חידות תורניות חידה תורנית מעניינת

הפיתרון
השאלה הייתה "אדם רוצה" וכו', משמע שהכוונה לברכה ראשונה.

@אלמוני פלמוני, אני מצטרף ל @סוגרים שידוך, השאלה הוצגה על הברכה ראשונה ולא על ברכה אחרונה.
רבותי, פעם הבאה להפעיל את הראש.
אסביר לכם את כוונת @סבא ישראל וזו גם היתה כוונתי, הדין הוא שאם אדם בירך כבר ברכה אחרונה עליו לברך שוב ברכה ראשונה אם רוצה להמשיך לאכול, ולכן אם לפני זה אכל תפוח שלם אז הברכה האחרונה לא חלה על העוגיה אלא רק על התפוח וכלפי העוגייה אי"ז הפסק, אולם אם אכל חצי תפוח ועוגיה (פחות מכזית) הרי הבורא נפשות עלה לו גם לעוגיה שהצטרפה לחצי התפוח והרי היא היתה הפסק כלפי המזונות ועליו לברך שוב מזונות
לא יודע אם לזה התכוון @סבא ישראל ,אבל זו היתה כוונתי
  • הוסף לסימניות
  • #2
כאשר אדם אוכל תפוח שלם, הוא מחשיב זאת לארוחה או לאכילה משמעותית, ולכן אם הוא עובר לעוגיה אחרי תפוח שלם, הוא לא חייב לברך כי הוא נחשב כאילו הוא ממשיך לאכול מאותה סעודה.

אבל כאשר אדם אוכל רק חצי תפוח, זה לא נחשב לאכילה משמעותית כמו סעודה, ולכן כאשר הוא עובר לעוגיה הוא חייב לברך עליה, כי זה נחשב לאכילה עצמאית.

בשלב זה, ההלכה מתייחסת לאוכלים השונים ומביאה לכך שאדם צריך לברך על מה שהוא אוכל בהתאם למה שלפניו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
כאשר אדם אוכל תפוח שלם, הוא מחשיב זאת לארוחה או לאכילה משמעותית, ולכן אם הוא עובר לעוגיה אחרי תפוח שלם, הוא לא חייב לברך כי הוא נחשב כאילו הוא ממשיך לאכול מאותה סעודה.

אבל כאשר אדם אוכל רק חצי תפוח, זה לא נחשב לאכילה משמעותית כמו סעודה, ולכן כאשר הוא עובר לעוגיה הוא חייב לברך עליה, כי זה נחשב לאכילה עצמאית.

בשלב זה, ההלכה מתייחסת לאוכלים השונים ומביאה לכך שאדם צריך לברך על מה שהוא אוכל בהתאם למה שלפניו.
מאיפה התשובה?...
מהבינה המלאכותית?...
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
כאשר אדם אוכל תפוח שלם, הוא מחשיב זאת לארוחה או לאכילה משמעותית, ולכן אם הוא עובר לעוגיה אחרי תפוח שלם, הוא לא חייב לברך כי הוא נחשב כאילו הוא ממשיך לאכול מאותה סעודה.

אבל כאשר אדם אוכל רק חצי תפוח, זה לא נחשב לאכילה משמעותית כמו סעודה, ולכן כאשר הוא עובר לעוגיה הוא חייב לברך עליה, כי זה נחשב לאכילה עצמאית.

בשלב זה, ההלכה מתייחסת לאוכלים השונים ומביאה לכך שאדם צריך לברך על מה שהוא אוכל בהתאם למה שלפניו.
תוכל להסביר את התשובה?
בעצם לא ענית כלום...
איפה התשובה?
ואגב, זה באמת נראה ישר ממלתעות הבינה המלאכותית...
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
כיצד יתכן- אדם רוצה לאכול עוגיה, אומרים לו אם קודם אכלת תפוח שלם אתה לא צריך לברך על העוגיה, ואם קודם אכלת רק חצי תפוח עליך לברך על העוגיה?
הנושא הוא תפוח שלם או חצי? או בכמות האכילה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
יש דין לברך על אכילת תרומות ומעשרות כשכהן אוכל
אז חשבתי שאם אכל תפוח שלם יהיה דין קביעות לפטור את העוגיה שיאכל אחכ
למה שיהיה דין קביעות לפטור עוגיה שזה מזונות???
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
@אלמוני פלמוני, אני מצטרף ל @סוגרים שידוך, השאלה הוצגה על הברכה ראשונה ולא על ברכה אחרונה.
ואם כבר הגענו עד לכאן, אשאל אותך שאלה אחרת מאותה עניין.
איך יכול להיות שלפעמים מותר לאדם לשתות לכתחילה פחות מרביעית ולפעמים אסור, כשבשני המקרים לא מדובר על תוך הסעודה, והוא גם לא שותה או אוכל שום דבר אחר מאותה ברכה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #18
השאלה הייתה "אדם רוצה" וכו', משמע שהכוונה לברכה ראשונה.

@אלמוני פלמוני, אני מצטרף ל @סוגרים שידוך, השאלה הוצגה על הברכה ראשונה ולא על ברכה אחרונה.
רבותי, פעם הבאה להפעיל את הראש.
אסביר לכם את כוונת @סבא ישראל וזו גם היתה כוונתי, הדין הוא שאם אדם בירך כבר ברכה אחרונה עליו לברך שוב ברכה ראשונה אם רוצה להמשיך לאכול, ולכן אם לפני זה אכל תפוח שלם אז הברכה האחרונה לא חלה על העוגיה אלא רק על התפוח וכלפי העוגייה אי"ז הפסק, אולם אם אכל חצי תפוח ועוגיה (פחות מכזית) הרי הבורא נפשות עלה לו גם לעוגיה שהצטרפה לחצי התפוח והרי היא היתה הפסק כלפי המזונות ועליו לברך שוב מזונות
לא יודע אם לזה התכוון @סבא ישראל ,אבל זו היתה כוונתי
 
הפיתרון
  • הוסף לסימניות
  • #20

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

מיועד לעזרה למשתמשי נטפרי.
אם גם אתם משתמשים באתר קנבה, אתם ודאי מכירים את ההתראה הזו (n) שמובילה ל
קישור הזה
1734256466388.png
וכעת אשמח לפתוח גמ"ח חדש מהצד של הנעזרים;) שבו מי שחסום ורוצה להוריד משהו יפרסם כאן ומי שלא בנטפרי ויכול להוריד לו יעדכן/יוריד וכו'
אשמח לתגובות ושיפורים, ולמשתמשים קבועים שיקחו ע"ע את החסד להוריד דברים נצרכים
בתודה מראש.
נכתב לאחר הנושאים הללו
ועוד ועוד......

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

הכתוב מדבר על נשים וגברים כאחד D:

תסגור.את.הדלת.
מכירים את זה שיוצא לכם להעיר למישהו והוא פשוט לא מיישם?
ואמרתם שוב ושוב.
לא פעם.
לא פעמיים
ולא גלידה אחת או שתיים.
אולי סניף שלם יספיק.
אולי אפילו לא.
וכמה כבר אפשר להגיד?
בזמן האחרון היה לי מקרה
שקניתי לעצמי משהו טעים
ולאחר שבשטח ציבורי הוא כמעט נגמר
החלטתי להחזיר אותו לשטח שלי בטאבו.
לא צריך להגזים ולהחביא
פשוט לשים בטריטוריה המוגדרת.
ואז יום אחד אני באה לקחת מהמשהו הטעים
שנשאר באותו מקום ב ד י ו ק .
באותה פוזה אפילו.
משום מה הוא הוריד במשקל
לא יכול להיות.
הקופסא ריקה.
מישהו אכל את הטעים שלי.
ולא רק שלא טרח לזרוק את הקופסא
אלא החליט להשאיר אותה עומדת על כנה כדי לתעתע
אולי כדי לתת לי עוד תקווה קטנה
לא יודעת מה חשב ה"גנב"
העצבים זרמו לי בכל הורידים
וקול שופר המבשר את בוא המלחמה נשמע:

"את יודעת שהוא עובר תקופה קשה"
- לא איכפת לי זה לא תירוץ!

"זה לא בכוונה"
- החטיף לא קפץ לפה שלו בטעות!
וחוץ מזה - למה לא לשאול? לבקש?

"אולי הוא התבייש או פחד ממך"
- לא זכור לי שנשכתי מישהו מאז המעון וגם זה בספק.

"אבל אולי גם את לפעמים לוקחת משהו בלי לבקש"
-לא לוקחת משהו שאי אפשר להחזיר!

"אפשר להחזיר!"
- אני לא אבקש ועכשיו רציתי ואין לי!

"ואם הוא היה חטוף?"
-

כאן עלתה בי מחשבה
אם הוא היה חטוף?
היית דנה לכף זכות.
למה? כי הוא סובל.
גם ה"גנב" שאותו אני מכירה סובל.
וכנראה היה זקוק למשהו שימתיק לו.
לא צריך להגיע לרמת סבל של חטוף בשביל לוותר.
כי לפעמים לפני שהמוח חושב היד פועלת..
לא.
כאן הוא חשב. וידע. ועשה.
אז מה עוד נשאר?

כאן נזכרתי במקרה שקרה גם הוא בתקופה האחרונה.
"למה אתם לא סוגרים את הדלת עד הסוף?? נכנסים זבובים!!"
כל פעם הדלת נשארת פתוחה ''קצת'' ואז נכנסים זבוב וצריך להלחם להוציא אותו.
איזה אסון.
כמה באמת אפשר להעיר על לסגור את הדלת?
כמה אפשר לסגור אחריכם כל פעם מחדש??
תסגור את הדלת.
אל תטפטף.
תנקה אחריך.
שים את הבגד בתוך סל הכביסה ולא בחוץ. (מוכנה שיצוץ לו חצי שרוול.)
למה זה זרוק על הרצפה ולא בתוך הארון??
למה שוב אכלת מתוך הסיר והחזרת את הכף??
למה שוב אכלת הכל לבד כשיש עוד אנשים בבית??
מה הבעיה להתחשב??
כמה. אפשר. להעיר. כמההה?

ואז.
בחסדי השם עלתה בי מחשבה.
פניתי לזה שהעיר על למה את הדלת לא סוגרים.
אבל גם אתה לא סוגר את הדלת ונכנסים זבובים?
-אני? מה פתאום אני תמיד סוגר!
כן אתה גם לא סוגר את הדלת.
כ-ו-ל-נ-ו לא סוגרים את הדלת.
שאלת כמה אפשר להעיר לבן אדם שיעשה מה שמבקשים ממנו?
כמה פעמים בורא עולם מבקש מאיתנו 'תסגרו את הדלת' ואנחנו לא סוגרים?
כמה פעמים הוא בכבודו ובעצמו צריך 'לקום' לסגור את הדלת שאנחנו השארנו פתוחה?
למה? למה אנחנו לא סוגרים??
יכנסו זבובים! מרעין בישין! צועק לנו אבא.
גם אם זה פתח קטן!
"לפתח חטאת רובץ"
לפחות תסגרו את הרשת!
תאמינו לי.
מספיק זבוב מרדן אחד שיכנס ויטייל לו בהנאה בכל הבית בשביל לטמטם משפחה שלמה.
ועדיין.
אנחנו לא סוגרים את הדלת.
והלוואי וזו באמת היתה רק דלת.
אבל לא.
יש יותר מזה.
לשון הרע. שמירת עיניים. קפדה. רכילות. גזל. קנאה. כעס. ברכה ללא כוונה.
כמה כבר אבא שבשמיים יכול לבקש מאיתנו?

אז ה' ברחמיו ריחם עליי והזכיר לי את זה.
בשביל לדון את אותו 'גנב' לכף זכות.
ולזכות לרגע אחד קטן של 'ארך אפיים'
מאז.
כל פעם שאני רואה שמישהו שוב לא ''סגר את הדלת''
אני משתדלת להזכיר לעצמי כמה דלתות פתוחות אני השארתי.
וכמה ה' בכבודו ובעצמו סוגר אותן.
ואומר לנו שוב. ושוב. ושוב.
בניי.
אהוביי.
בבקשה.
תסגרו את הדלת.
היום שבו חגג צדוק יום הולדת ארבע עשרה, היה היום המאושר בחייו.

הגיל העדכני חסך ממנו את הבילוי הכפוי ליד דלת המעלית, במארב לשכן בוגר דיו שיעפיל יחד אתו בבטחה לביתו שבקומה העשירית.

מאותו יום - נחסך מצדוק חוסר הידיעה האם יחזור הביתה לארוחת הצהריים, או שמא יגיע רק בזמן ארוחת הערב. הוא גם היה יכול להיות סמוך ובטוח כי מעכשיו לא יישאר לקפוא בבניין במשך לילה שלם, כשרגלו מגובסת, רק משום שלא היה שכן שהתחשק לו לעשן סיגריה לילית באוויר הצח.

צדוק לא פחד ממעליות, כשם שלא פחד מרמזורים אדומים ולמרות זאת התרחק מהם.
הוא פשוט קיים בחומרה ובהידור רב את מצות העשה: "תמים תהיה", בלי להתעכב על המשך הפסוק.

הוא היה מסוג האנשים שפותחים את שקית הבמבה בחנות, כי כתוב על גבה "פתח כאן", ואוכלים בשבת במבה יבשה. מסוג האנשים שאם אומרים להם "וואו, תודה על המתנה, אבל באמת לא היית צריך!" – הם צוררים אותה יפה ומחזירים לחנות.

אופיו הצייתן והכנוע, הרצינות התהומית שבה הקשיב לכללים כתובים ובלתי כתובים והאמון המלא שרכש לכל מילה שנאמרה לו, הכניסו את חייו ללולאה אינסופית של פלונטרים פרדוקסליים סבוכים.

הרי אם על דלתות הרכבת יש שלט שמכריז – "קודם יוצאים ואחר כך נכנסים" – הרי שאם אף אחד אינו יוצא, צדוק אינו יכול להיכנס, גם אם הוא מאחר לפגישת שידוכים גורלית, והרכבת הבאה תצא בעוד שעה.

אם כתוב על תווית בקבוק הקולה: "להגיש קר" – אז אם הקולה מוגשת בטמפרטורה שאינה עונה על ההגדרה "קר" – צדוק אינו שותה ממנה, גם אם גרונו ניחר בפגישת שידוכים גורלית.

ואם יש כלל שפגישת שידוכים ראשונה מסיימים תוך שעה וחצי – אז צדוק מסיים אותה תוך שעה וחצי, גם אם הוא נאלץ לקטוע את הבחורה באמצע משפט. ולא משנה שהוא איחר לפגישה הזו בשעה כי מהרכבת הקודמת לא ירדו נוסעים.
בכל מקרה, הוא היה מעדיף לסיים את הפגישה מהר, רק בגלל הצמא.

וגם בגלל הרעב. כי צדוק מתקשה אפילו בפעולה פשוטה כמו אכילה.

בחדר האוכל של הישיבה הוא לא דרך מעולם. היה תלוי שם שלט חגיגי שבישר שהאוכל נתרם ע"י נדיבים, עבור תלמידי הישיבה השוקדים על התורה יומם ולילה.
צדוק אמנם למד במשך כל היום, אבל בלילה הוא היה נוהג לישון.

מיני מתיקה – צדוק לא הכניס לפיו מאז היה בגן ואמו לקחה לו בעדינות את הסוכרייה שקיבל, כי היא שוברת שיניים.

ואם כתוב על אריזת הדוריטוס – "בא טוב עם החבר'ה" – אז כך צדוק (לא) אוכל דוריטוס: מחלק שבעים גרם לכל החברים בישיבה.
ואם הוא נזכר בקביעה ש"מי שאוכל לבד מת לבד", והוא אינו מעוניין לגרום, חלילה, להרג המוני כשיגיע זמנו לעזוב את העולם – הרי שהוא מוותר על התענוג שבאכילת החטיף הנ"ל.

ההימנעות הזו, לפחות, פתרה לו פלונטר אחר: על אריזת הדוריטוס בטעם 'חריף אש' יש הוראה מסובכת יותר – "נראה אותך גומר שקית".
איך, למען ה', זה היה מסתדר אם כל החבר'ה היו גומרים לו אותה, לפני שהוא היה מספיק להבעיר אש אפילו במשולש הראשון של הדוריטוס, כפי שמצולם בהצעת ההגשה?!

חייו של צדוק היו למודי סבל ורצופי מהמורות. קשה לשרוד פרדוקסים קיומיים כאלה ולהישאר בקו השפיות. קשה עוד יותר להישאר בקו הזה, אם יתכן שלא היו בו מעולם.

פעם, כשפגש צדוק לראשונה בעיתון את המשפט האלמותי: "נשמח להערות ולהארות" – הריע בפרץ פתאומי של חשיבה עצמית, "היי, מצאתי שגיאת לשון! כתובה פה פעמיים אותה מילה. כנראה הכותב התלבט איך מאייתים, ובסוף השאיר בטעות את שתי האופציות..."
"אויש, נו באמת, זה בכוונה! ככה זה הולך..." חייך אליו חבר בסלחנות.
צדוק פער את עיניו, מזועזע מהטעות הגסה שמתנוססת במכוון בעיתון כה מכובד. "מה, הם טועים בכוונה??"
"כן", זרם אתו החבר בגיחוך, משועשע, "לך תדע, כנראה אות סולידריות עם דיסלקטיים".

צדוק התרשם עמוקות.

למחרת, בעיתון של הישיבה, במדור שערך צדוק, נכתב באותיות מודגשות: "נשמח לקבל ביקורות וביכורות".


ערב אחד, כשצדוק הסתובב בחוסר מעש בישיבה, לאחר שהשידוך האחרון ירד מסיבה לא ברורה, החליט ללכת למכולת.

אם החבר שביקש ממנו בתום לב לקנות לו במבה, היה יודע למה הוא יגרום - היה מעדיף לאכול שלדי דוריטוס שרופים, גרוגרות דרבי צדוק, ולא לשלוח אותו למשימה האחרונה בחייו.

צדוק כמעט פתח את הבמבה בחנות, כדרכו בקודש, כפי שהורתה האריזה, וידו נעצרה באמצע התנועה.
הבמבה אינה שלו!!...

הוא פתח בריצת אמוק טרופה לכיוון הישיבה, נמנע מלהביט בהוראה המפורשת שאותה הוא ממרה זה עתה, לראשונה בחייו.
ידיו הזיעו ורעדו בלי הפוגה. והוא הסיט את מבטו מהפצצה המתקתקת שהחזיק.

באמצע הדרך, כוחותיו הנפשיים לא עמדו לו עוד.
הוא התמוטט ונפל חסר הכרה על האספלט השחור.

כשהתעורר, מצא את עצמו בסיטואציה בלתי אפשרית:
לצדו מוטלת חבילת במבה סגורה(!) ואסופת ראשים רוכנת אליו בדאגה.
"תנו לו משהו מתוק!" שמע מרחוק קול אומר.

"לאאאא!" ניסה צדוק לקרקר בהיסטריה בכוחותיו האחרונים.

"נו, תן לו כבר", דחק קול היסטרי, "תראה איך הוא נראה!"

משום מקום, שלף מישהו בקבוק קולה פושר. אדם נוסף דחף לפיו קוביית שוקולד מתוקה, שוברת שיניים.

קיבתו העדינה של צדוק, שהתענתה שנים למען לא ייחרב עיקרון הציות המקודש, לא הצליחה להכיל את המתרחש.
הוא התעלף שוב.
כשהתעורר בשנית – גילה שהספיקו לדחוף לפיו גם סוכרייה. הוא היה הלום מזוועות החורבן שסביבו, שהלכו והתדרדרו.
וכך, נותר צדוק מוטל על האספלט השחור, מתעורר ומאבד את הכרתו לסירוגין, עד עצם היום הזה.

אשמח לקבל ביקורות וביכורות 😉

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  10  פעמים
למעלה