הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הסוד הזה הסתחרר לי במעיים, כמו זבוב לכוד בתוך כוס חד פעמית הפוכה.
יש מצב שתוך יומיים, שלושה אני חתן! צמרמורות בכל הגוף, ריקודי שמחה סוערים בתוך לבי, אבל כלפי חוץ, כלום. פנים רגילות של יום חמישי סתמי לחלוטין.
כאן בתוך גבולות הישיבה, החצנת רגש אחת יותר מדי ואתה כבר בפה של כולם. מצב רוח מרומם שאינו מותאם לטמפרטורת האווירה במסדרונות הישיבה, עשוי להפגיש אותך תוך זמן קצר עם המאכער של התזמורות והזמרים, עם הצעת חבילה מוזיקלית אטרקטיבית לחתונתך שמועדה בכלל טרם נקבע.
מחר, ביום שישי, תתקיים הפגישה הראשונה, במוצ"ש עוד אחת ומשם הדרך לשטריימל כמעט סלולה.
באחת בלילה, כאשר כולם יישנו, אתגנב בשקט מהישיבה בלי שאיש ישים לב. עכשיו נותר לי רק להסתפר לכבוד המאורע המרגש.
ישי נחום, היאכנע הרשמי של הישיבה, הוא גם, כמה מפתיע, ספר לא רע. ביקשתי ממנו שיסַפֵּר אותי תמורת תשלום סמלי. הוא הסכים בכיף.
כאשר הפעיל ישי נחום את מכונת התספורת ביקשתי ממנו כהרגלי שישמור על שיעורי הפאות בהקפדה יתרה. הוא הבטיח להיזהר, אבל לא הבטיח שלא להתעטש בפראות בדיוק כשיגיע לאזור האסטרטגי שמאחורי האוזן. מפה לשם, הפאה השמאלית החסידית האהובה עליי כל כך מונחת על הרצפה לצדי. היא איבדה כל קשר עם קרקפתי.
אני מביט בה בעצב, היא שוכבת שם מסולסלת למשעי, משיבה לי במבט נוגה משלה.
שנים שאנחנו חולקים חיים משותפים. כל אימת שהייתי פוגש מישהו ברחוב ורציתי להימנע ממפגש עימו, הייתי מסלסל אותה במרץ ופוזל לכיוונה. אני לא יכול לשכוח איך היא הייתה צוללת בצלחות מרקיי ולוגמת מהם בחן.
ישי נחום עמד שם מבויש לגמרי, לא ידע איפה לשים את עצמו מרוב בושה.
לא החלפתי איתו מילה, רק ביקשתי ממנו את הנייד כדי להתקשר לאמא. רצתי לחלון, כופפתי את רוב גופי לצידו החיצוני כדי שהיאכנע לא ישמע את תוכן השיחה שמסווג כ'סודי ביותר'.
אמא הרימה מהר, קולה נשמע עסוק, כמו של כל אמא יהודייה בערבו של יום חמישי. התייפחתי בבכי מר בעודי מספר לה על אודות המקרה הטראגי.
"אם עוד לא הכנת את המרק לשבת, תעשי כמות מופחתת", אמרתי לה, "השבת רק אני אוכל". כמעט נחנקתי מתחושת הבדידות. כבר שנים שאני לא צולל ערירי במרק. מחר בסעודת שבת, לצערי הרב, זה יקרה.
"ולגבי השידוך, נראה לי שתתקשרי לשדכן לבטל לעת עתה", אמרתי את המובן מאליו, "אני לא יכול להופיע לפגישה עם פאה אחת בלבד", נימקתי.
"קודם כל תבוא הביתה, אחר כך נראה מה הלאה", הרגיעה אותי אמא בקול היסטרי מרוסן.
ישי נחום חיכה בסבלנות לסיום השיחה וביקש סליחה מעומק ליבו: "מהיום אסַפֵּר אותך בחינם", ניסה לרצות.
הפאה השנייה, זו שנשארה לי לפליטה, כמעט ונשרה מרוב הלם למשמע הצעת הפיצוי החצופה. למה הוא חושב שאני עוד אי פעם אכפיף את קרקפתי למכסחת הפאות שלו?
הוא יצא מהחדר וחזר אחרי עשרים דקות עם צלחת טשולנט מהבילה: "ביקשתי מהמוכר שיאפשר לי למזוג בעצמי, שמתי לך כמעט רק בשר בקר", חשב שכך יקנה את ליבי.
ניסיתי להתנחם בטשולנט, לא שהוא יצמיח לי את הפאה החסרה, אבל סיכוי סביר שהוא ישרה עלי שינה שתשכיח ממני הכול. המפלט הרגעי התנפץ בכפית האחרונה, כאשר חוט שיער ארוך שהסתתר בין הגריסים ליפף את לשוני ואיים לחנוק אותה. זיהיתי את השערה הזאת היטב, היא עדיין הריחה מהמרכך איתו חפפתי בבוקר. ישי נחום כמו רצה להוכיח מעל לכל ספק, שהוא זה שמזג את הטשולנט בעצמו.
זה היה טריגר אחד יותר מדי. דמעות שצפו מעיני כמו מפלי הניאגרה, הטביעו את השעועית האחרונה בצלחת במי-צער רותחים ומלוחים.
בשעת לילה מאוחרת ברחתי מהישיבה. קיוויתי שאיש לא יראה אותי, הפעם לא בגלל השידוך שעל הפרק, אלא בגלל הפאה שלא על הפרק.
כשנכנסתי הביתה ציפתי לאווירת נכאים. אבל זה ממש לא מה שקרה.
אבי ואמי ישבו בסלון ופניהם צוהלות: "לא תאמין מה קרה כאן בשעה האחרונה", הכריזו יחד בתזמון מושלם.
"התקשרנו לשדכן", השתלטה אמא על השיחה, "וסיפרנו לו על הפאה. תגובתו הייתה הזויה לגמרי. אבא תמשיך אתה", אמרה כאשר ההתרגשות חנקה את גרונה.
ואבא המשיך: "השדכן ניתק את השיחה בהלם. אמר שהוא צריך לשבת, לשתות משהו לפני שהוא מתעלף", סיפר בפאתוס.
"לאחר כמה דקות הוא חזר אלינו ולא תאמין מה שאמר. הנה השיחה הוקלטה, תשמע בעצמך", סיכם והניח את הנייד על השולחן על רמקול.
"היום בבוקר דיברתי עם המחותן המיועד", בקע קולו של השדכן מהנייד, "הוא אמר לי שממש קשה לו להחליט לגבי שידוכים, ושהלוואי שיגיע סימן משמיים שזהו השידוך הנכון. לשאלתי איזה סימן היה רוצה, אמר משהו הזוי שעכשיו קיבל הסבר שמיימי שלא יאמן", הסקרנות הרגה אותי, נו שידבר מהר יותר.
הוא כמו הקשיב לי והמשיך במהירות, "הוא אמר לא פחות ולא יותר: אם היה נושר לחתן פאתו השמאלית זה בוודאי היה מסמן לי שהוא החתן הנכון".
קרסתי לאחור. חשבתי שניסים כאלה כבר לא מתרחשים היום, ועוד איתי?
כמובן שהפגישה התקיימה כמתוכנן ביום שישי בצהריים.
אך בפגישה קרה משהו לא צפוי ומסעיר, שהסביר לי מדוע ביקש אב הכלה סימן קיצוני כל כך לכך שאני הוא החתן הנכון לבתו. המיועדת הרשימה אותי מאוד בכל המובנים, הייתה רק בעיה אחת קטנה: היא כרותת זרת בידה השמאלית.
סיימתי את הפגישה בנימוס, וחזרתי הביתה מעורער ומבולבל. למה שבחור מושלם כמוני ייקח מישהי בלי זרת?
התלבטתי קשות יחד עם הורי לכל אורך השבת. במוצ"ש החלטנו שאם השם סיבב באופן פלאי את הסיפור עם הפאה, הרי שרוצנו שאתחתן עם זרת כרותה. מה גם שזרת חסרה, זה לא כל כך נורא, במיוחד אם כל השאר לא פחות ממושלם!
אין שמחה כהתרת הספקות.
משם הכול התגלגל מהר מאוד. פגישה נוספת, ועוד אחת עם ההורים. וביום שני בערב התקיים מעמד סגירת השידוך בבית מחותני הטרי.
ישבתי נרגש כולי בראש השולחן כאשר אבי כלתי ביקש להציג לי את השדכן המהולל שדרכו התחולל הנס. הסתובבתי במלוא גופי ונתקפתי בשיתוק כללי.
ישי נחום, זה אתה???
יש מצב שתוך יומיים, שלושה אני חתן! צמרמורות בכל הגוף, ריקודי שמחה סוערים בתוך לבי, אבל כלפי חוץ, כלום. פנים רגילות של יום חמישי סתמי לחלוטין.
כאן בתוך גבולות הישיבה, החצנת רגש אחת יותר מדי ואתה כבר בפה של כולם. מצב רוח מרומם שאינו מותאם לטמפרטורת האווירה במסדרונות הישיבה, עשוי להפגיש אותך תוך זמן קצר עם המאכער של התזמורות והזמרים, עם הצעת חבילה מוזיקלית אטרקטיבית לחתונתך שמועדה בכלל טרם נקבע.
מחר, ביום שישי, תתקיים הפגישה הראשונה, במוצ"ש עוד אחת ומשם הדרך לשטריימל כמעט סלולה.
באחת בלילה, כאשר כולם יישנו, אתגנב בשקט מהישיבה בלי שאיש ישים לב. עכשיו נותר לי רק להסתפר לכבוד המאורע המרגש.
ישי נחום, היאכנע הרשמי של הישיבה, הוא גם, כמה מפתיע, ספר לא רע. ביקשתי ממנו שיסַפֵּר אותי תמורת תשלום סמלי. הוא הסכים בכיף.
כאשר הפעיל ישי נחום את מכונת התספורת ביקשתי ממנו כהרגלי שישמור על שיעורי הפאות בהקפדה יתרה. הוא הבטיח להיזהר, אבל לא הבטיח שלא להתעטש בפראות בדיוק כשיגיע לאזור האסטרטגי שמאחורי האוזן. מפה לשם, הפאה השמאלית החסידית האהובה עליי כל כך מונחת על הרצפה לצדי. היא איבדה כל קשר עם קרקפתי.
אני מביט בה בעצב, היא שוכבת שם מסולסלת למשעי, משיבה לי במבט נוגה משלה.
שנים שאנחנו חולקים חיים משותפים. כל אימת שהייתי פוגש מישהו ברחוב ורציתי להימנע ממפגש עימו, הייתי מסלסל אותה במרץ ופוזל לכיוונה. אני לא יכול לשכוח איך היא הייתה צוללת בצלחות מרקיי ולוגמת מהם בחן.
ישי נחום עמד שם מבויש לגמרי, לא ידע איפה לשים את עצמו מרוב בושה.
לא החלפתי איתו מילה, רק ביקשתי ממנו את הנייד כדי להתקשר לאמא. רצתי לחלון, כופפתי את רוב גופי לצידו החיצוני כדי שהיאכנע לא ישמע את תוכן השיחה שמסווג כ'סודי ביותר'.
אמא הרימה מהר, קולה נשמע עסוק, כמו של כל אמא יהודייה בערבו של יום חמישי. התייפחתי בבכי מר בעודי מספר לה על אודות המקרה הטראגי.
"אם עוד לא הכנת את המרק לשבת, תעשי כמות מופחתת", אמרתי לה, "השבת רק אני אוכל". כמעט נחנקתי מתחושת הבדידות. כבר שנים שאני לא צולל ערירי במרק. מחר בסעודת שבת, לצערי הרב, זה יקרה.
"ולגבי השידוך, נראה לי שתתקשרי לשדכן לבטל לעת עתה", אמרתי את המובן מאליו, "אני לא יכול להופיע לפגישה עם פאה אחת בלבד", נימקתי.
"קודם כל תבוא הביתה, אחר כך נראה מה הלאה", הרגיעה אותי אמא בקול היסטרי מרוסן.
ישי נחום חיכה בסבלנות לסיום השיחה וביקש סליחה מעומק ליבו: "מהיום אסַפֵּר אותך בחינם", ניסה לרצות.
הפאה השנייה, זו שנשארה לי לפליטה, כמעט ונשרה מרוב הלם למשמע הצעת הפיצוי החצופה. למה הוא חושב שאני עוד אי פעם אכפיף את קרקפתי למכסחת הפאות שלו?
הוא יצא מהחדר וחזר אחרי עשרים דקות עם צלחת טשולנט מהבילה: "ביקשתי מהמוכר שיאפשר לי למזוג בעצמי, שמתי לך כמעט רק בשר בקר", חשב שכך יקנה את ליבי.
ניסיתי להתנחם בטשולנט, לא שהוא יצמיח לי את הפאה החסרה, אבל סיכוי סביר שהוא ישרה עלי שינה שתשכיח ממני הכול. המפלט הרגעי התנפץ בכפית האחרונה, כאשר חוט שיער ארוך שהסתתר בין הגריסים ליפף את לשוני ואיים לחנוק אותה. זיהיתי את השערה הזאת היטב, היא עדיין הריחה מהמרכך איתו חפפתי בבוקר. ישי נחום כמו רצה להוכיח מעל לכל ספק, שהוא זה שמזג את הטשולנט בעצמו.
זה היה טריגר אחד יותר מדי. דמעות שצפו מעיני כמו מפלי הניאגרה, הטביעו את השעועית האחרונה בצלחת במי-צער רותחים ומלוחים.
בשעת לילה מאוחרת ברחתי מהישיבה. קיוויתי שאיש לא יראה אותי, הפעם לא בגלל השידוך שעל הפרק, אלא בגלל הפאה שלא על הפרק.
כשנכנסתי הביתה ציפתי לאווירת נכאים. אבל זה ממש לא מה שקרה.
אבי ואמי ישבו בסלון ופניהם צוהלות: "לא תאמין מה קרה כאן בשעה האחרונה", הכריזו יחד בתזמון מושלם.
"התקשרנו לשדכן", השתלטה אמא על השיחה, "וסיפרנו לו על הפאה. תגובתו הייתה הזויה לגמרי. אבא תמשיך אתה", אמרה כאשר ההתרגשות חנקה את גרונה.
ואבא המשיך: "השדכן ניתק את השיחה בהלם. אמר שהוא צריך לשבת, לשתות משהו לפני שהוא מתעלף", סיפר בפאתוס.
"לאחר כמה דקות הוא חזר אלינו ולא תאמין מה שאמר. הנה השיחה הוקלטה, תשמע בעצמך", סיכם והניח את הנייד על השולחן על רמקול.
"היום בבוקר דיברתי עם המחותן המיועד", בקע קולו של השדכן מהנייד, "הוא אמר לי שממש קשה לו להחליט לגבי שידוכים, ושהלוואי שיגיע סימן משמיים שזהו השידוך הנכון. לשאלתי איזה סימן היה רוצה, אמר משהו הזוי שעכשיו קיבל הסבר שמיימי שלא יאמן", הסקרנות הרגה אותי, נו שידבר מהר יותר.
הוא כמו הקשיב לי והמשיך במהירות, "הוא אמר לא פחות ולא יותר: אם היה נושר לחתן פאתו השמאלית זה בוודאי היה מסמן לי שהוא החתן הנכון".
קרסתי לאחור. חשבתי שניסים כאלה כבר לא מתרחשים היום, ועוד איתי?
כמובן שהפגישה התקיימה כמתוכנן ביום שישי בצהריים.
אך בפגישה קרה משהו לא צפוי ומסעיר, שהסביר לי מדוע ביקש אב הכלה סימן קיצוני כל כך לכך שאני הוא החתן הנכון לבתו. המיועדת הרשימה אותי מאוד בכל המובנים, הייתה רק בעיה אחת קטנה: היא כרותת זרת בידה השמאלית.
סיימתי את הפגישה בנימוס, וחזרתי הביתה מעורער ומבולבל. למה שבחור מושלם כמוני ייקח מישהי בלי זרת?
התלבטתי קשות יחד עם הורי לכל אורך השבת. במוצ"ש החלטנו שאם השם סיבב באופן פלאי את הסיפור עם הפאה, הרי שרוצנו שאתחתן עם זרת כרותה. מה גם שזרת חסרה, זה לא כל כך נורא, במיוחד אם כל השאר לא פחות ממושלם!
אין שמחה כהתרת הספקות.
משם הכול התגלגל מהר מאוד. פגישה נוספת, ועוד אחת עם ההורים. וביום שני בערב התקיים מעמד סגירת השידוך בבית מחותני הטרי.
ישבתי נרגש כולי בראש השולחן כאשר אבי כלתי ביקש להציג לי את השדכן המהולל שדרכו התחולל הנס. הסתובבתי במלוא גופי ונתקפתי בשיתוק כללי.
ישי נחום, זה אתה???
