הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
חננאל
---
דוקר לי בידיים, בפנים, בעיניים, בכל מקום. ערימות של קש מידי יום חותכות לי בשר, נוגסות בחיי הצעירים. והיום, היום הידיים שלי מלאות חתכים רבים מתמיד. אני מנסה בכל זאת להעמיס עוד כמות של קש על גבי, אולי אצליח להשלים את המכסה של אליצפן, הוא כבר לנצח לא יוכל לאסוף קש. השאיר אותי להתמודד עם לב מורתח ומכסה כפולה.
כואב לי. ושורף. ואין לי טיפת כח להמשיך. אבל אני לא בוכה. אני ממשיך בכל זאת, מחזיק את עצמי בכח. לא ליפול. רק לעבוד. ועוד לעבוד. ועוד.
בסוף המשמרת אני חוטף. חוטף בראש, בגב, ברגליים, חוטף בכל איבר. ואם לפני שעה נטפתי כאב, עכשיו אני נוטף דם. לא הצלחתי לסיים את המכסה היומית שגדלה כל כך. אני משתדל לא לחשוב על אלישמע, השוטר האחראי על הקבוצה שלנו, כמה מכות הוא מקבל בגללי. אני גם משתדל לא להביט בנוגס המצרי שלא מרפה ממני. פחד מוות עולה בי, אני מרגיש שהנה ועוד מכה אחת אני כבר מצטרף לאחי שהלכו. היינו שש, נשארנו שלוש. יהוידע אליסף ואני. שבוע שעבר אלעזר ויהויקים הלכו, היום אליצפן.
כשהנוגס מחזיר את רצועת העור לחגורתו ועוזב אותי שותת דם, אני רואה שמים שחורים, אין ירח. אני יודע שמחר יום שישי. וכמו שאני יודע שקוראים לי חננאל, אני יודע שאחרי שישי מגיעה השבת. אני מחכה לה כל כך, ובכל זאת, מפחד. לא רוצה לחשוב איך יראה הבית שלנו. וכמה איבדנו ממנו. אני יודע שלא כדאי לי ליפול למחשבות האלו. הן מייאשות. אני מספיק מיואש ומפורק בשביל להבין שעוד יאוש רק יחמיר את מצבי, אבל המחשבה על כך שגם היום נעמוד כולנו מול אמא מעלה בעיני דמעות ואני בוכה. היא תראה ששוב אנחנו חסרים, שוב איבדנו חלק מעצמנו. ואז היא תבכה. ותלחש 'אליצפן'. אבא ילטף אותנו במבטו ויבטיח שהגאולה קרובה. שמשה אמר שהיא קרובה. אחר כך נקרע את בגדינו. נתאבל. שוב.
יהוידע מתיישב לידי. אני מנסה להתרומם, הוא לוחש לי שאנוח מעט. ראשי נופל בחזרה. יהוידע כועס. אני רואה שהוא כועס. ואני לא שואל אותו. אני יודע טוב מאוד למה. החמור המצרי ההוא ולא, אינני מתנצל כלל על הכינוי שהדבקתי לו, הוא לא נותן למשפחתי מנוח. וכבר אני רואה ניצוץ בעיניו של יהוידע, הוא רוצה לנקום, זה ברור.
"אתה יודע שלא תועיל נקמה" אני לוחש ליהוידע, קולי רועד ממאמץ. "הוא רודה בנו". יהוידע נוטף כאב. לאחר מכן מוסיף, פחד נוגס בקולו "עוד מעט ולא ישאר ממנו זכר". אני מסכים עם הפחד שלו ובדרך חזור הביתה אני מחזיק את ידו. חזק. מנסה לתת כח. אני חושב שהלילה אבא כבר לא יאמר לנו על הגאולה. על משה. אולי סוף סוף אבא יסכים איתנו ש'די'. שאין מה לעשות כבר. ואולי הגיע העת להרים ידיים.
---
בלילה אני שומע את אמא בוכה. וחושב כמה כואב הוא הרגע הזה בשבילה. עוד ילד שהקריבה על מזבח השעבוד. דמעות עולות בעיני ואני מנסה ללחוש תפילה. עלי. על משפחתי שהולכת ונמוגה, על הגלות הזו. אני מספר לאלוקים שאמא בוכה בלי סוף ואבא כבר לא יודע מה לאמר. אני מספר לו שכואב לי, שאני מתגעגע לאליצפן. לאלעזר. ליהויקים. אחים שאהבתי, אחים שהלכו. אני מספר לו כמה חברים איבדתי וכמה שהשפיות שקעה לה בינות רעמסס ופתאום, בין נחלי הדם.
אני נזכר פתאום בדברי משה. הוא אמר שיש תקווה. ואבא התעקש כל כך להאמין לו. כל החברים שלי מזלזלים בדברי הגאולה, הם אומרים שזה פטתי. אני לא אומר כלום, לא יכול לאמר. כי אבא, על מיטות בניו, על כל תלולית עפר, בקול רועד הזכיר לנו את דברי משה. בבכי הפציר בנו להאמין, והגאולה תבוא, ואלוקים יגאל אותנו מהשעבוד. בטוח. משה אמר.
ועכשיו, כשאבא עמד שוב מול בשורת המוות. וילד שעשועים שהלך. עמד וקרע דש חליפתו. עמד והוריד דמעה. גבו זקוף. עיניו אפורות. וכבר לא הייתי צריך לשמוע על הגאולה. ושהוא מחכה לה. ראיתי. הרגשתי.
אני לא יודע מה מחר יביא אתו, ואם משה התכוון שהגאולה תבוא בקרוב. אני לא יודע אם היא תבוא בעוד חודש או שבוע או בכלל שנה. ויותר.
ואולי היא תבוא כשאהיה בעצמי אבא ואקח את ילדי שיבואו לעוד יום של פרך, לעוד יום של עצמות משתברות. ואולי היא תבוא רק אז. זה לא משנה.
אני יודע. ולא כי אבא אמר. אני יודע ולא רק מרגיש. היא תבוא. הגאולה.
והתפילה הזאת לאלוקים, והתקווה הזאת, מחייה אותי. אני בטוח. ומחכה. בכל יום. שיבוא.
אני מאמין.
—
"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה… וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
לא רוצה שיכתבו
יום אחד
באיזו שהיא מגילה
שלא שמעתי אל הקול ההוא,
מקוצר רוח.
מעבודה קשה.
מאמינה.
---
דוקר לי בידיים, בפנים, בעיניים, בכל מקום. ערימות של קש מידי יום חותכות לי בשר, נוגסות בחיי הצעירים. והיום, היום הידיים שלי מלאות חתכים רבים מתמיד. אני מנסה בכל זאת להעמיס עוד כמות של קש על גבי, אולי אצליח להשלים את המכסה של אליצפן, הוא כבר לנצח לא יוכל לאסוף קש. השאיר אותי להתמודד עם לב מורתח ומכסה כפולה.
כואב לי. ושורף. ואין לי טיפת כח להמשיך. אבל אני לא בוכה. אני ממשיך בכל זאת, מחזיק את עצמי בכח. לא ליפול. רק לעבוד. ועוד לעבוד. ועוד.
בסוף המשמרת אני חוטף. חוטף בראש, בגב, ברגליים, חוטף בכל איבר. ואם לפני שעה נטפתי כאב, עכשיו אני נוטף דם. לא הצלחתי לסיים את המכסה היומית שגדלה כל כך. אני משתדל לא לחשוב על אלישמע, השוטר האחראי על הקבוצה שלנו, כמה מכות הוא מקבל בגללי. אני גם משתדל לא להביט בנוגס המצרי שלא מרפה ממני. פחד מוות עולה בי, אני מרגיש שהנה ועוד מכה אחת אני כבר מצטרף לאחי שהלכו. היינו שש, נשארנו שלוש. יהוידע אליסף ואני. שבוע שעבר אלעזר ויהויקים הלכו, היום אליצפן.
כשהנוגס מחזיר את רצועת העור לחגורתו ועוזב אותי שותת דם, אני רואה שמים שחורים, אין ירח. אני יודע שמחר יום שישי. וכמו שאני יודע שקוראים לי חננאל, אני יודע שאחרי שישי מגיעה השבת. אני מחכה לה כל כך, ובכל זאת, מפחד. לא רוצה לחשוב איך יראה הבית שלנו. וכמה איבדנו ממנו. אני יודע שלא כדאי לי ליפול למחשבות האלו. הן מייאשות. אני מספיק מיואש ומפורק בשביל להבין שעוד יאוש רק יחמיר את מצבי, אבל המחשבה על כך שגם היום נעמוד כולנו מול אמא מעלה בעיני דמעות ואני בוכה. היא תראה ששוב אנחנו חסרים, שוב איבדנו חלק מעצמנו. ואז היא תבכה. ותלחש 'אליצפן'. אבא ילטף אותנו במבטו ויבטיח שהגאולה קרובה. שמשה אמר שהיא קרובה. אחר כך נקרע את בגדינו. נתאבל. שוב.
יהוידע מתיישב לידי. אני מנסה להתרומם, הוא לוחש לי שאנוח מעט. ראשי נופל בחזרה. יהוידע כועס. אני רואה שהוא כועס. ואני לא שואל אותו. אני יודע טוב מאוד למה. החמור המצרי ההוא ולא, אינני מתנצל כלל על הכינוי שהדבקתי לו, הוא לא נותן למשפחתי מנוח. וכבר אני רואה ניצוץ בעיניו של יהוידע, הוא רוצה לנקום, זה ברור.
"אתה יודע שלא תועיל נקמה" אני לוחש ליהוידע, קולי רועד ממאמץ. "הוא רודה בנו". יהוידע נוטף כאב. לאחר מכן מוסיף, פחד נוגס בקולו "עוד מעט ולא ישאר ממנו זכר". אני מסכים עם הפחד שלו ובדרך חזור הביתה אני מחזיק את ידו. חזק. מנסה לתת כח. אני חושב שהלילה אבא כבר לא יאמר לנו על הגאולה. על משה. אולי סוף סוף אבא יסכים איתנו ש'די'. שאין מה לעשות כבר. ואולי הגיע העת להרים ידיים.
---
בלילה אני שומע את אמא בוכה. וחושב כמה כואב הוא הרגע הזה בשבילה. עוד ילד שהקריבה על מזבח השעבוד. דמעות עולות בעיני ואני מנסה ללחוש תפילה. עלי. על משפחתי שהולכת ונמוגה, על הגלות הזו. אני מספר לאלוקים שאמא בוכה בלי סוף ואבא כבר לא יודע מה לאמר. אני מספר לו שכואב לי, שאני מתגעגע לאליצפן. לאלעזר. ליהויקים. אחים שאהבתי, אחים שהלכו. אני מספר לו כמה חברים איבדתי וכמה שהשפיות שקעה לה בינות רעמסס ופתאום, בין נחלי הדם.
אני נזכר פתאום בדברי משה. הוא אמר שיש תקווה. ואבא התעקש כל כך להאמין לו. כל החברים שלי מזלזלים בדברי הגאולה, הם אומרים שזה פטתי. אני לא אומר כלום, לא יכול לאמר. כי אבא, על מיטות בניו, על כל תלולית עפר, בקול רועד הזכיר לנו את דברי משה. בבכי הפציר בנו להאמין, והגאולה תבוא, ואלוקים יגאל אותנו מהשעבוד. בטוח. משה אמר.
ועכשיו, כשאבא עמד שוב מול בשורת המוות. וילד שעשועים שהלך. עמד וקרע דש חליפתו. עמד והוריד דמעה. גבו זקוף. עיניו אפורות. וכבר לא הייתי צריך לשמוע על הגאולה. ושהוא מחכה לה. ראיתי. הרגשתי.
אני לא יודע מה מחר יביא אתו, ואם משה התכוון שהגאולה תבוא בקרוב. אני לא יודע אם היא תבוא בעוד חודש או שבוע או בכלל שנה. ויותר.
ואולי היא תבוא כשאהיה בעצמי אבא ואקח את ילדי שיבואו לעוד יום של פרך, לעוד יום של עצמות משתברות. ואולי היא תבוא רק אז. זה לא משנה.
אני יודע. ולא כי אבא אמר. אני יודע ולא רק מרגיש. היא תבוא. הגאולה.
והתפילה הזאת לאלוקים, והתקווה הזאת, מחייה אותי. אני בטוח. ומחכה. בכל יום. שיבוא.
אני מאמין.
—
"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה… וְלֹא שָׁמְעוּ, אֶל-מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה."
לא רוצה שיכתבו
יום אחד
באיזו שהיא מגילה
שלא שמעתי אל הקול ההוא,
מקוצר רוח.
מעבודה קשה.
מאמינה.
תמר.
נערך לאחרונה ב:
