סיפור בהמשכים סודות מן החדר

[אביגלוש]

ואוו!!!!!
פרק מ-ד-ה-ים!!!

 

[סבתא חביבה]

הלחיץ אותך הקטע שאפרת שוחחה איתה?

כן. יש לי רתיעה אישית מהומלסים. הם אנשים שהרבה פעמים איבדו את כבודם העצמי ולהרבה מהם יש בעיות נפשיות מורכבות. לכולם סיפור חיים מורכב מאד מאד, ולפעמים מידי מורכב, שהביא אותם למצב הזה.
אבל מבחינת הסיפור זה היה מעולה כי זה משלים את האיפיון של הדמות של אפרת שהופכת מנערה שחוסמים אותה ומנהלים אותה נגד רצונה לנערה פורצת גבולות אימפולסיבית שמוכנה לנסות כל דבר ולא חושבת על ההשלכות של המעשים שלה.
אני לא יודעת לאן הסיפור הזה עוד הולך להתפתח, אבל זה מצב מאד מסוכן מבחינתה כי היא לא שומרת על עצמה, לא מודעת לסכנה שבשוטטות ברחובות. היא עלולה לפגוש אנשים מסוכנים מסוגים שונים.
תכלס קראתי את הקטע עם ההומלסית בלחץ, אבל בסוף לקחת את השיחה למקום של שיחה רגישה ועדינה. לא בטוח שבמציאות זה באמת סוג השיחה שהיתה מתפתחת.
אולי כן.

 

[סבתא חביבה]

שקצת ירדה מהדרך

זה מקרה קצת חריג לדעתי, שנערה במצב של קצת ירדה מהדרך וכבר נזרקה מהבית.
אולי אני טועה

 

[הודיה לוי.]

כן. יש לי רתיעה אישית מהומלסים. הם אנשים שהרבה פעמים איבדו את כבודם העצמי ולהרבה מהם יש בעיות נפשיות מורכבות. לכולם סיפור חיים מורכב מאד מאד, ולפעמים מידי מורכב, שהביא אותם למצב הזה.

האמת שאני תמיד הסתכלתי עליהם כאנשים מאוד מסכנים, שנאלצו להגיע למצב הזה ולא מבחירה.
אחרי הכל כבוד עצמי בסיסי זה משהו שחשוב לכולם.

זה מקרה קצת חריג לדעתי, שנערה במצב של קצת ירדה מהדרך וכבר נזרקה מהבית.

היא עזבה מעצמה:

"צודקת", הלכתי אל החדר, פתחתי ארון. שלפתי את תיק הגב של כיתה ח' מהמדף העליון והכנסתי לתוכו כל מה שראיתי.

אמא פסעה בעקבותיי, שאלה: "מה את עושה?"

"הולכת", נלחמתי בריצ'רץ' מנופח שסירב לתחום את התכולה שאספתי אל התיק. "אני בושה. אני בעיה. ועכשיו אני עוזבת".

"אני לא אמרתי את זה", אמא נבהלה מהפרשנות שהענקתי למילותיה.

"את לא צריכה להגיד. אני יודעת", כיתפתי תיק והתקדמתי לכיוון הסלון. "את האמת שאני לא צריכה אף אחד. יש לי כסף. יש לי עבודה. אני יכולה לסבול את עצמי מצוין. חבל להישאר כאן ולהמשיך להיות נטל".

 

[פירי]

האמת שאני תמיד הסתכלתי עליהם כאנשים מאוד מסכנים, שנאלצו להגיע למצב הזה ולא מבחירה.
אחרי הכל כבוד עצמי בסיסי זה משהו שחשוב לכולם.

דיברת עם כמה כאלה?
בלי לסתור את המסכנות שלהם

 

[סבתא חביבה]

דיברת עם כמה כאלה?
בלי לסתור את המסכנות שלהם

לא. אני לא כותבת מידיעה אלא מהרגשה אישית

 

[פירי]

לא. אני לא כותבת מידיעה אלא מהרגשה אישית

שאלתי את הודיה כי הסכמתי עם מה שאת כתבת.
מהיכרות עם כמה (לא ישנים ברחוב אבל כן אצל אנשים זרים) ממש נדיר עד אין בנמצא יהיה עם מישהו מהם ישאל את מי שמתעניין בהם מה הסיפור שלו, או שעדיין יש בהם כבוד עצמי אישי בצורה בה אנשים רגילים רואים את זה.

אבל קראתי שוב את הפרק אחרי הדיון, אין שם ממש תיאור רציני שהאשה מדברת איתה, רק שואלת מה הסיפור שלה - שאם אני קוראת את זה לעצמי בטון בוטה או ממורמר זה כן הולך...

 

[סבתא חביבה]

שאלתי את הודיה כי הסכמתי עם מה שאת כתבת.
מהיכרות עם כמה (לא ישנים ברחוב אבל כן אצל אנשים זרים) ממש נדיר עד אין בנמצא יהיה עם מישהו מהם ישאל את מי שמתעניין בהם מה הסיפור שלו, או שעדיין יש בהם כבוד עצמי אישי בצורה בה אנשים רגילים רואים את זה.

אבל קראתי שוב את הפרק אחרי הדיון, אין שם ממש תיאור רציני שהאשה מדברת איתה, רק שואלת מה הסיפור שלה - שאם אני קוראת את זה לעצמי בטון בוטה או ממורמר זה כן הולך...

חחח משום מה קראתי שהודיה לוי כתבה את זה... ככה זה כשקוראים בעיניים חצי עצומות...
בכל אופן, אני לא מכירה הומלסים אישית אבל ממה שאני רואה ברחובות ירושלים, באזורים שבהם הם דרים, לא מסתדר לי שתהיה כזו שיחה. הם נראים לי מבחינה אישיותית קצת מחוקים, ולא סביר לי שינהלו שיחה או אפילו יחשבו בצורה נורמטיבית.
שוב, לא מידיעה.
וגם, אני לא מאמינה בהכללות. אף פעם. אז אולי אפרת נתקלה במקרה בהומלסית תקינה.

 

[סבתא חביבה]

ממש נדיר עד אין בנמצא יהיה עם מישהו מהם ישאל את מי שמתעניין בהם מה הסיפור שלו

אני חושבת שהמצב שלהם גורם להם להיות אנוכיים בצורה קיצונית, הישרדותיים. לא רואים בעיניים ובטח לא רואים אחרים.
עצוב וכואב מאד.

 

[פירי]

אני חושבת שהמצב שלהם גורם להם להיות אנוכיים בצורה קיצונית, הישרדותיים. לא רואים בעיניים ובטח לא רואים אחרים.
עצוב וכואב מאד.

אני לא רוצה להכניס נושא אחר, לגבי הסיפור זה חלק ממש קטן, לא? אם זה נגמר בסצנה ההיא.

פעם חשבתי על זה כי רציתי לכתוב על אחת שאני מכירה (ואני מכירה יותר, אמנם לא היכרות כל כך אישית אבל כן ניהלתי שיחות)
וניסיתי לחקור את האפיון, נראה לי המצב שלהם גורם להם להרגיש שכל ה'נורמלים' פריווילגים אז 'מגיע להם' יחס ועזרה, ושאף אחד לא יצפה מהם כי הם הרי המסכנים. וגם אם הם כן מנסים לחלוק משלהם, להרגיש את הסיפור של השני ולרצות להקשיב זה עומק רציני שקשה למצוא...
מה גרם למה זו שאלה מסובכת

 

[הודיה לוי.]

האמת שלי דווקא כן יצא להכיר הומלס מקרוב. הומלס מהסוג שמציעים לו כסף או מצרכים בסיסים והוא דוחה בתוקף.
הוא הולך ברחוב זקוף קומה, משתדל תמיד להסיט את השיער הצידה בצורה שיראה מסורק.
באחד החגים ממש ביקשנו ממנו שיקח לפחות כמה מצרכים בסיסים והאיש סירב בתוקף.

אני חושבת שההשראה לקטע נלקחה מאותו הומלס: דמות שיצא לי לחקור מקרוב.
ברור לי שההומלס הזה לא מייצג את כל ההומלסים. אני יודעת שיש מי שהתמכר לתשומת הלב הזו, וגם אם יציעו לו בית בחינם, הוא יעדיף להישאר בפינה המוכרת ברחוב ולהיות תלוי בחסדיהם של העוברים ושבים. אבל קיים אחוז לא קטן של אנשים ששונאים להרגיש נזקקים. ויותר מזה, לא אוהבים לקבל שום דבר ממישהו אחר. באחוז הזה קיימים גם הומלסים שהחיים הכריחו אותם להגיע למצב הזה. לדוגמא בן אדם שמעולם לא אהב לבקש שום דבר מאיש, ונאלץ להגיע למצב של חוסר כל, לרוב התכונה הזו תישאר בו גם לאחר שיצא לרחוב.

 

[הודיה לוי.]

וואו, קיבלתי השראה מהתגובות שלכן. תודה רבה.
הייתה לי מחשבה בעבר להכניס לסיפור מונולוג של רחלי. אחרי שלא התקבלה לסמינר הרגשתי שאין מישהו שיבטא את התחושה הזאת טוב יותר ממנה. איכשהו הזמן עבר והמשכתי להתמקד באפרת, אבל עכשיו הייתי רוצה לכתוב מונלוג של כל אחת מהדמויות: מיטל (אמא של אפרת), אמונה ורחלי.
אישית, הרגשתי שהדמויות הללו לא קיבלו מספיק מקום בסיפור, וגם אם הם קיבלו הכל היה סביב אפרת.
בעז"ה מקווה לעלות בקרוב קטע של מיטל, על ההתמודדות עם החזרה בתשובה והקושי במציאת שידוך.

ב"ה אני מקיימת בזאת את הבטחתי. אשמח לשמוע את דעתכם.



מיטל - אמא של אפרת

כל לילות שבת זכורים לי. הייתה שבת אחת שלא הצלחתי לשכוח.

בחמישי בערב הקיה של נטלי צפרה מתחת ללובי של הבניין שלנו. ירדתי אל החניה.

דלת הרכב נפתחה. הקוקו של נטלי גלש מתוכה, שאל: "מאחד עד עשר עד כמה את ספונטנית?"

"ניראלי שעשר", לא איכזבתי.

"ישש", שמש זרחה בפניה. "אז תארגני תיק. נוסעים".

"לאן?", הגבהתי גבה מופתעת.

"לשבת חיזוק במירון עם הרב בנימין אטיאס", הבריקו אישוניה. "אסור לנו לפספס".

לא הייתי צריכה עוד מילה נוספת בשביל למלא תיק גדוש, להיכנס ללוע הרכב ולומר 'תיסעי' מאז ששמתי את פעמי בעולם התשובה, לא פספסתי אף הרצאה של הרב בנימין אטיאס. בקול שקט, בעיניים טובות ובמבט חודר, הצליחו כל מעיינות הרגש בתוכי להיפתח ולהתפרץ.

***********

לא רק אמא ידעה לספר כשחזרתי אחרת מהשבת ההיא. גיליתי שמים חדשים, שחיתי בין עננים צבעונים. אף אחד לא הצליח לשלוף אותי מהמקום הגבוה הזה. הרגשתי את האור הגנוז נפער מולי בכל פיסת חיים שחשפתי. הכל היה חדש וממכר ואחר: שבת, צניעות, תפילה שלא ידעתי. הקשר עם אבא שמעולם לא הכרתי.

עוד לפני ששלושה כוכבים ניקדו את השמים, ידעתי שאחרי השבת הזו אני לא חוזרת להיות מיטל מהעבר. הוקסמתי לשמוע את הסיפורים שהרב סיפר על האנשים שהחליטו לזרוק את הכל ביום אחד, ללכת רק אחרי מי שאמר והיה העולם. ואבא לא איכזב. כל ארובות השמים נפתחו לכבודם.

​

בצאת השבת ישבתי עם אמא על ספת הברונזה בסלון. סיפרתי לה על השבת, עלי. על שאיפות וחלומות שלא ידעה שקיימים בי. הבעת פניה של אמא הלכה ודהתה מולי ככל שהוספתי לדבר על עולמות עליונים ועל החיים שאחרי המוות. הוספתי לספר על גן עדן וגיהינום.

כשדיברתי על צניעות ושבת אמא קטעה אותי, אמרה: 'אז שוב הלכת לרבנים ששטפו לך את המח?' אני מפחדת לאבד אותך, מיטל. משהו לא טוב קורה לך בזמן האחרון'.

לא ייחסתי חשיבות לדאגה שחלפה בעיניה של אמא. הייתי נחושה בדעתי שהאנשים מסביבי שקועים עד כדי כך בחושך שהם לא מבינים במושגים של אור.

כשדיברתי על האיש שאנשא לו, על הנשמות שאגדל. אמא אמרה את תתחרטי, הם לא יקבלו אותך.

ואני, בעיניים בורקות סיפרתי לה על רבי עקיבא ורחל. הוא היה רועה צאן והיא הייתה בתו של הגביר 'ומה הצליח להדביק את הפער בין העולמות הללו אם לא התורה הקדושה?'

אז מי ימנע ממני להתחתן עם גדול הדור הבא?", שאלתי אותה אז. נלהבת כמו בת הכפר שלראשונה בחייה ראתה את העיר.

בחלומות שלי ראיתי אישה מביאה עריסה לבית הכנסת. תינוק גדל מחיידר לישיבה, יונק תורה מקטנות. אשרי יולדתו.


עם התקוות הללו הגעתי לגילה. שדכנית ותיקה עם עשרים שנות ניסיון. הייתי אז עם וותק של שלוש שנים בעולם התשובה, משוכנעת שיש מי שמחכה לי באמצע הדרך, או לפחות בשוליים.

בתנועות חדות ונלהבות הסברתי לה מה אני בדיוק מחפשת: איש שנולד לאוהלה של תורה, לא עזב.

אני זוכרת בדיוק איפה ישבנו כשגילה פתחה מחברת דהויה, דפדפה בדפים הצהבהבים שהיו בתוכה. זה היה על נדנדת העץ בגינה. נעלי המוקסין השחורות ליטפו את כרי הדשא שנמתחו תחתינו, ידיה המשיכו להחליף את הדפים במחברת בזמן שתיארתי לה לפרטי פרטים מה אני בדיוק מחפשת.

גילה שאלה עוד כמה שאלות טכניות, ואז, בתנועה איטית השמורה לבנות גילה, נשאה אלי עפעפיים קמוטים ואמרה: "רגע, אבל את חוזרת בתשובה, נכון?"

הנהנתי, נלהבת. זכרתי את כל מה שהרב דיבר על המקום הגבוה השמור רק לנו.

"אז למה את מחפשת בחור חרדי מבית?!", תמיהה נשבה בין מילותיה. "מהניסיון שלי אני יודעת להגיד לך שנדיר שבחור כזה ירצה להינשא לחוזרת בתשובה".

נדהמת בחנתי את מילותיה. לא הייתי צריכה לספר לה את הסיפור של רבי עקיבא ורחל, היא הכירה אותו היטב. לא יכולתי לתאר לה את הבניינים הגבוהים בעיר. היא זיהתה כל סמטה. אני זו שגדלתי בכפר.

לא יכולתי לצעוק לה את מה שצעקתי לאמא אז: 'למה שלא יקבלו אותי כמו כולם?! אני כמוהם עכשיו! שווה בין שווים'
לא אשכח את המילים של הרב שהדהדו באוזני אז, לועגות: 'במקום שבו בעלי תשובה עומדים...'.

מבולבלת עמדתי מולה. רציתי לומר הכל. לא הצלחתי כלום.
כל המילים הגבוהות שעמדו על לשוני הלכו והתנמכו והתמעטו מול מחברת שידוכים צהובה ועשרים שנים של ניסיון.

 

[סבתא חביבה]

וואו
הודיה את כותבת מדהים!!! סוחפת!!
ותודה על פרק מנקודת המבט של מיטל. מחכה מאד להמשך!!

 

[הודיה לוי.]

וואו
הודיה את כותבת מדהים!!! סוחפת!!
ותודה על פרק מנקודת המבט של מיטל.

תודה רבה. כיף לקרוא.
האמת שלא ידעתי אם הקטעים האלו יקטעו את הרצף. מקווה שזה לא בלבל...

מחכה מאד להמשך!!

יש לי התלבטות לגבי ההמשך: יש לי אפשרות לסיים את הסיפור עוד כמה פרקים. ויש לי אפשרות להמשיך אותו בצורה לא ממש צפויה, מה שיאריך את הסיפור ויסבך את העלילה. (סוג של עלילה בתוך עלילה)
הייתי רוצה לתת לכם את אפשרות הבחירה. מאחר ויש כאן מספיק קוראים בלי הרשאה תוכלו להשתתף בסקר קצרצר.

ספוילר: הסיפור נמשך כבר מעל שנה - כדאי לסיים אותו בקרוב

סמנו לייק צוחק

ספוילר: הייתי רוצה לקרוא את הגרסה הארוכה יותר

סמנו וואו

יש לכם הרשאה? תוכלו לכתוב את דעתכם כאן.

 

[שיבת ציון]

יש לי התלבטות לגבי ההמשך: יש לי אפשרות לסיים את הסיפור עוד כמה פרקים. ויש לי אפשרות להמשיך אותו בצורה לא ממש צפויה, מה שיאריך את הסיפור ויסבך את העלילה. (סוג של עלילה בתוך עלילה)

קודם כל רוצה להגיד תודה על הסיפור- סיפור שנמשך זמן ארוך מעיד על כח התמדה של הסופרת, סיפור שנמשך זמן ארוך ומרתק את כל הקוראים אליו בלי הפסקה- מעיד על התקדמות מתמדת בעלילה, ועל נושא חשוב מאד שכתוב בכישרון ומעורר הזדהות פנימית.

יש לכם הרשאה? תוכלו לכתוב את דעתכם כאן.

דעתי? כמה שיותר ארוך יותר טוב...
דעתי במחשבה נוספת?
אז ככה,
אם הסיבוך בעלילה (העלילה בתוך עלילה) ינתק אותנו מהקו המקורי של הסיפור, כלומר- לא יהיה רלוונטי להתמודדות הנוכחית של אפרת (בכוונה אני כותבת: של אפרת, ולא: של אפרת והוריה, כי הפרק מנקודת המבט של אמא של אפרת היה אמנם מאד חשוב וטוב שנכתב- על מנת שנבין את התמונה יותר לרוחב, אבל הסיפור הוא על אפרת), ולא יקדם את קו העלילה הזה אלא יפתח חדש- לדעתי עדיף לוותר עליו.

ואם הוא קשור להתמודדות המסופרת של אפרת, וימשיך לקדם אותה- פשוט בתפאורה מעניינת ואחרת יותר- אז לדעתי כדאי להכניס אותו.

תודה ענקית על הסיפור ועל אפרת, מתפללת שהאפשרות השנייה היא הנכונה והסיפור ימשיך...

 

[חיפושיתוש]

תודה רבה. כיף לקרוא.
האמת שלא ידעתי אם הקטעים האלו יקטעו את הרצף. מקווה שזה לא בלבל...



יש לי התלבטות לגבי ההמשך: יש לי אפשרות לסיים את הסיפור עוד כמה פרקים. ויש לי אפשרות להמשיך אותו בצורה לא ממש צפויה, מה שיאריך את הסיפור ויסבך את העלילה. (סוג של עלילה בתוך עלילה)
הייתי רוצה לתת לכם את אפשרות הבחירה. מאחר ויש כאן מספיק קוראים בלי הרשאה תוכלו להשתתף בסקר קצרצר.

ספוילר: הסיפור נמשך כבר מעל שנה - כדאי לסיים אותו בקרוב

סמנו לייק צוחק

ספוילר: הייתי רוצה לקרוא את הגרסה הארוכה יותר

סמנו וואו

יש לכם הרשאה? תוכלו לכתוב את דעתכם כאן.

וואי איך בא לי שהסיפור ימשיך
אבל
אני די חושבת שאם מאריכים יותר מדי זה יאבד את הטעם... מה אומרת?

 

[רבקהנ]

קודם כל, תודה על הסיפור! קראתי אותו עוד לפני שהצטרפתי לקהילת כתיבה, וכבשת אותי!
גם כשלא רציתי להיכנס יותר, אחרי פרקים שממש לא אהבתי (לא בגלל הכתיבה כמובן אלא בגלל העלילה), בכל זאת לאחר זמן המשכתי לעקוב. זה בעיני המדד למשהו מרתק.
לגבי הסוף, אוטומטית לחצתי על סוף קרוב. אני רוצה להגיע לאיזה סיכום, להניח רגל בטוחה על הקרקע (לפחות אחת...), כמו שרוצים לסיים ספר מתח. לדעתי אנחנו די קרובים לשיא וכדאי לסיים בו, אבל אני רואה שהרוב דווקא רוצים להמשיך. אז רק אומרת את דעתי...

 

[קרב]

אני מאוד אשמח שהסיפור ימשיך.....
בסך הכל מבחינת כמות הפרקים- עוד לא הגעתי למיצוי..... באופן אישי כמובן....

והַרגַשתי היא שהפרקים הראשוניים ממש, יותר נתנו את הרקע, התפאורה והאינפורמציה הבסיסית.
ובפרקים האחרונים הייתה התקדמות מאוד יפה ומשמעותית בעלילה שממש השאירה תובנות עמוקות.........

לי מתחשק להכיר את אפרת יותר לעומק, ולצעוד איתה לכל אורך המסע...
כמובן בהסתייגות- כמו שכבר נאמר ע"י @שיבת ציון - שהגרסה הארוכה ממשיכה לעסוק באפרת, דא?!

 

[בלי גבול]

הייתי ממש רוצה לקרוא את הסיפור בגרסה הארוכה שלו, מרגיש לי שזה יכול להגיע להמון עומק. מצד שני כמו שאמרו פה, שיהיה קשור לסיפור, ושלא יהיה מרוח. מחכה נורא

 

[ELIZABET]

מצטרפת לדעות של רובן פה. לגבי המשך ארוך.
מרגיש לי שאפרת צריכה לעבור עוד הרבה. כמו בחיים.
ואין קשר בכלללללללל בין הדעה שלי לזה שהתחברתי ברמותת לאפרת ולסיפור.
קיצור הודיה המשיכי ועשי חיל!!!!