הסיפור עלה כבר בעבר באתגר כאן, אבל החלטתי להעלות אותו שוב, לכבוד יום המודעות לאוטיזם שחל אתמול.
אני שומע את הרחשים עוד לפני שהם מגיעים. זה תמיד מתחיל אותו דבר – הרחוב הומה, האנשים מדברים, הצופרים צורחים. אבל אצלי זה חזק יותר, כמו אלפי פעמונים שמצלצלים בו זמנית בתוך הראש שלי.
אני יודע שאמא לוחצת את ידי עכשיו. אני מרגיש את האצבעות שלה, חמות ובטוחות, אבל המגע שלה כבד מדי. זה כמו חולצה מגרדת שאי אפשר להוריד. אני רוצה למשוך את היד, אבל אם אני אעשה את זה – היא שוב תדאג.
"חיימי, אנחנו כמעט שם", היא אומרת בקולה הרך.
אני בן תשע, ואני לא אוהב את המילה "חיימי". אבל אני לא אומר לה את זה, כי אני מנסה לחשוב.
יום ראשון, וזה אומר שאנחנו הולכים לבית הספר. אני יודע מה הולך לקרות – הכיתה תהיה רועשת מדי, הכיסאות יהיו נוקשים מדי, והמורה שוב תבקש ממני "להסתכל לה בעיניים" כשאני מדבר.
אני לא אוהב להסתכל בעיניים.
זה מרגיש כמו לגעת בחוט חשמל חשוף.
"חיימי, חמוד שלי, תנסה להיות קשוב היום, בסדר?" אמא אומרת.
אני שותק. זה לא שאני לא מקשיב, אני פשוט מקשיב אחרת.
הם לא מבינים. אף אחד לא מבין.
כשהם מדברים, אני רואה צבעים. לכל קול יש צבע משלו. אמא היא ירוקה רך, כמעט כמו העלים באביב. המורה היא אפור קשיח. הילדים בכיתה הם צהוב מתפרץ. לפעמים הם צועקים, וזה מרגיש כמו התפוצצות בתוך הראש שלי.
אני לא מבין למה הם לא רואים את הצבעים האלה.
...
בכיתה, יודה מתיישב לידי. הוא מחייך. אני אוהב את יודה, כי הוא לא מכריח אותי לדבר כשאני לא רוצה.
"הבאת את החוברת של הדינוזאורים?" הוא שואל.
אני מוציא אותה מהתיק. היא קצת מקומטת כי קראתי בה מלא פעמים, אבל זה לא משנה.
"יואו, תראה את הטי-רקס הזה! איזה שיניים!"
יודה מדפדף ואני מחייך.
אני לא תמיד מצליח לדבר עם האחרים, אבל כשאנחנו מדברים על דינוזאורים – זה פשוט עובד. אין כלליים מוזרים של שיחה, אין צורך להבין הבעות פנים. יש רק שמות, עובדות, עולמות-לא-אמתיים שאפשר לברוח אליהם.
...
אני יושב על הספסל בפינה. אני צריך שקט. יודה משחק כדורגל עם אחרים, ואני צופה מהצד.
"נו, אתה בא?" הוא שואל, מצביע אל המגרש.
אני מהסס. אני יודע איך המשחק עובד, אבל אני לא יודע איך להיות חלק ממנו.
"אתה יכול להיות השופט", הוא מציע פתאום.
אני חושב על זה רגע, ואז קם. אני לא יודע לרוץ אחרי הכדור כמו שהם רצים, אבל אני יודע חוקים. אני לא לבד.
...
כשאני חוזר הביתה, אני רץ אל החדר ומדליק את המנורה הכחולה שלי. האור הכחול עושה סדר בראש, מנקה את כל הקולות והצבעים שהתערבבו היום.
אמא מציצה פנימה. "איך היה היום?"
אני חושב רגע, ואז אומר: "פחות מדי כחול, אבל מספיק ירוק."
אמא מחייכת. היא לא מבינה הכל, אבל היא מבינה אותי. וזה מספיק.
הנושאים החמים
Reactions: מוייייישה1 //