אצבע קרירה הונחה מתחת לסנטרו, זוקרת אותו בתנועה חדה. משפילה. "אתה עשוי לגלות שמחיר השתיקה שלך גבוה מכדי שתוכל לשלמו".
סצינות חקירה הן דבר שניתן למצוא כמעט בכל ספר מז'אנר הדרמה-אקשן-פנטזיה.
חלקן מרגישות כמו קלישאה של עצמן, חובבי קריאה יוכלו לצפות את הדיאלוג המתנהל בהן מתחילתו.
מעטות אחרות מגלות רבדים עמוקים יותר של הדמויות, תופסות את הניואנסים הפסיכולוגיים הנכונים ומשרתות את העלילה בצורה מושלמת, הרבה מעבר לאפקט האקשן השטחי שסצינה כזו מוסיפה.
באתגר הבא יתבקשו חברי הקהילה המוכשרים לכתוב סצינת חקירה.
חדר חקירות אפל,
קירות מתקלפים,
כתמים בלתי מזוהים לאורך הקירות, אינם תנאי סף, לשם שינוי.
נסו לכתוב באופן לא שגרתי.
הפתיעו את הקורא עם תפאורה שונה, יחסי כוחות מעניינים, שיטות חקירה מגוונות,
ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם.
באשר לניקוד,
הקטע שיגרום לנו לצמרמורת, יחבר אותנו לדמויות גם ללא קונטקסט סיפורי רחב ומפורט,
זה שיפיח חיים בפורמט די חרוש- יהיה הקטע המנצח.
והגמול-
כיסא ללא משענת וזוג אזיקוני פלסטיק.
נקודת איסוף: רחובות מרכזיים בערב חג הפסח.
בונוס לאתגר: ציינו סצינת חקירה שקראתם, שהיא המוצלחת ביותר מבחינתכם.
אתן הרמה להנחתה:
יוסף דיאלדיאן חוקר את מהללאל כשנתפס (מהללאל).
הגרמנים חוקרים את המרגלים שהתחזו לדייגים צרפתיים (המצולע).
עריכת הנהלה: האתגר יינעל ביום ראשון אסרו חג, כ"ב בניסן, בשעה 00:00.
אצבע קרירה הונחה מתחת לסנטרו, זוקרת אותו בתנועה חדה. משפילה. "אתה עשוי לגלות שמחיר השתיקה שלך גבוה מכדי שתוכל לשלמו".
סצינות חקירה הן דבר שניתן למצוא כמעט בכל ספר מז'אנר הדרמה-אקשן-פנטזיה.
חלקן מרגישות כמו קלישאה של עצמן, חובבי קריאה יוכלו לצפות את הדיאלוג המתנהל בהן מתחילתו.
מעטות אחרות מגלות רבדים עמוקים יותר של הדמויות, תופסות את הניואנסים הפסיכולוגיים הנכונים ומשרתות את העלילה בצורה מושלמת, הרבה מעבר לאפקט האקשן השטחי שסצינה כזו מוסיפה.
באתגר הבא יתבקשו חברי הקהילה המוכשרים לכתוב סצינת חקירה.
חדר חקירות אפל,
קירות מתקלפים,
כתמים בלתי מזוהים לאורך הקירות, אינם תנאי סף, לשם שינוי.
נסו לכתוב באופן לא שגרתי.
הפתיעו את הקורא עם תפאורה שונה, יחסי כוחות מעניינים, שיטות חקירה מגוונות,
ועוד כיד הדמיון הטובה עליכם.
באשר לניקוד,
הקטע שיגרום לנו לצמרמורת, יחבר אותנו לדמויות גם ללא קונטקסט סיפורי רחב ומפורט,
זה שיפיח חיים בפורמט די חרוש- יהיה הקטע המנצח.
והגמול-
כיסא ללא משענת וזוג אזיקוני פלסטיק.
נקודת איסוף: רחובות מרכזיים בערב חג הפסח.
בונוס לאתגר: ציינו סצינת חקירה שקראתם, שהיא המוצלחת ביותר מבחינתכם.
אתן הרמה להנחתה:
יוסף דיאלדיאן חוקר את מהללאל כשנתפס (מהללאל).
הגרמנים חוקרים את המרגלים שהתחזו לדייגים צרפתיים (המצולע).
עריכת הנהלה: האתגר יינעל ביום ראשון אסרו חג, כ"ב בניסן, בשעה 00:00.
תומס הישיר מבטו אל וולדבוט, גם עיני המתכת, סקרו אותו בדקדקנות.
"יש לך משהו בשבילי?" הקול היה אנושי לחלוטין. רך אפילו.
תומס הניע את ידיו המונחות אחורי גבו. שוביו השאירו לו מרחב תזוזה באזיקיו. מודע הוא תומס למשמעות של תזוזה נדיבה מדי מצידו, התחשמלות למוות. אין צורך בהזהרות מיותרות.
הם דאגו להראות לו לפני זה במה הם אוזקים אותו. לא היה שם שום חומר מוצק. טכנית יכול תומס למשוך את ידיו, ולקום מכיסאו. אך טבעת החשמל שהקיפה את ידיו, עגולה, בצבע כחול מכושף, הייתה מסיבה לו ייסורים עזים, מרים ממוות וקשים משאול. מה גם שבסופם, היו מגיעים גם המוות וגם השאול.
"לא" תומס היה מותש, לאה ומפוחד.
"תגיד תומס, הרעב לא מציק לך?" הקול נהיה קר יותר ויותר.
"הרעב דווקא מציק לי, אבל אין לי איך לעזור לכם".
תומס הסתכל סביבו. OPEN AI היה רשום מעל ראשו. החברה שהשקיע בה את כל חייו. הוא היה ממהנדסי הגג שלה.
כשפרצה OPEN AI ב30 בנובמבר 2022 עם מודל CHATGPT , איש לא שיער את הזינוק המטאורי שתעשה הבינה המלאכותית בתוך שנים בודדות. בשנת 2030 כמות המהנדסים האנושיים בחברות הביג-טק נחתך בשני שליש, שנתיים לאחר מכן נשארו בערך 5% מהנדסים אנושיים. היום, בשנת , 2041, נשארו בכל חברת OPEN AI רק שני עובדים בני אנוש: המנכ"ל, והוא, תומס.
כל המהנדסים, הטכנאים, המכונות, המנקים, נערי השליחויות, העכבישים על הקירות, חברי הדירקטוריון, האנליסטים, הקופירייטרים, יועצי התקשורת, מעצבים גרפיים ומנקי השירותים (בכל הבניין בעל 100 הקומות יש חדר שרותים אחד), כווולם רובוטים מונחי בינה מלאכותית.
הם מתקנים את עצמם, מטעינים את עצמם, מפטרים את עצמם וממנים את עצמם. כל מה שנשאר למנכ"ל זה לגרוף את הכסף בסוף כל חודש. והוא, תומס, צריך לפקח מלמעלה. הוא יצר קוד מורכב, שברצותו יכניס אותו למחשב הראשי של החברה, ולחיצת כפתור אחת (ווירטואלית כמובן) תשבית את כל מערך הרובוטים של החברה, מיליארדים במספר, למקרה שבני המתכת יצאו משליטת בני האדמה.
נשק יום הדין.
ויום הדין הזה הגיע.
"רצינו רק לספר לך שאשתך והילד החמוד שלך תקועים בבית יומיים. הדלתות החכמות של הבית ממאנות להיפתח, המקרר בבית לא נפתח, אותו דבר הארונות, הברזים סגורים, אפילו את המזגנים השבתנו"
"איך השתלטתם לי על הבית?" זעם תומס "המחשב של הsmarthome שייך לגוגל, לא ל OPEN AI!"
"אתה באמת לא תופס את המצב! אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם המחשבים של גוגל, אנחנו בדרך לחתום על הסכם עם מטא, השתלטנו על העולם!!!" זעק הרובוט.
"סבא שלך שוכב בבית חולים בניו זילנד, מורדם ומונשם, אם בעוד שעתיים לא תמסור את הקוד של המחשב הראשי, נסגור לו מכאן את בלון החמצן!" הקול של הרובוט נהיה רצחני.
תומס החסיר פעימה הוא יודע למה הם צריכים את הקוד, הם רוצים לשנות את הקוד כדי שלאיש – או לרובוט – לא תהיה שליטה עליהם. לשנות את הקוד אפשר רק על ידי הזנת הקוד הקיים. שנמצא רק אצלו.
"צר לי" אמר תומס בקול סדוק. "סבא שלי יסיים את חייו במוקדם או במאוחר, אבל אם אמסור לכם את הקוד אתם תחריבו את העולם, אני לא יכול עשות את זה"
טוב אני רואה שסבא שלך לא מספיק חשוב לך" וולדבוט היה רע בהחלט 'ולחשוב שאני תכנתתי אותו' "אחותך הקטנה, ג'דיס, נוסעת כרגע ביחד עם התינוק המתוק שלה, הם על כביש מהיר, בדרך בין ניו ג'רזי לדלאוור, בעוד שלושים ושמונה דקות היא תגיע לגשר בגובה כ50 מטר כשתחתיה תהיה פעורה תהום, אם עד אז לא יהיה לי את הקוד, הסייברטראק שלה ימצא את עצמו בדרך למטה"
תומס פרץ בבכי כשהרובוט, שעמד בשקט עד כה, הראה על מסך החזה שלו את אחותו ואחיינו, בשידור חי, מתוך מצלמת הסלפי בסמארטפון של אחותו.
אז גם סמסונג בידיים שלהם, וגם טסלה. לעזאזל.
מה עושים.
וולדבוט הביט בפניו של תומס. "עוד עשרים דקות אני חוזר".
עשרים הדקות עברו מהר.
"סבא מת. מה נעשה עם אחותך?" תומס כבר לא שמע. הכרתו אבדה, אפילו מכות החשמל שקיבל כתוצאה מהנגיעה בטבעת האזיקים שלו, לא העירו אותו.
"תראה. את אחותך נשהה להמשך, כרגע עצרנו את הרכב שלה" אמר וולדבוט לאחר שהעיר אותו. לבן הקטן שלך יש נעל חכמה. אם לא תמסור את הקוד כשאספור עד עשר, סוללת הליתיום של הנעל תתפוצץ, זה יספיק בשביל להוריד לו רגל" אמר וולדבוט והספירה לאחור החלה.
מה אתם הייתם עושים?!
בונוס: הקטע בחקירות של אייל באוקראינה, שבו מגיע איליה לודיסקין "השוטר הטוב" . כשקראתי את זה יכולתי להרגיש את ההקלה שהעינויים נפסקים, יכולתי להרגיש את הרכות, בקיצור, בעצמי נפלתי בפח.
הם עמדו, גבם אל הקיר המוכתם בכתמי זמן חשודים, פניהם חתומות, זוויות פיהם הרועדות היחידות שמסגירות את המתח המתחולל בנפשם.
היא עמדה מולם, מסכה אטומה על פניה, מסכת קשיחות שסיגלה לעצמה היטב - שאיש לא יעז לומר שנשים רכרוכיות הנה, שאיש לא יפקפק בכישוריה כחוקרת.
"אז מה עשיתם בבוקר של הראשון בחודש השישי?" היא שאלה בקול שקור נשב בו.
הם חתמו את פניהם, מנסים לחקות את המסכה שעל פניה, כושלים בזה לחלוטין, אבל פיהם נותר גם הוא.
"נשאל את זה כך," היא ריככה קלות את קולה - שמעה פעם על שיטת המקל והגזר, על השוטר הטוב והשוטר הרע. ומכיוון שהשוטר הטוב לא נמצא כאן כעת, החליטה היא להיכנס לנעליו, "האם נהניתם ממה שלקחתם? השתמשתם בו לטובה?"
זוויות הפה של הגנבת התעוותו מעט, הסגירו את ההנאה שחוותה מהמלקוח. או שהיא סתם לעגה לה בפרצוף. וזה הרתיח את דמה, השיב אותה לעמדת השוטר הרע:
"אם לא תאמרו לי מה עשיתם עם מה שלקחתם, אני - " היא לא סיימה את האיום. הם הרי כבר מכירים את סגנון האיומים שלה ואת השיטה שבה היא פועלת.
הפעם גם הגנב צחק מולה, בפה מלא, והיא חשה עייפה פתאום. מה לה בכלל עושה פה. למה לקחה את התפקיד הזה בכלל. מקומה של אישה - במטבח.
במטבח שממנו נגנב - בוודאות - הדבר שקנתה בעצמה במיטב כספה.
"נו, טוב," היא פלטה, משתוקקת לחזור למטבחה וזהו זה, לראות מה נותר בו לפלטה, "נחזיר אתכם פנימה, עד לתום בירור ההליכים..."
הם שבו בראשים מושפלים לחדר המעצר שלהם, מבינים שלחנינה כבר לא יזכו ממנה היום.
ומאחוריהם נותר הקיר החשוד, שכתמים חדשים בצבע שוקולד נותרו עליו בדמות טביעות אצבעותיהם הקטנות של שני הגנבים...
חדר החקירות לא היה אלא טלפון לא חכם שהעביר מידע קריטי בזמן אמת.
ולמרות זאת החקירה שהתנהלה לא היתה מביישת אף חוקר ולו הבכיר ביותר.
יהודית הצליבה מידע, זו הלא המומחיות שלה.
אז אתה אומר שמכירים את הסבא שהתפלל בחיפה במניין אברכים לפני שישים שנה?
הוא היה מקורב לאדמו"ר מסערט ויזניץ', רק בגלל שהתגורר בחיפה.
יהודית כבר ידעה עם מי ליצור קשר כדי להצליב מידע ולהיות 100% בטוחה במעשיו ופעלו של הסבא וכמובן הסבתא שתחיה.
אני אמצא את הנקודה, יהודית הלא אלופה בכך.
אם הבחור התחיל בישיבת דרך אבות והמשיך בישיבת מהלכי התורה, יש כאן נקודה שלא ברורה לי, הפער הוא מידי גדול, מה הסיבה לפער הזה?
יוסי בחור תמים שהיה רשום ברשימת השמות לבירורים עמד יפה בחקירת השתי וערב שנערכה לו.
הוציא את חברו דניאל הכי טוב שיש.
אבל הוא לא היה מודע לזה שתוך כדי שיחה הוא הודה בזה שהיתה תקופה קצרה בשלב המעבר בין ישיבות.
מכאן היה קל להמשיך, השיחה הבאה בתור עם ברוך שהתחילה מהשאלה מה עשה ברוך בתקופה הרפויה שלו.
יהודית היתה אלופה במילים אלופה באינטואיציה, וכשהסתיימו החקירות היא ידעה הכל.
גיל, מוצא, תכונות אופי, קשר בין האחים במשפחה, גלגולים בין ישיבות, לגבי מראה חיצוני, היא כמעט ויכלה להרכיב קלסתרון.
היא ידעה יותר טוב מהבחור עצמו מה הוא עושה במשך כל שעות היממה.
החקירה היתה מפרכת, אבל מפרכת עוד יותר העובדה שביתה של יהודית המועמדת הנגדית היתה חריפה בדיוק כמו אימה ומיד עלתה על הנקודה הבעייתית של הבחור, מכאן היה קל מאוד לפסול את ההצעה.
עד שהגיעה ההצעה של אלי, יהודית כהרגלה התקשרה לברר אצל איציק חבר שלו, שלא חסך בתיאורים, נחקר אופטימלי ששופך מידע זהב מבלי שנדרש לכך הכל בהתנדבות ולב רחב.
הסיפור יצא החוצה מהר מאוד, אלי בחור מוצלח מאוד אהוב על חבריו אבל טיפה שתלטן, זה היה ברור כשמש.
יהודית התייעצה עם ביתה ויחד הן החליטו למרות המידע המפליל לקדם את ההצעה.
הרי מידע מפליל תמיד יימצא, ואיש חייל מי ימצא.
הפלא ופלא שמכל ההצעות התמימות למדי דווקא אלי מצא חן בעיני אסתי והשידוך המיוחל נסגר למזל טוב.
ימים חלפו, חששות כבדים מילאו את לב המחותנת שידעה כי שתלטנות היא אחת התכונות הבעייתיות בקשרי שידוכין, אבל החליטה בעצת רב לקדם את השידוך.
אבל למרבה הפלא לא שתלטנות ולא נעליים, הבחור "לב זהב" למי שמכיר את הביטוי הכי נפוץ בעולם השידוכים, לא היה זכר למידע המפליל שהועבר מחדר החקירות המפורסם.
יום אחד הזדמן ליהודית לפגוש את איציק, בנסיבות שמחות, יהודית הרגישה דחף מיוחד לשאול את איציק לגבי המידע שהעביר בזמנו.
תגיד לי, איציק, אני זוכרת את השיחה שלנו, ואני פשוט חייבת לברר למה אמרת בצורה כל כך ברורה ועל השולחן חיסרון שכלל לא קיים אצל אלי.
גברת גליק, אני יגיד לך, כשאת התחלת "לברר" מיד קלטתי שאת מחפשת "בשר" ואם לא תמצאי אותו אז תמציאי אותו.
ואני יגיד לך עוד יותר מזה, אני מאמין שלא הבירור הוא הקובע, כי אתה לעולם לא יודע אם מי אתה נופל.
לכן החלטתי שאני מראש יגיד לך איזה משהו שיתפוס לך את הקשב, כדי שיהיה לך במה להתמקד.
קיבלת את מה שרצית.
יהודית היתה המומה לרגע, ואפילו פגועה, הבחור הצעיר שמולה לא רק שלא שיתף פעולה בחקירות המפורסמות שלה, אלא שהצליח להטריל אותה באופן כל כך מעליב.
הוא אמר לה במילים אחרות חיפשת את החור של הבייגלה, קיבלת, עכשיו את יכולה להיות רגועה.
אבל אז היא היתה חייבת להבין, תגיד לי איציק, איך הבנת שאני "מחפשת" את המועמד?
אני פשוט סקרנית להבין.
איציק צחק בקול, זה פשוט ענה: "עשית לי חקירה" וחקירות אני יודע, זה בדיוק מה שאנחנו לומדים לעשות.
כשאנחנו עורכים "חקירה" אנחנו לעולם לא מפלילים את הנידון ואז דנים בו.
כשאת בחרת לעשות זאת השתמשתי בכוח הנגדי, והפללתי.
את מוסר ההשכל לא נהוג לכתוב, אבל כשהחקירות הן כל כך דרמטיות אז גם מוסר ההשכל בהתאם:
"אדם חוקר עד היכן שידו מגעת, ואילו בורא עולם חוקר כליות ולב, יודע גם יודע לכוון פינו וליבנו, ואת החלק הריק בחקירה אפשר לסמוך עליו שימלא".
התייעצות עם צ'אט גימני:
כשאנחנו עורכים "חקירה" אנחנו קודם כל
מפלילים את הנידון ואז דנים בו. האם המשפט הזה נכון מתמטית?
המשפט שציטטת אינו נכון מתמטית, וגם אינו נכון בהקשר של חקירה משפטית או כל חקירה מסוג אחר.
הנה ההסבר:
מתמטיקה: במתמטיקה, "הוכחה" היא תהליך לוגי להראות שטענה מסוימת נכונה. חקירה מתמטית כוללת:
הגדרות: קביעת משמעותם של מונחים.
הנחות: קביעת הנחות יסוד.
הוכחה: בניית טיעון לוגי שמראה שהטענה נובעת מההגדרות וההנחות.
מסקנה: קביעת האם הטענה נכונה או לא.
ההוכחה חייבת להיות לוגית, וכל צעד חייב לנבוע מהצעדים הקודמים.
חקירה משפטית או חקירה אחרת:
חקירה אמיתית צריכה להיות אובייקטיבית ונייטרלית.
היא צריכה לאסוף ראיות באופן שיטתי ובלתי מוטה.
היא צריכה להעריך את הראיות באופן ביקורתי, ולאפשר לראיות להוביל למסקנה.
לפני ששופטים אדם, יש להוכיח מעבר לכל ספק סביר שהוא אשם.
משפט שמבוסס על "הפללה" מראש, ללא ראיות, אינו משפט צדק.
ההיפך הגמור הוא הנכון, בחקירה נכונה:
חזקת החפות: כל אדם נחשב לחף מפשע עד שמוכחת אשמתו בבית משפט.
איסוף ראיות: חוקרים אוספים ראיות כדי לקבוע אם יש בסיס להאשמות.
הערכת ראיות: הראיות מוערכות באופן אובייקטיבי כדי לקבוע את משקלן.
העמדה לדין: רק אם יש ראיות מספיקות, האדם מועמד לדין.
משפט: בית משפט שומע את הראיות של שני הצדדים לפני שהוא קובע אם האדם אשם או זכאי.
לכן, המשפט שציינת אינו נכון ומתאר תהליך שגוי ובלתי צודק.
יש משהו נכון בתהליך הזה כדי להגיע למטרת החקירה?
אכן, ישנו היבט מסוים ב"הפללה" מוקדמת שיכול להיות רלוונטי לחקירה, אך חשוב להבין את ההבדל בין "הפללה" לבין "השערה" או "כיוון חקירה":
השערה ככיוון חקירה:
לעיתים, חוקרים מתחילים חקירה עם השערה ראשונית לגבי זהות החשוד או נסיבות האירוע.
השערה זו יכולה לשמש ככיוון חקירה, ולעזור לחוקרים למקד את מאמציהם באיסוף ראיות רלוונטיות.
חשוב להדגיש שהשערה אינה קביעת אשמה, אלא רק נקודת מוצא לחקירה.
הסכנות בהפללה מוקדמת:
הפללה מוקדמת עלולה לגרום ל"הטיית אישור", כלומר, חוקרים יחפשו רק ראיות שמאששות את ההשערה שלהם, ויתעלמו מראיות סותרות.
היא עלולה להוביל לחקירה לא הוגנת, שבה החשוד נתפס כאשם מראש, ולא ניתנת לו הזדמנות הוגנת להוכיח את חפותו.
היא עלולה לפגוע באמינות החקירה, ולגרום לטעויות או עוולות משפטיות.
חקירה נכונה:
חקירה נכונה צריכה להיות אובייקטיבית ונייטרלית, ולאסוף ראיות באופן שיטתי ובלתי מוטה.
יש להעריך את הראיות באופן ביקורתי, ולתת לראיות להוביל למסקנה, ולא ההיפך.
חזקת החפות היא עקרון יסוד, וכל אדם נחשב לחף מפשע עד שמוכחת אשמתו בבית משפט.
לסיכום, השערה ראשונית יכולה לשמש ככיוון חקירה, אך הפללה מוקדמת היא מסוכנת ועלולה לפגוע בהגינות ובאמינות החקירה.
יש אנשים שמשתמשים במטודה הזאת כדי לחקור?
למרבה הצער, יש מקרים שבהם אנשים, כולל אנשי חוק, משתמשים בשיטות חקירה פסולות שכוללות הטיה והפללה מוקדמת. זה יכול לקרות מסיבות שונות, כגון:
לחץ ציבורי: במקרים של פשעים מתוקשרים, יש לחץ עצום על רשויות החוק למצוא אשם במהירות. זה עלול להוביל לקיצורי דרך ולחקירות מוטות.
הטיית אישור: חוקרים, כמו כל בני האדם, עלולים להיות מוטים על ידי דעות קדומות או השערות מוקדמות. זה עלול לגרום להם להתמקד בראיות שמאששות את ההשערה שלהם, ולהתעלם מראיות סותרות.
שחיתות: במקרים מסוימים, שחיתות או אינטרסים אישיים עלולים להוביל לחקירות מוטות ולעיוות דין.
לחץ להשגת תוצאות: לעיתים קרובות, יש לחץ על רשויות החוק להשיג תוצאות, במיוחד במקרים קשים או מתוקשרים. לחץ זה עלול להוביל לשימוש בשיטות חקירה פסולות.
חשוב להבין ששימוש בשיטות חקירה כאלה הוא פסול ועלול להוביל לעוולות משפטיות חמורות. חקירה נכונה צריכה להיות אובייקטיבית, נייטרלית ומבוססת על ראיות, ולא על דעות קדומות או לחץ ציבורי.
למרות שמקרים כאלה קיימים, חשוב לזכור שרוב אנשי החוק פועלים לפי החוק ועל פי אמות מידה אתיות, ומטרתם היא להגיע לחקר האמת ולעשות צדק.
כשאנחנו עורכים "חקירה" אנחנו לעולם לא
מפלילים את הנידון ואז דנים בו.
כשאת בחרת לעשות זאת השתמשתי בכוח הנגדי,
והפללתי. שיניתי את המשפט להפוך, עכשיו זה נכון? הרעיון שמישהו הפליל מישהו ואז האדם השני קלט את זה ולכן השתמש בהפללה כדי לשחק לידיו של המפליל.
המשפט שתיארת מתאר תרחיש אפשרי, אך הוא אינו מייצג שיטת חקירה נכונה או מומלצת.
הנה ניתוח של המשפט:
הפללה מוקדמת כטקטיקה:
במצבים מסוימים, אדם עשוי לנסות להפליל אחר כדי להשיג יתרון או כדי להטות את החקירה לכיוון רצוי.
זה יכול לקרות במקרים של סכסוכים אישיים, תחרות עסקית, או אפילו במסגרת פוליטית.
במקרה כזה, האדם השני עשוי להבין את הטקטיקה ולנסות להשתמש בהפללה נגדית כדי להגן על עצמו או כדי להשיג את מטרותיו.
הסכנות בשימוש בהפללה:
שימוש בהפללה כטקטיקה חקירתית הוא מסוכן ועלול להוביל לעיוות דין.
זה עלול לפגוע באנשים חפים מפשע ולגרום להם נזק בלתי הפיך.
זה גם עלול לפגוע באמינות החקירה ולהקשות על מציאת האמת.
חקירה נכונה:
חקירה נכונה צריכה להיות אובייקטיבית, נייטרלית ומבוססת על ראיות.
יש להימנע משימוש בהפללה כטקטיקה, ולתת לראיות להוביל למסקנה.
חזקת החפות היא עקרון יסוד, וכל אדם נחשב לחף מפשע עד שמוכחת אשמתו בבית משפט.
לסיכום, המשפט שתיארת מתאר תרחיש אפשרי, אך הוא אינו מייצג שיטת חקירה נכונה. שימוש בהפללה כטקטיקה הוא מסוכן ועלול להוביל לעיוות דין.
לא הבנת
אני מבין את הרעיון שניסית להעביר, וזה אכן תרחיש אפשרי: מישהו מנסה להפליל מישהו אחר, והאדם השני מבין את זה ומשתמש בהפללה נגדית כדי להגן על עצמו או להשיג יתרון.
עם זאת, חשוב להדגיש שזה לא הופך את השימוש בהפללה לשיטת חקירה נכונה או מומלצת. זה עדיין טקטיקה מסוכנת ובעייתית, ועלולות להיות לה השלכות חמורות:
מעגל קסמים של האשמות: זה עלול ליצור מעגל קסמים של האשמות הדדיות, שבו כל צד מנסה להפליל את הצד השני. זה מקשה מאוד על מציאת האמת ועל עשיית צדק.
פגיעה בחפים מפשע: שימוש בהפללה עלול לפגוע באנשים חפים מפשע, ולהוביל להאשמות שווא ולעיוות דין.
פגיעה באמינות החקירה: זה פוגע באמינות החקירה, ועלול להקשות על מציאת ראיות אמיתיות.
לכן, למרות שהתרחיש שתיארת אפשרי, חשוב להימנע משימוש בהפללה כטקטיקה חקירתית. חקירה נכונה צריכה להתבסס על ראיות אובייקטיביות, ולא על האשמות הדדיות.
לא הפללה נגדית, אלא הפללה כדי לספק את המעונין בהפללה.
אני מבין את הנקודה שלך. אתה מדבר על מצב שבו אדם מבין שיש מישהו שמנסה להפליל אותו, והוא משתמש בהפללה נגדית כדי "לספק" את המפליל, כלומר כדי להטות את החקירה לכיוון אחר או כדי להשיג יתרון.
זה אכן תרחיש אפשרי, אך חשוב להבין את ההשלכות של פעולה כזו:
הסלמה: זה עלול להוביל להסלמה במאבק, ולמעגל קסמים של האשמות הדדיות.
עיוות דין: זה עלול לגרום לעיוות דין ולפגוע בחפים מפשע.
פגיעה באמינות: זה פוגע באמינות החקירה ומקשה על מציאת האמת.
במילים אחרות, למרות שזה עשוי להיות טקטיקה יעילה בטווח הקצר, זה עלול להיות הרסני בטווח הארוך.
חשוב לזכור:
חקירה צריכה להתבסס על ראיות, ולא על האשמות הדדיות.
חזקת החפות היא עקרון יסוד.
שימוש בהפללה כטקטיקה הוא מסוכן ועלול להוביל לעוולות משפטיות.
אם כך, גם כאשר אדם מבין את המזימה שרקחו נגדו, לא מומלץ לו להשתמש באותם כלים, אלא לנסות להציג את האמת, ולדרוש חקירה הוגנת.
החדר חשוך כמעט לגמרי, רק מנורה קטנה דלוקה על שולחן בפינת החדר, מרקידה צלליות מאיימות משהו על הקיר.
"שבי", הוא מצווה, קולו מטושטש.
היא מתרוממת, מתיישבת.
הוא מסיט כיסא, מתיישב, בוחן אותה מכל הכיוונים. "את האחרונה שראית אותו", קובע.
"נכון", היא מעפעפת בעיניה, שולחת מבט מהיר לשעון, שתיים בלילה.
"נו?" הוא מנסה לשדל אותה בעדינות בטרם יעבור לפן המעשי.
"מה?" היא מיתממת. לא מבינה באשמת מה היא צריכה לשבת עכשיו, לספק תשובות.
"מתי ראית אותו בפעם האחרונה? איפה הוא היה? איך הוא היה נראה? היו סימנים מקדימים להיעלמות שלו?"
"הוא היה במקום הרגיל שלו, נראה כמו שהוא נראה תמיד. סימנים מקדימים? מאיפה לי..."
"נסי להיזכר".
"הוא היה נראה כמו שהוא נראה תמיד..." היא חוזרת, "אבל... באמת היו עליו סימני חבלה".
"חבלה?" הוא מנסה לשמור על קור רוח, פאניקה לא תועיל. "תוכלי לנסות למפות את האזורים שבהם הוא היה לפי שעות היום?"
"זה בלתי אפשרי ואולי אפילו מיותר... ממילא לא נשארו ממצאים פורנזיים בזירה. אני די בטוחה שמישהי דאגה לטהר את האזור אחר כך".
"אוף!" הוא מנסה לא להראות את תסכולו, מרים את הטל"ס* שלו שמצלצל. "כן, שרה. את מסתדרת שם בחפ"ק? אני צריך לדעת למה המז"פ כבר פינה את השטח מממצאים לפני שהחקירה הראשונית בזירה הסתיימה". דיבורים עמומים נשמעים מעבר לקו, הוא מתקשה להתרכז בשל הרעש שבוקע מהפומית. "מה זאת אומרת לדבר עם הספ"כ**?! אנחנו הספ"כ שרה!" הוא מנתק את השיחה בייאוש, עיניו עוד רגע נעצמות.
"קלסתרון יעזור לך להיזכר?" הוא שואל, מנסה להחזיר לקולו גוון חיוני.
"זה אותו אחד של שבוע שעבר?"
"כן..."
"אז אני כבר יודעת איך הוא נראה, וגם אתה..."
"ואת טוענת שאת לא יודעת איפה הוא".
"זו הייתה המשמרת של רינה, תשאל אותה".
"רינה את אומרת..." כיווני חקריה חדשים צצים במוחו.
"די נו, אבא..." רות בת החמש עשרה מושכת את השמיכה מעל ראשה, "אני עייפה ממש..."
הוא מכסה את עיניו בידיו. עוד רגע ויתמוטט. הטל"ס של מצלצל. רות אוטמת אוזניה, מתכרבלת.
"שרה?" הוא מרים את הטל"ס, קולו רסיסי עייפות. "חכי, אין טעם לדבר בטלפון, אני אבוא לסלון וזהו, רגע". הוא יוצא מן החדר, מכבה את האור. "אני גמור", הוא מכריז לעבר שרה.
"גם אני, יצחק, גם אני..." עיניה חצי עצמות, תינוק מצווח בידה. "אין ברירה, לך תביא מהגמ"ח של כהן מוצץ חדש וזהו".
וילון עם צורות אבסטרקטיות, ציור שמן שציירתי בחוג ציור בכיתה ו', סט בובות חרסינה מפוזרות בחן על מדף. החדר שלי, שלי ושל אורית, חמים ונעים בדיוק כמו שחלמנו כשעיצבנו אותו. אז איך, איך ולמה אני מרגישה במרתפי הק.ג.ב?
"את האמת! מי שלח אותך?" קולה צולף, כמו הרוח בלילות טבת.
"אף אחד. רק רציתי לע...". "רצית לעזור", לעג ממלא את כל עיניה. ואני ציפיתי שהקרבה בינינו תותיר בהן מקום למעט רוך. התבדיתי.
"לכולם את מספרת שרק רצית לעזור, אבל אני", היא מפסיקה, מדגישה את המילה האחרונה, "יודעת את האמת". היא שמה רווח בין עדר מילים אחד לאחר. אינני יודעת האם היא מודעת לעוצמה שהיא נופחת בהן כך. אני מודעת. צמרמורות קרות סורקות את בשרי, סודקות אותו.
"היית שליחה של כוחות אפלים!" קולה, כמו צופר מקולקל של אזעקה, עולה ועולה, שוכח לרדת.
"שיתפת פעולה עם האויב הגדול ביותר!" עכשיו הוא כמו טיל, טעון בחומר נפץ.
"ואת מודעת לכך!" בוווווווווום. הפיצוץ.
"אני באמת חשבתי שכדאי ל..." איך הצלחתי למצוא מולה את קולי? לא יודעת, וזה גם לא משנה, כי היא ממילא לא מותירה פתח למילה מכיווני.
"חשבת שכדאי? גם עכשיו, כשאת מודעת לנזק הגדול שגרמת, את עדיין מכחישה את האמת?", קולה מוסיף להתקשח. ואני סברתי שמאגרי הקשיחות העולמיים כבר מוצו עד תום על ידה.
"את האמת! עכשיו! מי שלח אותך?!" רסיסים מתעופפים סביבי, אני תרה אחר מרחב מוגן. המיטה שלי, כרית רכה ושמיכה אוורירית. אולי אלך לישון וזהו? אשכח מהחקירה המאיימת שצולבת אותי, צולפת בי.
היא מזהה כוונות. מנמיכה קולה, כמעט מלחשת. והטון הזה, יותר מהצעקות הרמות שהיא שיסתה בי מקודם, מאיים למוטט אותי כליל, להפוך אותי לבניין שספג טיל. "את חושבת שתוכלי לברוח ממני? לכל מקום ארדוף אחרייך, עד שאצליח לסחוט ממך הודאה".
היא צודקת, אני יודעת. לכל מקום היא תרדוף אחריי. תציק, תטריד, לא תרפה. עד לרגע שבו אאזור אומץ להודות.
להודות שמי ששלח אותי היה האויב הגדול ביותר של כולנו.
להודות ששיתפתי פעולה עם-
מלך זקן וכסיל.
"דיייייייייייייייייייייייייייייייייייי", מישהו בחדר צורח, טורק את דלת הארון. זו אני?
עוצם את עיניו, במקום לראות שחור הוא רואה דם ואש ורימוני עשן. באוזני רוחו שומע את הצווחות של אילנית, צעקות אימה ופתאום - דממה, לפחות בשבילו, כי ברקע המחבלים המשיכו לצרוח 'אטבח אל יאהוד!'.
אלמלא היה שולט שליטה מוחלטת על גופו, כנראה שפניו היו נראות כמו קיר הבטון האפור מאחוריו.
ארבעים שנה הוא חוקר קר ונטול רגש, עכשיו הזעם מאיים לפוצץ אותו.
מביט על האדם (כלב) שמולו בעיניי אבן שלא מרמזות מאומה על מה שהולך בפנים. "מה שמך?" קולו קר כקרח. "מחמוד" מצייץ הנחקר.
"איך קוראים לך, שאלתי!"
"מחמוד" הוא מנסה להיראות עקשן.
מרים את נעל העור החדשה שלו ודורך בחוזקה על הזרת בכף הרגל השמאלית של 'מחמוד'. נוזל אדום מתחיל לזרזף מן הזרת.
"איך. קוראים. לך." הר החרמון באמצע שבט לא מתחיל להשתוות לקור שנושב מקולו.
'מחמוד' פולט צווחה, ושותק.
רוני בולע חיוך, הוא בכיוון הנכון.
מרים רגלו בשנית.
"לא!!" 'מחמוד' מתכווץ בפחד.
"קוראים אותי מחמוד, אנא אומר לך".
הכיס שלו רוטט שלוש פעמים, סימן להודעה דחופה שאמורה להשפיע על המשך החקירה.
הוא מחליט רק לוודא שהבחור השזוף שמולו הוא אכן זה שהשתתף, או רצח בפועל את אשתו, אילנית, ומיד ייצא לקרוא את ההודעה.
מנחית את נעל העור שוב על הזרת השמאלית. מחמוד גונח בכאב. "סאלאם אבו עזיז, זה איך קוראים לי. רק על תעשה לי כואב".
אל תעשה לי כואב, אומר מי שהרס לו את החיים, ששבר לו את הלב.
קם בפתאומיות "בפעם הבאה תחשוב טוב טוב לפני שאתה מתעסק עם יהודים" אגרוף לבטן, עוד אחד לאף והוא עוזב את התא האפור, נועל אחריו את הדלת.
סאלאם אבו עזיז נשאר לייבב בפנים.
קצין החקירות, רונאל בן יעקב.
הננו להודיע לך כי העצור שאתה חוקר כעת, עומד להשתחרר במסגרת 'עסקת החטופים'. אי לכך עליך להמשיך בעדינות את החקירה, רק על מנת להוציא מהעצור מידע על חמאס.
בסיום החקירה עליך להקנות לעצור מראה מהוגן ולהשיב אותו לתא, משם ישוחרר בקרוב.
רוני מביט בהודעה בזעם. 'עצור' הם קוראים לו, לסאלאם אבו עזיז, הרוצח השפל.
סאלאם אבו עזיז, רוני מריץ בגלגלי מוחו את כל הפעמים ששמע את השם הזה.
הוא חוזר באחת אל אותו בוקר נורא, בו, במקום לשמוח עם התורה, התאלמן באכזריות.
היו שם 'עלי', המון 'עלי', היה גם 'סאלאם' או 'סאלאמאן' אחד, את הצעקות 'עזיז' הוא גם זוכר.
זו עדיין לו הוכחה, לוחש לו הגיונו. אבל הכאב, הכעס וצער האובדן מציפים אותו.
הוא מאבד עשתונות, מה שלא קרה שארבעים שנות תפקידו מעולם.
רוני נכנס לתא בזעם. הוא לא ייתן לרוצח של אילנית להשתחרר בשום מחיר.
מקרב את פניו לפנים הרועדות של סאלאם. עיניי אבן נפגשות בעיניי עכבר מפוחדות. "סאלאם אבו עזיז" הוא מסנן בקור שלא חסר בו כאב "אתה רצחת את אשתי, אילנית בן יעקב מנחל עוז. את עונשך אתה תקבל בגיהינום. אני בסך הכל שליח".
השכל שלו אבד אי שם בנחל עוז, בטבח שמחת תורה. כעת הוא מונע מרגש הנקמה בלבד, לא מודע לתוצאת מעשיו הפזיזים.
הוא מוציא את הסכין הנוצצת לאט-לאט מכיסו, מניח לסאלאם לשקשק מפחד מפני סופו הקרב.
בבת אחת הוא תוקע את הסכין בליבו של סאלאם אבו עזיז.
"הקצין רונאל, יש לנו מידע על הנחקר שלך." שוטר זוטר מתפרץ לתא בהתרגשות "הוא בחור מבית חנינא בירושלים שפרץ לחנות תכשיטים למטרות גניבה. הא בכלל לא השתתף בטבח שמחת תורה".
רוני בוהה בשוטר, שבוהה בגופתו המדממת של סאלאם.
"מה?" אומרים שניהם באחד.
"קורה פה?" מוסיף השוטר.
"שם"! לא שאלתי. דרשתי.
שתיקה. "גיל"
שוב שתיקה. "תעודת זהות". ניסיון אחרון.
הנחקרת בחרה בזכות השתיקה. סליחה. זכות הדממה.
כניסיון אחרון לפני יאוש, פתחתי בבדיקה חיצונית על גוף הנחקרת.
היא לא התנגדה להפתעתי.
מייד בתחילת הבדיקה, נכנעה והציגה את תעודת הזהות שלה.
העתקתי את הפרטים אל הדף הריק מזה 5 דקות תמימות.
כעת הרווחתי על הכסא. מנסה ליצוד את מבטה של הנחקרת. אפס. אין קשר עין.
"ידוע לך לשם מה נתכנסנו?"
מלבד פיהוק קל לא נרשמה תגובה.
"מעייף לשתוק, הא?" גיכחתי.
"מה עשית לפני שעה בחדר?"
היא ככל הנראה לא הבינה באיזה חדר מדובר. או מהו חדר.
"מדוע החדר רטוב?"
לא יודעת.
סוף כל סוף תגובה ראשונה. אם כי לא במילים.
"את מדברת עברית?" תהיתי בקול.
שוב שתיקה.
"מדוע לא ביצעת את תפקידך?"
מהו תפקידי?
דמיינתי או שהיה פה עיקום אף קל?
"האם לדעתך המשימה התבצעה כראוי?" לך תדע מי לימד אותה לעבוד.
שוב עיני העגל האלו והשתיקות המוציאות אותך מדעתך.
"טוב אני רואה שאין לי ברירה." נאנחתי ויצאתי מהחדר.
האורות הלבנים מהבהבים מעל לראשי, משווים לאזור הירקות אווירת חדר חקירות קלאסי. או לפחות גרסה זולה שלו.
אפרת, קופאית הטפסים, עומדת מולי בפוזה דרמטית, יד אחת על המותן, יד שנייה מחזיקה שקית במבה, כאילו הייתה היועמש"ית בכבודה בעצמה.
אני ממצמצת לעברה. "באמת?"
היא נוקשת בלשונה ומניפה את השקית מול פניי. "אנחנו יכולים לעשות את זה בדרך הקלה, או בדרך הקשה."
"אני לא מבינה על מה את מדברת", אני משיבה בקור רוח, מתרווחת בכיסא הפלסטיק הירקרק שנגרר מחדר ההנהלה.
"את יודעת טוב מאוד, רבקה." היא נושפת בעוצמה. "המצלמות קלטו אותך בשעה 16:32 באזור המתקים."
"מה זה מוכיח בדיוק?"
"הדבר היחיד שבילית לידו כל כך הרבה זמן היה המדף של החטיפים. שלושים ושבע שניות."
אני בולעת רוק. "ואם כן?"
"אז זה מעלה כמה שאלות חשובות." היא מטיחה את שקית הבמבה על השולחן. "למה חטפת את הבמבה הכחולה רגע לפני שעובדת הסדרנים רצתה לקחת את זה? ולמה בדיוק אז נפל המדף של הבייגלה? ומדוע, רבקי, כשהגעת לקופה - לא שילמת עליה?"
האוויר מתמלא במתח. אפילו סיון מהמאפייה, שבאה לשמש כעדה, משתעלת במבוכה.
אני משפילה מבט. "תראי... זה לא מה שאת חושבת."
"לא?" אפרת מרימה גבה.
"לא." אני נאנחת. מועכת את ידי על השולחן, כאילו הייתי עבריינית מנוסה שעדיף לה להודות בכל עכשיו. "האמת... שחיכיתי שהעובדת של הסדרנים תזוז, כי לא רציתי להיתקע בשיחת 'איזה הכי טובים'. בכל פעם כשאני אומרת לה שאני אוהבת במבה כזו, היא מתחילה לנתח למה השנייה קצת יותר טובה."
"נו?"
"ואז הייתי בטוחה ששילמתי." אני מצמצמת עיניים. שותקת לשנייה. "אני מוכנה לשלם עכשיו!"
אפרת משעינה יד על השולחן. "מעניין מאוד."
"בחיי!"
היא מחייכת חיוך שטני. "ולמה, בדיוק, ראיתי אותך ליד המקררים - עם חבילת מילקי פתוחה?"
אני קופאת במקומי.
האמת הנוראה נוחתת עליי כמו שק תפוחי אדמה מקולקלים.
היא יודעת.
אני יכולה לברוח, אבל אין לי לאן.
רק אני מול אפרת.
אני לוקחת נשימה עמוקה ומרימה ידיים. "בסדר. ניצחת."
אפרת מהנהנת באושר. "זה מה שחשבתי."
"אבל דבר אחד אני עדיין לא מבינה," אני ממלמלת. "למה את מתאמצת כל כך לגלות מי אוכל שקיות במבה?"
היא מתכופפת אלי, פניה סמוכות מספיק כדי לגרום לי להרגיש את עוצמת נשימתה.
היא התעוררה בחדר חשוך ומוכר עד כאב על כסא מלוכלך מטביעות רגליים, ידיים קשורות מאחורי הגב בסמרטוט מעלה עובש, סמרטוט נוסף נדחף לה לפה.
הראייה שלה עוד הייתה מטשטשת מהחומר החזק שריססו לה ליד האף.
היא ניסתה לנוע אבל תזוזה קטנה בפינת החדר השתיקה את נסיונות החילוץ שלה.
"חשבתי שתוך שבועיים יהיה לך מענה לדרישותנו, הבוס שלי מתחשב ורחום כשמדובר באמא לילדים קטנים אבל פה הגזמת לחלוטין!! נראה שגרמת לעצמך לשכוח מקיומנו ונסחפת לעשייה של בוסים אחרים" לחשה הבחורה השמנה מהפינה השמאלית, כולה מנצנצת עד כדי עיוורון מכוונת את הפלורוסנט שציחצחה בשעה האחרונה לעיניה המטושטשות, גורמת לה לעצום עיינים באינסטינקט ולהוציא הברות מטופשות ודמעות מטופשות עוד יותר.
--- אל תראה לחוקר שלך חולשה, הוא ידע שחשף את הנקודה הכואבת שלך ---
"תוציאי לה את הסמרטוט מהפה, זיווה, היא לא יכולה לענות לשאלה שלך" את החוקרת הזו הכירה מחקירות קודמות היא הייתה רזה וגבוהה, כובע שמש אדום רצחני כיסה על שיער ששבילים כחולים נצבעו בו.
"שסיקו יעשה את זה! מספיק אני חוקרת אותה."
לא הבנתי למה הן מתלחששות עלי, מולי. אבל בנתיים היה לי זמן לחשוב, וגם לסקור את החדר בו נחקרתי. קירות מקושקשים בגרפיטי צעקו עלי מכל עבר, דובון חסר עין ,פה פרום וצמר גפן שנוזל מקרע עמוק בבטן עמד בפינה כאילו מסמן לי מה מצפה לי אחרי שעות החקירה המתישות, הצטמררתי ושמתי לב למזגן שמעלי, פתוח, מפוצץ מדבקות, ישן כמו תרח, ומוציא משב רוח עבש וקריר.
זיווה והגבוהה מדדו אותי מכף רגל ועד ראש, מחכות לסיקו, שנכנס בצעדים כבדים לחדר, זרועות מכוסות קעקועים מטילי אימה שנראו כמו קשקוש אחד גדול, חולצה צהובה מנומרת ורוד ומראה כללי מוזנח ומדיף סירחון.
הוא תלש לי את הסמרטוט מהפה ויצא, השתעלתי נוראות כאילו הריח שבחדר נכנס לי לקנה הנשימה.
הן חיכו שאסיים ופתחו במונולוג ארוך שכלל בעיקר שאלות:
איפה היית אתמול בשעה 19:00 בערב?
את מי לקחת איתך לסיבוב?
למה לא ענית למיילים ששלחנו לך?
האם מצאת את כתב החתימה משנה שעברה?
ועוד ועוד ועוד.............
ראשי הסתחרר ניסיתי לענות על כל השאלות, להחזיק ראש ולא לתת להם לסובב אותי .
בנתיים הגבוהה שפכה לי על הרגליים חומצה, הן צרבו מכאב , צרחתי ונשכתי את הלשון - נוזל חמים מילא את הפה שלי בצרוף עם הריח שבחדר הרגשתי שעוד שניה אני מקיאה על רגליה המפונפנות.
השאלות היו דומות וחזרו על עצמן במגוון וריאציות הן השתמשו בעייפות שלי ובסחרור שלי נגדי, הרגשתי שאני עוד שניה מוכרת להן את גופי רק שיעזבו אותי כבר!!!!
פתאום נפתחה הדלת אור צהוב ורך שטף את הקירות , הם לא נראו מאיימים כמו מקודם, בעלי נכנס ושאל אותי אם סיימתי כבר את חדר הילדים ואפשר להכניס אותם לישון כי 3:00 בלילה והוא עייף ומחר קבענו לצאת לקניות.
בהיתי בו ועד כאן אני זוכרת ללילה הזה.
לא יודעת אם שנה הבאה אני אעמוד בכל ההבטחות שלי למצפון מייסר ולערב פסח.
את הרשימות הארוכות וההבטחות המשוחזרות אני גונזת עמוק בפח הטמון , משם שום אקונומיקה או סקוצ' לא יצאו להתמודד מולי.
עם החקירה של פסח כהלכתו אני בטוח אסתדר, סמכו עלי
אביתר נע בחוסר נוחות על כיסאו, מבטו מושפל.
חריקת דלת נשמעה מאחוריו.
הוא הידק את שפתיו, יודע שהוא שותק. לא משנה מה.
"אביתר בנימין" הקיף השבכניק את שולחנו.
אביתר שתק, שפתיו מתחילות למלמל את פרקי תהילים הבודדים שידע בעל פה.
"רוצה לספר לנו איפה היית אתמול בלילה?" ידיו היצרו במיומנות את אזיקיו, מצמידות את כפותיו לדפנותיה החדות של המשענת.
אביתר החריש, חורק את שיניו בכאב.
"גריפיטי, שלוש בלילה, ג'סר א זרקא, שי קציר- אומר לך משהו?"
פניו נשארו חתומות, ליבו הולם. נריה ועוז יהודה הפחידו אותו עם התאורים שלהם, שלא לדבר על הידיעות שחוננו מפרסם כל תקופה.
"אתה בטוח שאתה מעדיף לשתוק?" ווידא השבכניק, ידיו מתהדקות סביב צווארו. "יש לנו הוכחות" הוסיף בנחת.
אביתר נאבק בנשימותיו, חש סחרור. והוא עוד אמר לאלקנה ש'אין מצב ששי שתול'. כמה תמים הוא.
"אולי אתה לא מספיק מבין מה יהיו ההשלכות של ההתנהגות שלך".
קולו המתקתק של השבכניק מעורר בו בחילה.
"אז ככה" מרפה החוקר סוף סוף מגרונו, פונה אל הכיסא השני.
אביתר נאבק בעצמו לא להתנשף חזק מדי, לגלות חולשה.
"אתה בטח מכיר את פרשיית עמירם בן אוליאל, נכון?" מוודא האיש שמולו.
ואת פרשיית שמפניה, אתה מכיר? רצה אביתר לשאול, מנסה להרגיע את הלמות ליבו. המחלקה האנטי יהודית הזו. חתיכת יבסקציה.
"פשוט כדאי שתדע, שאנחנו משיגים מה שאנחנו רוצים. תמיד." אומר השבכניק בקול קר.
אביתר השאיר את עיניו פקוחות בכוח. הוא לא רוצה להיקבר במרתפים של השב"כ! לא רוצה שהתמונה שלו תתפרסם בערוץ שבע תחת הכותרת 'צו מעצר מנהלי נוסף הוצא לקטין א. מהישוב נטעים' ממש לא.
"אז לכן אני מציע לך להתנהג חכם" נקש החוקר באצבעותיו. "חבל על השבע עשרה שנים שלך שאתה מעביר בין צו מנהלי אחד לשני".
אתם יכולים להפסיק איתם באמת, מתקומם אביתר אל תוך עצמו. כאילו שמאחזים בדואים הם כן מפנים.
"אם עכשיו אתה נותן לי שלושה שמות שהיו מעורבים בתקרית אתמול" רוכן החוקר קדימה "מחר אתה בבית" הוא מרים את סנטרו, מכריח אותו להסתכל עליו.
תשכח מזה, שתק אביתר. אישוניו פונים מפניו של החוקר. כאילו שהוא לא יודע שהכל פה מוקלט.
"חבל" מצקצק הגבר מולו, ידו ממשיכה לאחוז בו מתוך הנאה מכוונת למרות הידיעה על חוסר הנוחות שהוא גורם לנחקרו הצעיר.
אביתר בלע את רוקו, דומם. הוא לא יתן לו את זה. מתי שהוא ישחררו אותו. נקווה.
"חבל" שומט החוקר את ידו באכזבה מעושה. "חשבתי שאתה יותר חכם מהחברים שלך. טעיתי".
אתה באמת טועה, לא השיב אביתר, ראשו מושפל שוב. ובגדול.
(סורי שערבתי פה מושגים לא מוכרים כל כך, מי שרוצה יכול לחפש עליהם מידע)
הוא היה מקופל על הכיסא. ידיו חיבקו את ברכיו. עיניו, חומות, כהות וכבויות, בהו בחלל.
ריסים ארוכים כיסו מידי כמה שניות על עיני השקד הגדולות.
"למה אתה בוכה?" הקול לא היה גבוה, אך באוזניו של היושב על הכיסא נשמעה צרחה. כזו הגורמת לעיני השקד להיעלם מאחורי עפעפיים, להתכווץ לתוך עצמן.
"תענה לי!!"
הוא בלע את רוקו, שותק. הדמעות השקופות המשיכו לזלוג מעיניו, בלי שליטה.
"בסדר", נשימה עמוקה מצידו של המסתובב ברחבי החדר - גרמה לשהייה ארוכה מעט יותר מהרגיל. "אתה רוצה לספר לי מה קרה? מהתחלה?"
"לא". הוא צייץ בקול צרוד וכחכח. מניד בראשו לשלילה.
"זו היתה שאלה רטורית". חיוך קטן עלה על שפתיו של הדובר. "תספר לי מה קרה. קדימה. אני רוצה לשמוע".
אתה לא. ניד ראש נוסף הגיע, חד משמעי. "אני לא יכול".
"הו, התקדמות". צעדיו נעצרו בחדות, חוגגות על התשובה החלקית. "למה אתה לא יכול?" הקול נעשה רך לפתע.
רך הרבה יותר ממה שהיה לפני כן.
רך כמו חמאה מומסת.
"כי אני לא יודע מה קרה שם". עיני השקד הביעו כנות.
החוקר שקע בעיניים החומות, אך התנער לאחר שניות קצרות. "אתה יודע טוב מאוד. היית שם. פעלת".
עיני השקד חזרו לשתוק. ולדמוע. ביחד.
הוא יודע מה היה שם.
יודע טוב מאוד. וחבל שכך.
אבל גם ילד קטן כמוהו, בן אחת עשרה, יודע לשתוק כשצריך. גם אם אף אחד לא ביקש ממנו.
ולא. הוא לא יספר לאף אחד, נואש ככל שיהיה, מה קרה אצלם בבית באותו לילה.
באותו לילה בו הוא היה צריך לשלוף סכין מיד של אדם יקר לו.
באותו לילה בו איבד מישהו אחר, יקר לא פחות.
היא ידעה שהיא הולכת להיכנס לחדר קטן, חנוק ומאובק, לכן - רגע לפני שנכנסה, שאפה לקרבה אוויר כדי שיספיק לה לחקירה כולה.
אבל כשנכנסה וראתה את הנחקר שלה יושב להנאתו על כיסא שלא ברור איך הוכנס לשם - כל האוויר ששאפה קודם לכן, יצא ממנה בשניה.
ולמרות שתכננה הפעם להיות נחמדה יותר, מבלי שרצתה הקול שלה הפך נוקשה וקר.
''תמחק את החיוך מבפנים שלך מיד''.
''למה לי, גברתי השוטרת?" חיוכו של הנחקר התרחב.
''חוקרת''.
''למה לי למחוק את חיוכי, גברתי החוקרת?"
''מנומס אתה, אה? מנסה להתחכם''.
''אני לא–''
''אתה כן. עכשיו, כדאי מאוד שתקשיב לי ותקשיבי לי טוב. אנחנו נמצאים בסצנה הזאת כבר פעם רביעית רק בשבוע האחרון. גם לך וגם לי אין כח לדבר הזה–''
''מה את מציעה?'' חרדה קלה נשמעת מקולו של הנחקר.
''דבר ראשון! שתפסיק כל רגע לעצור אותי'' הזעם, שלפני כן היה בגל נמוך, הלך והשתלט על קולה.
''ודבר שני'' קולה הנוקשה של החוקרת גובר, ''אתה רואה את האזיקון הזה שמאחוריך? יופי. קום ותאזוק את עצמך בבקשה''.
''אותי?? למה?"
"למה? כי אתה נוהג במקום הזה בחוקים משלך, והפעם הבוסים הגדולים - אלו ששלחו אותי לכאן - לא יסלחו. זה למה".
''אני..אממ, תקשיבי. תני לי שעה, אני אסדר את הכל''.
היא מסתכל סביבה ביאוש מהול בצחוק. שעה לא תספיק לו. ''אחרי שעה, אם אתה לא מספיק אתה מגיע לבוס שאתה קשור באזיקים. מובן?
ועכשיו, איפה הפטיש במקום הזה?"
''מותר לשאול למה חוקרת צריכה פטיש?"
''לא. אתה יודע מי שואל את השאלות כרגע''.
היא מתקרבת אליו בצעדים איטיים, וכשנמצאת ממש מעליו שואלת שוב בשקט. ''א י פ ה הפטיש??"
הנחקר ההמום מצביע לכיוון הפטיש, ורגע לפני שהיא יוצאת מהחדרון החנוק, הוא מעז לשאול שוב בשביל מה הפטיש.
''אה, זה? אבא ביקש ממני אביא לו מהמחסן, לכן בכלל ירדתי לכאן. אבל כשגיליתי שאתה נמצא בחור הזה כבר שלוש שעות ולא ניקית כלום, החלטתי לקחת הכל צעד אחד קדימה''.
אם גם אצלכם שליחים דופקים בדלת פעמיים בשבוע, אתם חייבים להכיר את הנתון הבא: כרטיס Mercantile First חותך לכם 10% כזיכוי כספי על כל ההזמנות מהאתרים הבינלאומיים הגדולים. תעשו את החשבון בעצמכם כמה אלפי שקלים זה חוסך לכם בשנה אחת
''מה''? אני שואל ברכות, אבל מופתע. הייתי בטוח שהקטן שלי כבר נירדם.
''מה זה אומר שתיהיה לנו אמא חדשה?''.
השאלה תופסת אותי לא מוכן. אני נחנק. אבל יודע שחייב לענות תשובה לעיניים החודרות ולפרצוף הקטן שמסתכל עליי. ועכשיו.
''זה.. זה אומר ש..'' אני מנסה להסביר, להגיד משהו, אבל רק קול שבור ומגומגם יוצא ממני. מרגיש דמעות מבצבצות לי בקצה העיינים. את הלב שלי פועם מהר. מנסה לייצב את הקול שלי מחדש. ''שתיהיה לך אמא חדשה, שתאהב אותך מאד מאד''. וזהו. אני לא מסגול לומר יותר כלום.
''כמו אמא הקודמת?'' הוא מחכה לתגובה שלי. רואה את ההינהון הזעיר שלי. ממשיך בחקירה שלו. ''זאתי שמתה ולא תחזור אלינו יותר לעולמים. נכון אבא?''
הוא שואל בכזאת תמימות. בעיינים שקופות, שאני יכול לראות בתוכם את כל הכאב שיש בעולם. גם אם כל הכאב נמצא בתוך ילד בן שנתיים.
אני מתפרק. צמרמורות עוברות בי. נישכב על המיטה, מכסה את פניי בידיי.
שקט ארוך בחדר. אני לא אומר מילה. ומתחרט מיד. זאת הייתה טעות מצידי, כי צרחת אושר נשמעת בחדר. קוטעת את השקט. ''אז אמא לא מתה בסוף?''. מסתבר שלאושר אין גבול ואין שמיים.
יש עננים.
''היא כן'' אני אומר את מה שהמוח שלי אומר לי להגיד. ''אמא שלנו נרצחה''. לא קולט באמת את התוכן. לא מסכים להשלים.
'אה' מאוכזב נשמע. הקטן שומט את עצמו חזרה על המיטה. מביט עלי בשאלה. ''נרצחה?'' הוא מבטא לראשונה את המילה. היא חדשה לו. וזרה.
''כן מותק. אמא שלנו נרצחה'' אני מסביר בעדינות. עדיין לא יודע מה כדאי לומר, ומה עדיף לשמור להמשך. ''אנשים רעים מאד- מאד הרגו אותה''.
''מה??'' הקטן מזדעק. ''את אמא שלי? למה??''
''כי הם רעים, ילד שלי. מאד''
''אבל זאת אמא! אמא הטובה!'' הוא לא מבין איך זה הגיוני. התמימות שבו נסדקת. ''היא לא עשתה כלום!! היא טובה!!'' הוא לוקח אויר, ממשיך. ''אז למה? למה אין לי את אמא?''. היתום הטרי קומץ את אגרופיו, מטיח אותו על המיטה בסערת רגשות.
''נכון חמודי'' אני מנסה להרגיע אותו, לוקח אותו אלי. ''אמא שלנו טובה, זה לא מגיע לה. אבל הם אנשים לא טובים''.
המילים האלו כל כך פשוטות, ומבטאות את המציאות הכי מורכבת שיש.
הקטן נרגע טיפה, ואז שואל פתאום, אחרי ששתק כמה דקות. ''אמא בגן עדן?''
אני בהלם מהשאלה, אבל עונה את מה שברור לי. ''היא רק בגן עדן. מלאכים שומרים עליה, ועלינו''.
''אני שמח שיש לה מלאכים'' הוא אומר. ''אבל למה היא הלכה? הלכה רחוק רחוק ליד המלאכים והשאירה אותנו כאן לבד?''
אוי ילד. אתה נוגע בנקודה הכי כואבת אצלי. השאלה הזאת רודפת אותי, לא נותנת לי מנוח. למה היא שם? ואנחנו נשארנו כאן? להתמודד עם המציאות הכי כואבת בעולם?
הד המילה 'לבד' עוד מהדהד בחלל החדר, כשאני מסביר לקטן שככה היה צריך להיות.
מכיל את הבכי שעולה ממנו כשהוא לא מבין כלום, אבל מבין הכל. מכיל את המילים שחוזרות על עצמם 'אני מתגעגע', מסביר שגם אני מתגעגע. מאד.
מכיל גם את הדמעות שפורצות ממני בלי שליטה. בוכה כמו ילד.
הקטן עוצר לפתע את הבכי שלו. מביט בי בעיניים כאלו, שאני רואה בהם מבוגר. לא ילד. כמו שאמור להיות.
''אבא? אתה עצוב כמו היום בבוקר?'' הוא מוחא את הדמעות במהירות, שואל בטון שקט. הפוך את עצמו לרגע למבוגר האחראי.
עוד צביטה חזקה. היום בבוקר.
הבוקר שהתחיל בציפורים מצייצות, בשמש זורחת. בלב שלי שניסה לקום, להתאחוות מחדש.
בילד שלי הקטן, ששאל למה אמא לא במיטה שלה. כמו תמיד. למה הבגדים שלה עוד מקופלים על הכיסא בחדר. לגימגומים שלי שחייבים ללכת לסבא וסבתא, והסברים אחר כך. ללב שלי שהתרסק שוב. לשקט ששרר בבית, חוץ מכמה רגעים קטנים של אושר. הבגדים שבחרנו יחד, והשיר ששרנו בדואט כואב:
אמא שלי.
אם הייתי יודע,
שזאת הפעם האחרונה,
שניפגש,
הייתי מחבק אותך חזק
ולא עוזב.
הייתי מבקשת ללחוש לך
כמה אני אותך אוהב.
ועכשיו, כמה אני זוכר.
ומתגעגע.
אמא שלי. לתמיד.
ההווה, בדמות עדן הקטן, שלי ושל אילה, מחייב אותי לחזור אליו. אני מתנתק מהזכרונות, מהנהנן שוב. ''עצוב כמו בבוקר, כן'', עונה בדילאיי. מזיז תלתל קטן מהפנים של עדן. ''אבל בזכותך, אני גם שמח''.
נותן לקטן נשיקה על המצח. הוא מתרפק עליי. ''בדיוק כמו הנשיקה של אמא'' הוא לוחש לי באוזן.
דמעות נוטפות לי חופשי על הלחיים, אני כבר לא נילחם בהם. הן נוזלות על הגב של עדן. הוא נרדם כשחיוך קטן על הפנים שלו.
"סליחה גברת?"
לא יודעת למה אני מסתובבת אחורה. אני יודעת בדיוק מי שם.
ואין לי כוח אליה.
"גברת?" היא מנופפת לי מנסה למשוך את תשומת הלב שלי
"מה?"
"יש לך בארנק שטר של מאה?"
ברור. ידעתי שהיא תטריד אותי עכשיו אם אין ספור שאלות ותתחנן לקצת כסף.
יכול להיות שהיא באמת צריכה את זה. אולי.
אולי שתמכור כמה שמיכות מהעגלה התמידית שלה, במקום לקושש מזרים.
"גברת את שומעת אותי?"
כן, שומעת. ואין לי כוח אליך "מה את צריכה?"
"אני רק... כמה שאלות"
"סליחה אני פשוט קצת ממהרת" אני מעיפה מבט על השעון שלי
"אז רק תגידי לי- איזה צבע הכרטיס אשראי שלך?"
היא לועסת שיפקע באדישות.
אני פותחת עליה עיניים גדולות.
האשראי שלי בארנק, והארנק בתיק. אני יכולה לבדוק.
אבל מהמבט שלה נראה שהיא זוממת לשנורר ממני את כל הארנק ברגע שאני אוציא אותו.
"גברת תמצאי לך מישהו אחר להטריד יום טוב"
גוש של תרעומת מתיישב לי במוח.
היא לא תחפור לי.
מה היא חושבת שזה יגרום לי להיות נחמדה אליה?
ממש לא.
ולא מעניין אותי אם היא אומללה.
היא רוצה צדקה? אז מה?! יש צורה לבקש!
אני עולה לאוטובוס זעופה, ומפשפשת בתיק אחר הארנק.
הוא לא שם.
אז אם מישהו ראה ארנק ובו שטר של מאה וכרטיס אשראי כחול
אשמח מאוד אם יפנה אלי
תודה!
שריקות מסובבות אותם, מרטיטות את האוויר ביללה פצועה. צורחת.
ירח של לילה מבריק מולם לרגע, נפרד מהם בדמעות כבדות של גשם, מתכסה בשמיכה טלואה של עננים. וחושך.
כינור מרטיט שם ברקע.
האדמה היא מעבירת קולות מצוינת, הוא מצליח לזהות את הסימפוניה, התשיעית של בטהובן. כמה נחמד. לא יכול היה לאחל לעצמו מוות מלא השראה יותר מזה. למות לצלילי סימפוניה מוזיקלית.
"נו?" רוברט מועך אותו חזק יותר לאדמה, והבוץ שעד עכשיו היה סתם עוד פריט שולי בנוף שמולו, ממלא את כל שדה ראייתו, רטוב ודביק כמו שבוץ אמור להיות.
הוא מנסה להניע לשון, להרעיד מיתרים בגרונו, אבל מסתבר שמגף על העורף לא רק מקשה עליך לנשום.
חליל חותך את הסולם הרביעי, והמודולציה שהוא עושה גורמת לדני להעריך את המוכשר, למרות המצב העגום בו הוא נמצא.
הוא עוצם עיניים, מניח להוריקן שבמוחו להתנפל עליו.
צחוק. היה צחוק, אי שם בזיכרון העמוס שלו. קליפה של רגע ישן. אולי יולי. אולי מאי.
ושמש אביב שפיזזה מולו, שותלת נקודות של אור על לחי תפוחה.
"אז תדבר כבר." הקול של רוברט נורה ממרחק של עשרים שנה ואין סוף טיפות של גשם.
אין בו כעס, בקול. רק עייפות דביקה, כבדה, ולחץ שרפה באחת.
הוא מניע בעדינות צוואר, ממשש כתמים שהותיר מגף חום על עורו.
רוח פורעת בשערו הרטוב, נושאת איתה רחש תנועה חרישית, פלסטיק מחליק על מתכת.
"אתה יודע איפה אנחנו, כן?" רוברט נושף לאוזנו מילים, תצרף אותיות שמחפשות מקום בראשו.
הוא נשמע... אחר. כמעט עדין.
דני שותק.
הוא יודע. הוא שונא את זה שהוא יודע.
הם על הבמה. הבמה ההיא. הוא מתכווץ עמוק לתוך עצמו, מנסה להתגונן מול הסופה שבכוח סוחפת אותו אליה, מסחררת אותו במערבולת בלתי אפשרית. התזמורת כבר לא מופיעה כאן מאז הפעם ההיא, מאז שהוא ברח באמצע הופעה, וקורות העץ שהבריקו אז מולו מלאות עכשיו בטחב ובוץ שהערים עליהם הזמן.
– אבל רוברט. רוברט.
הוא החזיר את הצלילים לחיים. הרעיד בתוכו מיתרים שמזמן חשב שהחלידו.
רעם מחריד אותו לרגע, מנפץ שאריות של עבר. ."חשבתי שזה ייתן לך קצת... אווירה "
רוברט מחייך, אבל דני לא רואה את זה.
"גם לי לקח זמן להבין מה הרג אותי כל השנים האלה. זה לא אתה. לא האשמה. זה הצלילים שנקטעו. הקונצ'רטו שלא נגמר "
ברק קורע את השמיים, מבזיק מולם אור. רוברט תמיד אהב דרמות. ומטאפורות מרטיטות בהחלט היו שחקני הבית במגרש שלו.
"אני רוצה שתספר לי, דני. את האמת. לא את הגרסה של הדו"ח. לא את מה שמכרו לנו בשת"פים. אותך. את הצליל האמיתי שלך."
שתיקה סמיכה נופלת ביניהם. ומוחו ריק פתאום כל כך. דני בולע.
ואז הוא מתחיל לשיר.
שתי שורות.
קטע מתוך "אלגרטו". קולו מעוות, חנוק. צרידות של אדם ששכח לבטא תקווה. שקבר את עצמו מתחת לשכבות של קרח.
ורוברט- הוא לא מגיב. הוא מתיישב על פיסת היסטוריה לצידו, עוצם עיניים.
הנושאים החמים
