הנושאים החמים
מ. י. פרצמן
סופרת ועורכת, מנהלת קהילת כתיבה
מנהל
מנוי פרימיום
עיצוב גרפי
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
- הוסף לסימניות
- #1
את הכרך הראשון של "המשודך המתוסבך" קיבלתי במתנה מ @EPaP , כאות הוקרה על שזכיתי להיות השדכנית שלה.
לא ברור לי אם זה היה רמז עדין לכך שהייתי אמורה לבצע את השידוך שלה מוקדם יותר, או סתם שי נחמד. כך או כך, בפעם הראשונה שהגיע הזוג הצעיר להתארח אצלנו בשבת, הביאה איתה אפרת ספר קריאה בשבילי בתור מתנה נחמדה.
חייכתי חיוך גדול, הודיתי לה בנימוס רב, וכשהיא לא הייתה באזור - הנחתי את הספר במדף מאובק נידח היטב. אני לא קוראת ספרים, בטח לא ספרי קריאה, בטח לא חרדיים. אין לי זמן ואני סנובית. מה לי ולספר הזה, ישמרני האלוקים?
מפה לשם, אחרי הדלקת נרות השתרר שקט מוזר בבית, השולחן היה ערוך, האורחים עוד לא הגיעו ואני מצאתי את עצמי עם עשר דקות פנויות וספר מסכן מונח בצד בעלבון, ולוטש אליי מדי פעם מבט היסטרי של "איך זרקת אותי כאן לעזזל".
טוב. בסדר. אז פתחתי אותו, מה יש.
מה אני אגיד לכם, חברים יקרים.
מהמשפט הראשון - שכחתי הכל, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי סלט.
אוי, זה היה ענק.
אני אנסה להסביר לכם מה היה ענק בספר הזה,
אבל מבטיחה לכם בהן צדקי: אני לא אצליח.
אי אפשר להסביר מה כיף בספר הזה, עד שקוראים אותו.
אבל אני אנסה, כאמור.
מה בספר:
הספר נכתב על ידי בנאדם נחמד בשם אליאב, ספק פיקטיבי ספק אמיתי. מכיוון שאת הספר קראתי לפני כמעט שנה והוא כרגע לא נמצא לידי אני לא יכולה לשלוף עבורכם את שם המשפחה של הבחור, אבל מדובר בבחור נחמד בסך הכל, בערך בתחילת גיל השלושים, והוא בשי-דו-כים.
הבחורצ'יק הנחמד יוצא כמעט כל שבוע עם בחורה אחרת, מנסה את מזלו בהקמת בית בישראל, ובינתיים - לפחות עד סוף הכרך הראשון - הוא עוד לא מוצא את המיועדת.
הוא מספר את סיפורי פגישותיו, התקוות, האכזבות, הקוריוזים והפדיחות.
אני בספק אמיתי אם הסיפורים אמיתיים. הוא טוען שהם כן - אבל אני מתקשה נואשות להאמין לו, פשוט כי אני בנאדם מתורבת, ונשגב מבינתי איך הוא מסוגל לגלות לנו סיפורים כאלו אם הם התרחשו באמת. אבל אפרת, ההיא שנתנה לי את הספר, התוודתה באוזניי שהיא מכירה מישהי שמכירה מישהי שאכן יצאה עם הבחור הזה, וזיהתה את עצמה באחד הסיפורים.
כך שהחידה הנ"ל נשארת חידה.
מה מיוחד בספר הזה, תשאלו?
שבענו ספרי שידוכים, שבענו סיפורי פגישות. מי צריך עוד, נכון, מאה אחוז. אתם צודקים, תפסיקו לצעוק.
אבל הספר הזה מצחיק. פשוט מצחיק.
הבחורצ'יק הנ"ל נעדר כל כישרון כתיבה. הבנאדם פשוט לא יודע לכתוב, נקודה.
הוא גם לא מתיימר לדעת. האיש פשוט יושב ומספר לנו, כספר חבר אל חברו, מה קרה.
בשפה הכי אינטואיטיבית שיש, הכי מדוברת. פשוט הרצאה, שהוא יושב ומספר לנו.
אין לי את הספר לפניי, כאמור, אבל אני אנסה להמחיש לכם איך זה נראה:
בקיצור, אז אני יושב מולה, והיא כזה רגל על רגל מקפצת לי בפדיחה כזה, ואז אני אומר לה "היי" ביישני והיא מחזירה לי "אהלן" ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי שבא לי פשוט למות במקום. ופתאום יוצא לי הפצ'י ענק - וואלה אין לי מושג מאיפה זה בא לי. ואני מתחיל להתעטש לה מול הפרצוף, ואני קולט איך העיניים שלה נהיות גדולות כאלה, ופתאום היא מרימה את הריצה של החיים שלה ונעלמת מהמלון כאילו הייתי שד. ואני יושב שם נבוך כולי לא יודע מה לעשות ומתקתק ברגליים בעצבנות.
זה לא ציטוט מהספר, זה רק ציטוט בהשראתו. שתבינו את הרעיון.
כשהתחלתי בקריאה, התפחלצתי מכמות השגיאות שבו. הלשון, במחילה, מזעזעת. חוץ מכמות הסלגנים המלחיצה שעוברת כל גבול של טעם טוב ורע, כמות השגיאות הלשוניות, התחביריות, הדקדוקיות וההקלדות - יכולה להוציא בנאדם שפוי מכליו. הספר לא עבר עריכה אפילו פעם אחת, מבטיחה לכם בהן צדקי שהוא לא ראה בדל של עורך.
ובכל זאת, למרות היותי גיקית שפה גאה, ועל אף שאני מתעבת באופן אישי כל סופר שאינו משקיע מזמנו והונו בהתייעצות עם אנשי מקצוע,
נאלצתי להודות קבל עם ועדה:
הספר הזה לא יכול לעבור עריכה.
אני עורכת, שלא תטעו. אף אחד כאן לא מקבל אחוזים.
אבל אני יודעת שלו הייתי מקבלת את הספר הזה והייתי עורכת לו את הבסיס הכי בסיסי והכי פשוט שיש, הייתי הורסת אותו הלוך והרוס עד לשד עצמותיו. עד שלא הייתה נותרת בו אף לא לחלוחית אחת של העסיסיות והעוצמה שיש בו כעת.
הגאווה של הספר הזה, הייחודיות שלו, היא האינטואיטיביות שלו. היא העובדה שהוא מדבר אליך בשפה שלו ומסביר לך בדיוק מה ואיך קרה.
אם הוא לא יכתוב בשגיאות, זה לא יהיה מלאכותי מדי. אם הוא לא יתקע סימן קריאה בסוף כל משפט - זה יהיה אנמי מדי. אם הוא לא ידחוף "כזה" בין כל שתי מילים - זה יהיה רשמי מדי.
עיבדת לו את הכתיבה - הרסת לו את הדי אן אי.
עד כאן הסקירה החלקית שלי.
ולמה נזכרתי להעלות אותה כעת, כמעט שנה לאחר שקראתי את הספר?
יען הזוג הצעיר מגיע להתארח בשבת הקרובה, ואפרת הבטיחה לי את הכרך השני. יאפ יאפ. טאדם טאדם.
לא ברור לי אם זה היה רמז עדין לכך שהייתי אמורה לבצע את השידוך שלה מוקדם יותר, או סתם שי נחמד. כך או כך, בפעם הראשונה שהגיע הזוג הצעיר להתארח אצלנו בשבת, הביאה איתה אפרת ספר קריאה בשבילי בתור מתנה נחמדה.
חייכתי חיוך גדול, הודיתי לה בנימוס רב, וכשהיא לא הייתה באזור - הנחתי את הספר במדף מאובק נידח היטב. אני לא קוראת ספרים, בטח לא ספרי קריאה, בטח לא חרדיים. אין לי זמן ואני סנובית. מה לי ולספר הזה, ישמרני האלוקים?
מפה לשם, אחרי הדלקת נרות השתרר שקט מוזר בבית, השולחן היה ערוך, האורחים עוד לא הגיעו ואני מצאתי את עצמי עם עשר דקות פנויות וספר מסכן מונח בצד בעלבון, ולוטש אליי מדי פעם מבט היסטרי של "איך זרקת אותי כאן לעזזל".
טוב. בסדר. אז פתחתי אותו, מה יש.
מה אני אגיד לכם, חברים יקרים.
מהמשפט הראשון - שכחתי הכל, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי סלט.
אוי, זה היה ענק.
אני אנסה להסביר לכם מה היה ענק בספר הזה,
אבל מבטיחה לכם בהן צדקי: אני לא אצליח.
אי אפשר להסביר מה כיף בספר הזה, עד שקוראים אותו.
אבל אני אנסה, כאמור.
מה בספר:
הספר נכתב על ידי בנאדם נחמד בשם אליאב, ספק פיקטיבי ספק אמיתי. מכיוון שאת הספר קראתי לפני כמעט שנה והוא כרגע לא נמצא לידי אני לא יכולה לשלוף עבורכם את שם המשפחה של הבחור, אבל מדובר בבחור נחמד בסך הכל, בערך בתחילת גיל השלושים, והוא בשי-דו-כים.
הבחורצ'יק הנחמד יוצא כמעט כל שבוע עם בחורה אחרת, מנסה את מזלו בהקמת בית בישראל, ובינתיים - לפחות עד סוף הכרך הראשון - הוא עוד לא מוצא את המיועדת.
הוא מספר את סיפורי פגישותיו, התקוות, האכזבות, הקוריוזים והפדיחות.
אני בספק אמיתי אם הסיפורים אמיתיים. הוא טוען שהם כן - אבל אני מתקשה נואשות להאמין לו, פשוט כי אני בנאדם מתורבת, ונשגב מבינתי איך הוא מסוגל לגלות לנו סיפורים כאלו אם הם התרחשו באמת. אבל אפרת, ההיא שנתנה לי את הספר, התוודתה באוזניי שהיא מכירה מישהי שמכירה מישהי שאכן יצאה עם הבחור הזה, וזיהתה את עצמה באחד הסיפורים.
כך שהחידה הנ"ל נשארת חידה.
מה מיוחד בספר הזה, תשאלו?
שבענו ספרי שידוכים, שבענו סיפורי פגישות. מי צריך עוד, נכון, מאה אחוז. אתם צודקים, תפסיקו לצעוק.
אבל הספר הזה מצחיק. פשוט מצחיק.
הבחורצ'יק הנ"ל נעדר כל כישרון כתיבה. הבנאדם פשוט לא יודע לכתוב, נקודה.
הוא גם לא מתיימר לדעת. האיש פשוט יושב ומספר לנו, כספר חבר אל חברו, מה קרה.
בשפה הכי אינטואיטיבית שיש, הכי מדוברת. פשוט הרצאה, שהוא יושב ומספר לנו.
אין לי את הספר לפניי, כאמור, אבל אני אנסה להמחיש לכם איך זה נראה:
בקיצור, אז אני יושב מולה, והיא כזה רגל על רגל מקפצת לי בפדיחה כזה, ואז אני אומר לה "היי" ביישני והיא מחזירה לי "אהלן" ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי שבא לי פשוט למות במקום. ופתאום יוצא לי הפצ'י ענק - וואלה אין לי מושג מאיפה זה בא לי. ואני מתחיל להתעטש לה מול הפרצוף, ואני קולט איך העיניים שלה נהיות גדולות כאלה, ופתאום היא מרימה את הריצה של החיים שלה ונעלמת מהמלון כאילו הייתי שד. ואני יושב שם נבוך כולי לא יודע מה לעשות ומתקתק ברגליים בעצבנות.
זה לא ציטוט מהספר, זה רק ציטוט בהשראתו. שתבינו את הרעיון.
כשהתחלתי בקריאה, התפחלצתי מכמות השגיאות שבו. הלשון, במחילה, מזעזעת. חוץ מכמות הסלגנים המלחיצה שעוברת כל גבול של טעם טוב ורע, כמות השגיאות הלשוניות, התחביריות, הדקדוקיות וההקלדות - יכולה להוציא בנאדם שפוי מכליו. הספר לא עבר עריכה אפילו פעם אחת, מבטיחה לכם בהן צדקי שהוא לא ראה בדל של עורך.
ובכל זאת, למרות היותי גיקית שפה גאה, ועל אף שאני מתעבת באופן אישי כל סופר שאינו משקיע מזמנו והונו בהתייעצות עם אנשי מקצוע,
נאלצתי להודות קבל עם ועדה:
הספר הזה לא יכול לעבור עריכה.
אני עורכת, שלא תטעו. אף אחד כאן לא מקבל אחוזים.
אבל אני יודעת שלו הייתי מקבלת את הספר הזה והייתי עורכת לו את הבסיס הכי בסיסי והכי פשוט שיש, הייתי הורסת אותו הלוך והרוס עד לשד עצמותיו. עד שלא הייתה נותרת בו אף לא לחלוחית אחת של העסיסיות והעוצמה שיש בו כעת.
הגאווה של הספר הזה, הייחודיות שלו, היא האינטואיטיביות שלו. היא העובדה שהוא מדבר אליך בשפה שלו ומסביר לך בדיוק מה ואיך קרה.
אם הוא לא יכתוב בשגיאות, זה לא יהיה מלאכותי מדי. אם הוא לא יתקע סימן קריאה בסוף כל משפט - זה יהיה אנמי מדי. אם הוא לא ידחוף "כזה" בין כל שתי מילים - זה יהיה רשמי מדי.
עיבדת לו את הכתיבה - הרסת לו את הדי אן אי.
עד כאן הסקירה החלקית שלי.
ולמה נזכרתי להעלות אותה כעת, כמעט שנה לאחר שקראתי את הספר?
יען הזוג הצעיר מגיע להתארח בשבת הקרובה, ואפרת הבטיחה לי את הכרך השני. יאפ יאפ. טאדם טאדם.
)
Reactions: הדס99, אמא של :-), מגה ועוד 11 משתמשים14 //