- הוסף לסימניות
- #1
מעולם לא הערכתי כל כך את לוחמי השב"ס, או את האחראיים על מחלקות סגורות ושמורות בבתי חולים למתמודדי נפש, כמו עכשיו.
עמדתי שם מול תא דו-מפלסי מלא מפה לפה, מנסה לשמור בכל כוחי שאף אחד מהנוכחים לא יחמוק ויברח. כל מי שנמצא בפנים צריך להיות כאן, בעיקר לטובתו. העולם בחוץ מסוכן עבורם. הם אולי לא תמיד מבינים את זה, אבל אם יחמקו החוצה, הם עשויים לנבול ולהתגלגל למוות איטי ומייסר.
עכשיו אני, איש צר כתפיים, ניצב כאן חסר אונים וכמעט כורע תחת האחריות האדירה שרובצת על כתפיי.
ברוך השם, רוב הנוכחים משתפים עימי פעולה. הם יושבים על מקומם, מגלים הבנה למצבם הייחודי המחייב אותם לשהות כאן.
חוץ מאחד מהם, הוא עומד על מפתן הדלת ונאבק איתי בעוצמה נחושה ומתוחכמת שרק הולכת וגוברת. אני דוחף אותו פנימה ומנסה לטרוק את הדלת, אבל רגע לפני שאני נועל את התא בסיפוק, הוא מצליח לדחוף כף רגל ולחמוק החוצה במבע מרוצה של סורר עיקש.
אין לי את הפריבילגיה לוותר כאן. אני רודף אחריו במהירות של אצן מקצועי, אף על פי שבמקצועי אני בכלל עצלן מקצועי. לבסוף אני מצליח ללכוד אותו בשתי ידיי. בנשימות טרופות אני משליך אותו בעוצמה אל תאו. בכוח הזרוע אני מטיח אותו לפינה, ממנה הוא יתקשה להימלט, אלא שבדיוק אז קופצים עלי עשרה חברים אחרים, שכמו תיאמו עם הברחן המתמיד שברגע שהוא יוכרע, הם יגנו על כבודו.
וככה עמדתי, עייף ושבור, לילה שלם מול המקפיא, נלחם בחבילת ירקות מעורבים, תוהה האם עוגת השמרים שחשקתי בה לפני כ-6 שעות הייתה שווה את כל זה?.
עמדתי שם מול תא דו-מפלסי מלא מפה לפה, מנסה לשמור בכל כוחי שאף אחד מהנוכחים לא יחמוק ויברח. כל מי שנמצא בפנים צריך להיות כאן, בעיקר לטובתו. העולם בחוץ מסוכן עבורם. הם אולי לא תמיד מבינים את זה, אבל אם יחמקו החוצה, הם עשויים לנבול ולהתגלגל למוות איטי ומייסר.
עכשיו אני, איש צר כתפיים, ניצב כאן חסר אונים וכמעט כורע תחת האחריות האדירה שרובצת על כתפיי.
ברוך השם, רוב הנוכחים משתפים עימי פעולה. הם יושבים על מקומם, מגלים הבנה למצבם הייחודי המחייב אותם לשהות כאן.
חוץ מאחד מהם, הוא עומד על מפתן הדלת ונאבק איתי בעוצמה נחושה ומתוחכמת שרק הולכת וגוברת. אני דוחף אותו פנימה ומנסה לטרוק את הדלת, אבל רגע לפני שאני נועל את התא בסיפוק, הוא מצליח לדחוף כף רגל ולחמוק החוצה במבע מרוצה של סורר עיקש.
אין לי את הפריבילגיה לוותר כאן. אני רודף אחריו במהירות של אצן מקצועי, אף על פי שבמקצועי אני בכלל עצלן מקצועי. לבסוף אני מצליח ללכוד אותו בשתי ידיי. בנשימות טרופות אני משליך אותו בעוצמה אל תאו. בכוח הזרוע אני מטיח אותו לפינה, ממנה הוא יתקשה להימלט, אלא שבדיוק אז קופצים עלי עשרה חברים אחרים, שכמו תיאמו עם הברחן המתמיד שברגע שהוא יוכרע, הם יגנו על כבודו.
וככה עמדתי, עייף ושבור, לילה שלם מול המקפיא, נלחם בחבילת ירקות מעורבים, תוהה האם עוגת השמרים שחשקתי בה לפני כ-6 שעות הייתה שווה את כל זה?.
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים