שיתוף - לביקורת המלצה למשוררים

[הווה פשוט]

בעלי חיים שנכחדים הם דבר מצער מאד, משאירים חלל בעולם ובלב ומעוררים תהיות קיומיות.
בדור האחרון נכחדה חיה אצילית שהיתה מצויה לפנים בכל רחבי הגלובוס.
שמה של החיה הזו היה "כותב למגרה".
עם הופעת הגוגל-גרופס ושאר הבלוגים ואפשרויות הפרסום האישי, כל המגרות התרוקנו והמשוררים הנעלים ועדיני הנפש הפכו לקבצני לייקים ועבדים נרצעים ל"מה יגיבו".
אני לא בעמדה לשפוט אותם, בעוד אני עצמי נמנה עליהם (כלומר בתאוות הלייקים הבזויה, כי באיכות הכתיבה יש פה תותחים כאלה שקשה לי להתחרות אתם).

נו מה לעשות, זהו טבע האדם וחסל.

רק רוצה לספר שאני השארתי מגרה אחת לעצמי.
מגרה אחת נעולה עם מחברות מצהיבות.
טוב לא ממש מגירה, זו למעשה תיקית מחשב. היא מוגנת בססמא חזקה והיא פרטית אישית וסודית, אף עין לא שזפה את תוכנה מעולם. לא בהכרח השירים הכי טובים שלי, אבל הכי הכי שלי.

ומידי פעם אני פותח בסתר וקורא.
זה ממש אני באותיות.
מַרְאָה.
לא מראת זכוכית שמציגה את עור פני הנחרש עם השנים. אלא מראה המשקפת את הנפש.
הנפש שהיא צעירה לנצח, שובבה ויפהפיה.

המגרה הזו עושה משהו לבנאדם, גם בלי לפתוח, גם מרחוק. רק להיזכר בה ממלא אותי בעוצמה אדירה. אני לא איזה מין דמיון של אחרים, אני מציאות לעצמי.

אז ממליץ לכל אחד.

אל תפתחו את כל החלונות של חדרי הלב, החום בורח....

 

[RU1]

כל כך נכון!
המלצה אישית שלי -
תשימו במגירה הזו מחברות, כן כן, עשויות נייר אמיתי.
אין תחליף לכתב היד המשתנה, לסימני המחיקה, לשרבוטים ולהערות בשוליים.
אין כמו לדפדף לדף הבא כדי לכתוב שיר חדש - קובץ וורד לא יחליף את זה.
וגם אם לא יצא לכם לכתוב זמן רב, בפעם הבאה שתפתחו אותה, היא תיתן לכם השראה להמשיך.

 

[ר' יעקב ישראל]

נוגע ללב!
תודה על השיתוף מחדרי הלב הנסתרים שלך, זה לא מובן מאליו.

 

[צביה ר.]

תודה על הקטע הזה.
מעבר לזה שהוא כתוב טוב כל כך, הוא חשוב.
רוצה להאמין שלכל משורר / כותב יש את המגירה שלו.
חושבת שהמגירה הנעולה והשמורה היא הנותנת את האפשרות לפתוח חלון לכל מה שמעבר לה.

 

[סבתא חביבה]

כל מילה.

 

[סבתא חביבה]

תודה על הקטע הזה.
מעבר לזה שהוא כתוב טוב כל כך, הוא חשוב.
רוצה להאמין שלכל משורר / כותב יש את המגירה שלו.
חושבת שהמגירה הנעולה והשמורה היא הנותנת את האפשרות לפתוח חלון לכל מה שמעבר לה.

לגמרי

 

[נסיך על חלל]

בעלי חיים שנכחדים הם דבר מצער מאד, משאירים חלל בעולם ובלב ומעוררים תהיות קיומיות.
בדור האחרון נכחדה חיה אצילית שהיתה מצויה לפנים בכל רחבי הגלובוס.
שמה של החיה הזו היה "כותב למגרה".

אני ממש רוצה להאמין שהחיה הזו לא נכחדה.
בכל אופן- אצלי ממש לא. היא קיימת!

ומידי פעם אני פותח בסתר וקורא.
זה ממש אני באותיות.
מַרְאָה.
לא מראת זכוכית שמציגה את עור פני הנחרש עם השנים. אלא מראה המשקפת את הנפש.
הנפש שהיא צעירה לנצח, שובבה ויפהפיה.

חד משמעית. ולדעתי אפילו משכר יותר מעוד לייק או שניים...יכול להיות שתשמעו את עצמכם לוחשים אל עצמכם- "ואו..אני כתבתי את זה?" "איך יצא לי דבר מטורף כזה?"

המלצה אישית שלי -
תשימו במגירה הזו מחברות, כן כן, עשויות נייר אמיתי.
אין תחליף לכתב היד המשתנה, לסימני המחיקה, לשרבוטים ולהערות בשוליים.
אין כמו לדפדף לדף הבא כדי לכתוב שיר חדש - קובץ וורד לא יחליף את זה.

אני מרשה לעצמי להצטרף להמלצתך. אין תחליף לדף הדפדפת והעיפרון או העט הניצחיים....יש לי בחדר 2 פינות שונות עם מלאי דפדפות לרגעי חוסר הא...וגם באוטו. מה אעשה אם בדיוק בדרך יעמוד לי משהו על הלב או הלשון???

 

[יוסף יצחק פ.]

כל המגרות התרוקנו והמשוררים הנעלים ועדיני הנפש הפכו לקבצני לייקים ועבדים נרצעים ל"מה יגיבו".

לחלוטין לא מסכים.
חשבת פשוט שכל אותם שירי מגירות פשוט נשארים באותם מגירות? אף אחד לא יודע שהם שם, וכן, הם לא מכריזים על קיומם כדי לקבל ליקיים.
לי עצמי יש איפשהו כמה שמרדפים עם שירים בכתב יד, ועוד מסמך שמתארך פעם בכמה זמן במחשב.

אני כן מסכים עם רוב מה שאמרת. כתיבה לשם הלייקים והכבוד היא קצת מגוחכת, ואולי קצת מיותרת (לדעתי). כיף לקרוא (ולשמוע) שיר שנכתב ממקום אמיתי בנפש, שמדבר על דבר אמיתי (שיותר קל להזדהות איתו) מאשר שיר שהוא ממש קליט אך מרגיש מיובא מסין.

ולאלו שאוזרים אומץ מסיבותם אשר יהיו, ומשתפים אותנו (נותנים לנו הצצה למגירות ולחלונות המוגפים שבנפש שלהם) בשירים שלהם, ישר כח. קל לזהות אמת, וקל להתרחק מזיוף.

זה גם המקום לעודד לבקר בקהילת כתיבה יותר שירים, תספרו מה אהבתם, מה נגע בכם, מה לדעתכם הייתם מוסיפים או משנים, טעויות כתיב או לשון. בסופו של דבר כולנו נמצאים כאן כדי להשתפר ולהתקדם. (גם בנפש שלנו... )

 

[אוראל סולטן]

דבר ראשון - תודה רבה על הכתיבה המדהימה והמסר העוד יותר כזה.

דבר שני - עד לפני כמה חודשים (ליתר דיוק: בערך עד לתחילת תשפ"ה) לא העליתי בכלל קטעים ושירים שלי מלבד סיפורים בהמשכים ומעט קטעים משעשעים. למה? פשוט הרגשתי שהם אישיים מדי.

השנה החלטתי שאני חייב ללכת צעד קדימה ולכתוב גם כאלו. אבל עדיין... הם אישיים, לא?

אז החלטתי לעשות ככה: בהתחלה, פרסמתי את אחד הקטעים האישיים שלי (מה שנקרא 'להתעמת עם הפחד ולשבור אותו'), לאחר שעלה לי טיפה הביטחון העצמי, חקרתי קצת וגיליתי שבעצם אני יכול להפריד בין שני הדברים: קטעים אישיים לעצמי, וקטעים אישיים לאחרים.

מאז, מידי פעם אני מפרסם פה קטע אישי שאני כותב במיוחד לקהילה / קטע אישי שלי, אבל לא יותר מדי. ולמרות מה שנראה - גם בקטעים של הקהילה אני מנסה להיות הכי עצמי שאני יכול: לא סופר, לא מלחין, פשוט בן אדם.

והנה, עכשיו יצא לי קטע אישי, אפילו בלי ששמתי לב.

אז לכל מי שמפחד לכתוב שירים וקטעים אישיים בקהילה: אל תדאגו, אנחנו לא נאכל אתכם...
וכן מהצד השני: תשמרו משהו לעצמכם, בכל זאת, אתם בני אדם, לא רובוטים שאומרים את כל מה שהם חושבים בקול...

 

[אבינועם גולדברג]

אומרים שיש ירידת הדורות, זה נכון. אבל הכל מודים שבתחומים מסוימים יש עליית הדורות.
אחד מהשיפורים הגדולים שנתנה לנו הטכנולוגיה (כן כן, זאת שכל כך מרבים לקלל את פגעיה), הוא היכולת של הפרט לבטא את עצמו. החיה האומללה הזאת המכונה "כותב למגירה" המלאה אכזבות וחלומות לא ממומשים, הלועסת קצות עפרונות ומרטיבה כריות בלילה. הולכת ונכחדת - תודה לאל.
אדם יכול עכשיו להוציא החוצה את מה שבליבו, ולפרוש זאת לפני קהל נרחב מבלי להחשף. ולקבל בקורת.
וכן כן, גם לקבל לייקים.
"תאוות הלייקים הבזויה" אינה אלא תכונה אנושית בסיסית של כל אדם. נבראנו כיצור חברתי, ואל לנו להתכחש לצרכים היסודיים שלנו בקבלת עידוד ומשוב חיובי.
כתיבה למגירה - לעניות דעתי - אינה עושה טוב לאף אחד פרט מלהרגיש קדוש מעונה.
הכותב במסתרים הוא מצטמק ורע לו, הוא לא ילמד להשתפר, הוא לא יקבל הכרה, הוא לא יממש את עצמו, הוא ישקע בתוך מה שהפסיכולוגים קוראים "ריכוז עצמי", המתכון הבטוח לדיכאון ומחלות נפש אחרות.
אני התחלתי לכתוב לא מזמן כאן בקבוצה. ואני חושב שמשהו טוב קורה לי בכל פעם שמישהו מלייק לי.
זה אמנם לא קורה הרבה, ובצדק. עלי להשתפשף עוד הרבה.
אבל שום עזרה לא היתה יוצאת לי מהמגירה המתפקעת שלי שריח נפטלין ואכזבות ממלא אותה.

 

[ר' יעקב ישראל]

אומרים שיש ירידת הדורות, זה נכון. אבל הכל מודים שבתחומים מסוימים יש עליית הדורות.
אחד מהשיפורים הגדולים שנתנה לנו הטכנולוגיה (כן כן, זאת שכל מרבים לקלל את פגעיה), הוא היכולת של הפרט לבטא את עצמו. החיה האומללה הזאת מכונה "כותב למגירה" המלאה אכזבות וחלומות לא ממומשים, הלועסת קצות עפרונות ומרטיבה כריות בלילה. הולכת ונכחדת - תודה לאל.
אדם יכול עכשיו להוציא החוצה את מה שבליבו, ולפרוש זאת לפני קהל נרחב מבלי להחשף. ולקבל בקורת.
וכן כן, גם לקבל לייקים.
"תאוות הלייקים הבזויה" אינה אלא תכונה אנושית בסיסית של כל אדם. נבראנו כיצור חברתי, ואל לנו להתכחש לצרכים היסודיים שלנו בקבלת עידוד ומשוב חיובי.
כתיבה למגירה - לעניות דעתי - אינה עושה טוב לאף אחד פרט מלהרגיש קדוש מעונה.
הכותב במסתרים הוא מצטמק ורע לו, הוא לא ילמד להשתפר, הוא לא יקבל הכרה, הוא לא יממש את עצמו, הוא ישקע בתוך מה שהפסיכולוגים קוראים "ריכוז עצמי", המתכון הבטוח לדיכאון ומחלות נפש אחרות.
אני התחלתי לכתוב לא מזמן כאן בקבוצה. ואני חושב שמשהו טוב קורה לי בכל פעם שמישהו מלייק לי.
זה אמנם לא קורה הרבה, ובצדק. עלי להשתפשף עוד הרבה.
אבל שום עזרה לא היתה יוצאת לי מהמגירה המתפקעת שלי שריח נפטלין ואכזבות ממלא אותה.

וכמו בכל דבר, שם המשחק הוא איזון.

 

[סבתא חביבה]

רק רוצה לספר שאני השארתי מגרה אחת לעצמי.
מגרה אחת נעולה עם מחברות מצהיבות.
טוב לא ממש מגירה, זו למעשה תיקית מחשב. היא מוגנת בססמא חזקה והיא פרטית אישית וסודית, אף עין לא שזפה את תוכנה מעולם. לא בהכרח השירים הכי טובים שלי, אבל הכי הכי שלי.

זו הנקודה וזה המסר.
בעידן המוחצן שבו החיים שלנו משותפים בפלטפורמות דיגיטליות שונות ומשונות,
כל כך חשוב להשאיר מקום אחד פרטי ואישי שבו הגישה מותרת רק לי.

 

[הווה פשוט]

אומרים שיש ירידת הדורות, זה נכון. אבל הכל מודים שבתחומים מסוימים יש עליית הדורות.
אחד מהשיפורים הגדולים שנתנה לנו הטכנולוגיה (כן כן, זאת שכל כך מרבים לקלל את פגעיה), הוא היכולת של הפרט לבטא את עצמו. החיה האומללה הזאת המכונה "כותב למגירה" המלאה אכזבות וחלומות לא ממומשים, הלועסת קצות עפרונות ומרטיבה כריות בלילה. הולכת ונכחדת - תודה לאל.
אדם יכול עכשיו להוציא החוצה את מה שבליבו, ולפרוש זאת לפני קהל נרחב מבלי להחשף. ולקבל בקורת.
וכן כן, גם לקבל לייקים.
"תאוות הלייקים הבזויה" אינה אלא תכונה אנושית בסיסית של כל אדם. נבראנו כיצור חברתי, ואל לנו להתכחש לצרכים היסודיים שלנו בקבלת עידוד ומשוב חיובי.
כתיבה למגירה - לעניות דעתי - אינה עושה טוב לאף אחד פרט מלהרגיש קדוש מעונה.
הכותב במסתרים הוא מצטמק ורע לו, הוא לא ילמד להשתפר, הוא לא יקבל הכרה, הוא לא יממש את עצמו, הוא ישקע בתוך מה שהפסיכולוגים קוראים "ריכוז עצמי", המתכון הבטוח לדיכאון ומחלות נפש אחרות.
אני התחלתי לכתוב לא מזמן כאן בקבוצה. ואני חושב שמשהו טוב קורה לי בכל פעם שמישהו מלייק לי.
זה אמנם לא קורה הרבה, ובצדק. עלי להשתפשף עוד הרבה.
אבל שום עזרה לא היתה יוצאת לי מהמגירה המתפקעת שלי שריח נפטלין ואכזבות ממלא אותה.

קודם כל התגובה שלך כתובה בצורה יוצאת מן הכלל. מאד יפה. ולייק גדול על זה.

גם לגופו של ענין יש צדק רב בדבריך. ואפילו יותר מצדק רב.

אבל האם אין אתה מודה שיש תועלת גם בפינה אחת קטנה פרטית?
רגע של האדם עם עצמו. האדם הוא יצור חברתי, נכון.
אבל הדגש אינו רק על ה"חברתי" אלא קודם כל על ה"יצור".
יצירה חד פעמית שאין תחליף לה.
האם יהיה בטוי שלם ליצירתיות של היצור האנושי, אם תמיד הוא ישא עיניו אל האחרים?
הרי כך עם הזמן הוא יעצב את עצמו לפי הציפיות, ומלכתחילה לא יכתוב דבר שאין לו סיכוי להתלייק. גם אם אמיתות הדבר הזה בוערת בעצמותיו הוא יימנע מלכתבו, ואחר כך יתרגל גם לא לחשוב בכלל על רעיונות שאינם "מתאימים".

צריך מגרה פרטית, לדעתי.
כמה קטנה? ומה היחס בינה לבין החומרים המתפרסמים, זה כבר תלוי באופי וגם בנסיבות. אבל שאלת המינון אינה שאלה עקרונית.

אמנם כתבתי את מה שכתבתי בצורה מוגזמת, תכונה שאני סובל ממנה תמיד. אבל גם אתה טסת לקצה השני ומתחת אותו מדי.
דרוש איזון כמו שאמר @ר' יעקב ישראל

 

[אבינועם גולדברג]

קודם כל התגובה שלך כתובה בצורה יוצאת מן הכלל. מאד יפה. ולייק גדול על זה.

גם לגופו של ענין יש צדק רב בדבריך. ואפילו יותר מצדק רב.

אבל האם אין אתה מודה שיש תועלת גם בפינה אחת קטנה פרטית?
רגע של האדם עם עצמו. האדם הוא יצור חברתי, נכון.
אבל הדגש אינו רק על ה"חברתי" אלא קודם כל על ה"יצור".
יצירה חד פעמית שאין תחליף לה.
האם יהיה בטוי שלם ליצירתיות של היצור האנושי, אם תמיד הוא ישא עיניו אל האחרים?
הרי כך עם הזמן הוא יעצב את עצמו לפי הציפיות, ומלכתחילה לא יכתוב דבר שאין לו סיכוי להתלייק. גם אם אמיתות הדבר הזה בוערת בעצמותיו הוא יימנע מלכתבו, ואחר כך יתרגל גם לא לחשוב בכלל על רעיונות שאינם "מתאימים".

צריך מגרה פרטית, לדעתי.
כמה קטנה? ומה היחס בינה לבין החומרים המתפרסמים, זה כבר תלוי באופי וגם בנסיבות. אבל שאלת המינון אינה שאלה עקרונית.

אמנם כתבתי את מה שכתבתי בצורה מוגזמת, תכונה שאני סובל ממנה תמיד. אבל גם אתה טסת לקצה השני ומתחת אותו מדי.
דרוש איזון כמו שאמר @ר' יעקב ישראל

כן אני מודה (בשני המובנים).
את ההגיגים שנוגעים לעולמך הפרטי תשמור במגירה. אבל אם יש לך אמיתות גדולות על העולם, או שיצא לך משהו אסטתי שיכול לגעת ביופיו בלבבות אנשים. שלח נא ביד תשלח. האדם לא נברא אלא להועיל לאחריני.

היה סופר מדהים בשם פרנץ קפקא, ששרף את רוב כתביו, ובצוואתו אסר להוציא לאור את מה שנותר מהם.
ידידו שהיה מופקד על כתביו הפר את האיסור והוציא אותם לאור, קפקא (יהודי) התפרסם מאד אחרי מותו ונחשב מגדולי הסופרים בעולם. עד כדי כך שדרך הכתיבה שלו הפכה לסוגה (קפקאיזם).
למזלו נמלטו יצירותיו מהמגירה

 

[משולש ברמודה]

הרי כך עם הזמן הוא יעצב את עצמו לפי הציפיות, ומלכתחילה לא יכתוב דבר שאין לו סיכוי להתלייק. גם אם אמיתות הדבר הזה בוערת בעצמותיו הוא יימנע מלכתבו, ואחר כך יתרגל גם לא לחשוב בכלל על רעיונות שאינם "מתאימים".

זה.
הייתה תקופה שהייתי כותבת כאן יותר ועם הזמן שמתי לב איך גם קטעים חסרי הקשר שלי נטו באופן אוטומטי להיות מותאמים לעיניים אחרות.
מצד אחד זה יש בזה גם משהו טוב, מצד שני - את הדברים הכי אמתיים כותבים רק לעצמך... היום זה התאזן ב"ה. ואין כמו המגירה-תיקייה הזאת.

 

[וריטסרום]

היה סופר מדהים בשם פרנץ קפקא, ששרף את רוב כתביו, ובצוואתו אסר להוציא לאור את מה שנותר מהם.
ידידו שהיה מופקד על כתביו הפר את האיסור והוציא אותם לאור, קפקא (יהודי) התפרסם מאד אחרי מותו ונחשב מגדולי הסופרים בעולם. עד כדי כך שדרך הכתיבה שלו הפכה לסוגה (קפקאיזם).
למזלו נמלטו יצירותיו מהמגירה

מגיבה רק על החלק הזה-
ספוקלציות מספרות שהאיסור על פירסום כתביו היה בשביל לגרום להם להתפרסם בצורה רחבה- נוצר סיפור טוב מאחורי הספרים וחז"ל כבר מלמדים אותנו שמים גנובים ימתקו.

אני תומכת בספוקלציה הזאת, בעייני לא ממש ברור למה קפקא לא שרף את כל כתביו בעצמו, והשאיר למקס ברוד את הצוואה לשרוף את השאר.
אולי היה טמון שם מניע הפוך...