תרופה מה זה חרדה?

  • הוסף לסימניות
  • #1
רופא המליץ לי על תרופה מסוימת,
אמר לי שהתופעות לוואי הן "חרדות"
מה זה אומר חרדות?
אני יפחד ממשהו שאני כיון לא מפחדת?
יהיה לי תסמינים של חרדות, אבל בעצם בלי פחד?
לא כ"כ הבנתי,
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
הכי פשוט זה להסתכל בויקיפדיה על ההגדרה:

חֲרָדָה היא רגש המתאפיין בחשש ומתח גופני, כאשר האדם צופה שמשהו נורא עומד להתרחש.[1] בעקבות הציפייה לאסון, הגוף מכין את עצמו להתמודדות עם האיום: מתח השרירים עולה, הנשימה מואצת והדופק עולה.[1]

חרדה יכולה להיות תגובה נורמלית למצב לחץ, כמו בעיה בעבודה, חשש ממבחן צפוי או קבלת החלטה חשובה. במקרים כאלה, חרדה יכולה לסייע, בכך שהיא ממקדת את האדם בהתמודדות עם המצב. אך חרדה יכולה להיות מוגזמת, מתמשכת ולא מועילה, ואז היא עלולה להפוך להפרעת חרדה.[2]

מושגים דומים​

קיימים מספר מושגים דומים בהקשר של לחץ וחרדה. לעיתים, ההבדלים בין המושגים הללו אינו גדול.

  • דחק (לחץ) הוא תגובה גופנית או פסיכולוגית לגורמי לחץ פנימיים או חיצוניים.[3]
  • חרדה היא רגש המתאפיין בחשש ומתח גופני, בו האדם צופה שמשהו נורא עומד להתרחש. החרדה ממוקדת באיום מעורפל ועתידי.[1]
  • פחד הוא רגש בסיסי ועז המתעורר עם הזיהוי של איום מידי. הפחד הוא תגובה מתאימה לאיום ברור וספציפי בהווה.[4]
  • דאגה היא מצב של מצוקה רגשית הנובעת מעיסוק במאורע, איום או סכנה צפויים.[5]
  • הפרעת חרדה היא הפרעה נפשית הכוללת מרכיב מרכזי של פחד, דאגה או חשש מוגזמים.[6]
ההבחנה בין חרדה לבין דחק אינה חד משמעית. בדרך-כלל מתייחסים לדחק כאשר מדובר בהתמודדות עם גורם חיצוני (למשל מבחן), ולחרדה כאשר מדובר בהתמודדות עם גורם פנימי, כלומר עם התגובה הרגשית ללחץ.[7] חרדה ופחד הם מושגים דומים, אך שונים. חרדה נבדלת מפחד בכך שהיא ממוקדת באיום מעורפל ועתידי, בעוד שפחד הוא תגובה מתאימה לאיום ברור וספציפי בהווה.[1] הבחנה אחרת בין השניים היא שפחד נחווה כאשר נמנעים או בורחים מגירוי שלילי, בעוד שחרדה נחווית כאשר נכנסים למצב מסוכן.[4]

תסמינים אופייניים​

במצב של איום, הגוף מפעיל תגובת דחק הקרויה "הילחם או ברח". תגובה זו מכינה את הגוף להתמודדות פיזית עם האיום.[8] תגובת הדחק מפעילה את מערכת העצבים הסימפתטית אשר מייצרת תסמינים כגון: נשימה שטחית ומואצת, עלייה בקצב הלב, עלייה במתח השריר, הזעה.[8] תסמינים אלה מופיעים גם כאשר אין איום מידי, והאדם נמצא בחרדה. בנוסף, ייתכנו גם כאבים בחזה, סחרחורת ותחושה של אסון העומד להתרחש.[8]

אבחון של חרדה במטרה לברר האם היא חמורה עד כדי הפרעת חרדה, נעשה על ידי פסיכיאטר. הפסיכיאטר עורך אנמנזה ושואל את הנבדק שאלות לגבי ההיסטוריה הרפואית והנפשית שלו, מברר את שכיחות התסמינים, עוצמתם ומשך הזמן שלהם, ובעיות בתפקוד הנגרמות מהופעת תסמינים אלו. לעיתים הנבדק ממלא שאלון שנועד לברר את מאפייני החרדה, כגון השאלונים של בק (Beck Anxiety Inventory),‏ צונג (Zung Self-Rating Anxiety Scale)‏ והמילטון (HAM-A - Hamilton Anxiety Scale).
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
התכוונתי לחרדות שהן תופעות לוואי של תרופה,
מה בעצם אני ארגיש?
שאני אפחד ממשהו לא מציאותי?
ואז אחרי 4-5 שעות יפקחו לי לי העיניים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
התכוונתי לחרדות שהן תופעות לוואי של תרופה,
מה בעצם אני ארגיש?
שאני אפחד ממשהו לא מציאותי?
ואז אחרי 4-5 שעות יפקחו לי לי העיניים?
קשה לענות על זה, כי יש הרבה סוגים של תסמינים, יתכן שבכלל לא תחושי בחרדה, זה דבר ראשון, והכי נפוץ.
במידה וכן חשים חרדה, יכולים להתמלא בתחושה של פחד מדברים כלשהם, לדוגמא פחד מההשפעה של המלחמה או מחוב גדול, או חרדות קיומיות מדברים שצצים במוח.
התחושה יכולה להיות מלווה ברעידה, זיעה ודופק מהיר, ועוד תסמינים שמתוארים למעלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
רופא המליץ לי על תרופה מסוימת,
אמר לי שהתופעות לוואי הן "חרדות"
מה זה אומר חרדות?
אני יפחד ממשהו שאני כיון לא מפחדת?
יהיה לי תסמינים של חרדות, אבל בעצם בלי פחד?
לא כ"כ הבנתי,
אני אנסה להסביר את זה בפשטות:
כאשר חווים חרדה ישנם תסמיני גופניים שונים כמו שהביאו ציטוט למעלה מויקיפדיה.
כולנו חווים חרדה כלשהי ביום יום ודי מתרגלים לתחושה הזו ומעבירים אותה, אך בעיתים מזומנים שחווים חרדה עצימה יותר וחווים תסמינים שונים הגוף "לומד" שאלו הם תסמינים הקשורים לרגש של חרדה.
עכשיו, כמו שהנפש משפיעה על הגוף וגורמת לו תסמינים, כך גם להיפך, בעת שחווים תסמיני חרדה שכבר ישנה אסוציאציה אינטואיטיבית הקושרת אותם לחרדה - אף על פי שאלו נגרמו כתוצאה מהשפעה הורמונלית של תרופה כלשהי - הגוף באינטואיטיביות יוצר מצב הורמונלי שנותן תחושה חזקה של חוויה המשפיעה על הנפש.
זהו קשר עדין מאוד.
אינני רופא אך המומחיות שלי היא טיפול בחרדות בפן הפסיכולוגי.
לכן עצתי בתור מומחה לחרדות והיא תקיפה רק לפן הפסיכולוגי ולא הבריאותי - אם סבלת בחייך מהתקפות חרדה רבות או שאת אדם חרדתי בכלליות עדיף שתבקשי אולי תרופה אחרת ללא תופעות הלוואי הללו, אלא אם כן זו הברירה היחידה והכי פחות מזיקה ואז כבר אין מה לעשות ותצטרכי ללמוד להשקיט את החרדה בעצמך במידה ותתעורר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אי אפשר להגיד אתה תרגיש כך וכך
באופן כללי יותר חרדה זה יכול להיות בהמון עוצמות.
אולי רק תחוש יותר עצבני?
אולי לא תרגיש בכלל? אם יהיה משהו שמפריע לשגרה- לחזור לרופא.
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
קשה לומר. בעיקרון עד כמה שמדובר בחרדה אז מדובר בהגדרה הקלאסית שכמובן בהבנה הפופולארית מדובר בפחדים מופרזים. אבל זה דבר שברגע שרואים שמתרחש ולא יודעים איך להתמודד אפשר להפסיק.
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
קשה לומר. בעיקרון עד כמה שמדובר בחרדה אז מדובר בהגדרה הקלאסית שכמובן בהבנה הפופולארית מדובר בפחדים מופרזים. אבל זה דבר שברגע שרואים שמתרחש ולא יודעים איך להתמודד אפשר להפסיק.
זה נשמע לי מוזר שזה נהיה כתופעת לוואי של תרופה,
אחרי 4-5 שעות חוזרים להגיון.
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
זה נשמע לי מוזר שזה נהיה כתופעת לוואי של תרופה,
אחרי 4-5 שעות חוזרים להגיון.
אבל לפי איך שהסביר כאן @הרב דרור שווץ, כנראה שהתופעת לוואי היא התסמינים החיצוניים, והגוף מפרש אותם כחרדה ולכן זו התחושה שמתקבלת בנפש
אז אם למשל התרופה גורמת ל4-5 שעות של נשימה מואצת ודופק מהיר, שהם בדרך כלל תסמיני חרדה
אז הנפש תרגיש את זה ותפרש את זה כחרדה
ואחרי הזמן הזה שהנשימה תוסדר וכו' והגוף יחזור לאיתנו, גם הנפש תחזור למצב הרגיל
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
אבל לפי איך שהסביר כאן @הרב דרור שווץ, כנראה שהתופעת לוואי היא התסמינים החיצוניים, והגוף מפרש אותם כחרדה ולכן זו התחושה שמתקבלת בנפש
אז אם למשל התרופה גורמת ל4-5 שעות של נשימה מואצת ודופק מהיר, שהם בדרך כלל תסמיני חרדה
אז הנפש תרגיש את זה ותפרש את זה כחרדה
ואחרי הזמן הזה שהנשימה תוסדר וכו' והגוף יחזור לאיתנו, גם הנפש תחזור למצב הרגיל
לפי איך שאני מבינה:
תופעת הלוואי חרדה היא חרדה כרגש ויכולה להתבטא גם כדופק מואץ וכו' ,
איך שאני מבינה מה שמביא לתופעת הלוואי זה השפעה על ההורמונים של החרדה ולא השפעה על הדופק כי אז היו כותבים שתופעות הלוואי הם דופק מואץ וכו'
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
כי אז היו כותבים שתופעות הלוואי הם דופק מואץ וכו'
זאת אכן טענה חזקה, אבל אפשר קצת להתמודד איתה
אני רק למדתי מהדברים שהוסברו למעלה ע"י @הרב דרור שווץ (שאגב אכן הזכיר את ההורמונים כחלק מהתהליך) שזה לא עובד באופן ישיר ממש על הרגש, אלא נותן לגוף "להבין" את המצב כמצב של חרדה, וזה עצמו יוצר אצל האדם חרדה
איך הגוף מבין שזה מצב של חרדה? הוא הסביר שזה יכול להיות ע"י ההורמונים. אבל זה לא שההורמון יוצר את הרגש במישרין, אלא שכך זה מתפרש אצל האדם
ואפשר אולי להסביר למה הרופא לא יאמר שיש כאן רק "תסמינים של חרדה", כי אחרי שהוא יודע שזה מה שיקרה בסוף (חרדה), הוא נותן את המסקנה בלבד

זה רק ממה שקראתי כאן ומסתדר לי בהגיון, אבל יתכן שאת צודקת ובאמת יש קשר ישיר ביניהם, ויש "הורמוני חרדה" שאחראים על הרגש הספציפי הזה
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
זאת אכן טענה חזקה, אבל אפשר קצת להתמודד איתה
אני רק למדתי מהדברים שהוסברו למעלה ע"י @הרב דרור שווץ (שאגב אכן הזכיר את ההורמונים כחלק מהתהליך) שזה לא עובד באופן ישיר ממש על הרגש, אלא נותן לגוף "להבין" את המצב כמצב של חרדה, וזה עצמו יוצר אצל האדם חרדה
איך הגוף מבין שזה מצב של חרדה? הוא הסביר שזה יכול להיות ע"י ההורמונים. אבל זה לא שההורמון יוצר את הרגש במישרין, אלא שכך זה מתפרש אצל האדם
ואפשר אולי להסביר למה הרופא לא יאמר שיש כאן רק "תסמינים של חרדה", כי אחרי שהוא יודע שזה מה שיקרה בסוף (חרדה), הוא נותן את המסקנה בלבד

זה רק ממה שקראתי כאן ומסתדר לי בהגיון, אבל יתכן שאת צודקת ובאמת יש קשר ישיר ביניהם, ויש "הורמוני חרדה" שאחראים על הרגש הספציפי הזה
חרדה קשורה בחוסר סרטונין במח אם אני לא טועה.
וזה לא משנה בעצם אם כך או כך התוצאה זהה- חרדה שמשפיעה על הרגש אך לא ממקור רגשי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
ליתר דיוק חוסר סרוטונין נוצר כתוצאה משינוי הורמונלי הבא בעקבות החרדה, לכן לדוגמא, פעילות ספורטיבית או אכילת פחמימות כה מועילות כנגד חרדה כי הן מעלות את רמות הסרוטונין שירדו בשל החרדה.

אתן דוגמאות מהחיים, מטופל שסיים טיפול ל-ocd וחי חיים נטולי חרדות כיום, חווה אי סדירות בדופק כתוצאה מבעיות בלב והתקשר לעזרה בגלל שהוא חווה התקף חרדה לא מובן, מבירור ראשוני לא הייתה כל מחשבה שגורמת חרדה אבל ששאלתי איך זה התחיל התשובה הייתה שהלב התחיל להשתולל.
קודם כל ביצעתי בירור מחשבתי האם הוא רואה "סרט רע" כרגע על העתיד להתרחש אבל הוא לא התרגש מכיוון שהוא רגיל לאי סדירות בדופק וקיבל את המצב.
הסברתי לו שבגלל שהדופק מואץ והוא מזיע בעצם מתרחשת אצלו פעולה הפוכה כעת שהגוף משפיע על הנפש ובגלל שהוא היה רגיל כל השנים לחוות חרדה זה יוצר אצלו תחושה שהוא בהתקף חרדה כעת ובגלל שהוא לא היה מודע שזה היה יכול לפעול הפוך חוסר הידיעה גרם לו ליותר לחץ שהזין עוד יותר את התסמינים ובעצם הוא נכנס למעגל מתמשך.
ברגע שהסברתי לו את העניין, מפלס הלחץ שלו ירד, מה שהוריד את החרדה שהתווספה ועזר לו להכיל את התגובות האוטומטיות של הגוף לדופק המשתולל.
חרדה קשורה בחוסר סרטונין במח אם אני לא טועה.
וזה לא משנה בעצם אם כך או כך התוצאה זהה- חרדה שמשפיעה על הרגש אך לא ממקור רגשי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #15
הייתי רוצה באמת לדעת האם כל חרדה היא חוסר סרטונין ומצריך תוספת של זה והאם באמת כדור כזה מועילה, אני שואל את זה מכיוון שאני מכיר כמה וכמה שסבלו מכך, (חרדה לאו דווקא ממשהו ספציפי רק כזה מחשבה/הרגשה חרדתית לא מזוהה
אם למישהו יש להוסיף לי בנידון אשמח לשמוע
תודה רבה
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
הייתי רוצה באמת לדעת האם כל חרדה היא חוסר סרטונין ומצריך תוספת של זה והאם באמת כדור כזה מועילה, אני שואל את זה מכיוון שאני מכיר כמה וכמה שסבלו מכך, (חרדה לאו דווקא ממשהו ספציפי רק כזה מחשבה/הרגשה חרדתית לא מזוהה
אם למישהו יש להוסיף לי בנידון אשמח לשמוע
תודה רבה
לחרדות ישנם תרופות מעולות וקלות [ללא תופעות לוואי]
חבל לסבול ...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הסיפור, כמובן, הוא המלצה בלבד ולהמחשת הטעם.
אני עומד בתחנה, מחכה לאוטובוס. עוד לפני שיצאתי מהבית ידעתי שאני יוצא על 50% - 50% - או שיגיע או שיבריז - והוא בחר באופציה השנייה, אין הסבר אחר לכך שפתאום הקו נעלם מהמסך והבא בעוד 25 דקות. מתוסכל וממהר, אני עורך ניתוח מצב זריז: לחכות לאוטובוס הבא, שגם הוא יחליט בכוחות עצמו אם שווה לו לצאת, לעצור טרמפ או לקחת מונית. מונית היא האופציה הפחות משתלמת מבחינת הכיס, ואני מושיט את ידי, מקווה שמישהו יסכים לעצור ברחוב הזה, ששמו מזמן נמצא רק בוויז. אך מסתבר שהנהגים פחות מבינים את הסיטואציה המורכבת, ופחות רוצים לעצור. יש כמה כאלו שמסמנים לך תנועה שאתה לא תבין עם היד. זה יכול להיות "אין לי מקום באוטו", "אני עוצר כאן", "הפרצוף שלך פחות מדבר אלי", או כל פרשנות הגיונית אחרת. גאון מי שחשב על זה ראשון. אחרי שעברו עשר רכבים ושבע עשרה דקות, אני מחליט לקחת מונית - מה שיהיה יהיה. אני מושיט את היד, מונית נעצרת לידי, אני עולה, סוגר את הדלת ומקליק את החגורה. אבל אני לא אוותר להם כל כך מהר! אני מתקשר לחברה המפעילה, אקסטרה, ודורש מהם הסבר הגיוני להיעדרות של הקו. אני נענה בתגובה אדיבה שמשמעותה "אני רק פקידה של פקידה, ואין לי איך לעזור לך כרגע".
אני יושב במונית, הנהג מאותת ימינה ואני מביט בחלון, כועס ומתוסכל. התחושה היא שאין לי, בתור האזרח הקטן, מה לעשות כדי שהוד כבוד מעלת הנהג יואיל בטובו לצאת מתחתנת המוצא! וזו לא רק תחושה, באמת אין לי מה לעשות, בכלל. ואני שואל את עצמי, עד מתי??? בקצב הזה כבר עדיף את אגד! המון תלונות ואיחורים, אבל בסוף אתה מגיע!
מה יהיה???
תוכניות מלאות של הגרלה 2446
המסקנות:
עיריית בית שמש לא יודעת קרוא וכתוב.
הפרוייקט יכלול 5/6 קומות ללמטה כמו התוכנית המקורית
יבנה בצורת H כדי לאפשר 2 כיווני אויר בכל הדירות (@די )
עד 8 בקומה
79-85 יח"ד בבנין
7 בניינים
אגב, ההגשה היתה ב 9/3 ולא כמו שמפורסם. התאריך שמופיע באתר ההנדסה הוא תאריך חתימת המהנדס.
בשורות טובות לכולם!

אולי מעניין אותך גם...

אשכולות דומים

רובכם מכירים אותי מכאן, אני כותבת כאן לא פעם. אני הסופרת א. פרי ואני רוצה לספר לכם משהו עוצמתי שעבר עלי.

לא פעם שיתפתי את ההתמודדויות מהן הגעתי ליציאה לאור: אילמות סלקטיבית, גמגום, סכיזופרניה פראנואידית, חרדות ועוד...

סיפרתי גם על המסע שלי בו למדתי פעם אחר פעם שכולנו שווים ויש עוד הרבה שעוברים מסעות כמוני, מחושך לאור...

כעת אני רוצה לשתף אתכם בהתמודדות חדשה שהופיעה, הפראנויה שלי חזרה בעוצמה מפחידה לפני שבוע.

לא אספר לכם מה הרקע לזה, וגם לא מה עברתי, אבל כן אשתף אתכם בתחושה החדשה שנולדה בי, בעקבות כל הסבל הזה:

התחושה היא: אני רוצה קשרי אנוש.

'עד אז לא רצית', תשאלו?

עד אז היה לי ריחוק מסוים מהעולם ומהאנשים.

אבל אז הפראנויה גרמה לי להיות מטורפת מרוב פחד, וחיפשתי עוגן ויציבות.
והבנתי שאין תחליף ליחסי אנוש חביבים, חמים נעימים, בגובה העיניים, בלי רגשות פרוד, זלזול או נחיתות.

זה היה מטורף כי מרוב פראנויה לא הייתי לגמרי צלולה כל הזמן, ולא היה אכפת לי להתנהג מוזר, או שיחשבו עלי משהו שלילי, פשוט רציתי לדעת שהכל בסדר, זה הכל.

פתאום מצאתי את עצמי צמאה ליחסי אנוש, מתעכבת ליד דמויות שיש לי היכרות מעטה מאוד, משוחחת, מנסה לשאוב אנושיות ושפיות בתוך תחושת הכאוס שהייתי. וראיתי שזה ממש נחמד לתקשר ככה, בלי רגשות כלשהם.

כל המסכות ירדו ממני, תחושות כמו ריחק, קינאה, כעס, פגיעות הכל נמחקו, רק רציתי לדעת שהרגע הבא יהיה תקין.

הרגשתי שאני בעצם לא קיימת כ'אני', שאני יכולה להכיל באופן מלא את הזולת ולא לחוש מאוימת.
ושאני ממש אוהבת את כולם.

פתאום הבנתי איזה פספוס יש לי שאני לא רוצה לשווק את הכתיבה שלי בגלל ענווה כוזבת...

הבנתי שהעולם חייב לקרוא את המסרים שלי... את הספר גיבור הסיפור... וזה לא הופך אותי ליותר מאף אחד, אלא כולנו שווים גם אם מישהו קורא מה שאני כותבת זה לא נותן לי ערך אלא זו חובה שלי, כי לכל אחד יש אמירה ותפקיד.
פתאום למדתי דברים חדשים...

המוח שלי וכל כולי עברנו טלטלה עצומה שעוד לא התאוששתי ממנה.

אני עדיין עם הרבה סימני שאלה בגלל הטריגר שהוביל אותי לשם.
אני מתחילה להחלים ופוחדת לאבד את התחושה הנפלאה של 'כלום לא חשוב לי, כולנו שווים, אין צורך לחוש זלזול או נחיתות, שווה לחיות ביחסי אנוש, כולם כל כך מתוקים ויש בהם משהו מרגיע הם חשובים לי כל כך'.

אני עדיין בתוך זעזוע נורא, מחפשת את הטוב.

עדיין מחפשת אמונה שלמה בה' ועדיין לא יציבה באופן מלא.
במהלך ההתמודדות שלי חשבתי על רעיון מעניין להקים מפלגה של אנשים מפורסמים, שיש להם קהל, אנשים שמדברים על חזון של גאולה. שיתאחדו וירוצו לכנסת.
תוך כדי סבל נורא מצאתי את עצמי שולחת הודעות לכל האישים שנראו לי מתאימים וסיפרתי להם על הרעיון הזה.
רבים ענו לי תשובה, שללו בכל תוקף כניסה לפוליטיקה או סייגו במידה ויהיו מספיק אנשים.
הרעיון לא הצליח לבסוף, אבל העשייה והחשיבה סביב זה נתנו לי כוחות להחזיק מעמד למרות הקושי.
*
אין לסיפור הזה מסר מסוים או אמירה מסוימת.
זה סך הכל רצון לספר לכם על ההתמודדות, ועל העובדה הפשוטה שאין כמו יחסי אנוש בריאים ותקינים ואפילו אדם כמוני יכול להגיע לשם איכשהו.
וכן , שאפשר להגיע לאהבת חינם גם בלי פראנויה וסבל מיותרים אלא מתוך הבנה פשוטה שכולנו צריכים אלו את אלו כדי לחיות.

שהתמיכה ההדדית, האכפתיות, החיוך, ההסכמה לעצמי לא להיות בריא ונוצץ תמיד, בתוכנו, וגם אם זה מתבטא בחוץ זה בסדר. אלא זה בסדר גם להיות חלש ולא תמיד מאה אחוז בסדר, שמותר לי לתת מעצמי ולהישאר אני, והכי חשוב: רק ה' הוא בעל הכוחות כולם, הוא אוהב את כולם, אין עוד מלבדו. ואנחנו עבדיו ובניו, כולנו.
אשר התעללתי במצרים


כל הרצון הטוב שלי חווה חיבוטים מפה ומשם.
ואני מבינה שזו התעללות במצרים, במקום הצר ומיצר שבתוכי.
אלוקים לא סתם התעלל במצרים.
היתה לכך מטרה, עצם זה שאדם חי בתודעת מצרים הוא חווה התעללות כי מצרים זו חשיבה מתעללת, מגבילה, חשוכה, צרה.
ההתעללות זו היא חלק מהרצון האלוקי שנצא משם.
אף אחד לא יודע מה התיקון הזה, שזרק אותו לאן שזרק אותו, בדרך לתיקון נשמתו.
*
אנחנו עוברים דברים.
רבי עקיבא אמר על כל גל שעבר עלי הורדתי את ראשי ונתתי לגל לחלוף.
אבל לפעמים אדם נקלע למערבולת.
*


לאחר כל מה שעברתי אני מבינה כמה תיקון החברה שלנו צריכה.
כמה תיקון אני צריכה.
אבל אני לא היחידה.
כולנו צריכים תיקון.
התיקון שלי הוא לקבל את עצמי כמו שאני ולהמשיך בדרך שלי שכוללת תהיה וחיפוש.
התיקון של החברה הוא... להבין.
שיש את מה שאנחנו רואים ויש גם דברים נסתרים.
להכנע לנסתר. לא לחשוב שאנחנו מבינים הכל, כי אנחנו לא מבינים...
*
אני חיה דחיה, אמת.
אני יוצרת דחיה, גם נכון.
אני מחפשת דחיה, לחלוטין נכון.
אבל דחיה זה פחד.
ולחוות את הדחיה זה להתקרב לתוך הפחד.
לטעום ממנו.
זה לא אומץ, זו חרדה.
*
אבל מה באשר לאלו שדוחים?
למה הם דוחים?
הם כנראה פוחדים.
אני לא מזדהה עם פחד של התנהלות שיוצרת דחיה,
אני כן מבינה אותה.
מבינה את הפחד הזה.
מבינה שהוא קיים גם בתוכי.
ומאמינה שיום אחד הכל יהיה טוב.
בינתיים אני עדיין בפחד הזה.
הוא קשוח, מבלבל, מרגיש לא נכון.
אבל יש בו גם אמת.
אז תודה לך פחד מדחיה.
תודה לך גם דחיה.
אין לי פתרון לדחיה, או לפחד מדחיה.
אבל יש בי מודעות לכך שדחיה זה דבר שלילי, פוגעני, אינטרסנטי ופחדני.
יש לי מודעות לכך שדחיה היא גם דבר מבורך, אם דחיה לא היתה מבורכת היא לא היתה בעולם.
כך שדחיה, עם כל הפספוס שיש בה, בעצם מגישה אפשרות לבנות/ליצור משהו חדש.
אז אני מחליטה להיות חזקה ושמחה.
כי לכל אדם יש דרך משלו, וגם אם הוא חווה קשיים או חוסר הצלחה, זה בעצם שלבים בסולם שאמורים להעלות אותו למקום גבוה יותר.

תודה.
תשמעון סיפור קצרצר שהיה לי לפני שבוע

(כמובן שהפרטים המזהים טשטשו)

הגיע אלי לקוח לפגישת איפיון אברך ליטאי.
(פגישה ראשונה, פגישה של איסוף נתונים, וניתוח ממוקד)

התחלתי לדבר עם הלקוח שלי
ולשאול אותו שאלות ולאסוף נתונים.
ובעיקר להבין מה עומד מתחת.

תוך כדי הפגישה הבנתי שחסר לו בסביבות ה4,000 ש"ח בחודש

וחשבתי לעצמי מעניין האם אני ימצא דרך לעזור לו לסגור את המינוס הזה
כבר בפגישה הזאת.

תאכלס במהלך הפגישה הזאת, תוך כדי השאלות ששאלתי אותו גילתי דבר מעניין.

יש לו הוצאה של כ1,500 ש"ח בחודש על מוניות

בעיקרון אני בחיים לא אומר לאדם להוריד הוצאה מסוימת!
מה שכן אני מראה לאדם את עצמו במראה.
ואז הוא יכול להחליט בעצמו האם הוא רוצה להוריד את ההוצאה הזאת או לא.

והסיבה שאני לא אומר ללקוחות שלי להוריד הוצאות מסוימות
היא סיבה יחסית פשוטה, כל דבר שאני יצווה אדם לעשות אז גם במידה והוא יחליט להקשיב לי, הוא לא עשה את זה מבחירה אמיתית, אלא רק כי אמרתי לו.

וזה בדיוק ההבדל בין תהליך מוצלח, לבין תהליך לא מוצלח

כי בתהליך שאדם החליט בעצמו איזה שינויים הוא רוצה להטמיע בחייו, ההחלטות שלו יצליחו להחזיק מעמד לעומת תהליך שהיועץ אמר ללקוח מה לעשות.

בהמשך הפגישה;
שאלתי אותו בעצם מה הסיבה שהוא משתמש במוניות,
ניסיתי להבין מה הצורך שלו בזה,
והבנתי ממנו שהוא נוסע עם זה לעבודה
שאלתי אותו האם זה רק בהלוך או גם בחזור.
והוא ענה לי שהוא נוסע בהלוך כי הוא קם מאוחר לעבודה ובחזור הוא נוסע עם ההסעה מטעם העבודה.

והבנתי שיש לי את זה.

בעצם אם הלקוח שלי יחליט
רק לקום שעה מוקדם יותר ויקפיד לנסוע בהסעה.

הוא ירוויח 2 דברים
1 לחסוך את ההוצאות בסך של 1,500 ש"ח
2 הוא ירוויח כ1,400 ש"ח נוספים בעבודה על השעה הנוספת.

אז בעצם הצלחתי להבין שאם עבודה יחסית קלה הלקוח שלי יכול לצמצם את הפער מ4,000 ש"ח ל1,100 ש"ח בחודש

שלזה כבר הרבה יותר קל להגיע.

ללקוח עדיין לא סיפרתי את זה כמובן כי רוצה שהוא יבחר בכזה מהלך.
ולא שהוא יעשה את זה כי אני אמרתי לו.
בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כד

אלְדָוִד מִזְמוֹר לַיי הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ:בכִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ:גמִי יַעֲלֶה בְהַר יי וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ:דנְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה:היִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יי וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעוֹ:וזֶה דּוֹר (דרשו) דֹּרְשָׁיו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה:זשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:חמִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי עִזּוּז וְגִבּוֹר יי גִּבּוֹר מִלְחָמָה:טשְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד:ימִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד יי צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה:
נקרא  3  פעמים
למעלה