הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"תעצור לי כאן".
מרחוק נראו הבתים הראשונים של העיר, אנשים לא צריכים לראות מאיזה רכב אני יורד.
הוצאתי את המזוודה מהבאגז' ומשכתי את ידית הנשיאה. לחצתי את ידו של הנהג בהתרגשות, "שכויח".
"שכויח", ענה לי ושנינו חייכנו.
הוא עשה פרסה, נפנף לי מהחלון ונעלם בעיקולי הכביש שממנו באנו.
הטיתי את המזוודה הכבדה ופסעתי העירה מסיע אותה על גלגליה המשומנים.
"שכויח", אמרתי לעצמי.
שכויח ואנטשולדיקט. שתי המילים האלו יספיקו כדי לעזור לי להגיע בשלום למחוז חפצי.
כשהגעתי אל התחנה המתינו בה כמה משפחות חרדיות שוקקות ילדים, וגם קבוצת אברכים צעירים שהתווכחו בלהט על משהו.
עצרתי את המזוודה והרמתי את ראשי אל לוח הזמנים האלקטרוני, מסלסל בידי את הפאה השמאלית, בעוד ידי הימנית לא עוזבת את המזוודה לרגע.
"לא עובד", אמר לי אחד האברכים, "אבל צריך להגיע עוד שלוש דקות בערך".
"שכויח". עניתי.
הוא הסתובב והמשיך לשוחח עם חבריו. יופי, עשיתי את זה ממש טבעי.
כשהאוטובוס הצפוף הגיע, עליתי עם המזוודה, והתקדמתי פנימה, "אנטשולדיקט... שכויח", "אנטשולדיקט... שכויח".
מצאתי מקום יציב במרכז האוטובוס לעמוד בו עם אחיזה בטוחה במזוודה. והבטתי החוצה דרך החלונות, בתחנה של אנדרטת קדושי זיגרוב אני צריך לרדת.
היום זה היום הגדול, חודשים ארוכים של תכנון קפדני ומאומץ יסתיימו בשעה חמש ורבע בדיוק. שזה בעוד - הצצתי בשעון - שלושים ושתים דקות מעכשיו.
מוזר, כבר עברנו חמש תחנות ושום אנדרטה לא נראית.
"אנטשולדיקט", אני פונה ליהודי גדל זקן שידו מחזיקה באותו עמוד ששלי.
הוא לא מגיב.
"אנטשולדיקט?" אני מרים קול ונוגע לרגע בכתפו.
הוא מזיז אלי מבט אדיש וכשהוא מבחין בעיניי השואלות, הוא ממהר להוציא את האוזניות.
"אנטשולדיקט", הוא אומר, "אמרת לי משהו?"
"אמרתי אנטשולדיקט", חייכתי, "עברנו כבר את אנדרטת קדושי זיגרוב?"
"לאן אתה צריך להגיע?", ענה לי בשאלה.
שאלה שלקח לי כמה שניות לענות עליה, שכן לא חכם יהיה לומר בפשטות - לתחנת רכבת מרכז, דרך אתר הבנייה השומם שמאחוריה.
"אני צריך להגיע, אמ... לאנדרטה, כלומר, חבר מחכה לי שם".
"הוא לא פונה ימינה, בגלל האולימפיאדה, הוא נוסע דרך שדרות בן חור, תרד כאן ותחזור לכיכר מרלין ושם... תשאל שם, זה עשר דקות הליכה".
"שכויח", אמרתי ולחצתי על כפתור הצלצול.
עלי למהר.
מראש לקחתי לי זמן נוסף כמרווח בטחון, והנה צדקתי. העיכוב הלא מתוכנן הזה היה יכול להסתיים בכישלון גמור, אולי אפילו באסון. הן אי אפשר לשנות את המנגנון, חמש ורבע זה חמש ורבע.
הגעתי לכיכר מרלין השוממת, ולא ידעתי לאן לפנות. עצרתי באצבעי רכב שעבר שם, "אנטשולדיקט. אנדרטה לקדושי זיגרוב?" קראתי אל חלון הרכב הנפתח לאיטו.
הנהג היה חביב מאד ונחוש לעזור. במשפטים מהירים מלווים בתנועות ידיים נמרצות הוא הסביר לי בדיוק מה עלי לעשות.
"שכויח", אמרתי לו בקידת תודה, מנסה להסתיר את העובדה שלא הבנתי כלום. הכל היה באידיש. ולא עוד אלא שבמהירות שהוא ירה את המילים מסתבר שגם דוברי אידיש שוטפת היו מסתבכים.
הנהג היה חד אבחנה, וכנראה שם לב שלא תפסתי את ההוראות. ברוב אדיבות הוא הזמין אותי בתנועת יד להכנס לרכב.
רק זה חסר לי.
פסעתי צעד לאחור, "שכויח, שכויח" קראתי, משתמש במחצית מאוצר המילים האידישאי שלי, ומניע בחוזקה את ראשי לשלילה.
כשראה שאני נחרץ בסירובי, נסע משם כשהוא ממשיך לירות צרורות מילוליים מהחלון.
חיכיתי שייעלם מהעין לפני שעצרתי רכב נוסף.
"סליחה, איך אני מגיע לאנדרטת קדושי זיגרוב?".
"מכאן ישר עד הרמזורים ושמאלה".
"שכויח".
"מה אמרת?" הוציא הנהג ראש עצבני מהחלון.
"שכויח שכויח, תודה רבה".
"תפסיקו כבר עם האידיש הפאנאטית שלכם, אם הייתם הולכים לצבא הייתם יודעים עברית, דוסים".
הוא נסע בחריקת צמיגים, מביע את זעמו בלחיצה על הגז.
חבל שלא הקלטתי את זה, הייתי משמיע למפקד, אוי איך שהוא היה צוחק.
אבל אין זמן להשתעשע, נשארו לי עשרים ושש דקות. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים עם המזוודה הכבדה שגלגליה נרעדים מאבני המדרכה.
ברמזורים פניתי שמאלה ואחרי כמה רגעים ראיתי מרחוק את האנדרטה, השעה הייתה שלוש דקות לחמש, התחלתי לרוץ.
זה כבר היה מקום הומה יותר, שאילץ אותי לתמרן בין העוברים ושבים. קראתי "אנטשולדיקט" או "סליחה" בהתאמה לסוגי המכשולים, משתדל שלא למשוך תשומת לב מיותרת, להתנהג בטבעיות.
מהאנדרטה ואילך כבר ידעתי את הדרך היטב, שיננתי זאת הרבה פעמים.
רחוב אלפסי עד המכבסה, ואז להכנס בין הבניינים ולעלות שתים עשרה מדרגות לסמטת מרידור. המזוודה תיזזה על פני המדרגות, המפקד אמר לי שזה בסדר גמור אין מה לחשוש מהקפיצות שלה, מה שיש לדאוג זה רק דבר אחד, להגיע בזמן ליעד.
לא מהשער הראשי ועמדות הבידוק, כמובן. אלא מאחור, מאיזור השיפוצים של האגף החדש, איפה שאחד החברים אמור לדאוג שאחת מחוליות השרשרת שסביב הידיות הכבדות - תהיה חתוכה.
צעדתי בסמטת מרידור עד לשלט הגדול "אין כניסה, סכנה כאן בונים". הצצתי בשעון, חמש וארבע דקות.
דחפתי את גדר הפח החורקת, דחפתי את המזוודה, נכנסתי אחריה, וסגרתי בחזרה.
מגרש חצץ ענק ושומם השתרע לפניי ברוחב קילומטר בערך, צידו האחד גובל בשורת מכולות מתכת חלודות, ובצידו השני לכל ארכו ניצבו דחפורים טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים.
חציתי את המגרש בריצה מטורפת וטיפסתי על ערימת חול גדולה שהתנשאה בקצהו, גורר אחריי במאמץ כביר את המזוודה שגלגליה מתחפרים ומעלים עננים לבנים.
מעבר לגבעת החול הופיע בנין תחנת הרכבת. הו סוף סוף.
והנה השער.
מיהרתי אליו מתנשף, בדקתי את השרשרת, מצוין, מצאתי את החוליה השבורה.
התחנה תהיה עמוסה אנשים עכשיו, מכל הארץ מגיעים למשחק הגמר, ובשעה חמש ורבע אפס אפס...
"הלו".
נשמע קול מאחורי.
טנדר מלא בפועלים ערבים עמד בסמוך במנוע פועל, ושני גברים מכוסים זיעה ובוץ התקרבו אליי, שריריהם נעים מתחת לחולצות הטריקו המאובקות.
"יהודי מלוכלך" סינן אחד מהם.
חייכתי אליו ואמרתי "אנ... "
בום!
אגרוף קשה ומהיר השתיק אותי.
פי התמלא בדם ושברי שיניים.
מעוצמת המכה הוטחתי אל השער והתקפלתי בכאב.
הפועל השני אחז בחולצתי בשתי ידיו ומשך אותי אליו, הוא הביט אל תוך עיניי ממרחק עשרה סנטימטר וצעק "שחררו את פלסטין יא חזירים", ואז השליך אותי ארצה בכח.
רציתי לצעוק משהו, אבל מהלסת המרוסקת יצאה רק יבבה חסרת פשר.
ואז התחילו הבעיטות,
שניהם יחד.
"למען ילדי עזה".
"נקמת האדמה"
מחלונות הטנדר גם נשמעו קריאות עידוד, עד שהנהג צעק "יאללה מספיק".
שני הפועלים ירקו עלי, הוציאו מכיסי את הארנק, לקחו את המזוודה, ועלו לטנדר.
בקושי רב התרוממתי על מרפקיי, ניגבתי את פניי בשרוולי ונשאתי את מבטי אל הכיוון שאליו דהר הטנדר, ענן אבק לבן שהתרומם ממרכז מגרש החצץ הצביע על מיקומו. הצצתי בשעון.
חמש וארבע עשרה דקות, וחמישים ושש שניות.
"חראם עליכום", נפלטה מפי קריאת יאוש בשפת אימי.
ואז נשמע פיצוץ אדיר.
מרחוק נראו הבתים הראשונים של העיר, אנשים לא צריכים לראות מאיזה רכב אני יורד.
הוצאתי את המזוודה מהבאגז' ומשכתי את ידית הנשיאה. לחצתי את ידו של הנהג בהתרגשות, "שכויח".
"שכויח", ענה לי ושנינו חייכנו.
הוא עשה פרסה, נפנף לי מהחלון ונעלם בעיקולי הכביש שממנו באנו.
הטיתי את המזוודה הכבדה ופסעתי העירה מסיע אותה על גלגליה המשומנים.
"שכויח", אמרתי לעצמי.
שכויח ואנטשולדיקט. שתי המילים האלו יספיקו כדי לעזור לי להגיע בשלום למחוז חפצי.
כשהגעתי אל התחנה המתינו בה כמה משפחות חרדיות שוקקות ילדים, וגם קבוצת אברכים צעירים שהתווכחו בלהט על משהו.
עצרתי את המזוודה והרמתי את ראשי אל לוח הזמנים האלקטרוני, מסלסל בידי את הפאה השמאלית, בעוד ידי הימנית לא עוזבת את המזוודה לרגע.
"לא עובד", אמר לי אחד האברכים, "אבל צריך להגיע עוד שלוש דקות בערך".
"שכויח". עניתי.
הוא הסתובב והמשיך לשוחח עם חבריו. יופי, עשיתי את זה ממש טבעי.
כשהאוטובוס הצפוף הגיע, עליתי עם המזוודה, והתקדמתי פנימה, "אנטשולדיקט... שכויח", "אנטשולדיקט... שכויח".
מצאתי מקום יציב במרכז האוטובוס לעמוד בו עם אחיזה בטוחה במזוודה. והבטתי החוצה דרך החלונות, בתחנה של אנדרטת קדושי זיגרוב אני צריך לרדת.
היום זה היום הגדול, חודשים ארוכים של תכנון קפדני ומאומץ יסתיימו בשעה חמש ורבע בדיוק. שזה בעוד - הצצתי בשעון - שלושים ושתים דקות מעכשיו.
מוזר, כבר עברנו חמש תחנות ושום אנדרטה לא נראית.
"אנטשולדיקט", אני פונה ליהודי גדל זקן שידו מחזיקה באותו עמוד ששלי.
הוא לא מגיב.
"אנטשולדיקט?" אני מרים קול ונוגע לרגע בכתפו.
הוא מזיז אלי מבט אדיש וכשהוא מבחין בעיניי השואלות, הוא ממהר להוציא את האוזניות.
"אנטשולדיקט", הוא אומר, "אמרת לי משהו?"
"אמרתי אנטשולדיקט", חייכתי, "עברנו כבר את אנדרטת קדושי זיגרוב?"
"לאן אתה צריך להגיע?", ענה לי בשאלה.
שאלה שלקח לי כמה שניות לענות עליה, שכן לא חכם יהיה לומר בפשטות - לתחנת רכבת מרכז, דרך אתר הבנייה השומם שמאחוריה.
"אני צריך להגיע, אמ... לאנדרטה, כלומר, חבר מחכה לי שם".
"הוא לא פונה ימינה, בגלל האולימפיאדה, הוא נוסע דרך שדרות בן חור, תרד כאן ותחזור לכיכר מרלין ושם... תשאל שם, זה עשר דקות הליכה".
"שכויח", אמרתי ולחצתי על כפתור הצלצול.
עלי למהר.
מראש לקחתי לי זמן נוסף כמרווח בטחון, והנה צדקתי. העיכוב הלא מתוכנן הזה היה יכול להסתיים בכישלון גמור, אולי אפילו באסון. הן אי אפשר לשנות את המנגנון, חמש ורבע זה חמש ורבע.
הגעתי לכיכר מרלין השוממת, ולא ידעתי לאן לפנות. עצרתי באצבעי רכב שעבר שם, "אנטשולדיקט. אנדרטה לקדושי זיגרוב?" קראתי אל חלון הרכב הנפתח לאיטו.
הנהג היה חביב מאד ונחוש לעזור. במשפטים מהירים מלווים בתנועות ידיים נמרצות הוא הסביר לי בדיוק מה עלי לעשות.
"שכויח", אמרתי לו בקידת תודה, מנסה להסתיר את העובדה שלא הבנתי כלום. הכל היה באידיש. ולא עוד אלא שבמהירות שהוא ירה את המילים מסתבר שגם דוברי אידיש שוטפת היו מסתבכים.
הנהג היה חד אבחנה, וכנראה שם לב שלא תפסתי את ההוראות. ברוב אדיבות הוא הזמין אותי בתנועת יד להכנס לרכב.
רק זה חסר לי.
פסעתי צעד לאחור, "שכויח, שכויח" קראתי, משתמש במחצית מאוצר המילים האידישאי שלי, ומניע בחוזקה את ראשי לשלילה.
כשראה שאני נחרץ בסירובי, נסע משם כשהוא ממשיך לירות צרורות מילוליים מהחלון.
חיכיתי שייעלם מהעין לפני שעצרתי רכב נוסף.
"סליחה, איך אני מגיע לאנדרטת קדושי זיגרוב?".
"מכאן ישר עד הרמזורים ושמאלה".
"שכויח".
"מה אמרת?" הוציא הנהג ראש עצבני מהחלון.
"שכויח שכויח, תודה רבה".
"תפסיקו כבר עם האידיש הפאנאטית שלכם, אם הייתם הולכים לצבא הייתם יודעים עברית, דוסים".
הוא נסע בחריקת צמיגים, מביע את זעמו בלחיצה על הגז.
חבל שלא הקלטתי את זה, הייתי משמיע למפקד, אוי איך שהוא היה צוחק.
אבל אין זמן להשתעשע, נשארו לי עשרים ושש דקות. פסעתי בצעדים גדולים ומהירים עם המזוודה הכבדה שגלגליה נרעדים מאבני המדרכה.
ברמזורים פניתי שמאלה ואחרי כמה רגעים ראיתי מרחוק את האנדרטה, השעה הייתה שלוש דקות לחמש, התחלתי לרוץ.
זה כבר היה מקום הומה יותר, שאילץ אותי לתמרן בין העוברים ושבים. קראתי "אנטשולדיקט" או "סליחה" בהתאמה לסוגי המכשולים, משתדל שלא למשוך תשומת לב מיותרת, להתנהג בטבעיות.
מהאנדרטה ואילך כבר ידעתי את הדרך היטב, שיננתי זאת הרבה פעמים.
רחוב אלפסי עד המכבסה, ואז להכנס בין הבניינים ולעלות שתים עשרה מדרגות לסמטת מרידור. המזוודה תיזזה על פני המדרגות, המפקד אמר לי שזה בסדר גמור אין מה לחשוש מהקפיצות שלה, מה שיש לדאוג זה רק דבר אחד, להגיע בזמן ליעד.
לא מהשער הראשי ועמדות הבידוק, כמובן. אלא מאחור, מאיזור השיפוצים של האגף החדש, איפה שאחד החברים אמור לדאוג שאחת מחוליות השרשרת שסביב הידיות הכבדות - תהיה חתוכה.
צעדתי בסמטת מרידור עד לשלט הגדול "אין כניסה, סכנה כאן בונים". הצצתי בשעון, חמש וארבע דקות.
דחפתי את גדר הפח החורקת, דחפתי את המזוודה, נכנסתי אחריה, וסגרתי בחזרה.
מגרש חצץ ענק ושומם השתרע לפניי ברוחב קילומטר בערך, צידו האחד גובל בשורת מכולות מתכת חלודות, ובצידו השני לכל ארכו ניצבו דחפורים טרקטורים וכלי עבודה כבדים אחרים.
חציתי את המגרש בריצה מטורפת וטיפסתי על ערימת חול גדולה שהתנשאה בקצהו, גורר אחריי במאמץ כביר את המזוודה שגלגליה מתחפרים ומעלים עננים לבנים.
מעבר לגבעת החול הופיע בנין תחנת הרכבת. הו סוף סוף.
והנה השער.
מיהרתי אליו מתנשף, בדקתי את השרשרת, מצוין, מצאתי את החוליה השבורה.
התחנה תהיה עמוסה אנשים עכשיו, מכל הארץ מגיעים למשחק הגמר, ובשעה חמש ורבע אפס אפס...
"הלו".
נשמע קול מאחורי.
טנדר מלא בפועלים ערבים עמד בסמוך במנוע פועל, ושני גברים מכוסים זיעה ובוץ התקרבו אליי, שריריהם נעים מתחת לחולצות הטריקו המאובקות.
"יהודי מלוכלך" סינן אחד מהם.
חייכתי אליו ואמרתי "אנ... "
בום!
אגרוף קשה ומהיר השתיק אותי.
פי התמלא בדם ושברי שיניים.
מעוצמת המכה הוטחתי אל השער והתקפלתי בכאב.
הפועל השני אחז בחולצתי בשתי ידיו ומשך אותי אליו, הוא הביט אל תוך עיניי ממרחק עשרה סנטימטר וצעק "שחררו את פלסטין יא חזירים", ואז השליך אותי ארצה בכח.
רציתי לצעוק משהו, אבל מהלסת המרוסקת יצאה רק יבבה חסרת פשר.
ואז התחילו הבעיטות,
שניהם יחד.
"למען ילדי עזה".
"נקמת האדמה"
מחלונות הטנדר גם נשמעו קריאות עידוד, עד שהנהג צעק "יאללה מספיק".
שני הפועלים ירקו עלי, הוציאו מכיסי את הארנק, לקחו את המזוודה, ועלו לטנדר.
בקושי רב התרוממתי על מרפקיי, ניגבתי את פניי בשרוולי ונשאתי את מבטי אל הכיוון שאליו דהר הטנדר, ענן אבק לבן שהתרומם ממרכז מגרש החצץ הצביע על מיקומו. הצצתי בשעון.
חמש וארבע עשרה דקות, וחמישים ושש שניות.
"חראם עליכום", נפלטה מפי קריאת יאוש בשפת אימי.
ואז נשמע פיצוץ אדיר.
)
הן מצד השינה בשעות הצהרים של ערב החג (מלאכה קשה בפני עצמה)
