הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
את הרגע הזה לא אשכח בחיים. הוא ירדוף אותי לעד.
התחבאתי מאחורי הדלת הטרוקה של חדר השירות הקטנטן, דלת דקה מעץ עתיק שהייתי נועל לולא ידי העמוסות כל כך.
בידי האחת שני קרמבואים וניל ואחד נוסף מוקה, בידי השנייה דבוקת חמצוצים, מרשמלואים, שוקולדים ועוד מק"טים רבים של מיני מתיקה טעימים להפליא.
הפה שלי היה דחוס בעיסה לא מזוהה של סוכרים וצבעי מאכל. הוא התקשה לעמוד במעמסה שהטלתי עליו. שרירי הלסת שרפו ונתפסו בזה אחר זה. אם היו יכולים היו מגישים מכתבי התפטרות מופגנים.
למרות הלעיסות האינטנסיביות, שמרתי על שקט מקסימלי, כמו גנב מיומן הצועד על בהונותיו בחצי הלילה בבית זר שבחר רנדומלית.
ואז זה קרה. הדלת נפתחה והדמות שעמדה מולי מחויכת הרצינה באחת. בדקה הבאה שרר שקט בחדר, כאשר רק המימיקות של העומד מולי הולכות ומחריפות; מרצינות לכעס, מכעס לזעם, ומזעם לפקעת עצבים בלתי נשלטת.
ואני עומד מולו חסר ישע עם ידיים עמוסות ודבוקות ופה כבוי שחדל מלתפקד, ובתוכו תכולת סוכרים אדירה בנפח מוערך של כ-421 גרם. תכולה תקועה שאני לא מצליח לירוק וגם לא לבלוע.
ואז באו גם ממטרי המילים הזועמות: "אתה תמיד אוכל במסתור את כל הממתקים בבית? עכשיו אני מבין לאן לעלמים כל כך הרבה דברים טעימים. כמה היה לך מכל דבר? אני רוצה לדעת הרגע כמה ממתקים לקחת לך".
ואני עומד שם עם עיניים מושפלות כמו ילד נזוף, לא משיב דבר.
אבל אז התאפסתי על עצמי כשלפתע ההבנתי שמשהו לא תקין בסיטואציה.
"מושי אל תהיה ילד חצוף" צעקתי בעזרת צלילים חדים במיוחד שבגבורתם לא נדבקו למיתרי הקול המסוכרים "לאבא מותר לאכול כמה ממתקים שהוא רוצה והוא לא חייב לך דין וחשבון. וחוץ מזה לא התחבאתי. אמא ביקשה ממני להפעיל מכונה, ותוך כדי נשנשתי קצת. ועכשיו עוף לחדר לאסוף את המשחקים. אהה חצוף כזה!"
התחבאתי מאחורי הדלת הטרוקה של חדר השירות הקטנטן, דלת דקה מעץ עתיק שהייתי נועל לולא ידי העמוסות כל כך.
בידי האחת שני קרמבואים וניל ואחד נוסף מוקה, בידי השנייה דבוקת חמצוצים, מרשמלואים, שוקולדים ועוד מק"טים רבים של מיני מתיקה טעימים להפליא.
הפה שלי היה דחוס בעיסה לא מזוהה של סוכרים וצבעי מאכל. הוא התקשה לעמוד במעמסה שהטלתי עליו. שרירי הלסת שרפו ונתפסו בזה אחר זה. אם היו יכולים היו מגישים מכתבי התפטרות מופגנים.
למרות הלעיסות האינטנסיביות, שמרתי על שקט מקסימלי, כמו גנב מיומן הצועד על בהונותיו בחצי הלילה בבית זר שבחר רנדומלית.
ואז זה קרה. הדלת נפתחה והדמות שעמדה מולי מחויכת הרצינה באחת. בדקה הבאה שרר שקט בחדר, כאשר רק המימיקות של העומד מולי הולכות ומחריפות; מרצינות לכעס, מכעס לזעם, ומזעם לפקעת עצבים בלתי נשלטת.
ואני עומד מולו חסר ישע עם ידיים עמוסות ודבוקות ופה כבוי שחדל מלתפקד, ובתוכו תכולת סוכרים אדירה בנפח מוערך של כ-421 גרם. תכולה תקועה שאני לא מצליח לירוק וגם לא לבלוע.
ואז באו גם ממטרי המילים הזועמות: "אתה תמיד אוכל במסתור את כל הממתקים בבית? עכשיו אני מבין לאן לעלמים כל כך הרבה דברים טעימים. כמה היה לך מכל דבר? אני רוצה לדעת הרגע כמה ממתקים לקחת לך".
ואני עומד שם עם עיניים מושפלות כמו ילד נזוף, לא משיב דבר.
אבל אז התאפסתי על עצמי כשלפתע ההבנתי שמשהו לא תקין בסיטואציה.
"מושי אל תהיה ילד חצוף" צעקתי בעזרת צלילים חדים במיוחד שבגבורתם לא נדבקו למיתרי הקול המסוכרים "לאבא מותר לאכול כמה ממתקים שהוא רוצה והוא לא חייב לך דין וחשבון. וחוץ מזה לא התחבאתי. אמא ביקשה ממני להפעיל מכונה, ותוך כדי נשנשתי קצת. ועכשיו עוף לחדר לאסוף את המשחקים. אהה חצוף כזה!"
).
