה. היא ממשפחה "פשוטה" (עוד מילה שהשדה הסמנטי שלה הוא השדה בו ניטש הקרב בין מזרח לאשכנז).
ומכאן הכול נגזר: הילדים יהיו "כמעט". הזהות תהיה מורכבת. האפליה — היא כבר תובנה בסיסית.
זהו כשל יסוד — שמאוחר יותר מקבל שם וצורה חדשים, מדור לדור, אבל לא באמת משתנה.
ולכן, כל מה שקורה בהווה של העלילה הוא לא אלא גרסה מחודשת של אותו מבנה פגום: אפליה מוצגת כתוצאה של נחיתות – במקום להכיר בכך שהנחיתות עצמה היא תוצר של האפליה.

האם זו הדמות הנכונה?

ומי מטיח את אשמת הנחיתות בשורי? הדמות שעל פי הקווים שמשרטטת הסופרת בשני השלישים הראשונים של הספר — עונה בעצמה על כל הקריטריונים של "נחיתות": אפרת.
מי שלא הייתה לה שום סיבה הגיונית, לכאורה, להשתדך עם מי שאינו שייך למגזר שלה.
מי שעבור נישואיה נדרשו ממנה ומבן זוגה אינספור יישורי קווים, ויתורים והבלגות.
ועבור מה?
עם כל זה שמאיר מינץ הוא בעל ואבא טוב, ככל הנראה — במה הוא שונה למעשה מהבעל הספרדי התיאורטי שאיתו הייתה יכולה אפרת להתחתן?
אם כבר, היה לה יותר קל. לא היו יוצאים לה ילדים "נחיתיים" כמו שורי.


אחת החריקות הבולטות נעוצה בבחירה מיהי הדמות שמייצגת את הצד הספרדי בסיפור.
אפרת — אמה של שורי — מוצגת כספרדייה יוצאת דופן (לפי ההיגיון הפנימי של הספר לפחות): רואת חשבון מצליחה, עצמאית, מחוננת במידות ומוכשרת מעל הממוצע.
היה הרבה יותר מאתגר — ולכן גם יותר מעניין — לו אפרת גבאי הייתה מגיעה ממשפחה ספרדית הנחשבת (לפי סטנדרטים עלומים) נעלית מזו של משפחת מינץ.

מה היה קורה אילו אפרת הייתה אפרת אבוחצירא, עם ייחוס מפואר משל עצמה? או אפרת כהן רגילה, בת לאברך כולל (לא "כוילל") ולאמא מורה, שגרה ברחוב רגיל בבני ברק הרגילה?

מה היה קורה אילו פריידי ביליץ, הכלה המיוחסת של הערשי, הייתה בחורה חסידית רגילה — בלי מחלה ובלי מידות תרומיות שהופכות את השידוך לחסד עליון?

מה היה קורה? הספר לא היה קורה.

כי ברגע שהכוחות באמת משתנים — גם הסיפור מתפרק. בואו נראה את מוישה מינץ בן ה־19 מנסה להתנשא על אחרים ומקבל בתגובה עקיצה ש"במרוקאית נשמעת יותר טוב".

בואו נראה את הספרדי הממוצע שהיה מסכים להשתדך עם פריידי ביליץ גם כשהיא בריאה לגמרי ומחוננת במידות. הספרדי שעיניו בראשו יברח בכיוון ההפוך כשבאוזניו מתנגן המשפט: "נותנים לך בחינם? תיקח. אבל אל תשכח, חביבי — חינם זה רק מבורא עולם."

כתשובת משקל לגזענות ולרדיפת הצדק הבלתי נלאית של שורי, מביאה הסופרת דמות אחרת — שקטה, מדודה, מתפשרת: אפרת. אפשר להבין אותה היטב. אפרת רוצה שבנה יתחתן עם מי שתתאים לעולם שבו גדל, העולם החסידי. אפרת היא אמא, והבן שלה חשוב לה. זכותה וחובתה לדאוג לאושר שלו.

אבל כשהיא עצמה הופכת לקולה של התבונה — זה רגע שבור. כי אם יש מישהי שנאלצה ליישר קו עם מוסכמות מעוותות מהיסוד — מוסכמות שמסדרות בני אדם לפי מוצא, שמדרגות זהויות, שמוחקות אנשים ומוצאים — זו אפרת. והיא, שאולי נשאה את כל זה בשקט, היא שמטיחה בבתה: "את נחיתית."

אם יש כאן טעות — היא לא אצל שורי. היא אצל מי שהפנימה את המבנה — וחוזרת ללמד אותו לאחרים. אולי לשורי עצמה יש טעות אחרת - טעות של דון-קישוטים שחושבים שבקרבות קטנים ישנו סדרי עולם. ואולי ככה צומח שינוי.

ובכל זאת – קרדיט מגיע

ולמרות כל האמור, לחיות וחצי הוא ספר חשוב, ראוי, ומעורר מחשבה. הוא מנסה לגעת בפצעים שבדרך כלל מדחיקים אותם, ומצליח להניע דיון ער ועמוק. אפשר לחלוק על מסקנותיו — אבל קשה שלא להעריך את עצם הניסיון להציב שאלה במקום שבו לרוב עונים מיד, או לא חושבים בכלל. כך או כך הוא ראוי להערכה. על האומץ והמאמץ.

נושא נוסף שנידון בספר בדיוק וברגישות ראויים לציון הוא נישואי התכלית של מוישה ואיידי שמאז היותם היו מקור אכזבה וכאב עבור שני הצדדים, שמהר מאוד הפכו לשותפים לאותה קורת גג. זה נושא כל כך חשוב שלא נוגעים בו בכלל בספרות החרדית, הסופרת נוגעת בו בצורה עדינה אך גם נוקבת. וזה הישג מרשים ביותר.

הספר הזה הוא גם תצוגה של כתיבה שתצוגת התכלית שלה אינה גורעת במאומה מהאומנותיות שבה: איך לספר סיפור בלי להעמיס, בלי להיגרר לפרטים מעייפים.
אין בו שורה מיותרת — וכל שורה נראית פשוטה, אבל אומרת שתיים.

ולסיום - זום אאוט

מחשבה אחת, שאולי שווה לדון בה גם מחוץ לגבולות הסיפור: מה היה קורה אילו בכל מקום שבו נאמרת (או מרומזת) המילה גזענות, היינו מחליפים אותה במונח מדויק יותר, אך לא פחות מטריד:

חוסר יכולת, שטופח מלידה, לקבל אנשים ששונים ממני מתוך נקודת מוצא שהם שווים פחות פשוט כי הם לא כמוני.

זה היה מסביר לא רע למה מוישה חושב שהוא נדפק עם איידי.

למה מאיר ואפרת הם מקרה חריג שלא בא ללמד על הכלל.

למה שורי נלחמת באפליה — אבל באותה נשימה שופטת את אביגיל סבג.

למה פריידי לא יכולה לקבל שידוך חסידי "רגיל" וחייבת להתפשר על הערשי.

למה מעקודה היא בדיחה טובה, וגפילטע פיש — זה מסורת, ובאותה נשימה מופלטה היא גימיק, אבל וואלה טעים.

פעם ראשונה שלי בכתיבת ביקורת ספרות, אשמח לביקורת על הביקורת.

כריכה נוגה ומסתורית משהו, של עדר כבשים במנהרת יער עמוקה-עמוקה, מחפה על דפי ספר מטלטל.
כן, אני יודעת שצמד המילים האלו זוכה בלי מאמץ בתחרות הקלישאות הבינלאומית. אף על פי כן, אינני נמנעת מן השימוש בו, כיוון שהוא מיטיב לתאר את החוויה האישית שהספר הזה העניק לי.

הווה
בתחילת הספר מופיעה שרי, אישה צעירה ואם לקטנטנים, שבאופן מפתיע חלקית מקבלת מכתב פיטורין. הוא, מלבד הטלטלה ה'רגילה' שהוא ממיט על ראשו של כל מי שאוחז בו, מעיר בליבה שדים שהיו מורדמים היטב במהלך השנים האחרונות.
צבי, בעלה, הינו אדם בעל ראייה רחבה וכושר ניתוח מעולה. הוא שונא את עובדת היותו פריט בעדר המגזרי, ומשתמש בתכונותיו השכליות כדי לבחון מחדש דברים שבסביבת גידולו אסור לפתוח. הוא מיישם את מסקנותיו: מוסיף מנהג לא מקובל, משמיט אחר, כיוון שלא מצא לו מקור מספק. מתיר לעצמו להימצא במקומות בו אדם בעל חזות כשלו אינו מחזה נפוץ, כיוון שבבדיקתו לא מצא בהם פסול. ובאופן כללי משיל מעצמו את תלבושת הצמר העדרית החונקת.
שרי רואה מהצד, תוהה, נבוכה. צבי שולף נימוקים ערוכים היטב על כל אחד מהשינויים שהוא מוציא לפועל. הוא בסך הכול ירא שמיים וגם למדן, איש טוב ובעל מתחשב וגם קשוב לדעתה. אין לה מה לבוא אליו בטענות, גם אין לה סיבה ממשית לדאוג. אך דאגות אינן זקוקות לסיבות. שרי רואה ושותקת, שומעת ובולעת, עדה לתהליך שבעלה עובר ונושכת שפתיים, מחניקה סוד.
צבי מתאמץ כל כך לרצות את שרי. שרי מנסה כל כך להכיל את דרכו הייחודית של בעלה. שרי לא אומרת מילה. צבי שומע גם מילים שלא נאמרות. פני הבית שלהם רגועים ושלווים, אבל סערות גועשות תחתם.
רות, החברה ששרי הכירה בליל דמעות אחד, מייצגת את מי שאינו מחויב לתלבושת המגזרית. היא משקפת, בדרכה הישרה והמבקשת, את האמת שקיימת, אולי, בהשלכת המוסכמות הציבוריות.

עבר
במקביל, מופיעים בספר מנחם ורחלה, זוג שהקדים, כל אחד בנפרד, לעלות מאירופה לארץ ישראל, ובכך נפשם הייתה להם לשלל. השמועות הקשות מאירופה מבהירות להם שהם נותרו יחידים ממשפחתם.
הם מקימים את ביתם זמן קצר לפני קום המדינה. דרכם, מתחילתה, רצופה תהיות ושאלות. פעילות המחתרת, החברים שמאמצים מנהגים שונים ממה שהכירו באירופה, רוח ציונית ומסורת שמרנית. מותר ואסור מתערבבים עם רצוי ופחות. שחור לבן והרבה-הרבה אפור.
מילותיו של אבא של מנחם, הופכות לצוואה: עשה לך רב. זה לא קל, זה דורש מחיר יקר, אבל הם לא בוחרים בדרך הקלה דווקא. הם מקריבים את הקשרים הקרובים ביותר, בציוויו של הרב. במהלך שנים ארוכות של נתק, הידיעה שדעת תורה היא זו שהנחתה את דרכם, היא המרגוע היחיד שהם מצליחים להביא לליבם המדמם עדיין.

מתחבר
הקשר הדי-צפוי בין מנחם ורחלה לצבי ושרי, מתגלה בערך באמצע הספר בדמות קשר של סבא-סבתא ונכדים. הביקורים של צבי ושרי בבית האבות מחברים את שתי זירות הסיפור בקשר שמחד- מאחד את הדמויות, ומאידך- מדגיש את הקוטביות בין התמסרותם של מנחם ורחלה לדעת תורה, לבין צבי שאינו חושש לבחון בעצמו ולהסיק מסקנות.
מתישהו, אחרי הרבה כאבים ושתיקות, שבע נפילות וקימות, צבי ושרי מוצאים את הדרך. הבית שלהם הופך לרגוע ושליו באמת, לא רק נראה כזה.
בשלב זה גם מתחילים להתרחש, באופן יזום ושאינו, התפתחויות שמבקשות לאחות קרעים בני שישים שנה.
ובסוף, כמו שאומרים כולם, שישה עשורים אינם נמחקים בכמה מילים, אבל צעד אחד בדרך חזרה, נעשה. וזה הרבה כל כך.

אנשים
מי שטעם, כבר יודע, הסופרת אינה נוהגת לכתוב על מלאכים. היא גם אינה נוהגת לכתוב על רשעי עולם. היא כותבת פשוט על אנשים. אנשים שבדרכם האנושית נופלים וקמים, מנסים שוב ומצליחים או שלא, ואז קמים שוב ומנסים דרך שלישית שעובדת או שגם לא. תמיד, בסוף, הם תופסים את הכיוון הנכון.

פלוס
מסקנה. היא חדה. התהליך העמוק שעוברת כל אחת מדמויות הסיפור מאפשרת לקורא להכיר את הנושא על כל שלביו, לפגוש את כל הטיעונים לכל אחד מהצדדים, 'לצלול לחומר' ולהגיע למסקנה הבלתי נמנעת.
בדרכה המשובחת מגישה הסופרת סיפור בנוי היטב. ניכר שכל חומר שהוזכר בספר, הוצג לאחר עבודת שטח יסודית. אין בו אזכורים מעורפלים של נושאים בלתי מובנים, עם כמה מילים שנועדו ליצור רושם, ואת השאר תשלימו בעצמכם.
הרקע לזירה של מנחם ורחלה מוציא את החומר משיעור היסטוריה על תקופת קום המדינה להופעה חיה שבריטים ואצ"ל ובלפור ומלחמת תש"ח הם התפאורה שלה. חוויה מענגת למי שאינו מחבב נתונים היסטוריים יבשים, אך את הפן האנושי של ההיסטוריה, המונגש הרבה פחות, לוגם בשקיקה.

מינוס
כיוון שהספר נועד בעקיפין ללבן סוגיה מורכבת, הוא משתמש הרבה בסיפורים, רעיונות או ציטוטים ממקורות תורניים. אלו בוודאי מוסיפים נופך ועומק, אך לעיתים פוגמים ברצף העלילה.
כך, למשל, קיימות בספר סצנות שהוכנסו, לדעתי, רק כדי ליצור מצע מתאים לשתילת הסיפור. או פרק שלם שרובו מציג דיון-ויכוח של דמויות, תוך התייחסות מינימלית לעלילה אקטיבית. ובאופן כללי, כאשר דמות מסיפור מתחילה בעצמה לספר סיפור, הקורא עלול קצת לשכוח איפה הוא.
אך גם המינוס הזה הוא רק ביחס לספריה האחרים של הסופרת. מצד עצמו הספר הזה ראוי לדעתי לתואר 'יצירת מופת'.

ובסוף
איני משחררת לחלל העולם המלצה קולקטיבית לרוץ לקרוא את הספר. אינני מתערבת לקוראים בטעמם הספרותי.
רק זאת אומר, אם קראתם עד פה,
ראשית- תודה לכם, זה היה ארוך, אני יודעת.
שנית- כנראה שהדמויות דיברו אליכם, או רק נגעו בלב שלכם, מבלי לומר מילה. לכם אני מציעה להשיג את הספר ולפנות לו זמן.
ואם תעשו כן- אשמח לשמוע על החוויה שהוא העניק לכם.​
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה