40
בובת חוטים.
אלישע פתח את דלת החדר, מקפיד שלא ליצור מרווח גדול מדי בין המשקוף לדלת. ״כנס מהר״, אמר בבהילות. ״אני לא רוצה שמישהו יראה אותך כאן״.
אמיר דחבש, מומחה המחשבים, היה רזה מספיק כדי להסתנן דרך הפתח הצר. אלישע החזיק את הידית בשעה שהאיש הצנום חדר דרך הדלת, מרווח מעט את הפתח כדי שהתיק המסורבל יוכל גם הוא לעבור. כשהיה אמיר בתוך החדר, הקפיד אלישע לסגור את הדלת ולנעול אותה פעמיים. ״יפה שהגעת,״ אמר, מזדקף ומביט בתודה אל הצעיר שמולו. ״חשבתי שזה יהיה מורכב יותר״.
על פניו של אמיר הייתה הבעה שאלישע התקשה לפענח. הוא משך בכתפו באדישות, כאילו מחה על הבעת התודה של אלישע. ״כשצריכים אותי אני תמיד בא!״ אמר בנימה דרמטית – ואילולי הייתה דמותו כה גמלונית, ייתכן והיה המשפט מצליח להרשים במידה כלשהי את אלישע.
״יפה,״ הגיב אלישע לאחר רגעים של שתיקה מביכה, רק מפני שלא היה לו משהו מתוחכם יותר לומר. ״המחשב נמצא כאן, לא נגעתי עדיין בשום דבר. אתה יודע שאני לא מבין כלום בתחום, העדפתי לתת לך לעשות הכול – כדי לא להזיק חלילה למערכות חשובות״.
אמיר הנהן בראשו. הוא עקף את השולחן, מסדר את משקפיו בלחיצה על גשר אפו. מיד לאחר מכן הוא רכן והתכופף אל הכונן המאובק, סוקר אותו בדקדקנות, בעיניים מכווצות.
כשהשלים אמיר את הבדיקה, שככל הנראה השיגה תוצאות משביעות רצון, הוא נצמד אל השולחן – מחבק בחזקה את הכונן. הוא פסע שלוש פסיעות אחורנית, מנתק את הכונן מהשולחן, ולרגע היה נראה לאלישע כאילו הוא מאבד את שיווי המשקל שלו.
״אתה צריך עזרה?!״ שאל אלישע בדאגה, מתקרב אל האיש.
אמיר השיב בנחרצות שאלישע התקשה להבין. ״עזוב, זה שלי!״ אמר, מתכופף באיטיות כשהכונן אחוז בשתי ידיו. כשהיה במרחק נגיעה מהרצפה, הוא הטיל את הכונן על השטיח הרך, מסתובב אל התיק שלו – שהיה מונח על הרצפה לצידו. הוא פתח במשיכה אחת את הרוכסן שהיה תפור לאורך התיק מצד לצד, פותח את התיק בתנופה. עשרות פריטים בשלל גדלים התפרצו באחת מתוך התיק, מברגים זעירים לצד חוטי חשמל, כבלים לצד לוחות ומתאמים, וכאילו כדי להשלים את אווירת הבלגן – גלילי נייר דבק, ששניים מהם החלו לנוע במסלול מעגלי על השטיח.
אלישע רכן כדי לעזור, אולם אמיר עצר אותו בתנועת יד. ״אני מסתדר,״ אמר, ואלישע הבין באיחור שמנקודת המבט שלו – מדובר בסך הכול בסביבת העבודה שהוא רגיל אליה. ״תתעסק בעניינים שלך, יש לך הרבה מה לעשות״, סיים אמיר.
אלישע הביט באמיר כשראשו מוטה, תוהה אם הצעיר שרוכן על השטיח מתכוון למה שהוא אומר, או שיש לו כוונה נסתרת. רק כשברור היה לו שדבריו של אמיר נאמרו בענייניות, הוא הרשה לעצמו להתנתק ממקומו ולהתיישב בכיסא הפשוט שלפני השולחן.
קשה היה לו להמתין בסבלנות. הוא הניע את הכיסא המסתובב ימינה ושמאלה, תנועותיו מעידות על חוסר שקט פנימי. האדרנלין זרם בעורקיו, והישיבה על הכיסא – למרות היותה הצעד החכם ביותר שהוא מסוגל לעשות ברגעים אלו, הייתה קשה מנשוא.
ממולו, סיים אמיר ככל הנראה את שלב העבודה הטכנית, שכן הוא גרר במאמץ את הכונן אל הגומחה שמתחת לשולחנו של עמיקם, הגומחה בה שהה המחשב עד לא מזמן. ההבעה שעל פניו של אמיר הייתה מיוסרת משהו, ואלישע שאל את עצמו אם יהיה נכון להציע לו שוב עזרה – למרות התגובה הלא שגרתית שקיבל לפני כן.
בסופו של דבר, נראה היה לאלישע שאמיר מסתדר בכוחות עצמו, שכן הוא הפסיק להתעסק עם כונן המחשב, ופעולותיו התמקדו כעת בפקעת של כבלים שהייתה בפינת השולחן, בסמוך לצג המחשב המאובק. אלישע ניסה להבין מה הוא בדיוק עושה שם, אולם לאחר דקה של צפייה – התייאש. הוא העריך שאמיר מנסה לחבר מחדש את המחשב, אבל הוא היה רחוק מלהבין מה בדיוק קורה בכל פעולה ופעולה.
כשנשמעו בפעם השנייה הערב דפיקות על הדלת, התרומם אלישע באחת – על פניו הבעה של הקלה. אמיר הרים אליו את ראשו, מבט חוקר בעיניו, ואלישע היסה אותו בתנועת אצבע. חשוב היה לאלישע לשמור על בטיחות, לא לעשות חלילה טעות שעלולה לסכן אותו ואת הצעיר שישב כעת על כסאו של עמיקם.
כשהגיע אלישע אל הדלת, הוא הציץ בזהירות מבעד לעינית, משתהה מספר רגעים. רק כאשר זיהה בוודאות את פניו של אלירן, הוא הרשה לעצמו לפתוח את הדלת. ״כנס,״ אמר בקול מהוסה, כבר כשהייתה הדלת פתוחה עד שליש. ״אני מקווה שאיש לא ראה אותך״.
אל תוך החדר נכנס גבר נמוך, בעל מבנה גוף מוצק. לגופו הוא לבש מדים תכולים, שהדיפו ניחוח קלוש של עשן. ״אומרים שלום!״ הוא נזף באלישע.
אלישע חייך רק בשביל הנימוס. ״שלום,״ הגיב בצייתנות. ״איך הצלחת להתחמק?״
אלירן חייך חיוך רחב. ״כאב ראש נורא,״ אמר בנימה טבעית לחלוטין. ״העשן כנראה לא עושה לי טוב. תאמין לי, רציתי נורא להישאר בזירה. ניסים היה צריך להפעיל כוח פיזי מתון כדי להעיף אותי למנוחה טובה בבית״.
אלישע חייך. ״יפה,״ החמיא בכנות. ״לא כל אחד יכול להטעות את ניסים״.
אלירן הנהן בהסכמה. ״כן, יש לו טביעת עין של ינשוף״. הוא השתהה רגע, סוקר בעניין את החדר העמוס. ״מוזר פה...״ אמר בהבעה מהורהרת. ״אני מרגיש כמו בחדר בריחה...״
הוא צעד אל תוך החדר, מביט סביבו, בוחן כל פרט. כשנתקלו עיניו בדמותו של אמיר שישב מאחורי השולחן כשעל פניו הבעה מרוכזת ומאומצת, הפך אלירן באחת למחויך. ״קומפיוטר!״ הוא קרא בעליזות. ״מה איתך, גאון שיגעון?!״
אמיר הרים את עיניו, ההבעה החמוצה שעל פניו התחלפה בחיוך נבוך. הוא הושיט את כף ידו לאלירן, והאחרון חבט בה בעוצמה. ״טוב לראות אותך פה, קומפיוטר!״ קרא אלירן בחדווה, עיניו החומות נוצצות בברק נעורים. ״תמסור ד״ש לכל העפיפונים״.
זה היה כינוי די משפיל עבור אנשי יחידת המחשוב, אבל לאמיר זה כנראה לא הפריע. הוא הנהן בראשו בחיוך, סימן תנועת שלום, ושב אל המחשב שלו.
ההבעה על פניו של אלירן השתנתה תוך רגעים לרצינית במיוחד. ״אתה רוצה לשבת, בוסקו?!״ הוא ניגש מיד לעניין. ״כי לא באתי לכאן בשביל לזרוק בדיחות. את זה יכולתי לעשות עם כל החבר׳ה בכדורסל של יום חמישי״.
אלישע אהב את האופן בו חתר אלירן להגיע מיד לעניינים, והדבר ניכר בהבעת פניו. בנדיבות לא אופיינית, הוא הצביע לעבר הכיסא הריק הבודד שניצב לצד השולחן. ״אתה יכול לשבת שם,״ הציע.
אלירן נענה להצעה. הוא התיישב בכבדות מסוימת על הכיסא הפשוט, פניו מכוונות לעבר אלישע. הוא לא דיבר מילה, אבל אלישע יכול היה להבחין בהבעה המתוחה שעל פניו. ניכר שהוא מבין את החשיבות שבפגישה הזו, ואלישע היה מרוצה מכך.
בתנועה זריזה, שלף אלישע מכיסו את הפנקס, בו הוא הספיק לציין את ראשי הפרקים של הידיעות העיקריות אותן הוא מוכרח היה להעביר לעמיתיו בזמן הקצר ביותר. ״שימו לב,״ הוא אמר. ״אני מתכוון לדבר פעם אחת בלבד. חשוב לי שתתייחסו לפגישה הזו כמו שאתם מתייחסים לתדרוך מקצועי. אני אתן לכם את המידע כמה שיותר מהר, ואז נתקדם הלאה״.
אמיר הניע את ראשו בתנועה כמעט בלתי מורגשת. הוא אמנם הביט לעבר אלישע, אבל לא ניתן להתעלם מהמבטים החטופים שלו מדי כמה רגעים לכיוון צג המחשב. אלישע ידע שהוא אינו רגיל לעבודה משטרתית מן הסוג הזה, ובליבו עלו בפעם המי יודע כמה תהיות שונות בנוגע להחלטה שלו לצרף דווקא את אמיר אל הצוות המצומצם, תהיות שאלישע מיהר להדחיק – מכיוון שהוא כבר חשב עליהן פעמים רבות והכריע בהן, מה גם שבעת הזו - היה כבר מאוחר מדי לשנות החלטה.
לעומת אמיר המסוגר, אלירן הציג את הניגוד המושלם. הוא השרה רושם נינוח לגמרי, מה שהיה די הגיוני בהתחשב באופי העבודה שלו ובכך שתדרוכים הם חלק בלתי נפרד ממנה. פניו היו מופנות לעבר אלישע, על פניו חיוך דקיק, ידיו היו משולבות ורגליו הארוכות שלוחות קדימה. הוא לא אמר מילה, אבל ההבעה שעל פניו העידה שאין לו הרבה סבלנות.
אלישע נשם נשימה ארוכה. הוא העיף מבט אל הפנקס שלו, האותיות הצפופות העניקו לו ביטחון מסוים. הוא ידע בדיוק מה הוא מתכוון לומר, ובאיזו דרך. כשניתק את מבטו מהפנקס, הוא היה מוכן לפתוח בתדרוך המשמעותי ביותר בקריירה שלו.
כשהחל אלישע לדבר היו מילותיו מהוססות. הוא שקל כל מילה, כך שדיבורו היה איטי ומאוד לא שוטף. קשה היה לו לחלוק עם אחרים את הידיעות שצבר לאורך היום. הוא חש תחושה בלתי נעימה בעליל, כאילו גילה סוד שנאסר עליו לספר.
אולם ברגע שהתחיל אלישע להתרגל לסיטואציה, והעובדה שהוא משוחח עם עמיתיו על מאורעות היום כבר לא נראתה לו חריגה, התייצב דיבורו – ומרגע לרגע, הפך קולו בטוח יותר. השניים שממולו האזינו בדממה, הם לא הפריעו לו לדבר, וברגעים הללו – לא היה אלישע מסוגל לאחל לעצמו דבר טוב יותר מההזדמנות לפרוק את המעמסה האדירה שעל כתפיו.
מילותיו של אלישע היו קצרות, יבשות, שטוחות, ועם זאת – נראה שהשניים שממולו הבינו היטב את המשמעות של המאורעות עליהם הוא מספר. הוא גילה בפניהם כל פרט שידע, כל ידיעה שנראתה בעיניו חשובה, החל מהמאורעות שחווה בתחילת היום – ועד למאורעות האחרונים שהביאו אותו לקצה הסיבולת שלו.
הוא סיפר על החקירה של שמשון מלכיאלי, על התבוסה מול עורך הדין, על ההחלטה של אפרים להזיז אותו מניהול החקירה – ועל האופן התמוה בו החליט אפרים להחזיר אותו לתפקידו. הוא סיפר על עמיקם, על התגליות המדהימות בזירה, על העובדה שטביעות הדי. אן. איי של ג׳סטין קלפטון – המדען המטורף שמת לפני שנים רבות, נמצאו בזירת הפשע.
קשה היה להפריז בתיאור ההשפעה שהייתה למילותיו של אלישע על השניים היושבים מולו. הם נראו נסערים, בדיוק כמו שהיה אלישע כששמע את הידיעות הללו בדיוק מפיו של עמיקם. אלא שבשונה מעמיקם, אלישע לא התכוון למרוח את התדרוך על פני שעות ארוכות, ובוודאי שלא לאפשר לשני השוטרים שממולו לשאול שאלות. הוא היה קצר ותכליתי. התקדם מיד לתיאורים הבאים, מנסה לדחוס כמה שיותר מידע בכמה שפחות זמן.
הוא סיפר לשניים שממולו על שיחת הטלפון שלו לראובן חזן, ועל האזהרה שקיבל – אזהרה שמיד לאחריה קרס עמיקם בלי שום התראה מוקדמת. הוא סיפר על האירועים שבאו לאחר מכן – על ההוראה שקיבל אפרים להפסיק את החקירה. על המסע שלו אל ביתו של עמיקם, מסע שהסתיים בחוויה מבעיתה.
כשסיפר על האירועים האחרונים, רגליו רעדו, כאילו חווה שוב את האירועים. השוטרים שממולו התקשו לקבל את התיאורים. הם הביטו זה בזה, ניסו לשאול שאלות, אבל אלישע היסה אותם. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה לומר, ולא היה לו אפילו רגע מיותר. הוא תיאר בפני עמיתיו את המרדף ברחובות העיר, את המנוסה שלו אל חנות המחשבים, את המאורעות הבאים – שאמיר אמנם היה עד להם, אבל הוא לא הצליח להבין בזמן אמת את המשמעות שלהם.
עשרים וחמש דקות חלפו מאז החל אלישע את התדרוך, ועד לרגע בו הוא סגר את הפנקס שלו, ונשען על הספרייה העמוסה שמאחוריו בחוסר כוחות. עשרים וחמש דקות, בהן הוא תמצת את היממה הסוערת בחייו, יממה שעדיין לא תמה.
כשסיים אלישע לדבר, השתררה בחדר דממה. האווירה הייתה כבדה, אף אחד לא דיבר.
בזמני שגרה, היה אלישע משגר את שני האורחים שלו להפסקה קצרה, מאפשר להם להתמודד עם שטף המידע, לעכל אותו, לחשוב בעצמם על הדברים, לעבד אותם ולהסיק מהם מסקנות.
אבל המצב אליו נקלע אלישע, לא אפשר לו לנהוג כמו שהיה נוהג בדרך כלל. הוא מוכרח היה להתקדם, הזמן שברשותו כמעט ואזל. אם הוא לא יספיק כעת ממש את כל מה שרצה להספיק, הוא ייאלץ לוותר על פעולות משמעותיות ביותר, פעולות שייתכן ותהיה להן חשיבות מכרעת בהמשך.
״אני מבין מה עובר עליכם,״ הוא אמר בנימה אמפטית, מנסה למסוך במילים הקצרות רגש, כך שהיושבים מולו יבינו שהמילים נאמרות במלוא הכנות. ״תאמינו לי,״ הוא המשיך, ״הייתי במצב הזה לא מזמן. אני יודע שאתם זקוקים לזמן, אבל לצערי – זמן הוא אחד המשאבים הכי מצומצמים שלנו. אני צריך אתכם, ואני צריך שתתחילו לעבוד. עכשיו״.
הוא לא המתין לתגובתם של השניים. עיניו הופנו לעבר אמיר, שנראה מבולבל לחלוטין. ״קדימה,״ הוא זירז את הצעיר. ״תתחיל לעבוד על המחשב. אני צריך שתחדור למערכת של עמיקם, ותוציא לי את כל הקבצים האחרונים שהוא עבד עליהם. הפעם, תתמקד גם בחומרים המקוונים שלו. המחשב היה מחובר לרשת, מה שאומר – שבשביל להבין במה הוא התעסק, אנחנו צריכים את כל הפעילות המקוונת שלו. אני רוצה לקרוא כל הודעת דואר אלקטרוני שנשלחה מהמחשב הזה או התקבלה אליו. בלי זה, אנחנו נמשיך לשוטט בחושך עוד הרבה זמן״.
אמיר הנהן בראשו בצייתנות. ניכר היה, שהדרישות הממוקדות סייעו לו להבין מה התפקיד שלו ולפעול למרות הבלבול שבו הוא היה נתון. הוא התיישב בתנוחה הקבועה שלו מול המחשב, אצבעותיו נעות על מקשי המקלדת.
הרעש הקצבי של תקתוק מקשי המקלדת, גרם לאלירן להתעורר מהקיפאון בו הוא היה שרוי. הוא הביט באלישע כשעל פניו הבעה רצינית מאוד, כזו שכלל לא הייתה אופיינית לו. ״אני לא יודע מה לחשוב...״ הוא אמר בכנות לאלישע שהביט בו בהתעניינות. ״כשקראת לי לכאן, הבנתי שיש כאן משהו רציני, אבל לא חשבתי על סדר גודל כזה. אני מעריך את שיקול הדעת שלך, וזאת הסיבה שאני כאן. אבל הסיפור הזה... מה שאתה מדבר עליו... זה נשמע מטורף, לא הגיוני...״
אלישע הנהן בראשו. ״אתה צודק,״ אמר בכנות. ״קשה להאמין שכל מה שאני מדבר עליו באמת קרה. ולמרות זאת, אני מקווה שאתה לא מטיל ספק בכך שהדברים קרו באופן בו הצגתי אותם...״
אלירן נענע את ראשו בתנועה נחרצת. ״בוודאי שלא!״ אמר מיד, אבל על פניו הייתה הבעה מוטרדת שגרמה לאלישע לתהות אם מילותיו של אלירן כנות או שהוא שומר את מחשבותיו האמיתיות לעצמו.
כך או כך, היה אלישע מוכרח להתקדם. לא היה לו זמן להוכיח לאלירן את נכונות טענותיו, וגם לא הייתה לו כעת ראיה ברורה אותה הוא מסוגל להציג. מבחינתו של אלישע, זה בדיוק הזמן להמשיך לשלב הבא, כך שאלירן ייאלץ לסמוך עליו – בין אם הוא רוצה בכך ובין אם לא.
״מה שאני עומד לספר לך עכשיו,״ פתח אלישע, מביט אל תוך עיניו של אלירן, ״הוא הדבר הכי חשוב שגיליתי היום. השאלה אם אתה מסוגל לעמוד בזה״.
אלירן חייך חיוך עקום. ״יש לי ברירה?!״ שאל בציניות.
אלישע שילב את ידיו. ״אתה יכול לפרוש עכשיו,״ אמר במלוא הרצינות. ״אם אתה לא חושב שאתה חזק מספיק כדי להכיל את זה, אני אבין אותך בהחלט״.
אלירן לא היסס לרגע. ״אני עדיין צריך לעכל את כל הטירוף הזה,״ הודה ביושר. ״אבל בינתיים, אני איתך״.
מבחינתו של אלישע, היה זה אישור לכך שהחושים שלו לא הטעו אותו. נראה שאלירן הוא אכן האיש המתאים, האיש שיוכל לקחת על עצמו חלק מהפעילות, להסיר ממנו את הנטל הכבד. במשך כמה רגעים שררה דממה בחדר. אלישע סידר את מחשבותיו ואלירן הביט בו בחשש, כאילו היה בליבו פחד מפני התגליות שעומד אלישע לחשוף בפניו.
״כשהתחלתי את החקירה,״ פתח אלישע לאחר מספר רגעים של מחשבה, ״הייתה לי תחושה מוזרה מאוד. תחושה על פיה – מישהו מתמרן אותי. אותנו. את כולנו.
״לאורך כל הקריירה שלי, חקרתי תיקים מסובכים. ניתוח ידיעות הוא התחום בו היכולות שלי באות לידי ביטוי באופן הטוב ביותר. תמיד הייתי טוב בזיהוי תבניות, במציאת קשרים בין אירועים, בחיבור של הרבה מאוד נתונים שנראים בהתחלה חסרי קשר, לכדי תמונה אחת ברורה ובהירה.
״בחקירה הזו, כך חשבתי לאורך כל היום, אין שום קשר בין אירוע לאירוע. אין תבנית. אין שום סממן מקשר.
״לאורך היממה האחרונה, מצאתי את עצמי מתמודד מול ידיעות תמוהות במקרה הטוב ומופרכות במקרה הפחות טוב. מצאתי את עצמי מחפש מניע, אבל נכשלתי. עברתי לחפש גורם אחראי, שוב נכשלתי. ניסיתי לחפש מכנה משותף בין כל הידיעות הבלתי מובנות ובלתי הגיוניות, ושוב – נכשלתי.
״העומס של הנתונים בחקירה הזו, הוא מעל ומעבר לכל מה שחשבתי שאוכל לפגוש במהלך חקירה בודדת אחת. מצאתי את עצמי בסיטואציות הזויות, שבחלק מהן סיכנתי את חיי, בזמן שבסוף – לא רק שלא מצאתי שום קצה חוט, אלא תמיד – בלי שום יוצא מן הכלל, נשארתי עם יותר עומס ממה שהיה לי בתחילה.
״חקירה פשוטה של עצור, הסתבכה והפכה לעימות עם עורך דין, משם היא הפכה למורכבת פי כמה – עם מעורבות של ממצאים בלתי אפשריים, ממצאים שגרמו לי לפקפק במה שאני רואה בעיניים מרוב שהם מורכבים. משהו בסדר של הדברים לא הגיוני. משהו כאן נראה לי מהרגע הראשון מוזר מדי בשביל להיות אמיתי״.
אלישע השתהה רגע. הוא הביט אל עיניו של אלירן - שהקשיב במתח, הבעה מכושפת על פניו.
״רגעים לפני שהתקשרתי אליך,״ המשיך אלישע, קולו מהדהד בין הקירות באופן שגרם לו להיות דרמטי משרצה, ״התעוררה אצלי ההבנה. הבנתי שיש כאן תבנית. תבנית שהופיעה מהרגע הראשון, אבל פספסתי אותה. לא בגלל שאני לא טוב במה שאני עושה, אלא בגלל שהיא נראתה לי בלתי אפשרית.
״הבנתי פתאום, שכל דרך שבה אבחר – כל כיוון שאנסה לחקור, יוביל אותי למבוי סתום. הבנתי פתאום, שלאורך כל החקירה, עשיתי מה שמצופה היה ממני לעשות. לאורך כל החקירה – לא הייתה לי האופציה להשלים קו אחד של מחשבה, כיוון אחד מלא של חקירה.
״החל מהרגע בו הופרעה החקירה לראשונה, הרגע בו נכנס עורך הדין אל חדר החקירות, הבנתי שיש כאן יד מכוונת. לא סתם האיש הזה, שאני והוא ניהלנו עימות מול מצלמות התקשורת, נבחר להיות עורך הדין של העצור האלמוני. מישהו תכנן את זה, מישהו ידע מה יקרה לי, מישהו הכין כאן מלכודת מושלמת בעבורי.
״התובנה הזו כבר עלתה אצלי מזמן, אבל לא קלטתי את המשמעות שלה. חשבתי שזה גואטה, שהוא זה שבוחש בקלחת. אבל לא! אני כבר לא חושב ככה. אפילו גואטה לא חכם כל כך. מי שמתמרן אותי, צריך להיות מושלם. מושלם ברמה שחורגת מעל לכל סטטיסטיקה.
״את הדברים הקטנים – ניתן עוד לחזות מראש. אדם חכם שמכיר אותי לפרטי פרטים, מסוגל היה להעריך שאני עתיד להתפוצץ מול ליאוניד צוק ולהחריב את החקירה. אדם חכם מסוגל היה להאמין שאני אכשל עד כדי כך שאשים לעצמי מלכודות בדרך. אבל מה שראיתי כאן – הוא מעל לכל היגיון אנושי.
״היה לי קשה לקלוט את זה, אבל כשהבנתי לחלוטין מה בעצם קרה מסביב למוות של עמיקם, קלטתי שלמעשה – אני מבין הרבה, אבל אני לא מבין כלום.
״עמיקם נרצח. זה ברור לי כשמש. קיבלתי הודעה לכתובת המייל שלי, הודעה שבה היה כתוב שחור על גבי לבן – שהוא נרצח בגללי. בגלל טעות שעשיתי. העניין הוא, שמבחינה טכנית, אין שום היתכנות לכך שהפגיעה בו הייתה כאן, בחדר הזה.
״החדר הזה מוגן. מוגן יותר מכל מקום אחר בבניין. הקומה הגבוהה, הצורך לעבור את בניין התחנה כולו כדי להגיע לכאן, העובדה שהמסדרונות מרושתים מצלמות, כל אלו – אינם מאפשרים לאף אחד לפגוע במי שיושב בחדר הזה. הפגיעה בו הייתה קודם לכן, הרבה קודם לכן.
״לא הייתי אומר את זה בנחרצות כזו, אילולי הייתי מבין מה עבר על עמיקם בלילה האחרון. הוא התנהג מוזר, הוא כבר היה פגוע במידה כזו או אחרת. המוות שלו כאן היה רק סוף התהליך...״
אלירן כיווץ את גבותיו. ״רגע...״ אמר, מנסה להבין את המשמעות בכוחות עצמו.
אלישע הנהן בראשו. ״גם אתה מבין, אה?!״ קולו הפך גבוה, היה בו רעד מסוים. ״ידעתי שתבין. הרי זה בלתי הגיוני. כיצד ייתכן שמישהו פגע בעמיקם, עוד הרבה לפני שהוא נכנס לתחנה, אבל המוות עצמו – אירע בסנכרון מושלם עם האירועים של אותה השעה?! כיצד ייתכן שבדיוק באותו הרגע שבו עשיתי את הפדיחה שלי מול חזן, בדיוק באותו רגע – קיבלתי מייל של איום, ואז – בתיאום מושלם, נכנס עמיקם להתקף שממנו הוא לא קם?! הרי זה משולל היגיון לחלוטין!״
אלישע התקרב, רוכן על השולחן, מביט אל פניו של אלירן. ״זה אמנם מטורף, אבל שים לב מה קרה אחר כך...
״במקום לעשות את מה שהייתי אמור לעשות מיד, לחפש מי שלח לי את המייל ולעצור אותו, מצאתי את עצמי נוסע עם עמיקם לבית החולים. מי ששלח את המייל, לא היה טיפש. הוא לא לקח כאן הימור. היה לו ברור שזה מה שאני עומד לעשות. כשהגעתי לבית החולים, המצב נהיה קשה יותר ויותר. נאלצתי לחזור הביתה. ובדיוק ברגעים האלו, אפרים נדרש לסלק אותי מהחקירה. כלומר: האיש שאחראי לכל זה, תכנן את הדברים בשלמות בלתי הגיונית. הוא ידע כיצד אני עתיד להגיב, הוא ידע מה אני עומד לעשות.
״וזה עדיין לא הכול. מישהו ידע שאני מתכוון לנסוע לבית של עמיקם. המארב היה מוכן עבורי שם. מארב מתוכנן, שלא קלטתי בזמן אמת – שהוא היה מכוון אליי. רק אליי.
״כבר כשהייתי בחנות של אמיר שאלתי את עצמי, מה אני עושה כאן?! מה ההיגיון בזה שאני בחיים?! הרי האויבים שלי יכולים היו לסגור עליי ברגע. הם יכולים היו לחסום את הבית משני צדדים, ולא הייתה לי שום דרך להתחמק מהם. מה ההיגיון בזה שהם רדפו אחריי עם רכב משנת שבעים וארבע? מה ההיגיון בזה שהם הלכו כל כך לאט ואפשרו לי להימלט?
״ויותר מזה... מישהו היה בדירה. מישהו נגע שם בכל הממצאים. למה הוא לא לקח את המחשב? למה הוא השאיר לי דווקא את הממצא החשוב ביותר? למה, לכל הרוחות, האזעקה הייתה מחוברת לארון מטופש שהיו בו בגדים מעופשים?!
״אבל אחרי שקלטתי את כל מה שקרה כאן היום, הבנתי הכול.
״הם לא תכננו לרצוח אותי. לא ככה הם עובדים. הם רדפו אחריי כי הם רצו שאפסיק לחשוב על מה שחשבתי כל היום. זו הדרך שלהם, הסחות דעת. כל כמה רגעים קורה משהו, כל כמה דקות יש אירוע שגורם לי לשנות כיוון, לרדוף אחרי הרוח. כל הישג שחשבתי שהשגתי – היה מתוכנן. מישהו ידע מה אני עומד לגלות, והשאיר לי על כל סימן שאלה שכמעט פתרתי – שלושה אחרים במקומו.
״מישהו מתמרן אותי. מישהו מוביל אותי. אני בובה על חוט...״
עיניו של אלירן היו פעורות. פניו היו הלומות, כאילו הכה בו מישהו. מצד אחד, הוא נראה מרותק לדבריו של אלישע, ניכר היה שהן הציתו את הדמיון שלו. מצד שני, אלישע לא שכח שמדובר באחד החוקרים החדים והרציונליים בתחנה. חוקר שבוודאי עתיד להקשות על התיאוריה שלו.
״אני לא מבין...״ אמר אלירן לאחר שניות ארוכות של מחשבה, מוכיח לאלישע שכושר הניתוח שלו לא הטעה אותו הפעם. ״למה זה ברור לך שזה מתוכנן? למה אתה לא חושב על כיוונים אחרים, ריאליים יותר״.
אלישע חייך. ״בתחילה זה היה נראה לי מופרך,״ הוא הודה. ״אבל לא יכולתי להתעלם מהמחשבות האלו. חיפשתי הוכחה, ומצאתי.
״דקות ספורות לפני שהתקשרתי אליך, גיליתי שהמחשב של עמיקם נעלם. המחשבה הראשונה שלי הייתה, לרדת לחדר הבקרה, לעבור על התיעוד של מצלמות האבטחה.
״ואז, כשכבר הייתי בדרך למעלית, קלטתי. הבנתי פתאום, שאני צפוי מדי. שמישהו ממתין שאני אעשה את הטעות הזו. מישהו מעוניין בכך שאפעל כמו שחשבתי לפעול.
״אם אכן מישהו מתמרן אותי, אם אכן נכונה התיאוריה שלי, הרי שהדרך היחידה היא – לפעול בדיוק הפוך מהמצופה. לכן, שבתי אל החדר של עמיקם. ניסיתי לחשוב שוב, לראות את המציאות דרך העיניים של האויב שלי.
״חשבתי, שאם נכונה התיאוריה שלי ויש מי שמתכנן הכול לפי התגובה הטבעית שלי - בוודאי ממתינה לי הפתעה לא נעימה בחדר המצלמות. אולי מצלמה כבויה, אולי סתם תיעוד שגרתי משעמם. מה שבטוח, הייתי מבזבז שם את זמני לחינם. כלום לא היה קורה, דקות ארוכות היו נשרפות. בסוף, הייתי שב אל החדר של עמיקם. הייתי מנסה להבין לאן נעלם המחשב.
״ואז, חשבתי לעצמי מחשבה מטורפת יותר, בוודאי הייתי מוצא את המחשב. האויב שלי מבין אותי יותר ממה שאני מבין את עצמי. הוא יודע שבלי למצוא את המחשב – אין לו שום סיכוי להמשיך בתוכנית שלו. אם אני מבין נכון מול מי אני עומד, הרי שהמטרה היא לגרום לי להסחות דעת בלתי פוסקות. האויב רוצה לגרור אותי למצב של חוסר שפיות מוחלט, מצב כמו זה שעמיקם היה בו בשעות האחרונות לחייו. אם המחשבות שלי אכן נכונות, הרי שהוא היה מוכרח לאפשר לי למצוא את המחשב, מה שאומר – שבחדר אמור להיות משהו שיוביל אותי אליו. רמז. חידה.
״התכופפתי, חיפשתי על הרצפה, ואז מצאתי. סימן גרירה קלוש, כזה שלא אמור היה להיות על השטיח אילו מדובר היה במקצוען אמיתי. מקצוען אמיתי אף פעם לא היה גורר את המחשב. הוא היה מרים אותו ונמלט מהחדר. מאחר ומדובר בהחלט במקצוענים, ההסבר היחיד הוא זה שנתתי. מישהו רצה שאמצא את המחשב. מישהו ניסה לתמרן אותי וכמעט הצליח.
״התגובה הראשונה שלי הייתה – לנסות ולהימלט מכאן עם המחשב. אבל אז הבנתי – שאסור לי לשחק לידיים של האויב שלי. הוא למד אותי. הוא יודע מי אני. הוא ממתין לטעות הבאה, ויש לו ארסנל של כלים שמוכנים לכל תגובה שלי.
״היה רק דבר אחד שהוא לא לקח בחשבון. דבר אחד, שיכול לתת לי יתרון עצום עליו.
״אתם!
״האויב שאתו אני מתמודד, מסוגל אמנם לחזות אדם אחד, אבל לא שניים ובוודאי לא שלושה. הוא התגבר על הגברת חזן, כי היא יצאה לבדה, בלי ליווי, בלי יכולת לתקשר עם הסביבה. הוא מסוגל היה לגרום לשמשון מלכיאלי להגיע למצב של התרסקות, כי שמשון הוא אדם בודד, אדם שגם אם היה רוצה – אין לו עם מי לדבר ואין לו את מי לשתף. הוא התגבר על עמיקם, כי גם עמיקם התנהל כמו אדם בודד. לעמיקם יש משפחה גדולה, אבל ברגעים הקריטיים – הוא התנתק ממנה. הוא עבד לבדו, וזה נתן את היכולת לאיש הצללים הזה לשחק אתו כמו שמשחקים עם פלסטלינה. הוא פירק אותו, רגשית ופיזית, ראיתי את זה עליו. הוא לא התנהג כמו בן אדם נורמלי – אפילו ביחס לעצמו.
״גם כשהמאמצים עברו אליי, יכולתי לראות את הניסיון לבודד אותי. לבודד אותי מחברת שוטרים אחרים, מחברתו של אפרים, מחברתם של כל מי שיוכלו לעמוד איתי כצוות מולו. הוא כמעט הצליח. הוא גרם לי להטיל ספק בכל אדם שהכרתי אי פעם. אבל לא עוד.
״יחד, אנחנו נצליח לפרק את אלו שמולנו. יחד נחשוף אותם, נעמיד אותם מול אור השמש. הם לא ישרדו שם. הם יצורים שניזונים מהטלת פחד. הם חיים רק בחושך. באפילה״.
דממה עמוקה השתררה בחדר.
דקה וחצי של שתיקה חלפו, עד שאלירן העז לפתוח את פיו.
״זה מטורף...״ הוא אמר לאלישע. ״אני לא מסוגל לחשוב על זה כמציאות הגיונית. מי מסוגל היה לעשות דבר כזה? מי מסוגל היה לחזות באופן מושלם מה בדיוק תעשה לאורך היום ואיך? מי בדיוק מסוגל היה לתאם את הפעולות באופן מדויק כל – כך? זוהי יכולת שאין אפילו לגופי מודיעין, בוודאי שלא לפושעים מכל דרג שהוא!״
אלישע נשך את שפתיו. ״היום בצהרים,״ הוא אמר בנימה עניינית, אבל ברור היה לפי הבעתו שהמידע שהוא עומד לפלוט הוא בעל חשיבות רבה. ״היום בצהרים,״ הוא חזר שוב, ״ראיתי סרט וידאו שבו צולמה הרצאה של ג׳סטין קלפטון, האיש שעדיין לא ברור לי מה הקשר שלו לכל העניין הזה.
״אני לא שוגה באשליות. ברור לי שקלפטון קבור מתחת לאדמה כבר הרבה שנים. אבל לאיש יש מורשת, וממה שראיתי – השתכנעתי שחלק מהטיעונים שלו הם כאלו ששווה להתייחס אליהם.
״לקלפטון הייתה תיאוריה מוזרה. תיאוריה שקראתי עליה והתקשיתי להבין אותה. אני עדיין לא מבין כלום ממנה, אבל אני לא מסוגל להתעלם ממנה. המשפט שסיכם את התיאוריה של קלפטון, הוא משפט שממחיש לגמרי את התחושות שלי. המשפט הזה פשוט לא יוצא לי מהראש״.
״הוא טען, שמה שהכי הגיוני שיקרה – הוא שיקרה בסוף...״
הנושאים החמים
)
Reactions: מה חובתו בעולמו1 //