הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
הכתובת היתה על הקיר.
כן, בדיעבד אפשר לומר שכבר חמישים שנה, כמעט מאז מלחמת יום הכיפורים, הכתובת היתה על הקיר.
ואיש לא עשה דבר.
נכון שמתחלה הכל היה נראה בסדר, אבל מהר מאוד החלו הבעיות להיראות מעל פני השטח.
ואיש לא עשה דבר, איש לא לא טרח לטפל בענין טיפול יסודי.
ולא שזה היה כל כך מסובך, הרי ברור לכולם מה היה צריך לעשות, בסך הכל לבחור איש מקצועי ומתאים, שיוכל לעשות את המלאכה כמו שצריך.
שנים דיברו שצריך לטפל בזה, ושהמצב רק נהיה יותר גרוע. כולם הסכימו שחוסר הטיפול הוא בלתי מתקבל על הדעת, מחדל אחד ארוך ומתמשך.
רק האחראים על המחדל לאורך השנים, שהתחלפו בקצב די מסחרר יש לומר, הטילו את האחריות על קודמם בתפקיד ו/או על הבא אחריהם.
לא מתוך כוונות רעות חלילה, הם פשוט העדיפו את השקט, התמכרו למנוחה.
אפילו נהגי המוניות הביעו את דעתם המלומדת, וביתר שאת בתקופה האחרונה: "צ'מע, אנחנו לא יכולים לנהוג כעיוורים. אם הם לא יסמנו את היעד בצורה ברורה, איך הם חושבים שיגיעו למטרה", נאמו באוזני הנוסע המזדמן המהנהן בהסכמה.
ועכשיו בשעה חשוכה כל כך, כאשר ניכרות במיוחד התוצאות של ההזנחה המתמשכת, אי אפשר להתאפק ולא להתמלא כעס על המחדל. למה? למה היה צריך דרך כזו ארוכה וקשה רק בשביל להשיג מטרה אלמנטרית כל כך?
אני רוטן בליבי על ועד הבית, התורן וגם לדורותיו, תוך שאני מתקרב בפעם השלישית לבניין המוזנח.
מאמץ את עיני בחשיכה, אולי בכל זאת אצליח לקרוא את הכתובת הנראית בקושי על הקיר המאובק והמוזנח, מס' 56, ברוך השם, סופסוף הגעתי.
כן, בדיעבד אפשר לומר שכבר חמישים שנה, כמעט מאז מלחמת יום הכיפורים, הכתובת היתה על הקיר.
ואיש לא עשה דבר.
נכון שמתחלה הכל היה נראה בסדר, אבל מהר מאוד החלו הבעיות להיראות מעל פני השטח.
ואיש לא עשה דבר, איש לא לא טרח לטפל בענין טיפול יסודי.
ולא שזה היה כל כך מסובך, הרי ברור לכולם מה היה צריך לעשות, בסך הכל לבחור איש מקצועי ומתאים, שיוכל לעשות את המלאכה כמו שצריך.
שנים דיברו שצריך לטפל בזה, ושהמצב רק נהיה יותר גרוע. כולם הסכימו שחוסר הטיפול הוא בלתי מתקבל על הדעת, מחדל אחד ארוך ומתמשך.
רק האחראים על המחדל לאורך השנים, שהתחלפו בקצב די מסחרר יש לומר, הטילו את האחריות על קודמם בתפקיד ו/או על הבא אחריהם.
לא מתוך כוונות רעות חלילה, הם פשוט העדיפו את השקט, התמכרו למנוחה.
אפילו נהגי המוניות הביעו את דעתם המלומדת, וביתר שאת בתקופה האחרונה: "צ'מע, אנחנו לא יכולים לנהוג כעיוורים. אם הם לא יסמנו את היעד בצורה ברורה, איך הם חושבים שיגיעו למטרה", נאמו באוזני הנוסע המזדמן המהנהן בהסכמה.
ועכשיו בשעה חשוכה כל כך, כאשר ניכרות במיוחד התוצאות של ההזנחה המתמשכת, אי אפשר להתאפק ולא להתמלא כעס על המחדל. למה? למה היה צריך דרך כזו ארוכה וקשה רק בשביל להשיג מטרה אלמנטרית כל כך?
אני רוטן בליבי על ועד הבית, התורן וגם לדורותיו, תוך שאני מתקרב בפעם השלישית לבניין המוזנח.
מאמץ את עיני בחשיכה, אולי בכל זאת אצליח לקרוא את הכתובת הנראית בקושי על הקיר המאובק והמוזנח, מס' 56, ברוך השם, סופסוף הגעתי.
נערך לאחרונה ב:
