ביקורת ספרות המשודך המתוסבך / אליאב

  • הוסף לסימניות
  • #1
את הכרך הראשון של "המשודך המתוסבך" קיבלתי במתנה מ @EPaP , כאות הוקרה על שזכיתי להיות השדכנית שלה.
לא ברור לי אם זה היה רמז עדין לכך שהייתי אמורה לבצע את השידוך שלה מוקדם יותר, או סתם שי נחמד. כך או כך, בפעם הראשונה שהגיע הזוג הצעיר להתארח אצלנו בשבת, הביאה איתה אפרת ספר קריאה בשבילי בתור מתנה נחמדה.
חייכתי חיוך גדול, הודיתי לה בנימוס רב, וכשהיא לא הייתה באזור - הנחתי את הספר במדף מאובק נידח היטב. אני לא קוראת ספרים, בטח לא ספרי קריאה, בטח לא חרדיים. אין לי זמן ואני סנובית. מה לי ולספר הזה, ישמרני האלוקים?

מפה לשם, אחרי הדלקת נרות השתרר שקט מוזר בבית, השולחן היה ערוך, האורחים עוד לא הגיעו ואני מצאתי את עצמי עם עשר דקות פנויות וספר מסכן מונח בצד בעלבון, ולוטש אליי מדי פעם מבט היסטרי של "איך זרקת אותי כאן לעזזל".
טוב. בסדר. אז פתחתי אותו, מה יש.

מה אני אגיד לכם, חברים יקרים.
מהמשפט הראשון - שכחתי הכל, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי סלט.
אוי, זה היה ענק.

אני אנסה להסביר לכם מה היה ענק בספר הזה,
אבל מבטיחה לכם בהן צדקי: אני לא אצליח.
אי אפשר להסביר מה כיף בספר הזה, עד שקוראים אותו.
אבל אני אנסה, כאמור.

מה בספר:
הספר נכתב על ידי בנאדם נחמד בשם אליאב, ספק פיקטיבי ספק אמיתי. מכיוון שאת הספר קראתי לפני כמעט שנה והוא כרגע לא נמצא לידי אני לא יכולה לשלוף עבורכם את שם המשפחה של הבחור, אבל מדובר בבחור נחמד בסך הכל, בערך בתחילת גיל השלושים, והוא בשי-דו-כים.
הבחורצ'יק הנחמד יוצא כמעט כל שבוע עם בחורה אחרת, מנסה את מזלו בהקמת בית בישראל, ובינתיים - לפחות עד סוף הכרך הראשון - הוא עוד לא מוצא את המיועדת.
הוא מספר את סיפורי פגישותיו, התקוות, האכזבות, הקוריוזים והפדיחות.
אני בספק אמיתי אם הסיפורים אמיתיים. הוא טוען שהם כן - אבל אני מתקשה נואשות להאמין לו, פשוט כי אני בנאדם מתורבת, ונשגב מבינתי איך הוא מסוגל לגלות לנו סיפורים כאלו אם הם התרחשו באמת. אבל אפרת, ההיא שנתנה לי את הספר, התוודתה באוזניי שהיא מכירה מישהי שמכירה מישהי שאכן יצאה עם הבחור הזה, וזיהתה את עצמה באחד הסיפורים.
כך שהחידה הנ"ל נשארת חידה.

מה מיוחד בספר הזה, תשאלו?
שבענו ספרי שידוכים, שבענו סיפורי פגישות. מי צריך עוד, נכון, מאה אחוז. אתם צודקים, תפסיקו לצעוק.
אבל הספר הזה מצחיק. פשוט מצחיק.
הבחורצ'יק הנ"ל נעדר כל כישרון כתיבה. הבנאדם פשוט לא יודע לכתוב, נקודה.
הוא גם לא מתיימר לדעת. האיש פשוט יושב ומספר לנו, כספר חבר אל חברו, מה קרה.
בשפה הכי אינטואיטיבית שיש, הכי מדוברת. פשוט הרצאה, שהוא יושב ומספר לנו.
אין לי את הספר לפניי, כאמור, אבל אני אנסה להמחיש לכם איך זה נראה:

בקיצור, אז אני יושב מולה, והיא כזה רגל על רגל מקפצת לי בפדיחה כזה, ואז אני אומר לה "היי" ביישני והיא מחזירה לי "אהלן" ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי שבא לי פשוט למות במקום. ופתאום יוצא לי הפצ'י ענק - וואלה אין לי מושג מאיפה זה בא לי. ואני מתחיל להתעטש לה מול הפרצוף, ואני קולט איך העיניים שלה נהיות גדולות כאלה, ופתאום היא מרימה את הריצה של החיים שלה ונעלמת מהמלון כאילו הייתי שד. ואני יושב שם נבוך כולי לא יודע מה לעשות ומתקתק ברגליים בעצבנות.
זה לא ציטוט מהספר, זה רק ציטוט בהשראתו. שתבינו את הרעיון.

כשהתחלתי בקריאה, התפחלצתי מכמות השגיאות שבו. הלשון, במחילה, מזעזעת. חוץ מכמות הסלגנים המלחיצה שעוברת כל גבול של טעם טוב ורע, כמות השגיאות הלשוניות, התחביריות, הדקדוקיות וההקלדות - יכולה להוציא בנאדם שפוי מכליו. הספר לא עבר עריכה אפילו פעם אחת, מבטיחה לכם בהן צדקי שהוא לא ראה בדל של עורך.
ובכל זאת, למרות היותי גיקית שפה גאה, ועל אף שאני מתעבת באופן אישי כל סופר שאינו משקיע מזמנו והונו בהתייעצות עם אנשי מקצוע,
נאלצתי להודות קבל עם ועדה:
הספר הזה לא יכול לעבור עריכה.

אני עורכת, שלא תטעו. אף אחד כאן לא מקבל אחוזים.
אבל אני יודעת שלו הייתי מקבלת את הספר הזה והייתי עורכת לו את הבסיס הכי בסיסי והכי פשוט שיש, הייתי הורסת אותו הלוך והרוס עד לשד עצמותיו. עד שלא הייתה נותרת בו אף לא לחלוחית אחת של העסיסיות והעוצמה שיש בו כעת.
הגאווה של הספר הזה, הייחודיות שלו, היא האינטואיטיביות שלו. היא העובדה שהוא מדבר אליך בשפה שלו ומסביר לך בדיוק מה ואיך קרה.
אם הוא לא יכתוב בשגיאות, זה לא יהיה מלאכותי מדי. אם הוא לא יתקע סימן קריאה בסוף כל משפט - זה יהיה אנמי מדי. אם הוא לא ידחוף "כזה" בין כל שתי מילים - זה יהיה רשמי מדי.
עיבדת לו את הכתיבה - הרסת לו את הדי אן אי.

עד כאן הסקירה החלקית שלי.
ולמה נזכרתי להעלות אותה כעת, כמעט שנה לאחר שקראתי את הספר?
יען הזוג הצעיר מגיע להתארח בשבת הקרובה, ואפרת הבטיחה לי את הכרך השני. יאפ יאפ. טאדם טאדם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
טוב, מסתבר שזה כבר הגיע לסופר.
מתלבטת אם אני יכולה לבקש בנימוס שישלח לי את שאר הכרכים, ככה?
1740399033642.jpeg


והנה תמלול ההקלטה של "תגובת הסופר" (תבינו את סגנון הדיבור שלו, שתראו שלספר הזה יש אבא גאה):

,מה שאהבתי זה שקודם כול היא באמת דוגרית וזה כיף לראות. בדרך כלל, כאילו, מה שאני מקבל מרוב האנשים, כמעט כולם זה נהניתי וזה, אבל זה אנשים שקוראים את זה בתור קוראים והיא בתור עורכת, או מה שראיתי שם, אז זה קצת מעיניים ביקורתיות. אבל כן, אהבתי את ה... שבחלק א' באמת כעשיתי אותו, ממש הייתי כאילו בוסר, כאילו הספר הזה ישב איזה כמה שנים. כל פעם שבאתי לתקן אותו, לעביר אותו לעורך או עורכת, והם מחזירים לי את זה בחזרה כדי לראות דוגמאות וזה, אז הרגשתי כאילו הרסו לי את זה. כאילו השגיאות זה מה שיפה בהם כאילו האותנטיות הזאת... ואף פעם אף אחד לא ממש הבין אותי כי כאילו ספר צריך להיות שלא יהיה שגיאות וזה, ואני מבין את זה. אבל איפשהו זה תמיד פגע, אז פתאום היא נתנה איזו נקודה כזאת שזה היה ממש חמוד שהיא כתבה את זה. וב' ג' ד' הם ברור שיעבור יותר עריכה. אני מאמין שגם שם יש פה ושם שגיאות, חלק ד' לא נראה לי בכלל כי לקחתי מישהי מקצועית, אבל סתם, מעניין לראות את הביקורת שלה על שאר הכרכים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
;
חלק ד' לא נראה לי בכלל כי לקחתי מישהי מקצועית,
עכשיו התבלבלתי לגמרי
כבר השתכנעתי שהאותנטיות היא היופי ופתאום הוא לוקח עורכת:)

ביקורת יפה, עושה חשק לקרוא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
;

עכשיו התבלבלתי לגמרי
כבר השתכנעתי שהאותנטיות היא היופי ופתאום הוא לוקח עורכת:)

ביקורת יפה, עושה חשק לקרוא.
אני התבלבלתי מהכמות... על כמה שידוכים מסופר בכרך אחד?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
אני התבלבלתי מהכמות... על כמה שידוכים מסופר בכרך אחד?
הוא יצא לפגישות עם יותר מ300 בחורות.
בתחילת כל עותק יש את השמות שלהן.

וכן, הביקורת מדוייקת 1:1.
זה ספר מעניין
שאני אוהבת לקנות כמתנה, כי זה מצחיק אנשים ונורא כייפי.

זה לא רק איך שהוא כותב, זה גם הסיפורים ההזויים שקורים רק לו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
נשמע ספר קטעיסטי
ומה עם הבחורציק? התחתן?
אני קיבלתי ספוילר - אז אני מספיילרת גם אתכם:
מסתבר שהוא התחתן והתגרש.
לא ברור לי מה קרה ואיך, כאמור - אני נאלצת להמתין לשבת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מי שרוצה לצחוק, ולא רק לצחוק בקול, אלא גם לדמוע. כן. לדמוע ממש. דמעות דמעות, שתקרא!
את שלושת הספרים.
ולפי הסדר.
ואל תבנו על נשנושים או קפה באמצע הקריאה.
למה?
א. זו סכנת חנק.
ב. הקפה יתקרר.

למען האמת, ניסיתי לא פעם לחשוב מה באמת הסוד שלו בכתיבה. מה גורם לי, לכם ולנו לקחת את הספר לידיים ולא להניח אותו עד העמוד האחרון.
הרי אין בכתיבה הזו איזשהו עומק מיוחד, רגש קונה או אפילו, כמו שהוזכר כאן, אף לא עריכה מינימלית.
אז מה בכל זאת הופך אותה, את הכתיבה הזו למוצלחת?
אולי תסכימו איתי, ואולי גם לא, אבל דווקא בגלל שאין בספרים הללו (לפחות לא בחלקם) עריכה מוקפדת, והמלל שם מוגש בצורה הכי פשוטה שיש, ובגובה העיניים- ממש כאילו אתם קוראים תמלול שיחה אונליין, זה לפי דעתי מה שהופך את הספר ליפה בעיניי. וזה כמובן עוד לפני הסדנת צחוק החינמית שאני מקבלת בכל פעם מחדש.

מה שהכי אהבתי בספרים שלו, ובכלל- זה את הרעיון שהוא לקח את התקופה הכי קשה, מעצבנת ומייאשת בחיים, ובחר להסתכל עליה ממבט שונה מאוד, בריא מאוד ומקבל מאוד.
הוא בחר לכתוב את התקופה הארוכה והמייסרת הזו ביומן, שהפך לספר, שהפך לסידרה. והכל בדרך הומוריסטית ומשעשעת. כזאת שמשאירה את הקוראים הנלהבים ללא מילים, וגם ללא דמעות.

אז אם במקרה אתה קורא את זה,
מאחלים לך לסיים בקרוב את התקופה המאתגרת הזו, אבל לנצח!
בלי התלבטויות, בלי קשיים ובעיקר בלי פדיחות.
רק אל תשכח לכתוב על החיים שאחרי...
גם שם יכול להיות קטעים לא פחות אממממ,
זהו.
גזרתי על עצמי שתיקה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
אז אם במקרה אתה קורא את זה,
מאחלים לך לסיים בקרוב את התקופה המאתגרת הזו, אבל לנצח!
בלי התלבטויות, בלי קשיים ובעיקר בלי פדיחות.
רק אל תשכח לכתוב על החיים שאחרי...
גם שם יכול להיות קטעים לא פחות אממממ,
זהו.
גזרתי על עצמי שתיקה.
נדייק: מצפים ל- מאורס המתוסבך ולנשוי המתוסבך.
הראשון אמור להיות קצר והשני ארוך מאד...
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
את הכרך הראשון של "המשודך המתוסבך" קיבלתי במתנה מ @EPaP , כאות הוקרה על שזכיתי להיות השדכנית שלה.
לא ברור לי אם זה היה רמז עדין לכך שהייתי אמורה לבצע את השידוך שלה מוקדם יותר, או סתם שי נחמד. כך או כך, בפעם הראשונה שהגיע הזוג הצעיר להתארח אצלנו בשבת, הביאה איתה אפרת ספר קריאה בשבילי בתור מתנה נחמדה.
חייכתי חיוך גדול, הודיתי לה בנימוס רב, וכשהיא לא הייתה באזור - הנחתי את הספר במדף מאובק נידח היטב. אני לא קוראת ספרים, בטח לא ספרי קריאה, בטח לא חרדיים. אין לי זמן ואני סנובית. מה לי ולספר הזה, ישמרני האלוקים?

מפה לשם, אחרי הדלקת נרות השתרר שקט מוזר בבית, השולחן היה ערוך, האורחים עוד לא הגיעו ואני מצאתי את עצמי עם עשר דקות פנויות וספר מסכן מונח בצד בעלבון, ולוטש אליי מדי פעם מבט היסטרי של "איך זרקת אותי כאן לעזזל".
טוב. בסדר. אז פתחתי אותו, מה יש.

מה אני אגיד לכם, חברים יקרים.
מהמשפט הראשון - שכחתי הכל, שכחתי עולם ומלואו, שכחתי סלט.
אוי, זה היה ענק.

אני אנסה להסביר לכם מה היה ענק בספר הזה,
אבל מבטיחה לכם בהן צדקי: אני לא אצליח.
אי אפשר להסביר מה כיף בספר הזה, עד שקוראים אותו.
אבל אני אנסה, כאמור.

מה בספר:
הספר נכתב על ידי בנאדם נחמד בשם אליאב, ספק פיקטיבי ספק אמיתי. מכיוון שאת הספר קראתי לפני כמעט שנה והוא כרגע לא נמצא לידי אני לא יכולה לשלוף עבורכם את שם המשפחה של הבחור, אבל מדובר בבחור נחמד בסך הכל, בערך בתחילת גיל השלושים, והוא בשי-דו-כים.
הבחורצ'יק הנחמד יוצא כמעט כל שבוע עם בחורה אחרת, מנסה את מזלו בהקמת בית בישראל, ובינתיים - לפחות עד סוף הכרך הראשון - הוא עוד לא מוצא את המיועדת.
הוא מספר את סיפורי פגישותיו, התקוות, האכזבות, הקוריוזים והפדיחות.
אני בספק אמיתי אם הסיפורים אמיתיים. הוא טוען שהם כן - אבל אני מתקשה נואשות להאמין לו, פשוט כי אני בנאדם מתורבת, ונשגב מבינתי איך הוא מסוגל לגלות לנו סיפורים כאלו אם הם התרחשו באמת. אבל אפרת, ההיא שנתנה לי את הספר, התוודתה באוזניי שהיא מכירה מישהי שמכירה מישהי שאכן יצאה עם הבחור הזה, וזיהתה את עצמה באחד הסיפורים.
כך שהחידה הנ"ל נשארת חידה.

מה מיוחד בספר הזה, תשאלו?
שבענו ספרי שידוכים, שבענו סיפורי פגישות. מי צריך עוד, נכון, מאה אחוז. אתם צודקים, תפסיקו לצעוק.
אבל הספר הזה מצחיק. פשוט מצחיק.
הבחורצ'יק הנ"ל נעדר כל כישרון כתיבה. הבנאדם פשוט לא יודע לכתוב, נקודה.
הוא גם לא מתיימר לדעת. האיש פשוט יושב ומספר לנו, כספר חבר אל חברו, מה קרה.
בשפה הכי אינטואיטיבית שיש, הכי מדוברת. פשוט הרצאה, שהוא יושב ומספר לנו.
אין לי את הספר לפניי, כאמור, אבל אני אנסה להמחיש לכם איך זה נראה:

בקיצור, אז אני יושב מולה, והיא כזה רגל על רגל מקפצת לי בפדיחה כזה, ואז אני אומר לה "היי" ביישני והיא מחזירה לי "אהלן" ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי שבא לי פשוט למות במקום. ופתאום יוצא לי הפצ'י ענק - וואלה אין לי מושג מאיפה זה בא לי. ואני מתחיל להתעטש לה מול הפרצוף, ואני קולט איך העיניים שלה נהיות גדולות כאלה, ופתאום היא מרימה את הריצה של החיים שלה ונעלמת מהמלון כאילו הייתי שד. ואני יושב שם נבוך כולי לא יודע מה לעשות ומתקתק ברגליים בעצבנות.
זה לא ציטוט מהספר, זה רק ציטוט בהשראתו. שתבינו את הרעיון.

כשהתחלתי בקריאה, התפחלצתי מכמות השגיאות שבו. הלשון, במחילה, מזעזעת. חוץ מכמות הסלגנים המלחיצה שעוברת כל גבול של טעם טוב ורע, כמות השגיאות הלשוניות, התחביריות, הדקדוקיות וההקלדות - יכולה להוציא בנאדם שפוי מכליו. הספר לא עבר עריכה אפילו פעם אחת, מבטיחה לכם בהן צדקי שהוא לא ראה בדל של עורך.
ובכל זאת, למרות היותי גיקית שפה גאה, ועל אף שאני מתעבת באופן אישי כל סופר שאינו משקיע מזמנו והונו בהתייעצות עם אנשי מקצוע,
נאלצתי להודות קבל עם ועדה:
הספר הזה לא יכול לעבור עריכה.

אני עורכת, שלא תטעו. אף אחד כאן לא מקבל אחוזים.
אבל אני יודעת שלו הייתי מקבלת את הספר הזה והייתי עורכת לו את הבסיס הכי בסיסי והכי פשוט שיש, הייתי הורסת אותו הלוך והרוס עד לשד עצמותיו. עד שלא הייתה נותרת בו אף לא לחלוחית אחת של העסיסיות והעוצמה שיש בו כעת.
הגאווה של הספר הזה, הייחודיות שלו, היא האינטואיטיביות שלו. היא העובדה שהוא מדבר אליך בשפה שלו ומסביר לך בדיוק מה ואיך קרה.
אם הוא לא יכתוב בשגיאות, זה לא יהיה מלאכותי מדי. אם הוא לא יתקע סימן קריאה בסוף כל משפט - זה יהיה אנמי מדי. אם הוא לא ידחוף "כזה" בין כל שתי מילים - זה יהיה רשמי מדי.
עיבדת לו את הכתיבה - הרסת לו את הדי אן אי.

עד כאן הסקירה החלקית שלי.
ולמה נזכרתי להעלות אותה כעת, כמעט שנה לאחר שקראתי את הספר?
יען הזוג הצעיר מגיע להתארח בשבת הקרובה, ואפרת הבטיחה לי את הכרך השני. יאפ יאפ. טאדם טאדם.
נברתי אתמול בפרוג, איך פספסתי את הביקורת הזו?

ביקורת על הביקורת:


א. איזה כיף לקרוא ביקורת, כפי שגם אמר הסופר, כנה, בועטת (בקטע חיובי), כזאת שלא מספיילרת יותר מדי, אבל נותנת לנו מושג מה יש שם.
ב. שהיא מגוף ראשון. אהבתי לראות מה את אהבת, כולל הנימוקים.
ג. שאיפה שצריך להעיר, הערת. (שלא נופתע אחר כך).

אוסיף מעצמי, כל הכבוד לסופר, שהאמין בספר שלו (גם אם הוא לא עבר עריכה), וב"ה שגם הצליח. ו... זהו. בעיקרון אני מצטרף לדוברים מעלי, מסכים עם הכל.


וגם:
נשמח לראות עוד ביקורות וסקירות ספרים.
לא צריך לחכות להוציא ספר ואז לתת לנו סקירה אישית שלכם, נשמח לראות עוד ניקים שמשתפים אותנו במה שקראו, ואת הניתוח הייחודי שלהם.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
מעלה גם כאן:
אין לי הרשאה לכתוב בפורום ספרות
חיפשתי ולא מצאתי איפה אפשר לקנות את הספר
את האתר שלו אני לא מצליח לפתוח
יש לך מושג איך אפשר להשיג את הספר אני אשמח
תודה רבה
זה לא נמכר בחנויות הספרים (ואני מבינה למה - אין בו צנזורה חרדית רגילה - קח את זה בחשבון)
אבל הוא מוכר את זה באופן פרטי דרך נקודות החלוקה.
זה המספר שלו, אני חושבת שדרכו אפשר ליצור קשר ולהשיג את רשימת נקודות החלוקה:
050-622-9498
בהצלחה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
ככה צריכה להיראות ביקורת!

ישירה, מתחשבת, נינוחה, משעשעת ועוד ועוד. כזו שכיף לקרוא אותה שוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושו.. טוב, הבנת את הקטע.

אומנם שמעתי על הספר בעבר, אבל לא יצא לי לקרוא. עשית לי חשק...

לגבי העריכה - סתם ספר בלי עריכה לא מרגיש לי ספר. אך לשם שינוי - בגלל שזזה כל הקטע בספר - אני מאוד מקווה שהרביעי לא נהרס בגלל זה...

לגבי התמימות והפשטות - לא תמיד זה עובד. לדוגמה, באחד הפרקים האחרונים ב'רצח קטלני' ניסיתי לכתוב בסגנון דומה. הפרק יצא גרוע. שיניתי אותו קצת, אבל לא לגמרי, כי בסופו של דבר - הפשטות כן עשתה משהו לסיפור.

עוד משהו - לפי סגנון הדיבור שלו נראה שהוא הקליט את הספר. רעיון נחמד ואולי גם יעיל.

בעז"ה בל"נ אקרא בהזדמנות, ואולי גם אעלה ביקורת בעצמי.

מחכים כבר לביקורות על הספרים הבאים!
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
לגבי התמימות והפשטות - לא תמיד זה עובד. לדוגמה, באחד הפרקים האחרונים ב'רצח קטלני' ניסיתי לכתוב בסגנון דומה. הפרק יצא גרוע. שיניתי אותו קצת, אבל לא לגמרי, כי בסופו של דבר - הפשטות כן עשתה משהו לסיפור.
לא יצא לי לעקוב, אבל חושבת שלספר לא מציאותי אין אפשרות להצליח עם סגנון כזה. מהביקורת הנ"ל אני מבינה שדווקא האותנטיות המקובעת במציאות - גורמת לו להצליח על אף...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

אשמח לשמוע דעתכם על זה
חברת דיאסאייטי, (DSIT) חברת בת של רפאל
הונפק רק ביום שישי האחרון וכבר עשה מעל 170%!
מה ההימור שלכם?
בהמשך לאשכול הקודם
ולבקשת @זושא כץ לריכוז כל המידע אודות השכרת רכב בהונגריה, אני פותח את האשכול הזה
אבקש מכל מי שכבר שכר רכב בהונגריה שיציין את כל הפרטים, ברמת הפרטים הכי קטנים כדי להנגיש את המידע לציבור, כל המעלות והחסרונות של כל חברות ההשכרה/ביטוח, כמו"כ השינויים בשדות התעופה השונות, שינויים בזמנים וכדו'
יתכן שאם יצטבר באשכול כמות מכובדת של מידע אסדר את הכל בטבלה מסודרת שתתעדכן עם הזמן

אשכולות דומים

קראתי היום את הספר קוגניטו, ומיד התיישבתי לעבד את החוויה.
אני מצטרפת לעדות הנחתום בעצמו – מדובר במותחן אינטלגנטי, מהודק ורב עוצמה.
הוא מתזז בין בית המשפט הבינלאומי בשטוקהולם, מרכז תת קרקעי במכון למדעי המחשב באוניברסיטת אוקספורד, ביתו של מדען סהרורי וכולל תמים בבני ברק.

מדובר בספר גאוני, המהלכים בו הם חכמים מאוד ונדרשת אחיזת ראש חזקה מאוד. אני לא משפטנית או מתכנתת, ולהבדיל גם לא תלמיד חכם, ואין לי מושג אם הנתונים המשפטיים, הממוחשבים והתורניים אכן תקפים, אך בספר זה החזיק מעולה.



הספר מתנהל בשתי זירות במקביל- הזירה המשפטית והזירה הרוחנית, הפילוסופית, כששתי הזירות מעלות את השאלה: האם טכנולוגיה, אינטרנט, בינה מלאכותית – יכולה להיות ישות חיצונית בפני עצמה? האם יש לה היכולת לעמוד כגוף בפני עצמו, ללא קשר לאדם?
התשובה שהספר נותן היא חד משמעית, חתוכה ובהירה.



מהבחינה הספרותית, הספר לוקה מעט בחסר. האמירה של הספר היא השאלה הנ"ל, וכולו נסוב סביבה כשהעלילה היא סביב המסר, כך שהעלילה לא מספיק מפותחת ועומדת בפני עצמה, למרות שהיא חזקה מאוד ותפורה מעולה בדיוק מאותה סיבה.
המסר לא נועד לשרת את הדמויות, אלא הדמויות את המסר, וכתוצאה מכך הדמויות לא מספיק טובות. יונתן, גיבור הספר כביכול, היא דמות לא מאופינת מספיק ולא אמינה לחלוטין. התהליך שבו הופך מדען מחונן מאוניברסיטת אוקספורד, שהמציא את הבינה מלאכותית הכי מתקדמת בעולם לאברך כולל עם דעות קיצוניות שלרוב מובילות לעמידה בכיכר השבת עם שלט ובוקסה, הוא לא אמין. במיוחד שיונתן מוצג כאדם שמובל ע"פ הראש, ע"פ השכל הישר וכך הגיע אל היהדות, מה שעומד בסתירה אל חיבוטי הנפש הרבים וצורת העבודה שלו ע"פ הלב.
ארבעת הקודקודים, הדיקן, הרב, הנשים המסורות ושלל הניצבים בעלילה הם דמויות חסרות איפיון בסיסי, כנראה הסופר חשב שהעובדה שכל האנושות מובלת ע"פ אינטרסים של כסף, כבוד או כח מספקת בשביל כלל הגיבורים.
הדמות היחידה שמקבלת מסע גיבור אמיתי, קשת יפיפה של דמות, היא ד"ר פינץ' – שלמרות ההתחלה הלא ברורה מתייצב ועובר פשוט תהליך מרתק.

הכתיבה של הספר בסיסית, פשטנית וללא תיאורים רבים או מחשבות עמוקות. רובו פשוט התרחשויות, יותר סיפור של המתרחש. באשכול של הספרים החדשים העלה מישהו השערה שמ. ספרא משתמש בבינה מלאכותית לעריכה של ספריו, טענה שאני יכולה להסכים לה לאחר הקריאה. (למרות שיש פה משהו שגוי בלהשתמש בבינה מלאכותית בספר שמדבר נגדה, אבל באמת בסוגריים)

הסיום של הספר קיטשי מדי לטעמי, היה אפשר לכתוב אותו הרבה יותר מעודן – הספר שד"ר פינץ' מוציא יכול היה להיות פשוט הגרסה המקורית של האורגניזם התאגידי, עם הקדמה קצרה ובה הסיפור. ועקיבא פשוט מתקשר ומזמין את יונתן לאירוסין של יוסהלה עם משפחת רוזנר... בלי החזרה שוב ושוב על אותם הטענות והמסקנות.

קטע שאהבתי – המוצא של קוגניטו לחמוק מפסק בית הדין, והפתרון הגאוני להעביר לה אותו למרות התנגדותה.

סתם שאלות של חפרנית – למה קראו ליונתן כך? זה לא שם קלאסי לצעיר אמריקאי חילוני. בן כמה ד"ר פינץ'? משהו קצת מוזר עם הכושר המשפטני והדיגיטלי יחד עם העובדה שאביו היה כבר לפחות בן 20 ב1938. מה תפקידו של עקיבא בעלילה, חוץ מלהיות הקונטרה של יונתן והבר פלוגתא הקבוע שלו?



לסיכום – ספר נהדר, מומלץ לחסידי הסייבר ולאנשים בעלי חשיבה אנליטית.
דופליקטים 2 - ביקורת ספרות
אז הנה זה הגיע. אחרי שחיכינו שנה מאז ה'התגלות' והתבשרנו שהספר הבא לא יצא לתשרי ונאלץ להמתין עד ניסן. לאחר המתנה ארוכה הגיע הרגע וקיבלתי במייל הודעה מ'אור החיים' על הספר במכירה מוקדמת.

אז לפני שנתחיל עם הביקורות נקדים ונאמר שברור לכל דורש שיונה ספיר כבר מזמן כבשה את הכיסא של הסופרת מספר אחת בתחום ספרות המתח החרדית בכלל, והספר הזה בפרט הוא אחד הספרים הטובים שידעה הספרות החרדית מימיה, וכל הביקורות שיבואו כאן הם לפי דרגתה על אף שברור שאני לא יכול לכתוב ספר גאוני ומורכב כזה. ואצל אנשים בסדר גודל כזה מדקדקים כחוט השערה. ועוד אומר ואוסיף שקראתי את הספר בסך הכל פעם אחת לפני שהביקורת הזאת נכתבה, ככה שיתכן שישנם אי אלו דברים שלא אחזתי בקריאה הראשונה וידרשו פעם נוספת.

היא ללא ספק הולידה משהו חדש בספרות המתח שלנו. ממתח שהסתכם בסוכני ביון ומרגלים נושאי אקדחים, היא הביאה משהו חדשני ועתיק בא זמנית. אני בטוח שזו סדרה שתהדהד עוד שנים רבות על אף ספרי הפנטזיה הבאים שיבואו בעקבותיה. יש בה שילוב גאוני של דמות פנטזיונית יהודית בעולם שמוכר ולא מוכר לנו. לצעד כזה לא דרוש רק אומץ בלקחת אחריות לכתוב אותו, אלא גם את השכל והרגש המתאימים לעשות את זה נכון.

וכעת לביקורת:

ובכן, נתחיל עם הדבר שנגלה לעיני כולם עוד מבלי שנתעמק בספר שאני נושאים בידינו, והוא השם של הספר "אוצרים: כבלי החירות". לא הבנתי איפה בדיוק הקשר דוקא ל"אוצרים" בכל הספר הזה? מה גם שהוא שם פחות קליט, שלוש מילים שבתוכם יש גם נקודתיים. היה נראה לי יותר מתאים "כבלי החירות". ניתן אולי לשער שזה בגלל שבהמשך יהיה ספר שנושא שם דומה "אוצרים: דופליקי הדופליקטים וכו'". אבל עדיין לי זה נראה קצת פחות מתאים.

וכעת ניגש לדבר הבא, הדבר שנראה לעיני כל כבר מהרגע הראשון והוא כריכת הספר. כמו בספר הקודם גם בזה יונה ספיר לא מאכזבת ונותנת לספר כריכה שבולטת מאד במדף הספרים החרדי (והאמת שגם בציבור הכללי היא לא נפוצה כל כך) ויותר נוטה להזכיר תמונה של סרט הוליוודי. ללא ספק כריכה מושכת שגורמת לכל מי שניגש לחפש מתנה לאפיקומן באור החיים להושיט את ידו לספר גם אם הוא לא שמע מעולם את המילה 'דופליקטים'. כריכה יפהפייה, אפילו מאד. עם כל מה שהתלהבתי מהכריכה של הספר הראשון, מזאת התלהבתי יותר. הגרפיקאית כאן ללא ספק עשתה עבודה מדהימה ונדירה. (יש בי מחשבה לפנות אליה לגבי הכריכה לספר שלי). אבל עוד לפני שנרד לרזולוציות אני שואל: איזה קטע בספר היא באה להמחיש? מילא בספר הראשון היתה זו הבקתה בה התגוררו דני וחבריו במשך המשימה שלהם בסיים. אבל בספר הנוכחי חיפשתי סצנה של טירה בראש הר עולה בלהבות על רקע שמי הלילה - ולא מצאתי. יש את המגדל של זירו בראש ההר, שכנראה לא מדובר בו; יש את המלחמה בסוף על הקרצ'ר, אבל לא תיארתי את מבנה המשושה בתור טירה כזאת. חוצמזה שזה לא נראה מתרחש בתוך בועה בלב האוקיינוס – קיצער, עם כל היופי שלה, קצת קשה למצוא קשר בינה לבין ההתרחשויות בספר הזה.

וכעת בואו נרד טיפה לרזולוציות (ושוב, אני מתנצל עד הקפדנות. אבל כמו שאמרתי, בספרים בסדר גודל כזה מדקדקים גם על הפרטים הקטנים): א. הדואוסיינס שמופיע בכריכה לא זהה בצבעיו (גווני שחור ולבן עם ראש כהה) לתיאורים שבתוך הספר (גווני כחול וירוק), וגם לא לצבעי התמונה שבכרך הראשון. ב. האדם שרוכב עליו לא נראה בדיוק יושב עליו, אלא אם כן נאמר שיש לדואוסיינס איזו דבשת שמסתתרת מאחורי הכנף שלו (ועל הכנף עצמה לא יתכן שהוא יושב, אלא אם כן הוא רוצה למות), ואילו בספר הראשון הוא ממש ישב על הצוואר שלו בצורה מאד ברורה. נעבור לגב הספר. בגב הספר אם אינני טועה נראה זירו אוחז בשפופרת הזכוכית שבתוכה כטור הטונגו ליד הגוליבר הענקי. אז ככה: ג. במחילה, אבל ככה לא נראה זירו שמתואר בספר עם עור ושיער בהירים ועיני קרח תכולות. האדם שעומד שם נראה ממוצא מזרחי, אולי אפילו ערבי עם עור ושיער כהים. אולי זה בנדו או אאודו? לא ברור כל כך, מסתבר שלא. ד. לגבי הכלב שמופיע שם: קודם כל לפני שקראתי את הספר הוא בכלל לא היה נראה לי ענק, אלא פשוט יותר קרוב למצלמה מהאדם שעומד הרבה מאחוריו – כנראה שהפרספקטיבה לא מספיק ברורה. אולי היה ניתן לשפר את זה אם היו מוסיפים לשניהם צל על הקרקע. מה גם שהכלב מרים את הראש למעלה במבט מתחנחן כאילו הוא מסתכל לאדם שעומד מעליו ולא לבני אדם קטנים שמטיילים בין רגליו, דבר נותן תחושה שהוא נמוך וקטן. דבר נוסף: הכלב הזה לא נראה גוליבר מעוות גנטית בעקבות קרינה רדיואקטיבית, אין לו עיניים אדומות ומבע מפלצתי כמו שמתואר בספר. הוא דומה יותר לכלב מסטינו נפוליטנו איטלקי. הזאב שבגב הכרך הראשון לעומת זאת נראה הרבה יותר מאיים ומפחיד.

וכעת נעבור לדבר על תוכן הספר, ונחלק זאת לשני חלקים. האחד: הביקורות החיוביות על הספר. והשני: קצת הערות לשיפור.

* אחד הדברים הקשים בכתיבת סדרת פנטזיה, היא העובדה שהקוראים סיימו עם הספר הקודם כבר מלפני שנה וכבר הספיקו לשכוח הרבה מהחוקים והכוחות של העולם, וכעת אתה בא לתת להם עלילה באותו עולם שרוב הסיכויים שחלק גדול ממנו הם כבר הספיקו לשכוח. הדבר הזה קשה שבעתיים כשמדובר בסך הכל בכרך שני כשעל העולם הקסום שלך יש רק ספר אחד, והקוראים לא בדיוק זוכרים את מסגרת ה'גלובל', היחס המדוייק לסקנדר, צורת הזימון, מתי הוא מתאפשר, חוקי היורהמנטום וכו'. על הסופרת מוטלת כאן עבודה מקצועית כבר בעשרות העמודים הראשונים להכניס אותנו לאווירת העולם באלגנטיות, מבלי שנרגיש שאנחנו קוראים כאן איזה תקציר או איזכורים יבשים מהעולם ומהספר הקודם. והתהליך הזה עבר בספר בצורה מוצלחת ביותר. יונה ספיר ידעה להציף תוכך כדי קריאה באלגנטיות מחדש את כל המושגים והאיזכורים החשובים מהספרים הקודמים, מבלי לעצור ולהזכיר אותם בצורה עניינית ויבשה.

* נקודה נוספת שראויה לשבח היא שזה הספר הראשון בו אנחנו מתוודעים לגיבור-על יהודי אוטנטי. הוא נצרך להאכיל את הדואוסיינס לפניו, הוא מתייעץ עם רב על המשך דרכו בגלובל, הוא לא נכנס לכנסיה, יש ערכים יותר חשובים מחוקי היורהמנטום. בסוף הפ היו סיטואציות מאד ראליות והיוניות שהוא יתקל בהם ואני שמח שהסופרת לא ברחה מהם. והכי אהבתי שהדברים נעשו בצורה אלגנטית ולא מולחמת ומטיפה. (גם הקטע האצילי שהוא לא נדחף למכות עם דיואו בשוק ממש מצאה חן בעיני).

* רמת המת של הסיפור עוצמתית ביותר. כל קטע נגמר בצורה שגרמה לי לדפדף לחלק בהא שבו הוא ממשיך רק כדי לברר שהכל בסדר (עד שגיליתי שלא והייתי חייב לקרוא את כל העמודים עד לשם). אומנות ראוייה לשבח. זו טכניקה שהרבה סופרים משתמשים בה, אבל החוכמה היא לא רק לסיים במתח, אלא גם להראות שזו לא היתה סיומת סתמית ובאמת התפתח משהו רציני בעלילה. (בשונה מהסופרים שגומרים פרק במתח שמתברר כמיצג שוא בעמוד הבא, דבר שגורם לקורא לאבד אמון, כמו בסיפור על הוא שצעק "זאב זאב").

* זירו – הוא נבל פשוט גאוני. נראה לי שהוא הנבך הכי מפחיד שפגשתי. ככל שקייזר ומסדר הדופליקטים מנסים להיות חכמים יותר, זירו נהיה מפחיד יותר. אהבתי איך שהיא נכנסה לפרטים עם כל התרגיל שהוא עשה עם קאזנס והמוות שלו. הוא נבל באמת לא צפוי, מצד אחד רצחני להחריד, ומאידך כל כך מתרפס כלפי דני, ועוד בסוף אם הספר... אין מה לומר נבל פנטסטי.

* שמות יותר מקוריים – בספר הזה בשונה מקודמו יונה ספיר הביאה מכלול שמות מקורי וקסום יותר כמו 'ריקורדום', 'פאוטור', 'חרב המורטם', 'ואגבונדים' (שאגב, הם דמויות גאוניות ומתוקות להפליא). יותר טוב מהספר הקודם שכמעט כל השמות שפגשנו היו לקוחים מהשפה האנגלית כמו 'סקנדר', 'בייס', 'פיוצ'ר', 'פרדייס', 'סיים' וכדו'.

* היסטוריה מדהימה מוסיפה המון עומק לעלילה ולדמויות

* סיומת מטורפת – לא זכור לי שקראתי אי פעם סוף כל כך בלתי צפוי (כל הרחבה ותיאור שאוסיף רק יגרע).



ועכשיו לדברים הטעונים שיפור:

* הפרולוג – הספר פותח בדני שנכנס לתוך דלת סתרים ומוצא את עצמו בעבר ומקבל ספר מדוקטור קאלי. הקורא הקלאסי בטוח שזה קרה בתחילת הסיפור עוד לפני חזרתו של דני להמשך שנת ההתגלות, אבל פתאום פוגשים את הקטע הזה שוב בהמשך הספר כשהוא מוצא את המקום שפגע בו הריקורדום, ואז הקורא תופס שהפרולוג בכלל לא היה חלק בסיפור.

* טעויות מקלדת רבות מידי.

* כל ספר טוב מעביר את הקורא איזו חוויה של הרמוניה מסויימת, גם אם הוא חלק בסדרה הוא דואג להשלים איזה פרק מוגדר ומשאיר את הקורא עם תחושת שובע מסויימת (שלא סותרת את התיאבון למנה של הספר הבא). הספר הזה לא סגר מעגל מבחינתי. הגם שלאי נרפאה מהחולי שלה, המצב נהיה יותר מסובך מהמצב בו הספר התחיל, היתה לי תחושה של חוסר השלמה מצד העלילה שהרגישה כאילו נקטעה באמצע – נשארתי רעב. דבר נוסף: בתור קורא ציפיתי לתגמול בסוף הספר של איזה קרב מרשים או אירוע בומבסתי. האמת שהיה, אבל הקרב בבועת האוצרים יכל להיות הרבה יותר בעל צבע, פרטים ותחושות ולא להסתכם בדף אחד.

* עומס מידע מכביד – אני יודע שזה ספר פנטזיה שמתאר עולם אחר, אבל היו הרבה נקודות לאורך הספר שהיו די מייגעות, הן מצד הכפילות שלהם (יכולתי למצוא את עצמי מול שתי פיסקאות באותו עמוד שהסבירו את אותו רעיון) והן מצד המורכבות בה הם מוצגים. הרבה דברים של כללי זימון הסקנדרים והתפקוד שלהם, ההסבר על הריקורדום וההשלכות שלו בעולם ועוד דברים רבים היו מעט מורכבים בשביל קורא קלאסי. צריך למצוא דרך לפשט אותם יותר.

* חוסר שימוש בסאב-טקסט – לאורך התחביר נתקלים במשפטים ופסקאות בעלי עודף מילים מיותרות. ניקח למשל את עמ' 640 (בפסקא השניה בעמוד) רק כדוגמא: כשהספר מדבר של כך שרופיו הוא זאב לא תמים כמו שהוא נראה כתוב "לא רק מקסימיליאן ידע שהוא אינו כזה, אלא כל בעלי החיים שלחמו בו וניסו להרוג אותו. למרבה הצער הללו כבר לא יכלו לשתף אף אחד במה שחוו על בשרם: הם מתו מנשיכת שיניו המורעלות". המשפט האחרון בפסקה הזו מיותר. הרי כולנו יודעים כבר מכמה התרחשויות בספר שהנשיכה שלו רעילה והורגת כל מי שנלכד בה, אז למה לחזור על זה שוב? ומלבד זאת, הרבה יותר מחבר את הקורא כשהוא ממשיך את המשפט המתבקש בראש שלו. בכללי סאב-טקטס הוא אומנות מורכבת, אבל אני חושב שיונה ספיר יכולה לצלוח אותה בקלות יחסית לשאר הסופרים.



נותרו לי עדיין הרבה תהיות ושאלות לא פטורות לגבי הסדרה והדמויות, אבל נראה לי מוקדם מידי להעלות אותם על הכתב. בכל זאת לא עברנו אפילו חצי דרך עם הדופליקטים ואני משער שמחכות לנו עוד המון הפתעות (זה ממש מפחיד ומרגש בא זמנית) שבהם יתבארו כל השאלות והתהיות. צריך לזכור שכל תסבוכת שכתובה בספר נהגתה בידי סופרת שכבר חשבה על מוצא ממנה (סתם ככה יש בזה מסר מחזק לחיים שלנו), ולנו נותר רק להדק חגורות ולהיצמד למשענת הכיסא ולתת לנהגת לעשות את עבודתה נאמנה.

מסקנה: דופליקטים – אוצרים: כבלי החירות ספר נדיר במינו (שגם הוא עצמו נדיר בציבור). מומלץ בחום!

מחכים בקוצר רוח לספר הבא!!!
בס"ד

אני לא אדם מוצלח בויכוחים עם לקוחות. אני גם לא איש המכירות הכי טוב. הגעתי לעבודה הזאת כי פרידמן הכניס אותי והמשמרות לא מתנגשות לי עם הכולל בבוקר.
אה, וכי אני אוהב ספרים. מאוד.

אבל עם כל הכבוד לחנות ולספרים, יש לי גם משפחה ובית, ולקוחות מהססים רגע לפני שעת סגירה לא תמיד זוכרים שהמוכרים הם בני אדם.

האדון המהוסס היומי היה גבר מקריח עם זקן שפיצי מזדקר ומשקפיים קטנות. הוא התבונן בעיון באחורי הכריכה של ספר הרפתקאות צבעוני, מבטו נע בין זלזול לסקרנות מקצועית.

"צריך עזרה?" שאלתי את בקשת ה-עוף מכאן- המסורתית.

"לא כל כך" הוא המהם והפך את הספר, "תוהה מי קורא את השטויות האלו"

הבטתי בכריכה, המסע המסעיר של מויישי סער - מאת א. פרייליך, וידעתי מי קרא את השטויות האלה.
אני.
לא סתם קראתי - קראתי אותו עשרות פעמים. ביזבזתי עליו לילות על גבי לילות, וזה היה הספר האהוב עליי בגיל שתיים עשרה.

משכתי בכתפיי באדישות.
"מה כל כך נורא בו?" שאלתי.

"הכל" נשף הלקוח בביקורתיות "מדובר על גיבוב של שטויות נחותות, אוסף מילים שמוטב היה לכתוב אותם בכל צירוף אחר שאינו מביא לתוצאה כזו, הבלים עטופים בכריכה. הדבר הזה לא ראוי לדפוס"

אני כבר לא בן שתיים עשרה, כן? כהוכחה לכך לא צרחתי שזה הספר הכי טוב בהיסטוריה, לא בכיתי, לא הרבצתי לו ואפילו לא השתמשתי באבא שלי אמר כראיה.
רק הרמתי גבה:
"קראת אותו?"

"בוודאי" התקילני האדון בשיעמום "כשהייתי צעיר ותמים. אני עדיין זוכר אותו כמעט בעל-פה" הוא הוסיף בסלידה.

"גם אני זוכר אותו טוב" עניתי "ואני זוכר אותו גם לטובה" הוספתי בהיסוס.

"אפפפ" המהם האדון "ניסית להסתכל בו בעיניים בוגרות, ניסית לנתח אותו? כי ספר צריך להיות יותר מדרך להרדים ילדים"

היססתי מעט יותר, אני לא טוב בויכוחים.
"קראתי אותו גם בגיל יותר גדול" הודתי "והוא זכור לי כספר יפה ואופטימי על יהודי שנלחם כנגד כל הסיכויים, עובר חוויות מעניינות ו-"

"ומעולם לא עצרת לחשוב כמה מטופש זה שכל כך הרבה הרפתקאות עוברות על אותו אדם?"

שתקתי, אבל האדון המשיך.

"והלוואי שזו הייתה בעיה היחידה בספר הזה, ראית איך הוא ניצל מכל הקשיים שלו? כל פעם עובר אורח אחר מגיע ברגע הנכון. פעם זה שוטר, פעם זה דייג, ופעם זה קבצן זקן שבדיוק זוכר את הסיפור הספציפי מילדותו שהגיבור היה צריך!"

תיאוריהם של חבריי הדמיוניים מהילדות עברו לנגד עיני.
"זה כל היופי" ניסיתי "המפגש עם טיפוסים מעניינים ומיוחדים, היצירה של חברויות חדשות בין יהודים"
"...שלא זוכרים אחד את השני רגע לאחר מכן" השלים האדון את המשפט בדרכו "פעם אחת בכל מסעותיו של מויישי סער הוא עצר אפילו לחשוב על האנשים שעזרו לו בעיתות המצוקה שלו? קל וחומר על נסיון לשלוח מכתב. אין שום התפתחות עלילתית במערכת היחסים בין הדמויות, אין שום התפתחות עלילתית בכלל. רק אוסף התרוצצויות מנקודה א' לב' עמוסים בתיאורים משמימים וחסרי מעוף"

"דווקא הסיפור הזה לימד אותי הרבה על היהודים בתקופת הצאר" גימגמתי.

עכשיו האדון כמעט צחק בבוז. "לימד אותך? מדובר על תחקיר שטחי ועלוב שאין סיכוי שמייצג נאמנה את המקומות המתוארים בחוסר המעוף המשמים הנ"ל".

"אבל", הילד בן ה12 נפלט מפי סופית, בקול מתבייש מעט מהעובדה שהוא הרים את הקול שלי המבוגר יותר "זה עדיין כיף"

הפעם האדון לא היה קרוב לצחוק "כיף?" קולו הורם "כיף?" והורם עוד "איך אפשר למצוא במקבץ הדפים האלה את ההנאה מיצירת מופת? ישנם ספרים, לא רבים אך קיימים, שניתן להתענג על כל מילה! שכל פרק לוטש שוב ושוב עד שהתקרב לשיאה של ההבעה האפשרית! והספר הזה?" האדון החזיר את הכרך למדף "אין עומק, אין רגע שיא, אין תהליך נפשי-רגשי, אין דילמה פנימית לגיבור, אין אפילו תועלת עלילתית אמיתית לגיבור!
ספר שלם על בחור חסר אישיות עמוקה, שלא עושה כלום ושום דבר, ורק נכשל! ללא יכולת אחת, או תכונה חיובית פנימית אחת, ואפילו ללא אף כישורים חוץ מלהמשיך במסע למשך 280 עמוד".

הבטתי מעט על הספר הנזוף, אבל האדון לא הלך אלא הביט בו גם. לקחתי את הספר מהמדף, מעלעל בו. האדון המשיך לעמוד והביט בי בעייפות.

משהו במבט הזה נתן לי אומץ.
"אני לא סופר" אמרתי לו "אבל אני חושב שאם כל הידע התיאורטי שלך לא הצלחת לכתוב סיפור שנגע ללבבות כמו הספר הזה"

האדון פתח את פיו למחות אך אני המשכתי:

"נכון, אולי הוא לא הכי מוצלח, אבל הוא לא צריך להיות הכי מוצלח. כמו שהגיבור שלו לא הכי מוצלח" עצרתי רגע, "כמו שהקוראים שלו לא הכי מוצלחים. אבל הוא כיף, והדמויות בו טובות בדרכם שלהם, והגיבור שלו שמח עם מה שיש לו, והוא ממשיך כנגד כל הסיכויים, ולפעמים זה מה שאדם צריך לקרוא"

האדון הביט בי בריכוז.

"אולי אתה צריך לקרוא אותו שוב" הוספתי, שוב בהיסוס קל "בצורה פחות ביקורתית"

לרגע שררה דממה.
"אולי אתה טועה לחלוטין" הוא אמר "אבל אולי אתה צודק" הוא המשיך, והביט בספר שנית.

סוף סוף, האדון חייך, והתרחק אל פתח החנות "אני בהחלט אעשה זאת, אקרא אותו שוב. הזכרת לי קצת מה הייתה האש שבערה בי אז, כשהייתי צעיר ותמים" הוא אמר, פותח את הדלת "תודה לך מר-"
"לא מר, סתם משה" אמרתי את שמי "ומה שימך?"

גופו של האדון כבר יצא מהחנות "אברהם פרייליך" הוא אמר מעבר לגבו.

שתקתי, מביט בכריכה של הספר שאחזתי בידי, ואז בשמו של הסופר.
יצאתי מהחנות בריצה "אדון פרייליך! אפשר חתימה?"

סוף.
ארבע שנים של צפיה מאז הכרכים הקודמים, וכמות הפייק ניוז, ההוצאות להורג וההשערות לא ניתנות לספירה. כבר ממבט ראשון בספר, ניתן להבין שההשקעה והאורך מצדיקים את ההמתנה.
כמו תמיד, בביקורות מסוג זה אני מעט מתקשה לחלק לכותרות מסודרות ולנושאים, עימכם הסליחה...



כשיש ביד שתי ספרים, אפשר כבר להתחיל לדבר בפרספקטיבה של סדרה, ולבקר בהתאם. ע"פ הבניה של הספרים עד כה, אני מהמרת, ודי בטוחה בדעתי, שזה הולך לכיוון של טרילוגיה. ולפני שאתם מגלגלים עיניים ומגחכים על הטרנד, בואו נדבר רגע מה זאת טרילוגיה, ומה ההבדל בינה לבין סדרת ספרים. טרילוגיה בעיני היא שלושה ספרים, עם דגש על המספר שלוש. העלילה היא עלילה אחת, המחולקת לספרים עם סיום ביניים בכל ספר, עד הספר האחרון. הספר הראשון לרוב יהיה הכרות עם העולם בו הטרילוגיה מתקיימת, הצגת הקונפליקט המרכזי של העלילה, כשהספר יסגר בטוב, יחסית. הספר השני יהיה הספר הקשה ביותר, העלילה תעמיק עוד, הטוב והרע יתרחקו עוד יותר זה מזה, האופל יתגבר, והסיום – לרוב לא חיובי. הספר האחרון ימשיך את השני, עד לנקודת השיא ולהתרה. לעומת זאת, סדרה בעיניי, היא אוסף של ספרים הנמצאים תחת כותרת משותפת – גיבור זהה, קונספט זהה, זירה זהה ועוד. בשנים האחרונות תופעת הסדרות התפשטה בציבור החרדי בשיטת כל המרבה הרי זה משובח, ומחצית מהספרים הם 'חלק מסדרת המתח האגדית' או ש'עלילותיו של גיבורנו לא תמו וניפגש שוב בספר הבא'. בגלל כל זה, הופעה של טרילוגיה אמיתית, ועוד פנטזיה – היא מבורכת בעיניי, ואני מקווה שבעקבותיה התופעה תתפשט עוד ועוד.

הספר בנוי בצורה מדהימה. אם בספרים הקודמים היו תלונות על התמרחות, פה העלילה קצבית וכל משפט הוא תגלית חדשה והתקדמות בסיפור. הספר מתחיל בפרולוג מפחיד וקשה לקריאה, ואח"כ בערך מאתיים עמודים של התרחשויות שליליות. לאחר מכן יש אתנחתא קלה למשך כמה עשרות עמודים כיפיים ומגניבים, ואז כמעט עד סוף הספר האופל משתלט ולינאר חוטפת מכל כיוון אפשרי. ופתאום, ממש במאה עמודים האחרונים של הספר, סוף סוף משהו טוב קורה ללינאר, עד הסיום – שבו המצב בשלוש הממלכות קשה מאי פעם, אבל לינאר ופיאגרו באיזשהו ניצחון חלקי על המשטר. ואז, מגיע האפילוג. קטע פשוט יפיפה. ספרותית, כתיבתית, עלילתית. והדבר המדהים בעיני – זה שהסופרת סגרה מעגל עם האפילוג.
העלילה מדהימה ומפתיעה, מלאת הפתעות וטוויסטים. מתברר, כצפוי, שהסופרת ידעה מראש בדיוק מה הולך לקרות בספרים הבאים, ושתלה הרבה רמזים מקדימים ושאלות שנפתרות. בלי לתת מדי הרבה ספויילרים – אגדות רבות מתגלות כאמיתיות, חלומות מתגשמים ודמויות מהעבר מוארות באור חדש ומפחיד. קטע שאהבתי הוא הספר בתוך ספר – מלכות של שמש ירח ועשן כוכבים. מגניב!

כצפוי מסיפור דיסטופי, האופל שולט בכל. הנבלים – הם הסטראוטיפ המדויק. הרוע הוא אמיתי, ומאידיאל. זוכרים את הפריחה היפה ליד בקתת משפחה רז? את התיאורים על טעמם המדויק של הדוקאנים, צבע השקיעה והרעב הכבד? אז התיאורים נשארים, אבל המתוארים משתנים בחדות. בספר מתוארים לאורך, לרוחב ולעומק נופים אפלים, נבלים אכזריים, חיות מחרידות ועוד. האלימות קשה מאוד לקריאה, ולשואלים – קשה פי כמה מהספרים הקודמים. אם עד כה השיא היה ההוצאה להורג של ההורים של דיתה לעיניה, בספר הנוכחי זו רק מדרגה ראשונה. הוצאות להורג על ימין ועל שמאל, איומים, תאי כלא מחרידים, ואנשים שפשוט מחרידים לקריאה. החלק שהיה לי הכי קשה לקרוא – זה הקטעים על העם הראשלי, שהתיאורים עליו הם פשוט בחילה. באופן אישי – רעדתי פיזית במהלך הקריאה. למתלוננים על הספר הראשון – אל תקראו את השני, הוא לא יעשה לכם טוב.

מה שעוד מעמיקה מאוד בספר, היא הפנטזיה. בספרים הקודמים היא הוכנסה במינון קטן, ופה הסופרת הולכת על הקופה והפנטזיה היא פנטזיה על מלא. קצת היה קשה להחזיק ראש עם כל כך הרבה חיות, כלי נשק וטקסים, אבל זה שווה, כי התוצאה פשוט יפיפה. ברמת האליגוריה גם יש העמקה קלה, כשלינאר הופכת ממביאת גאולת הכפרים למביאת גאולת הממלכות, ומושגים כמו אחרית הימים נכנסים. אם כי, אני מחכה לראות איך הסיפור יסתיים, ואז לגבש את דעתי על האליגוריה שהסופרת הכניסה. יש לי הרהור מסוים, יכול להיות שהיא הכניסה את כל האליגוריה ו/או היהדות כדי להצדיק את הרוע של הראשלים? כי באופן רגיל, לא כותבים בציבורינו על נבלים עד כדי כך אכזריים, ברמת ההנאה מהרוע, וכשהיא בעצם אומרת – הם שונאים את בני אברהם סתם, מאותה סיבה שחמאס הרגו לנו 1300 איש לפני שנתיים, היא מצדיקה את עצמה. אבל אם היא הולכת על הקבלה חזקה, היא תצטרך גם לספק הסבר מיהי לינאר ועוד שאלות. כך או כך, מסקנת הביניים שלי על השאלה של איזה ז'אנר הסדרה – היא פנטזיה אפית עם מרכיבים אליגוריים. בזה, בסוגריים, היא לוקחת מיונה ספיר את התואר של הפנטזיה הראשונה במגזר...

נקודה משמעותית שהפריעה לי: אפיון הדמויות בסיסי מאוד מאוד, והגיבורים לא עוברים שינויים פנימיים משמעותיים. אם לפחות היא הייתה כותבת רק בטווח האפיון, ניחא. אבל לינאר נעה ונדה באירועים שדורשים ממנה מעבר, והתגובות שלה משתנות ולא עיקביות, מה שמוריד מאוד מהאמינות של הדמות. כשטורמסו מאיים עליה היא נכנעת בכזו קלות! הייתי מצפה ממנה ליותר. גם היחס המשתנה שלה לבנות העמים, וההחלטות הלא מספיק מנומקות. גם ההצטרפות של דיקלואר לפולארים בעייתית, כי נכון שבספר הראשון היא בנתה את הדמות שלו כאחד שמאמין בכח ובתנו לצה"ל לכסח, אבל חוץ מאופי יש לגיבור גם אישיות, והאישיות של דיקלואר עד כה הייתה יפה! היו לו מידות טובות, והוא באמת ובתמים אהב את לינאר. אני מסרבת להאמין לכך שהוא נתן לה פשוט למות, זה לא דיקלואר של הספר הראשון!
הערה נוספת, שקשורה גם לעלילה, היא שלינאר מפגינה טיפשות מסוימת, למה היא לא קוראת לניצוץ? גם אם הוא לא ענה לה בפעם הראשונה, הייתי מצפה שתנסה שוב ושוב, ולו רק מהרצון להיאחז במשהו. אגב, היו דברים רבים שניחשתי מראש, ופשוט חיכיתי שלינאר תקלוט אותם גם, לדוגמא ברגע שהיא נכנסה למצודת הזכוכית היה ברור לי שאנשי המלח יסייעו לה לצאת, ומי הם האחים באגדת האחים מראשל שיערתי עוד לפני הקריאה של הספר.

יש לסופרת קטע מסוים, שהיא פותחת נושאים ותעלומות בקול רעש גדול, ולבסוף כמעט ולא מתייחסת אליהם או שהם נדחים לספר הבא. עיר האסירים כמעט ולא הוזכרה, זה קו עלילה שנפתח בספר הקודם וחשבתי שימשיך בספר הנוכחי. גם הפרולוג מטיל האימה בעצם לא היה משמעותי בכלום לעלילה, מלבד ההרגשה המעצבנת כשהקוראים מחזיקים במידע שהגיבור לא מכיר, ופועל בצורה שגויה. והשיא – זה הפומפוזיות של "רזי ניהר, מביאת גאולת הכפרים". במציאות כמעט ואין חשיבות בספר הנוכחי לשם שלו, והוא לא באמת מניע את העלילה. אפרופו רזי ניהר, יש פה סתירה - באגדה על רזי ניהר נאמר שכשהסבתא העבירה את כח ראיית הצללים לנכדתה היא הפסיקה לראות אותם, אז למה בזמן שלינאר כבר קיבלה את הכח הוא לפתע מופיע אצל המשרתת ההיא? ובנוסף, איפה הוא היה קודם, למה היא לא ראתה צללים לפני שהיא חלתה באנטהילוקיוס?

מרגישה קטנונית לכתוב את זה, ולכן זה רק בסוף בסוף – היו כמה סצנות ואלמנטים שהזכירו לי ספרים אחרים, יתכן שזה נטו הרגשה שלי, אבל בכל אופן מניחה את זה. מעבר הכור – שרשרת שמסובבים בה משהו ואז עוברים... קשה לי להאמין שזה לא קשור למחולל זמן. כנ"ל המושג טוהר הדם שאין לי מושג למה הוא נכנס בכלל לספר, היה אפשר להתגזען וללמוד סולם דרגות גם בלי המילים האלו שאין להם באמת אחיזה במציאות, הרי אין שם מדרג של חצויי דם או מעמדות ביניים כתוצאה מנישואים בין אנשים ממעמד שונה. הייתי משנה את שלט הכניסה לראשל למשהו אחר, ובטח לא פעמיים טוהר. שינויי צורה, הפריאטור שהופך ליונה... חבל, היה אפשר בקלות לשנות אותם למשהו שלא מזכיר שום ספר.
בשלב מסוים בספר, עלה מול עיני חלום של מלך, על ציפור שחורה וציפור לבנה, וטיפת דם שנופלת על כוזר, וגם הסצנה של ההעלאה על המוקד הזכירה לי קטע שבו נער אחד אמור להתלות על העמוד הירוק במרכז אתיל, ולבסוף מגלה את אביו, ודיקלואר הוא הקבלה אמיתית לשאול - כמובן שכל אלו הן אסטואציות בלבד.
(ורק בסוגריים: החורף של שירי | החורף של דיתה😉)

כיף שקראתם עד פה,
ותודה לאביגיל גדולד על יצירת האומנות הזו.
מומלץ בחום!
זהירות, הביקורת כורעת תחת עומס ספויילרים, אם לא קראת את הספר ואתה מתכנן לקרוא אותו בהמשך מומלץ להימנע מקריאת הביקורת לעת עתה



לכתוב ביקורת ספרות על ספר של
@יונה ספיר זה לא דבר שבא ברגל, כלומר, ברור שלא. מקלידים אותה ידנית... אבל בכל זאת, רק לשם האמינות, הסתפקתי רבות מה לכתוב מתוך שלל המחשבות שצצו לי במהלך קריאת הספר והחלטתי להניח לסקנדר שלי להציף את הבולטות שביניהן החוצה, בהנאה מרובה!

על הכתיבה של יונה ספיר כבר אין מה לדבר, מי שאוהב זכותו, ומי שלא אוהב גם כן זכותו! אנחנו מדינה דמוקרטית פה, במחילה מהאוטוקרטים שבינינו!...

הכריכה. ובכן, כריכה יפה ומושכת את העין. מוטיב חוזר מהכריכה הקודמת, רק שבניגוד לכריכת הספר הקודם, עליה הופיע מבנה מסתורי משהו שבמהלך הספר התברר בסך הכל כאחוזה מתקופה קדומה, המבנה המופיע בכריכת דופליקטים 2 הוא מבנה דופליקטי במוצהר. (המועצה העליונה בבועת האוצרים, אם שאלתם או אם אתם קוראים את הביקורת למרות שלא קראתם את הספר...) יפה מאוד. הכריכה מצדיקה את פנים הספר.

נ.ב. נוצות של דואוסיינס אינן אמורות להיות כחולות ירוקות? מה זה הצבע הלבן שבחרה הבינה עבור הדואוסיינס המרשים שעל הכריכה? נקודה למחשבה.

ואל העלילה עצמה, כי אחרי הכל, לא קנינו את הספר בגלל הכריכה שלו!... (או שכן? נקודה נוספת למחשבה...)

הריקורדום. בתחילת העלילה אומר קייזר לדני שימצא את השפעת הריקורדום על כדור הארץ וכך יידעו מי הוא האוצר שעשה זאת, ובלה בלה בלה. פתאום משהו שם משתנה. פתאום הוא צריך ל... בעצם, לא הבנתי! אם הוא ימצא את הריקורדום, מה יקרה בדיוק? האם הוא יגיע אל ד"ר קאלי ויקבל ממנו את הספר המדובר?... אשמח אם מישהו יוכל להחכים אותי קצת יותר בענין.

כדור הטונגו. לא אמור לבטל את יכולותיו הדופליקטיות של הנוגע בו? כיצד נותר קאזנס דופליקט? האם הייתה לעובדה שהסקנדר שלו שהה בקרצ'ר השפעה על כך? ואם כן, למה זה לא כתוב?

רוּפְּיוֹ. (שמתם לב לניקוד? אני שמתי לב. שמתם לב שבכמה מקומות היה כתוב: אגרוּפְּיוֹ?) מה בדיוק קורה איתו? מדוע מלכתחילה הוציא אותו מקסימיליאן בכלל מבועת האוצרים? כבר בספר הראשון הופיעה שאלה על הכריכה האחורית ללא תשובה, מדוע זה צריך לקרות עוד פעם?... מילא להותיר חור לסוף הספר, ניחא! אבל...

אבישי וסקנדרוֹ. יש איזה משפט חזק כזה שגורס שקצת בעייתי לעשות את הדבר הזה, שכחתי איך הוא הולך. אה, לא חוזרים על בדיחה פעמיים!!!

אוצר הזהות. בספר הקודם היה כתוב די בבירור שאוצר האשליות הוא זה שמסוגל לשנות את פניו או הסובבים אותו. איך בספר הזה עבר הכח אל אוצר אחר?

הגוליבר. בספר הקודם נכתב שהוא אחד מהמוטציות בעלות שתי הראשים שנוצרו בעקבות פיצוץ הכור הגרעיני (נגיע אליו תכף). בכריכה האחורית ובפנים הספר הוא מופיע עם ראש אחד!

הכור האטומי. בספר הקודם ידע מקסימיליאן (או טהולא? לא משנה. אנחנו בני אדם, לא דופליקטים;)) לספר לדני על כך שמדובר בכח דופליקטי. בספר הנוכחי אחד האוצרים חושב על הכח האדיר של האנרגיה וכדוגמא לכך הוא נזכר בכור...

מאמין שהיו שהעמיקו יותר, אבל היות שאני והסקנדר שלי קצת מסוכסכים והוא אינו מוכן להמשיך לסייע לי בכתיבת הביקורת נראה לי שנצטרך לעצור את זה כאן.

לסיכום: פנזטיה מעולה כפנטזיה. מקורית בהחלט. מחכים לספר הבא. כנראה שהוא ייקח קצת זמן אבל איך אומרים? "לעולם אל תאמרו נואש. ידידים."

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  9  פעמים
למעלה