שיתוף - לביקורת שפריץ של קלמנטינה. או: אחרי המוות

  • הוסף לסימניות
  • #1
זה היה יום רגיל. או, לפחות, הוא התחיל רגיל.
חזרתי הביתה מהסמינר. היה חם. הדרך כמו תמיד היתה בלתי נסבלת.
"זה לא ייאמן איך הדרך הזאת ארוכה... הם לא יכולים לעשות איזה אוטובוס? מזגן? הצללה? משהו..." יעל קיטאה לידי. הנהנתי, והוצאתי את הבקבוק. זה היה הדבר האחרון שאותו זכרתי.
עברנו את הכביש.
ובום. בחלקיק שנייה ראיתי רכב סגול שועט לכיוונו. לא רואה אותנו. ניסיתי לצעוק. לא הצלחתי. הרגשתי כאילו גוש שחור ממלא לי את הגרון, חוסם לי את הראייה. חונק אותי.
ה', אני עדיין צעירה. לא רוצה למותתתתת
וזהו. שקט.
ורגע אחר כך רעש. צעקות. סירנות.
שכבתי על הכביש במרכז. משום מה, הייתי רגועה לחלוטין, כאלו כל הטררם שמסביב לא נוגע אליי.
עצמתי עינים. כוחות שחורים משכו אותי ללמעלה. מישהו צעק למטה.
מישהו נלחם עליי, על החיים שלי.
זה כנראה הרגעים האחרונים שלי.
לאט לאט הנשמה שלי עזבה את הגוף, עולה ללמעלה.
הראש שלי ריק. חלול.
אני מתה?
המחשבה הראשונה היא על ההורים שלי. המשפחה שלי. לא אמרתי להם שלום, הם לא ידעו שאני הולכת.
השנייה היתה על רות. לא ביקשנו סליחה אחת מהשניה. מסכנה, היא בטח תהיה מלאת יסורי מצפון. אולי היא תעלה לקבר שלי, עם מנין אנשים.
אוי איזה בושות.
מי יירש את הבגדים שלי? והתכשיטים? והנעליים?
בעצם, מה זה משנה.
אני עבר לא חיה. זה לא אמור לענין אותי.
משום מה, וזה קצת מביך אותי, זה כן.
אוף.
כנראה המוות לא משנה תכונות אופי בסיסיות.
מישהו מוביל אותי לאיזה מקום ענק.
אני מנסה לראות את הקצה שלו, לא מצליחה.
אור בהיר מציף את האולם. מושיבים אותי על כיסא מוגבה, באמצע.
מצד אחד יש במה לבנה. עומד עליה מישהו, שנראה כמו מלאך.
זה כנראה באמת מלאך.
'סנגור'.
מהצד השני עומדת דמות שחורה. אני מעדיפה לא להסתכל עליה. הקטגור, כנראה.
ברררר.
הכיסא של השופט ריק.
מה זה?
מה הולך פה?
"בית דין של מעלה". מכריז קול, שאני לא מצליחה לגלות מה המקור שלו.
פחד עמום ממלא אותי.
אמהלה. אני פוחדת. פוחדת. פוחדת מעבר לכל גבול הגיוני.
אני רואה קבוצות קבוצות של מלאכים רצים.
שקט מוחלט.
הם סוחבים משהו, אני קולטת.
מאנשהו יורד מסך, ותמונות רצות עליו.
אני תינוקת. ילדה בת 3. ובגן חובה. הבית ספר חולף לי מול העינים. התיכון.
כל מעשה שעשיתי.
הכל מתועד.
אני מנסה לעצום עינים.
לא מצליחה. משהו מונע ממני.
אני ממשיכה להסתכל.
הסרט נעצר. מישהו משחק שם בקבצים. בוחר כעת קובץ אחד.
הגרון שלי יבש לחלוטין, והסרט מתחיל.
זה היה היום בבוקר.
אני נראית שם, לבושה ומתוקתקת כרגיל. הצוארון מגוהץ.
נו, בטח מגוהץ. בגללו הפסדתי את ההסעה, ואיחרתי היום בבוקר.
אני רואה את עצמי פותחת סידור.
בוהה בו. ממלמלת משהו שאני לא מצליחה להבין.
מדפדפת.
נעמדת לשמונה עשרה.
כורעת, משתחוה.
אני מצליחה גם לקרוא את המחשבות שלי. ענן לבן מרחף סביבי.
--מתי יקנו לי משקפיים חדשות--- אני צריכה ללכת למלחה-- למה יעל מסתודדת עם גילי בקצה הכיתה
--לא עשיתי שעורי בית היוםם שמע קולנו---
אני רוצה שהאדמה תבלע אותי.
השם. אני רוצה למות.
בעצם זה מאוחר מידי.
אני כבר מתה.
דייי.
אני לא יכולה לשאת את הבושה.
המסך נכבה, והקול ההוא שוב נשמע.
"ראינו אפוא את המעשה אשר נעשה ע"י הנאשמת היום בבוקר. נשמע כעת את הקטגור והסנגור".
הקול מרעיד ברחבי האולם הענק. אין איך לפספס אותו.
אני מתכוצת על הכיסא.
מתביישת.
הסנגור מתחיל.
"ברשות בית הדין של מעלה, אני רוצה להתחיל. אני מבקש ממכם, דיינים יקרים, לא לשפוט על פי מעשה בודד.
תראו את הילדה הזו, ילדה נפלאה. כל כך משתדלת. נכון, קשה לה. היא לפעמים נופלת.
אבל תראו את כל הפעמים בהם היא כן ניסתה.
תראו, היא כן התפללה, למרות שלא התחשק לה.
היא כן כיוונה קצת, חלק מהזמן. השפתים שלה מלמלו.
ובכלל, לפני התפילה היא נתנה צדקה---"
תןך כדי מוקרנות תמונות שממחישות את דבריו.
אני ממצמצת.
הקטגור מכחכך בגרונו.
"לא ולא! הבלים, הכל הבלים. לנאשמת ניתנה הזדמנות יקרה מפז, להיפגש עם המלך. והיא- במקום להגיד תודה ולנצל את ההזדמנות-
בזבזה, פשוט בזבזה אותה!
תראו, תראו את החוסר כונה המשווע שלה. זה נראה לכם תפילה?
זה? ובכלל, תראו כמה פעמים הילדה הזו הבטיחה. רק חבל, היא לא הבטיחה לקיים.
תראו כמה פעמים היא נופלת, בורחת מהתמודדות. בוחרת ברע במקום בטוב".
חרדה ממלאת אותי. עוטפת את כולי בשחור מצמית.
הקול המיסתורי נשמע שוב.
"נפנה כעת אל השופט, שיכריע בין הצדדים".
כל העינים הופנו אליי.
החורתי, אני חושבת.
מה רוצים ממני?
אני- השופטת???
מה הולך פה?
סרטון נוסף התחיל. אני נראיתי בו, שוב.
זה היה בהפסקה. מישהי עברה לידי, מקלפת קלמנטינה.
אני לא סובלת קלמנטינות.
כל הנוכחים רואים את המחשבה הזאת בסרטון.
אותה אחת, שלומאלית קצת, משפריצה.
עליי.
מיץ של קלמנטינה.
הנוכחים באולם עוצרים את נשימתם.
מה תהיה התגובה שלי?
אני לא נושמת. לא נושמת.
אמן שבחרתי בטוב.
הראש שלי ריק מכל תפילה אפשרית. השם.
אני שותקת בסרטון. שותקת. נושכת שפתיים בגבורה ושותקת.
מחיאות כפים נשמעות מהכיוון של המלאכים הלבנים.
אנחה מהכיוון של השחורים.
אני כמעט בוכה, רק שלא נראה לי שמתים יכולים לבכות.
***
פתחתי עינים.
מישהו, איזה דמות נעלמת, גחנה עליי.
"היא התעוררה!"
"היא חיה!!!"
אני עוצמת עינים שוב. פותחת אותם. אני- חיה?
באמת?
בעולם הזה---
והכל מתערבל לי בראש, בעולם הזה והעולם הבא, הבושה וההקלה.


"כל המעביר על מידותיו
מעבירין לו על כל פשעיו..."
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
מבטא כל כך יפה,
מרגש!
קטע טוב שצריך פרסום במוסדות חינוך.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
וואו.
פשוט מהמם, והגיע לי בדיוק בזמן (:
אז, תודה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

שלום וברכה,
ברצוני לברר בשביל מכרים-

אנו מנסים לאתר אנשים שרכשו דירה בפרויקט מגורים בעיר נתניה לפני כשנתיים במסגרת מודל התשלום ‎7/93.

מדובר בדירות חדשות שנרכשו “על הנייר”, כאשר בשלב הרכישה שולמה מקדמה של כ-7% ממחיר הדירה, והיתרה אמורה להיות משולמת לקראת מסירת הדירה (כ-93% מהסכום).

הרכישה בוצעה דרך מתווך שליווה את העסקה, ובמסגרת השיווק הוצג לרוכשים כי הרכישה היא על מנת למכור את הזכויות בדירה לפני המסירה.

המתווך גבה על השרות הזה כ-100K תוך התחייבות (לצערנו ללא כל תיעוד/ חוזה) שהוא ימצא קונה לדירה לכשתהיה מוכנה, והרוכשים יגזרו קופון של כמה מאות אלפים (ההפרש בין הדירה על הנייר לדירה המוכנה)

והנה- מתקרב זמן התשלום הסופי- והמתווך מודיע שהוא עשה כל מאמץ אך לא הצליח למכור את הדירה, מה שמשאיר את הרוכשים להתמודד לבד עם הצורך לשלם/למצוא קונה, בתוספת ההפסד העצום של הכסף שהוא גבה מהם ללא כל תמורה.

הבנו שישנם עוד קונים רבים שנפלו בפח...

המטרה שלנו היא ליצור קשר עם רוכשים נוספים כדי:
• להבין האם קיימים מקרים נוספים עם מאפיינים דומים
• להחליף מידע בין הרוכשים
• ולבחון אפשרות להתייעצות משפטית משותפת במידת הצורך

אם אתם:
• רכשתם דירה בפרויקט מגורים בנתניה לפני כשנתיים במסגרת עסקת ‎7/93
• נכנסתם לעסקה דרך מתווך שהציע ליווי או סיוע במכירת הדירה לפני המסירה
• או שאתם מכירים מישהו שנמצא במצב דומה

נשמח מאוד שתכתבו כאן, או שתשלחו מייל לכתובת: shenbituach ואז שטרודל ג'ימייל וכו'

בשורות טובות
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

קטע שהייתי צריכה לכתוב עם המילים 'צי'זטבולה היא'.
אשמח מאוד לתגובות.




צ'יזטבולה היא, באיזשהו מובן, כל הפחדים שלי.

לכן אני מעדיפה לקרוא לה צ'יזבטולה, שיכול אותיות קטן שהופך אותה לקצת יותר ידידותית בשבילי, מין צ'יזבט עם סוף חמוד. לֶ'ה.



כן, היא בכוונה היא.

לא הם, לא הוא, היא.

היא מותק. באמת, מה יש לומר.

אבל אולי,

מותק מדי?...



מסתתרת לה באצטלה עדינה, מתוקה,

לֶ'ה, כבר אמרנו, לא?



אז...

בואי, מותק.

לא לא לא.

אני צריכה אותך מציאותית יותר.

והאמת, גם מפחידה יותר.

כי את, נכלוליתל'ה,

מייצגת את כל פחדיי.

לא הסוג של- אני פוחדת מהחושך.

(כן רותיל'ה, גם אחותך הגדולה לפעמים פוחדת מהחושך.

מותר לה.

היא לא כזו גדולה כמו שנדמה לשתיכן...)



אלא הסוג של-

אני פוחדת מהאור.

שלי.

אני פוחדת להיות מוצפת בנחשולי אהבה אדירים,

שעד כה אמנם ידעתי על קיומם,

אבל להרגיש...

להרגיש זה כבר סיפור אחר.



מפחיד הרבה יותר.



אני פוחדת לעשות לי טוב מדי.

וכמנגנון הגנה כלשהו,

(אני לא אוהבת את המילים הרס עצמי, פייגי!)

כל פעם שאני צועדת קדימה,

אני חייבת גם לוודא שהדרך שמאחוריי לא נמחקת.

שהיא עדיין שם.

עדיין עם אותם קוצים.

עדיין עם אותו חושך סמיך,

כמעט ניתן להרגשה.



עדיין צ'יזבטולה.





והרצון הטבעי שלי זה לכתוב סוף אופטימי,

לריקוד הזה, שלי ושל צ'יזבטולה.

אבל אני לא.



כי אני לא מתכננת ללכת מפה, בשום צורה.

יש לי עוד הרבה מדי מה לעשות.

(אהמ. שומע, חמוד...

אתה מאחר.)



והריקוד הזה,

הלעיתים עדין עד בלתי מורגש,

ולעתים סוחף ומסחרר עד כדי נפילה חזקה,

הוא ריקוד חיים.



שכרגע אני נדרשת לרקוד.

וככל הנראה בעוד תקופה,

תבוא בת דודה של צ'יזבטולה,

ונרקוד יחד ריקוד מסוג שונה.

אולי בכלל נכתוב,

או ננגן,

או סתם נדבר.



עד אז,

זה אני וצ'יזבטולה,

רוקדות לנו בגשם.

כל אחת מחייכת מסיבתה שלה,

פוערת פה אל השמיים,

מנסה ללקוט טיפות של גשם.



עוצמת עיניים,

ונותנת למים,

לשטוף.
אוקי, הבנתי מחכמי הפורום פה שכתיבה וקבלת ביקורת זה אחד הדברים שהכי מקדמים. ויש לי ספר שאני חולמת לכתוב על החיים שלי, כי יש בו מסר מאוד חזק.

אשמח מאוד מאוד לחוות דעת של המומחים האלופים כאן!!!
הנחתי פה בעיקר בשביל ביקורת בונה, כל מילה, דעה, זווית ראיה והערה אקבל בברכה.

תודה מראש על כל מילה שקראתם!
ועוד יותר על כל מילה שכתבתם :)

גילוי נאות: כבר פרסמתי את זה פעם בפרוג, אבל לא באשכול הזה ולא למטרת לימוד.




הסיפור

ההורים שלי התגרשו כשהייתי ילדה בת 8.
שישה אחים, הגדולה בת 15 הקטנה בת 4.

זה לא ממש עניין אותי, הוא לקח אותנו אליו פעם בשבוע וקנה משחקים והפתעות אז זה היה אפילו די נחמד.
הסכם הגירושין היה פעם בשבוע אצלו לכמה שעות ופעם בחודש באים לשבת.

כבר בהתחלה אמא שלי התחילה לספר לכולם שאני, נקרא לי שירה, שומרת לה אמונים. "שירה שומרת לי אמונים, היא לא נוסעת שבת לאבא שלה, היא מעדיפה להישאר איתי".

ואני? ילדה טובה ורגישה, ברור שאני שומרת לה אמונים ולא אסע לאבא!
אני זוכרת את השבת הראשונה שנשארתי איתה לבד, השכנים ארחו אותנו וגם להם אמא סיפרה כמה שאני מדהימה, ואני הרגשתי סיפוק גדול. יותר מזה. ממש תחושת שליחות!

האחים חזרו במוצאי שבת עמוסים בחוויות ושקיות עם הפתעות וממתקים, ואני הרגשתי צביטה קלה בלב. כמובן אבא לא שכח אותי והביא גם לי שקית במיוחד. שאל למה לא באתי, לא ממש ידעתי מה לענות לו. הוא לא לחץ.

אחר כך אמא הסבירה שהוא פשוט "אבא דיסני". הוא לא מוכן להשקיע זמן וכח בשבילנו, אז הוא קונה דברים וככה מרגיש טוב.

אבל הוא כן משקיע נראה לי... אבל אוקי. אמא אמרה שהוא אבא דיסני.

אחרי חודש הגיעה עוד שבת, כמובן שגם אז לא באתי. והפעם כבר מ"רצון ובחירה". אני הרי שומרת אמונים לאמא!! כולם נוסעים להם, ורק אני כאן כשצריך באמת!!

ולא הייתי יותר אצלו שבת לעולם.

הייתי ממש מחכה לימי שני שיקח אותנו, הוא היה משחק איתנו כל הדרך בלספור שלטים כחולים ואם מצאנו יותר מ 40, אז יאללה קונים לכם הפתעות. כשהיינו מגיעים לכיכרות בדרך הוא היה מסתובב שוב ושוב ושוב מסביב לכיכר ואנחנו היינו מאושרים וצוחקים, וגם הוא.

היינו מגיעים לדירה שלו והוא היה מבשל אוכל פשוט טעים, שבחיים לא ידעתי בכלל שהוא יודע לבשל. היו שם גם משחקים שאנחנו בחרנו ומרפסת גדולה והיה פשוט כיף.

אחרי שלוש שנים אבא ב"ה הכיר אישה.
מקסימה, חמה, לבבית, נקיה, מסודרת, יפה.
נקרא לה נעמה.
הם התחתנו.

אבא היה מאושר.
אנחנו היינו מדברים איתה, נהנים ממנה.
קראנו לה "האישה החמודה".

ואז החלה ההשתוללות האיטית וההרסנית שממנה המשפחה שלי לא השתקמה יותר לעולם.

אמא הסבירה לנו שהיא בכלל לא דתיה האישה הזאת, שהיא ממש אישה טיפשה ורדודה.
היא גם ממש מתחנפת אלינו ומנסה לקנות אותנו.

"אבל אתם ילדים שלי, אתם חכמים. לא יקנו אותכם כל כך מהר. היא לא תצליח עליכם."

ואנחנו? ברור שאנחנו חכמים ולא יצליחו לקנות אותנו!
התחלנו פשוט לשנוא אותה בכל כוחנו.
היא לא ידעה את זה כי לידה היינו בסדר,
אבל היא הפכה להיות "המפלצת המשפחתית".
בכל הזדמנות צחקנו עליה, דיברנו עליה,
לא ממש היה על מה, אז פשוט חזרנו שוב ושוב על אותם דברים.

אני לא זוכרת בדיוק איך, אבל לאט לאט נוצר מצב כזה שלי היה אסור לדבר איתה.
לכולם היה אסור להתיידד איתה כמובן, אבל לי היה ממש אסור ליצור איתה שום קשר שהוא.

כמובן שזה היה מתוך תחושת שליחות עמוקה והרגשת קדושה מעונה עילאית.
הייתי בת 11, והאמת שלא ממש הבנתי למה אני לא יכולה לדבר איתה, אבל זה לא הפריע לי.
הייתי שונאת אותה ממש, מדברת עליה, ומתבדלת כמה שרק יכולתי.

הייתי פשוט בתפקיד אקדח.
היא רצתה לירות בו.
אז אני שימשתי לה נשק.

נשק ממש מוצלח, אני חייבת לאמר.

כמובן שמיד אחרי החתונה שלהם היה אסור לי בכלל לבוא לבית שלהם בשום אופן,
כי מה "את מסוגלת לדבר איתה?? לראות אותה???"

ברור שאני לא מסוגלת. לא, אני לא אבוא.

ואבא שאל אותי בשקט "שירהלה, למה את לא באה מותק?"
אבל לא ידעתי למה אני לא באה אז לא ידעתי מה להגיד לו.
והוא גם לא הבין.
אבל לא לחץ.

פעם אחת הוא החליט שמהיום ניסע שבוע אחד לבית שלו ושבוע שני ניסע כל פעם למקום אחר, נחפש לאיפה.
העיקר ששירה תבוא גם.

בשבוע שנסעו לבית שלו הייתי יוצאת להגיד לו שלום,
מדברים כמה דקות, צוחקים, ואז הם היו נוסעים, ואני הייתי נשארת בבית. לבד.

לפעמים גם נעמה היתה באה איתו ואז לא ידעתי מה לעשות, אז הייתי מסתכלת מהחלון או שולחת את אחד האחים לבדוק, ואם היא היתה שם פשוט "לא הייתי בבית בדיוק".

אחר כך זה קצת יותר הסתבך, כי אמא החליטה שזה ממש לא מוסרי ולא יעלה על הדעת שכשהוא מגיעה אנחנו פשוט עומדים לנו באמצע הרחוב ומדברים איתו, הוא מחבק אותנו, ואשכרה אנשים רואים שלמשפחת כהן יש קשר טוב עם אבא שלהם!! לא, לא, זה ממש לא תקין.

היא היתה צופה מהחלון ואם זה היה יותר מכמה דקות היינו "נשטפים" אחר כך. "מה הבעיה להיכנס לתוך האוטו ולדבר שם???" למה ככה לעמוד בחוץ כשכולם רואים? בכוונה אתם עושים בשביל להשפיל אותי נכון?

זה היה מפחיד אז הרבה פעמים פשוט העדפתי לנעול את עצמי בשירותים ולהעביר את המסר "שירה לא בבית".
הוא היה נוסע ואני הייתי נושמת לרווחה. אבל משהו היה עומד לי בגרון. אוף, מסכן. הוא בא פעם בשבוע וגם אז לא רואה אותי.

מוצאי שבת אחת, אבא החזיר אותם קצת אחרי השעה שהיא הקציבה לו.
זה היה נורא.

היא התקשרה אליו וצעקה עליו כאילו הוא עדיין נשוי לה.
וגם אחר כך, היא לא הפסיקה לדבר ולצעוק על "שיטת הרגע האחרון" שלו.
"הוא לא יודע לעמוד בזמנים! הילדים צריכים לקום מחר ללימודים, וזה פשוט לא מעניין אותו!
הוא פשוט לא דואג לכם, לא מעניין אותו! עושה מה שבא לו ואחר כך הוא רוצה שיהיה לו קשר טוב איתכם!
ככה אבא לא מתנהג! זה לא אבא!"

במוצאי שבת אחרת היא החליטה, לא על סמך משהו, שאבא דיבר בטלפון בשבת.
"הוא לא דתי". שבת! שבת הוא לא שומר! הילדים שלי לא ילכו לכזה בית! לא ילכו! כאן זה נגמר, אין יותר שבתות אצל אבא, ילדים. הרוחניות שלכם חשובה יותר מכל דבר אחר.

זה היה לו קשה מאוד, אבל אם זה מה שטוב בשביל הילדים, הוא יספוג את זה.
גם את זה.

בימי שישי הוא היה מתקשר ומבקש להגיד שבת שלום לכל ילד.
הוא לא ידע שהוא על רמקול, וכל מילה שלו יכולה לשמש כתב אישום נגדנו, הוכחה שאנחנו מידי אוהבים אותו, "ממש בכיס שלו".
הוא גם לא ידע שכשאומרים לו שמיכלי ורפאל לא בבית, זה לא באמת.
זה רק מה שהשפתיים של אמא לחשו תוך כדי השיחה.

אז הוא רק אמר שחבל, כי גם שבוע שעבר הוא לא דיבר איתם, ובשבוע שלפני גם עם הודיה הוא לא דיבר,
אבל שתהיה לנו שבת שלום והוא אוהב אותנו מאוד.

כשגדלתי קצת ניסיתי לצאת מהבית ולדבר בחוץ בשקט.
הייתי בהיכון על הטלפון בשעות שלפני שבת, ומיד כשהייתי מזהה את המספר שלו על הצג הייתי יוצאת, מדברת, מוחקת את השיחה ונכנסת הביתה "אוף לא מצאתי בחוץ את המטריה! אני בטוחה שהשארתי אותה שם!"

זה עבד כמה פעמים.
אחר כך היא קלטה.

היה בה משהו שלא ניתן להסבר. כמו חיישנים שקלטו כל שביב מידע בנושא "אבא".
הכל היא היתה יודעת. עד היום יש דברים שאני לא מצליחה להסביר איך ידעה ומאיפה.
מה שבטוח, זה דיכא מראש כל ניסיון למרד. כל ניסיון להיות בקשר קצת יותר קרוב.
גם שנים אחר כך, כמו הפיל שלא ניסה אפילו לנתק את החבל.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כג

אמִזְמוֹר לְדָוִד יי רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בבִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי:גנַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ:דגַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:התַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי דִּשַּׁנְתָּ בַשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:ואַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית יי לְאֹרֶךְ יָמִים:
נקרא  8  פעמים
למעלה