סיפור בהמשכים אשליה - סיפור מתח.

[brachy 100]

דעתי היא כזאת
בפורמט דיגיטלי זה קצת מייגע
בפורמט מודפס, כשקוראים את הספר ברציפות זה בסדר גמור

 

[mic003]

גאוני! איזו פרשנות מבריקה לאפקט הצופה! וואו.

התשבחות לקלפטון.
אם יום אחד יזכה מישהו בפרס נובל על תגלית ׳התודעה הקוונטית׳, תזכרו מי המציא את זה ראשון.

 

[ניק 119576]

דעתי היא כזאת
בפורמט דיגיטלי זה קצת מייגע
בפורמט מודפס, כשקוראים את הספר ברציפות זה בסדר גמור

הגיוני
בפרקים האחרונים דילגתי המון,
אני אנסה להדפיס ולראות אם יותר נחמד מודפס

 

[mic003]

הגיוני
בפרקים האחרונים דילגתי המון,
אני אנסה להדפיס ולראות אם יותר נחמד מודפס

יש באחד הדפים הקודמים הודעה של @צור1 אליה מצורף הסיפור בקובץ דרייב.
מניסיון, הרבה יותר נוח לקרוא אותו כך, והוא דומה יותר לפורמט מודפס.
הקריאה כאן קשה יותר, בגלל האותיות הקטנות והשורות הצפופות. נראה שהפורמט כאן מתאים לקטעים קצרים יותר, קלילים יותר, שלא מעמיסים על המוח. דווקא בספרים, קשה למצוא פרקים קצרים כל-כך כמו שנהוג כאן. זה לא מאפשר לבנות מתח.

 

[CN]

ב"ה

כשסיימתי לקרוא הבוקר את הפרק התלבטתי אם להגיב...
הוא קצת כבד. ובכלל כל האווירה של הפרקים האחרונים היתה כבדה מאוד, אולי הייתי מנסה לשבור רגע את המהלך עם אלישע ועמיקם, וללכת לספר על משפחת החולה שיושבת מאחורי דלתות חדר ניתוח, או על בן המשפחה ההוא שלא כ"כ בעניין, אנחנו כבר לא ממש זוכרים אותם. אולי לספר על אדון מלכיאלי, מה קורה איתו בינתיים,
או לספר על דמות אחרת שכבר הופיעה בסיפור.
כי בפני עצמו - הפרק כבד אבל עדיין בגבול הסביר,
אבל אחרי הדיאלוגים המתישים של הצמד הזה - זה כבר יותר מידי.

על הפרק עצמו - הקריאה של אלישע את הערך בויקיפדיה מאוד אותנטית. החלקים עליהם הוא מרפרף, הסרטון שהוא עובר לצפות - הכל מרגיש מאוד אמיתי, וגם אנחנן היינו עושים ככה במקומו.
וזה בהחלט הצלחה, להביא את הקוראים לתחושה הזו.

תודה על הסיפור!

 

[שמואל י]

ב"ה

כשסיימתי לקרוא הבוקר את הפרק התלבטתי אם להגיב...
הוא קצת כבד. ובכלל כל האווירה של הפרקים האחרונים היתה כבדה מאוד, אולי הייתי מנסה לשבור רגע את המהלך עם אלישע ועמיקם, וללכת לספר על משפחת החולה שיושבת מאחורי דלתות חדר ניתוח, או על בן המשפחה ההוא שלא כ"כ בעניין, אנחנו כבר לא ממש זוכרים אותם. אולי לספר על אדון מלכיאלי, מה קורה איתו בינתיים,
או לספר על דמות אחרת שכבר הופיעה בסיפור.
כי בפני עצמו - הפרק כבד אבל עדיין בגבול הסביר,
אבל אחרי הדיאלוגים המתישים של הצמד הזה - זה כבר יותר מידי.

על הפרק עצמו - הקריאה של אלישע את הערך בויקיפדיה מאוד אותנטית. החלקים עליהם הוא מרפרף, הסרטון שהוא עובר לצפות - הכל מרגיש מאוד אמיתי, וגם אנחנן היינו עושים ככה במקומו.
וזה בהחלט הצלחה, להביא את הקוראים לתחושה הזו.

תודה על הסיפור!

מצטרף קצת.
הפרקים מעולים כל אחד בפני עצמו, אבל בסופו של דבר הם פרקי אקספוזיציה. וכשמקבלים כל כך הרבה אקספוזיציה ברצף זה קצת מתיש...

אולי באמת היה כדאי לאוורר את החלקים האלה עם אחת העלילות הנוספות, שכוללת קצת יותר פעולה.

חוץ מזה הסיפור באמת מעולה, העלילה מותחת, והאיפיון דמויות משובח.
מחכים להמשך!

 

[Sara led]

מביאה עוד צד:
זה מושלם בדיוק כמו שזה! לא כדאי לגעת...

 

[פניני ריין]

מביאה עוד צד:
זה מושלם בדיוק כמו שזה! לא כדאי לגעת...

מסכימה.
הפרק האחרון, במיוחד, היה דרך גאונית להביא אקספוזיציה בצורה מעניינת.
אם זה עובד-לא נוגעים. קל וחומר אם זה מושלם.

 

[וריטסרום]

הדיאלוגים בין אלישע לעמיקם היו קצת מידי ארוכים בשבילי.
אבל את הפרק האחרון אהבתי ממש.

הניסוח של המידע- מעולה, וממש מעניין. (אותי לפחות, אני אוהבת פיזיקה: )

 

[בובה בובה]

הי, זה לא פרק בשבוע?

 

[mic003]

הי, זה לא פרק בשבוע?

לצערי לא.
אני אמנם משתדל להעלות פרקים בתדירות סבירה, אבל הכתיבה היא לא עיקר העיסוק שלי אלא רק תחביב שולי מן הצד. כיוון שכך, אני משקיע בה רק את שעות הפנאי הריקות שלי, והן לא הרבה.
מצד שני, אני מקפיד שהסיפור לא ישקע, כך שבדרך כלל התדירות היא אחת לשבועיים - שלושה.
זו גם הסיבה שאני מקפיד על פרקים ארוכים מהמקובל.
הפרק הבא חצי מוכן, מקווה שהוא יעלה מתישהו השבוע.

 

[mic003]

23

דיו ונייר.​

הרגע בו התחיל הסרט להתנגן, היה גם הרגע בו ראה אלישע לראשונה את ג׳סטין קלפטון.

עד לרגע זה, לאורך התהליך בו נחשף אלישע לסיפורו של קלפטון, דמיין אלישע בעיני רוחו דמות מופרעת, כזו שמתאימה לתיאורים על האישיות המורכבת של האיש.

הדמות שהופיעה מול עיניו על המסך הייתה רחוקה מזו שדמיין. הוא הופתע לגלות שג׳סטין קלפטון נראה נורמלי לחלוטין. דמותו שידרה כובד ראש, רצינות וסמכותיות.

ג׳סטין קלפטון היה אדם גבוה, יפה תואר, בעל שיער בלונדיני מאפיר. הוא הרכיב משקפיים עגולות בעלות מסגרת זהובה, מאחוריהן הביטו זוג עיניים קטנות וחדות שצבען כחול מט. היה משהו מוזר בגוון עיניו של קלפטון. הן נראו חסרות חיים, קפואות.

לגופו לבש קלפטון חליפה שחורה אלגנטית, מעל חולצה תכולה מכופתרת. הוא ענב עניבה מפוספסת בצבעי שחור-אדום, ואלישע שמאז ומתמיד חיבב את תחום האופנה – לא יכול היה שלא להתפעל מההתאמה המושלמת של הבגדים זה לזה ומהופעתו המצוחצחת של האיש.

ג׳סטין קלפטון עמד עמידה זקופה, לפניו ניצבה עמודת עץ גבוהה ומאחוריו היה פרוש דגל ארצות הברית. התפאורה גרמה לו להיראות כמו מועמד לנשיאות, ולאלישע היה ברור שהדימוי הזה אינו מקרי. נראה שהרקע עוצב באופן הזה כדי להעלות אצל הצופה תחושה שמדובר בנאום דרמטי.

כשהחל קלפטון לדבר, היה דיבורו איטי ושקול, ועם זאת – ניכר היה מיד שהאיש ניחן ביכולת רטורית מרשימה. ״בהרצאה זו,״ הוא פתח, ״אני מעוניין לחדד דברים שנאמרו על ידי בכנס האחרון. חשבתי רבות על הצעד הזה, התלבטתי רבות בעניין, אבל כמו שאתם רואים – קיבלתי בסוף את ההחלטה הנכונה״.

רעם של מחיאות כפיים נשמע. המצלמה עברה כעת לצלם את שולחן המכובדים, מאחוריו ישבו כעשרה אנשים לבושים בהידור. מכיוון שלפני כל אחד מהם ניצב שלט שנושא את שמו ותארו, יכול היה אלישע מיד להבין שאלו אנשי הסגל של האוניברסיטה. הם חייכו חיוך נינוח ומחאו כף בחשיבות, ואלישע שאל את עצמו עד כמה הם היו נינוחים אילו היו יודעים מה מצפה להם בהמשך הכנס.

המצלמה שבה והתמקדה בג׳סטין קלפטון, שהניף את ידו בתנועה קלילה. מחיאות הכפיים גוועו באחת, וקלפטון הנהן הנהון זעיר של תודה, ממשיך את דבריו. ״בהרצאה שאני נושא בפניכם היום,״ הוא אמר, ״אנו עתידים לעסוק בנושאים חשובים כמו ענווה, צניעות והכרה עצמית...״

לאלישע לא היו שעתיים להקדיש להרצאה כולה, ולכן הוא משך אליו את המקלדת, מריץ את סרט הווידאו קדימה בהקשה אחת. הסרט דילג מיד אל הדקה השישית. קלפטון עמד כמעט באותה התנוחה, הוא דיבר כעת מעט יותר בלהט.

״... וכפי שכבר טען בוהר, קריסת פונקציית הגל עדיין נותרה חידה סתומה״.

רעם של מחיאות כפיים נשמע. אלישע נאנח, מקיש שוב על המקלדת. הסרט דילג חמש דקות נוספות.

״...אבל אין מי ששאל, האם כולם טועים? האם זו הפרשנות היחידה?״

המצלמה שינתה זווית, מתמקדת בשורה של אנשים שישבו בקהל, מבע מהורהר על פניהם.

אלישע רכן קדימה, מבין שהמשפטים האקראיים אותם הוא מצליח לקלוט אינם עתידים להביא לו שום תועלת. הוא הסיט את העכבר, שורת פקודות הופיעה על הצג. בלחיצה אחת דילג אלישע על מרבית הסרט, ממשיך ללחוץ לחיצות אקראיות, מנסה לאתר בתמונות שמול עיניו את הרגעים הדרמטיים עליהם קרא בערך האנציקלופדי.

לאחר כחצי דקה של ניסיונות מצא אלישע את הרגע הנכון, הרגע בו הסתיימה למעשה הרצאתו של קלפטון – וניתנה רשות לאנשים מן הקהל לשאול שאלות. בתחילה נראה היה שאיש מן היושבים בקהל אינו מעוניין ליטול את רשות הדיבור, אולם אז התמקדה המצלמה בפניו של קלפטון, ואלישע יכול היה להבחין בבירור בכך שהוא מופתע. רגע לאחר מכן הוא התעשת, מקרב את המיקרופון אל פיו. ״בבקשה, פרופסור קורנפילד,״ הוא אמר בנימה מנומסת.

ברגע אחד, השתררה המולה בקהל. ברור היה שהקהל לא ציפה לכך, וכאשר החלו שריקות בוז להישמע – הבין אלישע שכנראה מדובר בצעד מאוד בלתי מקובל מצידו של דיקן הפקולטה. רגע לאחר מכן השתנתה זווית הצילום, וכעת התמקדה המצלמה בגבר נמוך שעמד עמידה מהוססת במרכז שולחן המכובדים, מחזיק בידיו מיקרופון.

הגבר הנמוך, שהשלט שלפניו הכריז כי הוא פרופסור קורנפילד המדובר, נראה נבוך לגמרי מן הסיטואציה. עם זאת, המבע בעיניו היה נחוש, והוא נראה כמי שפועל מתוך תחושת אחריות. למשך רגעים ארוכים המתין פרופסור קורנפילד בדממה, ואז גווע הרחש מתוך הקהל ודממה מתוחה השתררה.

״ובכן...״ פתח פרופסור קורנפילד את דבריו, ״הייתי מעוניין שתסביר לנו יותר את הטענות שלך בנוגע למעבר אפשרי בין מרחבי זמן. ממה ששמעתי ממך, לא הצלחתי לקבל שום ראיה – אפילו ראיה קלושה, לכך שמעבר בין מרחבי זמן הוא אפשרי, וכמו שהקהל כאן בוודאי יודע – המדע שלל עד כה אפשרות כזו, לפחות בכל הנוגע לגופים גדולים״.

המצלמה שבה והתמקדה בקלפטון, שניכר היה כי התאושש מההפתעה. הוא נראה כעת מלא ביטחון עצמי, ואלישע שיער שהתשובה לשאלה הזו כבר הוכנה מראש, כך שהוא לא היה זקוק אפילו לרגע של מחשבה כדי לשלוף אותה.

״כדי להשיב לשאלתך,״ פתח קלפטון בנימה מכובדת, ״אני מבקש ממך להשיב על מספר שאלות, ולהביע את דעתך בנוגע לתרגיל מחשבתי אותו ערכתי. התשובות לשאלות אלו הן לוגיות, כך שהן אינן דורשות ידע מוקדם אלא רק היגיון מחשבתי בריא. האם אתה מוכן?״.

קורנפילד הניד את ראשו בהסכמה, אולם המבע על פניו היה מסויג. נראה שהסיבה היחידה בשלה הוא נתן את הסכמתו למהלך של קלפטון, היא העובדה שהוא עומד מול קהל גדול של אנשים.

קלפטון כנראה לא קלט את הבעתו של קורנפילד, או שקלט והעדיף בכוונה להתעלם ממנה. כך או כך, הוא מחא כף בשמחה, עיניו מביטות היישר אל הקהל המרותק.

״אמור לי, פרופסור קורנפילד,״ פתח קלפטון. ״מה לדעתך עשויות להיות ההשפעות של מסע אחורנית בזמן?״

קורנפילד לא אהב את השאלה. ״מסע בזמן הוא בלתי אפשרי,״ אמר בזעף. ״עם זאת, מאחר שאני מניח שהשאלה היא תיאורטית, אם כן התשובה היא שהשפעותיו של מסע בזמן הן מרחיקות לכת. ספרות המדע הבדיוני מרבה לתאר סיטואציות פרדוקסליות שעשויות להיווצר באמצעות מסע כזה, ואילולי העובדה שמציאות כזו פשוט אינה קיימת – היה מעניין מאוד לדון בהשלכות של מסע כזה על המציאות המוכרת לנו״.

ניכר היה שלמרות ההסתייגות המפורשת, מצאה תשובתו של קורנפילד חן בעיני קלפטון. ״יפה אמרת,״ הוא החמיא בסבר פנים נינוח. ״ברשותך, ארצה להרחיב מעט בנושא. תסכים איתי, שמילותיך המלומדות שנאמרו בקצרה - צופנות בתוכן עולם שלם של ידע וחכמה״.

קורנפילד לא נראה כמי שהתרשם ממילות המחמאה. שפתיו היו קפוצות במחאה, אולם לאחר מחשבה קצרה הוא הניע את ידו בתנועה שאלישע פירש כהסכמה כפויה.

קלפטון הנהן בראשו בתודה, מביט אל הקהל שממולו. ״הטענה של פרופסור קורנפילד היא,״ פתח בנימה מלומדת, ״שמסע אחורנית בזמן – סותר את כללי ההיגיון הפשוט, משום שכל שינוי בעבר – עשוי להשפיע על העתיד באופן בלתי הפיך.

״לשם הדוגמא, נניח שאני – ג׳סטין קלפטון, חוזר אחורנית בזמן אל שנת 1914, מפליג אל העיר סרייבו שבבוסניה, ומעדכן את המשטרה המקומית על כוונתה של חוליית טרור להתנקש בחייו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי העתיד לבקר בעיר ב28 ביוני.

״באופן זה, סביר להניח שהייתי מונע את ההתנקשות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר אי פעם, שלמעשה הייתה הגורם לפריצת מלחמת העולם הראשונה. בתרחיש כזה, כנראה שהמלחמה מעולם לא הייתה פורצת, מיליוני אנשים היו נשארים בחיים, ואף אחד מהם לא יכול היה לדעת שהוא חייב לי את חייו.

״ייתכן להרחיק אף יותר ולטעון, שלא רק מלחמת העולם הראשונה הייתה נמנעת – אלא גם זו שבאה אחריה, מלחמת העולם השנייה. ההיסטוריה מוכיחה, שהסיבה בשלה זכתה המפלגה הנאצית לתמיכה ציבורית, היא השפל הכלכלי ותחושת הדכדוך הלאומית ששררה בגרמניה באותן שנים – דבר שללא כל ספק היה בשל השפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. משכך, סביר להניח שאילולי הייתה נפתחת מלחמת העולם הראשונה – גם זו השנייה לא הייתה באה בעקבותיה.

״מאחר שכך, נניח שלאחר מכן אני שב אל ההווה, אל המציאות הנוכחית – שבוודאי תיראה כעת שונה לבלי היכר. במציאות אליה אחזור, יהיה העולם בוודאי מפותח הרבה יותר, צפוף הרבה יותר, ונאיבי הרבה יותר. ספרי ההיסטוריה לא יזכירו את מלחמות העולם, הלקחים מהן לא יילמדו, ובאופן כללי – קשה לקבוע האם יהיה זה עולם מוסרי יותר או פחות. כך או כך, תהיה כאן בעיה גדולה מאוד, שעליה לא ניתן להתגבר. הבעיה היא, שברגע בו נמחקת מן ההיסטוריה מלחמת העולם הראשונה – אני, ג׳סטין קלפטון, איני אלא רוח, יצור שמעולם לא נולד ומעולם לא התקיים.

״כדי להבין זאת חשוב לי להקדים ולומר, שעל אף שעבור מיליונים הייתה מלחמת העולם הראשונה אירוע טרגי נוראי – אני, ג׳סטין קלפטון, חייב את קיומי לאותה מלחמת עולם הרסנית. אבי, הנריק קלפטון, היה בחור אמריקאי חביב, שבגיל ארבעים נשא אלמנה בשם קתרין – מהגרת מאירופה, שבעלה הראשון נהרג באחד הקרבות הגדולים בצרפת. אילולי היה בעלה הראשון של אמי נהרג, היא מעולם לא הייתה נישאת לאבי, וכך – מעולם לא הייתי מתקיים.

״המציאות הזו, יוצרת פרדוקס בלתי ניתן לפתרון. מצד אחד, אני אכן חזרתי בזמן, והצלחתי למנוע את מלחמת העולם. מצד שני, ברגע שמנעתי את מלחמת העולם – אני איני קיים, ושוב אין מי שימנע את אותה המלחמה...

״הנקודה שמתחדדת לנו באמצעות המשל הזה, היא זו שרמז לה פרופסור קורנפילד במילותיו הקצרות. מכיוון שכל שינוי שייעשה בעבר יגרום להווה להשתנות במידה כזו או אחרת, שינוי העבר הוא משולל היגיון. המסקנה אם כן היא, שהעבר קבוע. חסר תנודות. בלתי ניתן לשינוי״.

קלפטון השתהה למשך מספר רגעים, נושם נשימה ארוכה. ״עכשיו,״ הוא המשיך בנימה דרמטית. ״בואו ונדבר על העתיד...״

״בשונה מהעבר, שההווה תלוי בו וכל תנודה שבו יוצרת השפעות עצומות, העתיד הוא מרחב דינמי. כולנו מקבלים בכל יום מאות ואלפי החלטות, שכולן משפיעות לא רק על העתיד שלנו, אלא על העתיד של אנשים רבים ולפעמים על העתיד של העולם כולו.

״תארו לכם, לשם הדוגמא, שאני – ג׳סטין קלפטון, מקבל החלטה לאכול את ארוחת הבוקר שלי במסעדה ולא בבית או במשרד. לשם כך, אני נוסע אל המסעדה ברכב הפרטי שלי, וחונה בחנייה היחידה הפנויה לצד המסעדה.

״עשרים שניות לאחר מכן, מגיע בחור צעיר – שכעת אמור לפתוח את משמרת הבוקר שלו במשרד הפרסום שמעליי. מכיוון שתפסתי את החנייה היחידה, הוא נאלץ לחנות ברחוב אחר, ולכן הוא מאחר לעבודה. התוצאה היא שהבוס שלו זועם עליו ומפטר אותו.

״הבחור המדובר מחליט שעבודה במשרד פרסום אינה מתאימה לו יותר, ועל כן הוא מחפש את עצמו בתחום אחר – התחום הפוליטי. ארבעים שנה מאוחר יותר, מתמנה הבחור הצעיר של פעם – שבינתיים הפך לסנאטור פופולרי, לנשיא ארצות הברית. במהלך הקריירה שלו, הוא מחליט לפתוח במלחמת עולם. המלחמה הזו, יכולה הייתה להימנע אילו הייתי מחליט לאכול בביתי, או אילו הייתי מחליט לנסוע בדרך אחרת – שהייתה מביאה אותי אל המסעדה שתי דקות מאוחר יותר.

״הנקודה שאני בא לבטא היא, שהחלטות פשוטות שלנו – יכולות מבלי ידיעתנו ומבלי שתהיה לנו שליטה על כך – להפוך לבעלות השלכות עצומות. כל בן אנוש מקבל בכל יום עשרות ומאות החלטות כאלו, ולכולן יש השפעה. פעמים שהיא ניכרת, פעמים שלא״.

״כעת,״ קולו של קלפטון הפך גבוה. ״אמור לי אתה, פרופסור קורנפילד, האם זה נראה לך הגיוני? האם נראה לך הגיוני שהעתיד הוא כל-כך דינמי, עשוי להשתנות בכל דרך על ידי החלטה פעוטה של כל בן אנוש, ואילו העבר הוא קבוע ויציב כל-כך עד שנגיעה אחת קלה בו מערערת את כל היציבות? האם זה נראה לך הגיוני שהשליטה שלנו על העתיד היא מוחלטת כל-כך, בעוד שאין לנו טיפת שליטה על העבר?״

המצלמה שבה והתמקדה בפרופסור קורנפילד, שעל אף ההבעה המאופקת שעל פניו – ניכר היה שהוא זועם. ״אני אומר לך מה, פרופסור קלפטון,״ הוא אמר בנימה נחרצת. ״הדברים שאמרת כעת אינם מקובלים. הטענות שהעלית הן מופרכות ורדודות, אין בהן שום דבר מדעי...״

ניכר היה שהקהל לא אהב את הדרך בה הגיב קורנפילד. שריקות בוז עלו מהקהל, וכשהתמקדה המצלמה בקלפטון – ניכר היה שהוא מרוצה. ״אני מבין את התסכול שלך,״ הוא אמר בנימה אבהית. ״ובכל זאת, הייתי רוצה שתראה את הדברים כתרגיל מחשבתי בלבד. בסופו של דבר, אינך רוצה שהסטודנטים שיושבים לפנינו ייצאו מכאן בתחושה שאינך יודע להשיב תשובה עניינית לשאלה שהוצגה בפניך״.

המצלמה שבה והתמקדה בקורנפילד, ולאלישע היה ברור שהאיש מצטער על שפתח בעימות. הוא נראה מיוזע, וניכר שהוא אינו מורגל להיות בעמדה כזו. ״באופן חריג,״ הוא אמר, ״אני אשיב על טענותיך – עם הסתייגות ברורה, לפיה אין שיחתנו כרגע אלא תרגיל מחשבתי בלבד, בלא כל קשר למדע מכל סוג שהוא.

״ההשוואה שאתה עושה בין עבר לעתיד, והשימוש שלך במילה ׳היגיון׳, אינן אלא הטעיית הציבור. ההבדל בין העבר לעתיד הוא הבדל ברור, והוא מבוסס על יסוד הבחירה החופשית.

״העתיד אינו קבוע, משום שיכולת הבחירה החופשית מאפשרת לכל בן אנוש לבצע בחירה באפשרות אחת מתוך מגוון של אפשרויות. משכך, כל עוד לא נעשו אותן הבחירות, נמצא העתיד לוט בערפל, שכן אין בן אנוש שיוכל לשקלל באופן הסתברותי את כל הבחירות העשויות להיבחר על ידי כל בני האדם מדי רגע. לעומת זאת, העבר הוא קבוע, משום שהבחירות כבר נעשו – וגם אם הן אינן מתועדות, ההשלכות שלהן ברורות וידועות״.

קורנפילד סיים את דבריו, והמצלמה שבה והתמקדה בקלפטון – שנראה מרוצה מתמיד. ״אם כן, פרופסור קורנפילד,״ אמר קלפטון בחדווה. ״שנינו מסכימים לאותה התפיסה. לפי מה שאמרת כרגע, אין ראיה מדעית אמינה שיכולה להסביר את העובדה שהעבר קבוע והעתיד לא. הטענה היחידה עליה אתה מתבסס, היא זו הפילוסופית, המחשבתית...״

על המסך נראתה דמותו של קורנפילד, והוא נראה רותח מזעם. ״מיסטר קלפטון!״ הוא אמר בנימת מחאה, ״אתה מוציא את דבריי מהקשרם! הדגשתי שטענותיי אינן מדעיות!״

ברור היה לאלישע שהבחירה של קורנפילד להשמיט את תארו האקדמי של קלפטון הייתה מכוונת, וההמולה מצד הקהל הבהירה לו שהוא לא היחיד שמבין כך את הסיטואציה. רגעים ארוכים חלפו עד שהעומד על הבמה הצליח להשליט דממה על הקהל, וכשהתקרבה המצלמה אליו – ברור היה שהסיטואציה כולה הייתה צפויה מבחינתו, ואליה הוא חתר כל העת.

״אמור לי בכנות, פרופסור קורנפילד,״ הוא אמר בנימה בטוחה. ״האם באמת יש בידיך טענה מדעית אחת שמסבירה את ההבדל בין העבר לעתיד? הרי ברור לכולנו שאילו הייתה לך טענה כזו – היית מיד משתמש בה. כולנו מכירים אותך כאיש מדע, שאוכל שותה ונושם מדע. מבחינתך, הראיה הקבילה היחידה – היא זו המדעית. האם אין אתה חושב שעצם העובדה שבחרת להשיב על התרגיל שהצבתי בפניך באמצעות כלים לוגיים מחשבתיים, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שזו הטענה היחידה שלך?!״

בנקודה זו, רעד פרופסור קורנפילד מזעם. ״אני מסרב לשתף פעולה עם הקרקס הזה!״ הוא צעק, משליך בזעם את המיקרופון מידיו. באותו הרגע גאתה שאגה מתוך הקהל, ולמשך רגעים ארוכים התקשה קלפטון לגבור עליה. המצלמה התמקדה כעת בפרופסור קורנפילד, שפסע בצעדים בטוחים אל עבר היציאה מן האולם, מלווה בחבריו לשולחן.

״תברח, קורנפילד!״ הדהד קולו של קלפטון, וכששבה המצלמה להתמקד בו הייתה על פניו הבעה מכוערת. ״תברח, פחדן שכמוך!״ הוא המשיך בנימה לועגת. ״תסתלק אל המקום ממנו באת! זה הרי ברור שאין לך את האומץ להתמודד עם הטענות שלי! זה הרי ברור שאתה וחבריך תמשיכו להיות בטוחים כל-כך בעצמכם, מתנשאים כל-כך, עם הפרצוף החמוץ שלכם ותחושת העליונות הבלתי מוצדקת שלכם! תסתלק, קורנפילד! כבר התעייפתי מזמן מלהסביר לכם עד כמה אתם לא מבינים כלום...״

״האפשרות היחידה להסביר את ההבדל בין עבר לעתיד היא פילוסופית!״ המשיך קלפטון, נימת קולו הופכת צווחנית מרגע לרגע. ״כולכם מודים בזה ביניכם לבין עצמכם, אבל מפחדים לומר את זה - בגלל החוקים המטופשים וההפרדה המטופשת שיצרתם בין מדע ללוגיקה מחשבתית!

״המדע כולו הוא פילוסופיה! ההיגיון הוא פילוסופי! האמת היא פילוסופית! אין שום לוגיקה מדעית! אין דבר כזה מחקר מדעי! הכל זה מה שנראה לכם הגיוני, הכל זה מה שהחלטתם בחדר סגור, ועדיין לא הבנתם שמה שאתם חושבים יוצר את המדע, ולא המדע יוצר את מה שאתם חושבים!״

אלישע הפסיק את ניגון הסרט בהקשה אחת מהירה. למרות הסקרנות שלו להמשיך ולצפות בעימות, התחושה שלו הייתה שדי במה שראה כדי להסיק את המסקנות הנדרשות, כך שמבחינתו – חבל היה לבזבז את הזמן.

למשך רגעים ארוכים הוא שקע במחשבות, מנסה לקשר את הפרטים, ליצור תמונה אחת גדולה, כזו שתסביר איכשהו את הקשר למאורעות יום האתמול.

במובן מסוים, התשובה עמדה מול עיניו של אלישע, ברורה וחדה, כזו שמצד אחד מיישבת את כל השאלות הבלתי פתורות, ומצד שני פותחת פתח לעולם מסתורי ומאיים, כזה שאלישע מעולם לא העלה על דעתו לדמיין.

התשובה הייתה מול עיניו, אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן לקבל אותה. בנקודת הזמן הזו, היה אלישע מוכן לקבל כל תשובה אחרת. כל תיאוריה שיכולה להסביר, אפילו בדוחק, את מאורעות יום האתמול, ואת הימצאות הממצאים החריגים.

מחשבותיו של אלישע היו מבולבלות, והוא הרגיש צורך לסדר אותן. הוא פתח את המגרה הקבועה בשולחנו, מוציא ממנה פנקס קטן ועט נובע, מניח את שני הפריטים על טבלת השולחן. כמו בפעמים רבות אחרות בהן הרגיש אלישע שהנתונים אותם הוא צריך להצליב רחבים מכדי שמוחו יתפוס אותם בבת אחת, גם הפעם – הפתרון היה הפנקס הקטן.

איכשהו, הצליחה הכתיבה תמיד לסדר את המחשבות המבולבלות שלו, להאיר לו את הדרך, למצוא שביל בתוך עומס הפרטים הקטנים והנתונים הסבוכים. בפעם הזו, קיווה אלישע יותר מתמיד שהקסם יקרה, שמשהו מהעומס שמוטל על כתפיו יעבור אל הדיו והנייר.

ברגעים אלו היה אלישע נותן הכול בשביל כמה רגעים של צלילות, של חדות. התכונות הללו, שכל-כך אפיינו את אלישע בימים כתיקונם, היו כעת רחוקות ממנו מרחק שנות אור. הלחץ, העייפות, הייאוש והתחושות הקשות עשו את שלהם, והמפלט היחיד של אלישע היה העט הכחול הפשוט והדפים הקטנים המהודקים ברישול.

בתנועה עצלה פתח אלישע את הפנקס, העט הנובע אחוז בין אצבעות ידו השמאלית. לרגע אחד הרהר אלישע בשאלה כיצד לפתוח את הרישום הדרמטי, ובמשנהו – החלה ידו לכתוב בתזזית, כאילו החליטו המחשבות כולן להסתלק מן המוח המקרטע, כאילו הבינו המחשבות שנפתחה עבורן הדרך לפרוץ החוצה, כאילו קיבלו המילים כוח וחיים משלהן.

וברגעים אלו - בהם הפכו המחשבות לסימני דיו, ברגעים אלו - בהם נחרטו הספקות והתמיהות על הדפים החלקים, החלה ההבנה להתגנב אל מוחו המתרוקן של אלישע.

ההארה הבליחה לפתע בתוך מנהרת הערפל, וכמו כל מחשבה אחרת עליה הרהר אלישע באותם רגעים - גם היא נחרטה מיד באותיות כחולות גדולות על הדף:

״בני אדם!״

עוד רגע אחד של מחשבה, בו התחדדה יותר ההבנה, ופתאום ברור היה לאלישע מה קורה כאן, והיכן הייתה הטעות בה הוא טעה עד לאותו רגע.

״הפרעות!״

״לאוניד! השוטר רוזנר! אפרים! משפחת חזן! עמיקם! ג׳סטין קלפטון! פרופסור קורנפילד!״

למשך מספר רגעים היסס אלישע, ואז – בידיים רועדות, הוא כתב את השם האחרון, מדגיש אותו בשני קווים.

״נמרוד גואטה!״​

 

[CN]

23

דיו ונייר.​

הרגע בו התחיל הסרט להתנגן, היה גם הרגע בו ראה אלישע לראשונה את ג׳סטין קלפטון.

עד לרגע זה, לאורך התהליך בו נחשף אלישע לסיפורו של קלפטון, דמיין אלישע בעיני רוחו דמות מופרעת, כזו שמתאימה לתיאורים על האישיות המורכבת של האיש.

הדמות שהופיעה מול עיניו על המסך הייתה רחוקה מזו שדמיין. הוא הופתע לגלות שג׳סטין קלפטון נראה נורמלי לחלוטין. דמותו שידרה כובד ראש, רצינות וסמכותיות.

ג׳סטין קלפטון היה אדם גבוה, יפה תואר, בעל שיער בלונדיני מאפיר. הוא הרכיב משקפיים עגולות בעלות מסגרת זהובה, מאחוריהן הביטו זוג עיניים קטנות וחדות שצבען כחול מט. היה משהו מוזר בגוון עיניו של קלפטון. הן נראו חסרות חיים, קפואות.

לגופו לבש קלפטון חליפה שחורה אלגנטית, מעל חולצה תכולה מכופתרת. הוא ענב עניבה מפוספסת בצבעי שחור-אדום, ואלישע שמאז ומתמיד חיבב את תחום האופנה – לא יכול היה שלא להתפעל מההתאמה המושלמת של הבגדים זה לזה ומהופעתו המצוחצחת של האיש.

ג׳סטין קלפטון עמד עמידה זקופה, לפניו ניצבה עמודת עץ גבוהה ומאחוריו היה פרוש דגל ארצות הברית. התפאורה גרמה לו להיראות כמו מועמד לנשיאות, ולאלישע היה ברור שהדימוי הזה אינו מקרי. נראה שהרקע עוצב באופן הזה כדי להעלות אצל הצופה תחושה שמדובר בנאום דרמטי.

כשהחל קלפטון לדבר, היה דיבורו איטי ושקול, ועם זאת – ניכר היה מיד שהאיש ניחן ביכולת רטורית מרשימה. ״בהרצאה זו,״ הוא פתח, ״אני מעוניין לחדד דברים שנאמרו על ידי בכנס האחרון. חשבתי רבות על הצעד הזה, התלבטתי רבות בעניין, אבל כמו שאתם רואים – קיבלתי בסוף את ההחלטה הנכונה״.

רעם של מחיאות כפיים נשמע. המצלמה עברה כעת לצלם את שולחן המכובדים, מאחוריו ישבו כעשרה אנשים לבושים בהידור. מכיוון שלפני כל אחד מהם ניצב שלט שנושא את שמו ותארו, יכול היה אלישע מיד להבין שאלו אנשי הסגל של האוניברסיטה. הם חייכו חיוך נינוח ומחאו כף בחשיבות, ואלישע שאל את עצמו עד כמה הם היו נינוחים אילו היו יודעים מה מצפה להם בהמשך הכנס.

המצלמה שבה והתמקדה בג׳סטין קלפטון, שהניף את ידו בתנועה קלילה. מחיאות הכפיים גוועו באחת, וקלפטון הנהן הנהון זעיר של תודה, ממשיך את דבריו. ״בהרצאה שאני נושא בפניכם היום,״ הוא אמר, ״אנו עתידים לעסוק בנושאים חשובים כמו ענווה, צניעות והכרה עצמית...״

לאלישע לא היו שעתיים להקדיש להרצאה כולה, ולכן הוא משך אליו את המקלדת, מריץ את סרט הווידאו קדימה בהקשה אחת. הסרט דילג מיד אל הדקה השישית. קלפטון עמד כמעט באותה התנוחה, הוא דיבר כעת מעט יותר בלהט.

״... וכפי שכבר טען בוהר, קריסת פונקציית הגל עדיין נותרה חידה סתומה״.

רעם של מחיאות כפיים נשמע. אלישע נאנח, מקיש שוב על המקלדת. הסרט דילג חמש דקות נוספות.

״...אבל אין מי ששאל, האם כולם טועים? האם זו הפרשנות היחידה?״

המצלמה שינתה זווית, מתמקדת בשורה של אנשים שישבו בקהל, מבע מהורהר על פניהם.

אלישע רכן קדימה, מבין שהמשפטים האקראיים אותם הוא מצליח לקלוט אינם עתידים להביא לו שום תועלת. הוא הסיט את העכבר, שורת פקודות הופיעה על הצג. בלחיצה אחת דילג אלישע על מרבית הסרט, ממשיך ללחוץ לחיצות אקראיות, מנסה לאתר בתמונות שמול עיניו את הרגעים הדרמטיים עליהם קרא בערך האנציקלופדי.

לאחר כחצי דקה של ניסיונות מצא אלישע את הרגע הנכון, הרגע בו הסתיימה למעשה הרצאתו של קלפטון – וניתנה רשות לאנשים מן הקהל לשאול שאלות. בתחילה נראה היה שאיש מן היושבים בקהל אינו מעוניין ליטול את רשות הדיבור, אולם אז התמקדה המצלמה בפניו של קלפטון, ואלישע יכול היה להבחין בבירור בכך שהוא מופתע. רגע לאחר מכן הוא התעשת, מקרב את המיקרופון אל פיו. ״בבקשה, פרופסור קורנפילד,״ הוא אמר בנימה מנומסת.

ברגע אחד, השתררה המולה בקהל. ברור היה שהקהל לא ציפה לכך, וכאשר החלו שריקות בוז להישמע – הבין אלישע שכנראה מדובר בצעד מאוד בלתי מקובל מצידו של דיקן הפקולטה. רגע לאחר מכן השתנתה זווית הצילום, וכעת התמקדה המצלמה בגבר נמוך שעמד עמידה מהוססת במרכז שולחן המכובדים, מחזיק בידיו מיקרופון.

הגבר הנמוך, שהשלט שלפניו הכריז כי הוא פרופסור קורנפילד המדובר, נראה נבוך לגמרי מן הסיטואציה. עם זאת, המבע בעיניו היה נחוש, והוא נראה כמי שפועל מתוך תחושת אחריות. למשך רגעים ארוכים המתין פרופסור קורנפילד בדממה, ואז גווע הרחש מתוך הקהל ודממה מתוחה השתררה.

״ובכן...״ פתח פרופסור קורנפילד את דבריו, ״הייתי מעוניין שתסביר לנו יותר את הטענות שלך בנוגע למעבר אפשרי בין מרחבי זמן. ממה ששמעתי ממך, לא הצלחתי לקבל שום ראיה – אפילו ראיה קלושה, לכך שמעבר בין מרחבי זמן הוא אפשרי, וכמו שהקהל כאן בוודאי יודע – המדע שלל עד כה אפשרות כזו, לפחות בכל הנוגע לגופים גדולים״.

המצלמה שבה והתמקדה בקלפטון, שניכר היה כי התאושש מההפתעה. הוא נראה כעת מלא ביטחון עצמי, ואלישע שיער שהתשובה לשאלה הזו כבר הוכנה מראש, כך שהוא לא היה זקוק אפילו לרגע של מחשבה כדי לשלוף אותה.

״כדי להשיב לשאלתך,״ פתח קלפטון בנימה מכובדת, ״אני מבקש ממך להשיב על מספר שאלות, ולהביע את דעתך בנוגע לתרגיל מחשבתי אותו ערכתי. התשובות לשאלות אלו הן לוגיות, כך שהן אינן דורשות ידע מוקדם אלא רק היגיון מחשבתי בריא. האם אתה מוכן?״.

קורנפילד הניד את ראשו בהסכמה, אולם המבע על פניו היה מסויג. נראה שהסיבה היחידה בשלה הוא נתן את הסכמתו למהלך של קלפטון, היא העובדה שהוא עומד מול קהל גדול של אנשים.

קלפטון כנראה לא קלט את הבעתו של קורנפילד, או שקלט והעדיף בכוונה להתעלם ממנה. כך או כך, הוא מחא כף בשמחה, עיניו מביטות היישר אל הקהל המרותק.

״אמור לי, פרופסור קורנפילד,״ פתח קלפטון. ״מה לדעתך עשויות להיות ההשפעות של מסע אחורנית בזמן?״

קורנפילד לא אהב את השאלה. ״מסע בזמן הוא בלתי אפשרי,״ אמר בזעף. ״עם זאת, מאחר שאני מניח שהשאלה היא תיאורטית, אם כן התשובה היא שהשפעותיו של מסע בזמן הן מרחיקות לכת. ספרות המדע הבדיוני מרבה לתאר סיטואציות פרדוקסליות שעשויות להיווצר באמצעות מסע כזה, ואילולי העובדה שמציאות כזו פשוט אינה קיימת – היה מעניין מאוד לדון בהשלכות של מסע כזה על המציאות המוכרת לנו״.

ניכר היה שלמרות ההסתייגות המפורשת, מצאה תשובתו של קורנפילד חן בעיני קלפטון. ״יפה אמרת,״ הוא החמיא בסבר פנים נינוח. ״ברשותך, ארצה להרחיב מעט בנושא. תסכים איתי, שמילותיך המלומדות שנאמרו בקצרה - צופנות בתוכן עולם שלם של ידע וחכמה״.

קורנפילד לא נראה כמי שהתרשם ממילות המחמאה. שפתיו היו קפוצות במחאה, אולם לאחר מחשבה קצרה הוא הניע את ידו בתנועה שאלישע פירש כהסכמה כפויה.

קלפטון הנהן בראשו בתודה, מביט אל הקהל שממולו. ״הטענה של פרופסור קורנפילד היא,״ פתח בנימה מלומדת, ״שמסע אחורנית בזמן – סותר את כללי ההיגיון הפשוט, משום שכל שינוי בעבר – עשוי להשפיע על העתיד באופן בלתי הפיך.

״לשם הדוגמא, נניח שאני – ג׳סטין קלפטון, חוזר אחורנית בזמן אל שנת 1914, מפליג אל העיר סרייבו שבבוסניה, ומעדכן את המשטרה המקומית על כוונתה של חוליית טרור להתנקש בחייו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי העתיד לבקר בעיר ב28 ביוני.

״באופן זה, סביר להניח שהייתי מונע את ההתנקשות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר אי פעם, שלמעשה הייתה הגורם לפריצת מלחמת העולם הראשונה. בתרחיש כזה, כנראה שהמלחמה מעולם לא הייתה פורצת, מיליוני אנשים היו נשארים בחיים, ואף אחד מהם לא יכול היה לדעת שהוא חייב לי את חייו.

״ייתכן להרחיק אף יותר ולטעון, שלא רק מלחמת העולם הראשונה הייתה נמנעת – אלא גם זו שבאה אחריה, מלחמת העולם השנייה. ההיסטוריה מוכיחה, שהסיבה בשלה זכתה המפלגה הנאצית לתמיכה ציבורית, היא השפל הכלכלי ותחושת הדכדוך הלאומית ששררה בגרמניה באותן שנים – דבר שללא כל ספק היה בשל השפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. משכך, סביר להניח שאילולי הייתה נפתחת מלחמת העולם הראשונה – גם זו השנייה לא הייתה באה בעקבותיה.

״מאחר שכך, נניח שלאחר מכן אני שב אל ההווה, אל המציאות הנוכחית – שבוודאי תיראה כעת שונה לבלי היכר. במציאות אליה אחזור, יהיה העולם בוודאי מפותח הרבה יותר, צפוף הרבה יותר, ונאיבי הרבה יותר. ספרי ההיסטוריה לא יזכירו את מלחמות העולם, הלקחים מהן לא יילמדו, ובאופן כללי – קשה לקבוע האם יהיה זה עולם מוסרי יותר או פחות. כך או כך, תהיה כאן בעיה גדולה מאוד, שעליה לא ניתן להתגבר. הבעיה היא, שברגע בו נמחקת מן ההיסטוריה מלחמת העולם הראשונה – אני, ג׳סטין קלפטון, איני אלא רוח, יצור שמעולם לא נולד ומעולם לא התקיים.

״כדי להבין זאת חשוב לי להקדים ולומר, שעל אף שעבור מיליונים הייתה מלחמת העולם הראשונה אירוע טרגי נוראי – אני, ג׳סטין קלפטון, חייב את קיומי לאותה מלחמת עולם הרסנית. אבי, הנריק קלפטון, היה בחור אמריקאי חביב, שבגיל ארבעים נשא אלמנה בשם קתרין – מהגרת מאירופה, שבעלה הראשון נהרג באחד הקרבות הגדולים בצרפת. אילולי היה בעלה הראשון של אמי נהרג, היא מעולם לא הייתה נישאת לאבי, וכך – מעולם לא הייתי מתקיים.

״המציאות הזו, יוצרת פרדוקס בלתי ניתן לפתרון. מצד אחד, אני אכן חזרתי בזמן, והצלחתי למנוע את מלחמת העולם. מצד שני, ברגע שמנעתי את מלחמת העולם – אני איני קיים, ושוב אין מי שימנע את אותה המלחמה...

״הנקודה שמתחדדת לנו באמצעות המשל הזה, היא זו שרמז לה פרופסור קורנפילד במילותיו הקצרות. מכיוון שכל שינוי שייעשה בעבר יגרום להווה להשתנות במידה כזו או אחרת, שינוי העבר הוא משולל היגיון. המסקנה אם כן היא, שהעבר קבוע. חסר תנודות. בלתי ניתן לשינוי״.

קלפטון השתהה למשך מספר רגעים, נושם נשימה ארוכה. ״עכשיו,״ הוא המשיך בנימה דרמטית. ״בואו ונדבר על העתיד...״

״בשונה מהעבר, שההווה תלוי בו וכל תנודה שבו יוצרת השפעות עצומות, העתיד הוא מרחב דינמי. כולנו מקבלים בכל יום מאות ואלפי החלטות, שכולן משפיעות לא רק על העתיד שלנו, אלא על העתיד של אנשים רבים ולפעמים על העתיד של העולם כולו.

״תארו לכם, לשם הדוגמא, שאני – ג׳סטין קלפטון, מקבל החלטה לאכול את ארוחת הבוקר שלי במסעדה ולא בבית או במשרד. לשם כך, אני נוסע אל המסעדה ברכב הפרטי שלי, וחונה בחנייה היחידה הפנויה לצד המסעדה.

״עשרים שניות לאחר מכן, מגיע בחור צעיר – שכעת אמור לפתוח את משמרת הבוקר שלו במשרד הפרסום שמעליי. מכיוון שתפסתי את החנייה היחידה, הוא נאלץ לחנות ברחוב אחר, ולכן הוא מאחר לעבודה. התוצאה היא שהבוס שלו זועם עליו ומפטר אותו.

״הבחור המדובר מחליט שעבודה במשרד פרסום אינה מתאימה לו יותר, ועל כן הוא מחפש את עצמו בתחום אחר – התחום הפוליטי. ארבעים שנה מאוחר יותר, מתמנה הבחור הצעיר של פעם – שבינתיים הפך לסנאטור פופולרי, לנשיא ארצות הברית. במהלך הקריירה שלו, הוא מחליט לפתוח במלחמת עולם. המלחמה הזו, יכולה הייתה להימנע אילו הייתי מחליט לאכול בביתי, או אילו הייתי מחליט לנסוע בדרך אחרת – שהייתה מביאה אותי אל המסעדה שתי דקות מאוחר יותר.

״הנקודה שאני בא לבטא היא, שהחלטות פשוטות שלנו – יכולות מבלי ידיעתנו ומבלי שתהיה לנו שליטה על כך – להפוך לבעלות השלכות עצומות. כל בן אנוש מקבל בכל יום עשרות ומאות החלטות כאלו, ולכולן יש השפעה. פעמים שהיא ניכרת, פעמים שלא״.

״כעת,״ קולו של קלפטון הפך גבוה. ״אמור לי אתה, פרופסור קורנפילד, האם זה נראה לך הגיוני? האם נראה לך הגיוני שהעתיד הוא כל-כך דינמי, עשוי להשתנות בכל דרך על ידי החלטה פעוטה של כל בן אנוש, ואילו העבר הוא קבוע ויציב כל-כך עד שנגיעה אחת קלה בו מערערת את כל היציבות? האם זה נראה לך הגיוני שהשליטה שלנו על העתיד היא מוחלטת כל-כך, בעוד שאין לנו טיפת שליטה על העבר?״

המצלמה שבה והתמקדה בפרופסור קורנפילד, שעל אף ההבעה המאופקת שעל פניו – ניכר היה שהוא זועם. ״אני אומר לך מה, פרופסור קלפטון,״ הוא אמר בנימה נחרצת. ״הדברים שאמרת כעת אינם מקובלים. הטענות שהעלית הן מופרכות ורדודות, אין בהן שום דבר מדעי...״

ניכר היה שהקהל לא אהב את הדרך בה הגיב קורנפילד. שריקות בוז עלו מהקהל, וכשהתמקדה המצלמה בקלפטון – ניכר היה שהוא מרוצה. ״אני מבין את התסכול שלך,״ הוא אמר בנימה אבהית. ״ובכל זאת, הייתי רוצה שתראה את הדברים כתרגיל מחשבתי בלבד. בסופו של דבר, אינך רוצה שהסטודנטים שיושבים לפנינו ייצאו מכאן בתחושה שאינך יודע להשיב תשובה עניינית לשאלה שהוצגה בפניך״.

המצלמה שבה והתמקדה בקורנפילד, ולאלישע היה ברור שהאיש מצטער על שפתח בעימות. הוא נראה מיוזע, וניכר שהוא אינו מורגל להיות בעמדה כזו. ״באופן חריג,״ הוא אמר, ״אני אשיב על טענותיך – עם הסתייגות ברורה, לפיה אין שיחתנו כרגע אלא תרגיל מחשבתי בלבד, בלא כל קשר למדע מכל סוג שהוא.

״ההשוואה שאתה עושה בין עבר לעתיד, והשימוש שלך במילה ׳היגיון׳, אינן אלא הטעיית הציבור. ההבדל בין העבר לעתיד הוא הבדל ברור, והוא מבוסס על יסוד הבחירה החופשית.

״העתיד אינו קבוע, משום שיכולת הבחירה החופשית מאפשרת לכל בן אנוש לבצע בחירה באפשרות אחת מתוך מגוון של אפשרויות. משכך, כל עוד לא נעשו אותן הבחירות, נמצא העתיד לוט בערפל, שכן אין בן אנוש שיוכל לשקלל באופן הסתברותי את כל הבחירות העשויות להיבחר על ידי כל בני האדם מדי רגע. לעומת זאת, העבר הוא קבוע, משום שהבחירות כבר נעשו – וגם אם הן אינן מתועדות, ההשלכות שלהן ברורות וידועות״.

קורנפילד סיים את דבריו, והמצלמה שבה והתמקדה בקלפטון – שנראה מרוצה מתמיד. ״אם כן, פרופסור קורנפילד,״ אמר קלפטון בחדווה. ״שנינו מסכימים לאותה התפיסה. לפי מה שאמרת כרגע, אין ראיה מדעית אמינה שיכולה להסביר את העובדה שהעבר קבוע והעתיד לא. הטענה היחידה עליה אתה מתבסס, היא זו הפילוסופית, המחשבתית...״

על המסך נראתה דמותו של קורנפילד, והוא נראה רותח מזעם. ״מיסטר קלפטון!״ הוא אמר בנימת מחאה, ״אתה מוציא את דבריי מהקשרם! הדגשתי שטענותיי אינן מדעיות!״

ברור היה לאלישע שהבחירה של קורנפילד להשמיט את תארו האקדמי של קלפטון הייתה מכוונת, וההמולה מצד הקהל הבהירה לו שהוא לא היחיד שמבין כך את הסיטואציה. רגעים ארוכים חלפו עד שהעומד על הבמה הצליח להשליט דממה על הקהל, וכשהתקרבה המצלמה אליו – ברור היה שהסיטואציה כולה הייתה צפויה מבחינתו, ואליה הוא חתר כל העת.

״אמור לי בכנות, פרופסור קורנפילד,״ הוא אמר בנימה בטוחה. ״האם באמת יש בידיך טענה מדעית אחת שמסבירה את ההבדל בין העבר לעתיד? הרי ברור לכולנו שאילו הייתה לך טענה כזו – היית מיד משתמש בה. כולנו מכירים אותך כאיש מדע, שאוכל שותה ונושם מדע. מבחינתך, הראיה הקבילה היחידה – היא זו המדעית. האם אין אתה חושב שעצם העובדה שבחרת להשיב על התרגיל שהצבתי בפניך באמצעות כלים לוגיים מחשבתיים, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שזו הטענה היחידה שלך?!״

בנקודה זו, רעד פרופסור קורנפילד מזעם. ״אני מסרב לשתף פעולה עם הקרקס הזה!״ הוא צעק, משליך בזעם את המיקרופון מידיו. באותו הרגע גאתה שאגה מתוך הקהל, ולמשך רגעים ארוכים התקשה קלפטון לגבור עליה. המצלמה התמקדה כעת בפרופסור קורנפילד, שפסע בצעדים בטוחים אל עבר היציאה מן האולם, מלווה בחבריו לשולחן.

״תברח, קורנפילד!״ הדהד קולו של קלפטון, וכששבה המצלמה להתמקד בו הייתה על פניו הבעה מכוערת. ״תברח, פחדן שכמוך!״ הוא המשיך בנימה לועגת. ״תסתלק אל המקום ממנו באת! זה הרי ברור שאין לך את האומץ להתמודד עם הטענות שלי! זה הרי ברור שאתה וחבריך תמשיכו להיות בטוחים כל-כך בעצמכם, מתנשאים כל-כך, עם הפרצוף החמוץ שלכם ותחושת העליונות הבלתי מוצדקת שלכם! תסתלק, קורנפילד! כבר התעייפתי מזמן מלהסביר לכם עד כמה אתם לא מבינים כלום...״

״האפשרות היחידה להסביר את ההבדל בין עבר לעתיד היא פילוסופית!״ המשיך קלפטון, נימת קולו הופכת צווחנית מרגע לרגע. ״כולכם מודים בזה ביניכם לבין עצמכם, אבל מפחדים לומר את זה - בגלל החוקים המטופשים וההפרדה המטופשת שיצרתם בין מדע ללוגיקה מחשבתית!

״המדע כולו הוא פילוסופיה! ההיגיון הוא פילוסופי! האמת היא פילוסופית! אין שום לוגיקה מדעית! אין דבר כזה מחקר מדעי! הכל זה מה שנראה לכם הגיוני, הכל זה מה שהחלטתם בחדר סגור, ועדיין לא הבנתם שמה שאתם חושבים יוצר את המדע, ולא המדע יוצר את מה שאתם חושבים!״

אלישע הפסיק את ניגון הסרט בהקשה אחת מהירה. למרות הסקרנות שלו להמשיך ולצפות בעימות, התחושה שלו הייתה שדי במה שראה כדי להסיק את המסקנות הנדרשות, כך שמבחינתו – חבל היה לבזבז את הזמן.

למשך רגעים ארוכים הוא שקע במחשבות, מנסה לקשר את הפרטים, ליצור תמונה אחת גדולה, כזו שתסביר איכשהו את הקשר למאורעות יום האתמול.

במובן מסוים, התשובה עמדה מול עיניו של אלישע, ברורה וחדה, כזו שמצד אחד מיישבת את כל השאלות הבלתי פתורות, ומצד שני פותחת פתח לעולם מסתורי ומאיים, כזה שאלישע מעולם לא העלה על דעתו לדמיין.

התשובה הייתה מול עיניו, אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן לקבל אותה. בנקודת הזמן הזו, היה אלישע מוכן לקבל כל תשובה אחרת. כל תיאוריה שיכולה להסביר, אפילו בדוחק, את מאורעות יום האתמול, ואת הימצאות הממצאים החריגים.

מחשבותיו של אלישע היו מבולבלות, והוא הרגיש צורך לסדר אותן. הוא פתח את המגרה הקבועה בשולחנו, מוציא ממנה פנקס קטן ועט נובע, מניח את שני הפריטים על טבלת השולחן. כמו בפעמים רבות אחרות בהן הרגיש אלישע שהנתונים אותם הוא צריך להצליב רחבים מכדי שמוחו יתפוס אותם בבת אחת, גם הפעם – הפתרון היה הפנקס הקטן.

איכשהו, הצליחה הכתיבה תמיד לסדר את המחשבות המבולבלות שלו, להאיר לו את הדרך, למצוא שביל בתוך עומס הפרטים הקטנים והנתונים הסבוכים. בפעם הזו, קיווה אלישע יותר מתמיד שהקסם יקרה, שמשהו מהעומס שמוטל על כתפיו יעבור אל הדיו והנייר.

ברגעים אלו היה אלישע נותן הכול בשביל כמה רגעים של צלילות, של חדות. התכונות הללו, שכל-כך אפיינו את אלישע בימים כתיקונם, היו כעת רחוקות ממנו מרחק שנות אור. הלחץ, העייפות, הייאוש והתחושות הקשות עשו את שלהם, והמפלט היחיד של אלישע היה העט הכחול הפשוט והדפים הקטנים המהודקים ברישול.

בתנועה עצלה פתח אלישע את הפנקס, העט הנובע אחוז בין אצבעות ידו השמאלית. לרגע אחד הרהר אלישע בשאלה כיצד לפתוח את הרישום הדרמטי, ובמשנהו – החלה ידו לכתוב בתזזית, כאילו החליטו המחשבות כולן להסתלק מן המוח המקרטע, כאילו הבינו המחשבות שנפתחה עבורן הדרך לפרוץ החוצה, כאילו קיבלו המילים כוח וחיים משלהן.

וברגעים אלו - בהם הפכו המחשבות לסימני דיו, ברגעים אלו - בהם נחרטו הספקות והתמיהות על הדפים החלקים, החלה ההבנה להתגנב אל מוחו המתרוקן של אלישע.

ההארה הבליחה לפתע בתוך מנהרת הערפל, וכמו כל מחשבה אחרת עליה הרהר אלישע באותם רגעים - גם היא נחרטה מיד באותיות כחולות גדולות על הדף:

״בני אדם!״

עוד רגע אחד של מחשבה, בו התחדדה יותר ההבנה, ופתאום ברור היה לאלישע מה קורה כאן, והיכן הייתה הטעות בה הוא טעה עד לאותו רגע.

״הפרעות!״

״לאוניד! השוטר רוזנר! אפרים! משפחת חזן! עמיקם! ג׳סטין קלפטון! פרופסור קורנפילד!״

למשך מספר רגעים היסס אלישע, ואז – בידיים רועדות, הוא כתב את השם האחרון, מדגיש אותו בשני קווים.

״נמרוד גואטה!״​

ב"ה

יואו. משהו פה התהפך.
מתוך הצפיה בסרט, אני דווקא הסקתי שקורנפילד צודק. קלפטון הזה הצליח למשוך אותו בלשון, הוא נבל מהאגדות - חלקלק, ערמומי ומתוחכם.
אבל בסוף הפרק,
נראה שאלישע הבין דווקא ההפך
ומה שהוא ראה גרם לו לחשוב שקלפטון ועמיקם צודקים!
וזה לגמרי הזוי.
עמיקם נתן לו לשתות שם משהו?
כי חוץ מהאווירה הקודרת והאפלולית והמתישה במשרד שלו,
נראה שיש עוד גורמים להבנה המופרכת של אלישע..

 

[brachy 100]

ענק.
אליפות על, להצליח לשכנע אנשים שמסע בזמן הוא אפשרי...
אני לא גיבשתי את דעתי עדיין,
מצד אחד קלפטון צודק, הטענות שלו משכנעות לחלוטין - ובאמת הוא צודק שקורנפילד לא משיב בטענות מדעיות.
מצד שני, אני לא איש מדע. ולכן אני מסכימה לגמרי עם הטענות של קורנפילד.

״לשם הדוגמא, נניח שאני – ג׳סטין קלפטון, חוזר אחורנית בזמן אל שנת 1914, מפליג אל העיר סרייבו שבבוסניה, ומעדכן את המשטרה המקומית על כוונתה של חוליית טרור להתנקש בחייו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי העתיד לבקר בעיר ב28 ביוני.

״באופן זה, סביר להניח שהייתי מונע את ההתנקשות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר אי פעם, שלמעשה הייתה הגורם לפריצת מלחמת העולם הראשונה. בתרחיש כזה, כנראה שהמלחמה מעולם לא הייתה פורצת, מיליוני אנשים היו נשארים בחיים, ואף אחד מהם לא יכול היה לדעת שהוא חייב לי את חייו.

״ייתכן להרחיק אף יותר ולטעון, שלא רק מלחמת העולם הראשונה הייתה נמנעת – אלא גם זו שבאה אחריה, מלחמת העולם השנייה. ההיסטוריה מוכיחה, שהסיבה בשלה זכתה המפלגה הנאצית לתמיכה ציבורית, היא השפל הכלכלי ותחושת הדכדוך הלאומית ששררה בגרמניה באותן שנים – דבר שללא כל ספק היה בשל השפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. משכך, סביר להניח שאילולי הייתה נפתחת מלחמת העולם הראשונה – גם זו השנייה לא הייתה באה בעקבותיה.

״מאחר שכך, נניח שלאחר מכן אני שב אל ההווה, אל המציאות הנוכחית – שבוודאי תיראה כעת שונה לבלי היכר. במציאות אליה אחזור, יהיה העולם בוודאי מפותח הרבה יותר, צפוף הרבה יותר, ונאיבי הרבה יותר. ספרי ההיסטוריה לא יזכירו את מלחמות העולם, הלקחים מהן לא יילמדו, ובאופן כללי – קשה לקבוע האם יהיה זה עולם מוסרי יותר או פחות. כך או כך, תהיה כאן בעיה גדולה מאוד, שעליה לא ניתן להתגבר. הבעיה היא, שברגע בו נמחקת מן ההיסטוריה מלחמת העולם הראשונה – אני, ג׳סטין קלפטון, איני אלא רוח, יצור שמעולם לא נולד ומעולם לא התקיים.

״כדי להבין זאת חשוב לי להקדים ולומר, שעל אף שעבור מיליונים הייתה מלחמת העולם הראשונה אירוע טרגי נוראי – אני, ג׳סטין קלפטון, חייב את קיומי לאותה מלחמת עולם הרסנית. אבי, הנריק קלפטון, היה בחור אמריקאי חביב, שבגיל ארבעים נשא אלמנה בשם קתרין – מהגרת מאירופה, שבעלה הראשון נהרג באחד הקרבות הגדולים בצרפת. אילולי היה בעלה הראשון של אמי נהרג, היא מעולם לא הייתה נישאת לאבי, וכך – מעולם לא הייתי מתקיים.

כל החלק הזה מזכיר לי ספר מסוים שקראתי.
מעניין אם משם ההשראה...

ושוב, כמו תמיד
אתה מוכיח לנו את כשרונך האדיר בלהשאיר את קהל הקוראים עם לשון בחוץ בסוף הפרק.
דחוף הפרק הבא!

 

[mic003]

יואו. משהו פה התהפך.
מתוך הצפיה בסרט, אני דווקא הסקתי שקורנפילד צודק. קלפטון הזה הצליח למשוך אותו בלשון, הוא נבל מהאגדות - חלקלק, ערמומי ומתוחכם.

עד פה, ניתוח מדהים.
הטענות של קלפטון הן דמגוגיה. בפרק הזה, לא הייתה מצידו שום טענה אמיתית.

אבל בסוף הפרק,
נראה שאלישע הבין דווקא ההפך
ומה שהוא ראה גרם לו לחשוב שקלפטון ועמיקם צודקים!

האמת היא, שהחלק האחרון של הפרק מעורפל, וזה במכוון (טקטיקה שנועדה ליצור מתח לקראת הפרק הבא), ככה שקשה להחליט מה בדיוק אלישע הבין, והאמת היא שעל פי האישיות של אלישע - קשה להאמין שהוא ישתכנע בכזו קלות.
בפרק הבא הדברים יהיו ברורים הרבה יותר. אני פשוט לא רוצה לעשות ספויילר.

ענק.
אליפות על, להצליח לשכנע אנשים שמסע בזמן הוא אפשרי...
אני לא גיבשתי את דעתי עדיין,
מצד אחד קלפטון צודק, הטענות שלו משכנעות לחלוטין - ובאמת הוא צודק שקורנפילד לא משיב בטענות מדעיות.
מצד שני, אני לא איש מדע. ולכן אני מסכימה לגמרי עם הטענות של קורנפילד.

האמת, שגם אני מסכים עם קורנפילד. אבל בואו נמתין קצת. דברים משתנים בסיפור הזה בקצב מסחרר.

כל החלק הזה מזכיר לי ספר מסוים שקראתי.
מעניין אם משם ההשראה...

האמת היא שאני לא קורא בכלל ספרי קריאה.
למעשה, הפעם האחרונה בה קראתי ספר קריאה הייתה ב2022 (פדהאל, אם שאלתם).
יש בכך יתרון מסויים, כי זה הופך את הכתיבה שלי ליצירתית וייחודית, כזו שלא מושפעת מכלום. מצד שני, אין לי מהיכן לשאוב השראה - אז זה קצת מעצבן.
בכל אופן, כנראה שאת ההשראה לנאום הזה לא קיבלתי מספר, אבל אני יכול בקלות להצביע על המקור של הרעיון הזה.

פרדוקס הסבא – המכלול

www.hamichlol.org.il

זה פשוט הרעיון הזה, קצת יותר מורחב ומפורט.

אתה מוכיח לנו את כשרונך האדיר בלהשאיר את קהל הקוראים עם לשון בחוץ בסוף הפרק.
דחוף הפרק הבא!

תודה רבה!

 

[פניני ריין]

איזה נאום מעצבן.
קלפטון הזה עמד ודיבר שם שטויות בלי שום ראיות לוגיות חוץ מ-

ניכר היה מיד שהאיש ניחן ביכולת רטורית מרשימה

.

אבל גם הכותב ניחן ביכולת כתיבה מרשימה, שאפו!

 

[פניני ריין]

מצד אחד קלפטון צודק, הטענות שלו משכנעות לחלוטין - ובאמת הוא צודק שקורנפילד לא משיב בטענות מדעיות.
מצד שני, אני לא איש מדע. ולכן אני מסכימה לגמרי עם הטענות של קורנפילד.

השאלה מהי טענה מדעית, כמובן.
האם טענה מדעית זו רק טענה שנשענת על הוכחה אמפירית?

ומה זה בכלל לוגיקה?

ספוילר: תשובה לשאלה הזאת

לכאורה התשובה לשאלה הזאת אמורה להיות מאד מסובכת.
הפילוסופים הוציאו ספרים שלמים כדי להסביר מה זה לוגיקה, ולהבדיל גם הרמב"ם והרמח"ל עסקו רבות בנושא.
והם לא שרפו זמן סתם-הלוגיקה אמורה להיות כלי בסיס לכל חקירה. גם חקירה מדעית.

האם יש אמת אובייקטיבית אחת שכולם מנסים להגיע אליה וכל אחד מתאר אותה בכליו שלו?
או שהאמת באמת משתנה מאדם לאדם, וכל אחד מתאר אמת אחרת?

ואם יש אמת אובייקטיבית, מה הדרך להגיע אליה?
איך מוכיחים אותה?
אלו הוכחות הן אמיתיות ואלו הן מוטעות?
ומה הסיבות שגורמות לאנשים להשתבש בדרכם אל האמת ולהגיע לתיאוריות מוטעות?

נ.ב. אני לא באמת מבינה במדע אז מקווה שיצאתי מספיק ברורה... @mic003 לזה התכוונת?

 

[פניני ריין]

ככה שקשה להחליט מה בדיוק אלישע הבין

לדעתי מה שאלישע הבין קשור למילה הזאת

״הפרעות!״

תובנה מתאימה בול לאדם כמוהו.

 

[רצתה]

וואו!
ההסבר על חזרה בזמן והשפעתו להווה מוסבר בפשטות מרתקת.
תמיד הקטע הזה במד"ב לא היה ברור לי, והצלחת להעביר אותו במילים פשוטות וברורות.
וגם מה יכולות לגרום החלטות של שניות שלא חשבנו שהן גורליות ביותר מוסר השכל למעשים הבאמת משמעותיים לנו, לעתיד הנצחי שלנו.

 

[שמואל י]

23

דיו ונייר.​

הרגע בו התחיל הסרט להתנגן, היה גם הרגע בו ראה אלישע לראשונה את ג׳סטין קלפטון.

עד לרגע זה, לאורך התהליך בו נחשף אלישע לסיפורו של קלפטון, דמיין אלישע בעיני רוחו דמות מופרעת, כזו שמתאימה לתיאורים על האישיות המורכבת של האיש.

הדמות שהופיעה מול עיניו על המסך הייתה רחוקה מזו שדמיין. הוא הופתע לגלות שג׳סטין קלפטון נראה נורמלי לחלוטין. דמותו שידרה כובד ראש, רצינות וסמכותיות.

ג׳סטין קלפטון היה אדם גבוה, יפה תואר, בעל שיער בלונדיני מאפיר. הוא הרכיב משקפיים עגולות בעלות מסגרת זהובה, מאחוריהן הביטו זוג עיניים קטנות וחדות שצבען כחול מט. היה משהו מוזר בגוון עיניו של קלפטון. הן נראו חסרות חיים, קפואות.

לגופו לבש קלפטון חליפה שחורה אלגנטית, מעל חולצה תכולה מכופתרת. הוא ענב עניבה מפוספסת בצבעי שחור-אדום, ואלישע שמאז ומתמיד חיבב את תחום האופנה – לא יכול היה שלא להתפעל מההתאמה המושלמת של הבגדים זה לזה ומהופעתו המצוחצחת של האיש.

ג׳סטין קלפטון עמד עמידה זקופה, לפניו ניצבה עמודת עץ גבוהה ומאחוריו היה פרוש דגל ארצות הברית. התפאורה גרמה לו להיראות כמו מועמד לנשיאות, ולאלישע היה ברור שהדימוי הזה אינו מקרי. נראה שהרקע עוצב באופן הזה כדי להעלות אצל הצופה תחושה שמדובר בנאום דרמטי.

כשהחל קלפטון לדבר, היה דיבורו איטי ושקול, ועם זאת – ניכר היה מיד שהאיש ניחן ביכולת רטורית מרשימה. ״בהרצאה זו,״ הוא פתח, ״אני מעוניין לחדד דברים שנאמרו על ידי בכנס האחרון. חשבתי רבות על הצעד הזה, התלבטתי רבות בעניין, אבל כמו שאתם רואים – קיבלתי בסוף את ההחלטה הנכונה״.

רעם של מחיאות כפיים נשמע. המצלמה עברה כעת לצלם את שולחן המכובדים, מאחוריו ישבו כעשרה אנשים לבושים בהידור. מכיוון שלפני כל אחד מהם ניצב שלט שנושא את שמו ותארו, יכול היה אלישע מיד להבין שאלו אנשי הסגל של האוניברסיטה. הם חייכו חיוך נינוח ומחאו כף בחשיבות, ואלישע שאל את עצמו עד כמה הם היו נינוחים אילו היו יודעים מה מצפה להם בהמשך הכנס.

המצלמה שבה והתמקדה בג׳סטין קלפטון, שהניף את ידו בתנועה קלילה. מחיאות הכפיים גוועו באחת, וקלפטון הנהן הנהון זעיר של תודה, ממשיך את דבריו. ״בהרצאה שאני נושא בפניכם היום,״ הוא אמר, ״אנו עתידים לעסוק בנושאים חשובים כמו ענווה, צניעות והכרה עצמית...״

לאלישע לא היו שעתיים להקדיש להרצאה כולה, ולכן הוא משך אליו את המקלדת, מריץ את סרט הווידאו קדימה בהקשה אחת. הסרט דילג מיד אל הדקה השישית. קלפטון עמד כמעט באותה התנוחה, הוא דיבר כעת מעט יותר בלהט.

״... וכפי שכבר טען בוהר, קריסת פונקציית הגל עדיין נותרה חידה סתומה״.

רעם של מחיאות כפיים נשמע. אלישע נאנח, מקיש שוב על המקלדת. הסרט דילג חמש דקות נוספות.

״...אבל אין מי ששאל, האם כולם טועים? האם זו הפרשנות היחידה?״

המצלמה שינתה זווית, מתמקדת בשורה של אנשים שישבו בקהל, מבע מהורהר על פניהם.

אלישע רכן קדימה, מבין שהמשפטים האקראיים אותם הוא מצליח לקלוט אינם עתידים להביא לו שום תועלת. הוא הסיט את העכבר, שורת פקודות הופיעה על הצג. בלחיצה אחת דילג אלישע על מרבית הסרט, ממשיך ללחוץ לחיצות אקראיות, מנסה לאתר בתמונות שמול עיניו את הרגעים הדרמטיים עליהם קרא בערך האנציקלופדי.

לאחר כחצי דקה של ניסיונות מצא אלישע את הרגע הנכון, הרגע בו הסתיימה למעשה הרצאתו של קלפטון – וניתנה רשות לאנשים מן הקהל לשאול שאלות. בתחילה נראה היה שאיש מן היושבים בקהל אינו מעוניין ליטול את רשות הדיבור, אולם אז התמקדה המצלמה בפניו של קלפטון, ואלישע יכול היה להבחין בבירור בכך שהוא מופתע. רגע לאחר מכן הוא התעשת, מקרב את המיקרופון אל פיו. ״בבקשה, פרופסור קורנפילד,״ הוא אמר בנימה מנומסת.

ברגע אחד, השתררה המולה בקהל. ברור היה שהקהל לא ציפה לכך, וכאשר החלו שריקות בוז להישמע – הבין אלישע שכנראה מדובר בצעד מאוד בלתי מקובל מצידו של דיקן הפקולטה. רגע לאחר מכן השתנתה זווית הצילום, וכעת התמקדה המצלמה בגבר נמוך שעמד עמידה מהוססת במרכז שולחן המכובדים, מחזיק בידיו מיקרופון.

הגבר הנמוך, שהשלט שלפניו הכריז כי הוא פרופסור קורנפילד המדובר, נראה נבוך לגמרי מן הסיטואציה. עם זאת, המבע בעיניו היה נחוש, והוא נראה כמי שפועל מתוך תחושת אחריות. למשך רגעים ארוכים המתין פרופסור קורנפילד בדממה, ואז גווע הרחש מתוך הקהל ודממה מתוחה השתררה.

״ובכן...״ פתח פרופסור קורנפילד את דבריו, ״הייתי מעוניין שתסביר לנו יותר את הטענות שלך בנוגע למעבר אפשרי בין מרחבי זמן. ממה ששמעתי ממך, לא הצלחתי לקבל שום ראיה – אפילו ראיה קלושה, לכך שמעבר בין מרחבי זמן הוא אפשרי, וכמו שהקהל כאן בוודאי יודע – המדע שלל עד כה אפשרות כזו, לפחות בכל הנוגע לגופים גדולים״.

המצלמה שבה והתמקדה בקלפטון, שניכר היה כי התאושש מההפתעה. הוא נראה כעת מלא ביטחון עצמי, ואלישע שיער שהתשובה לשאלה הזו כבר הוכנה מראש, כך שהוא לא היה זקוק אפילו לרגע של מחשבה כדי לשלוף אותה.

״כדי להשיב לשאלתך,״ פתח קלפטון בנימה מכובדת, ״אני מבקש ממך להשיב על מספר שאלות, ולהביע את דעתך בנוגע לתרגיל מחשבתי אותו ערכתי. התשובות לשאלות אלו הן לוגיות, כך שהן אינן דורשות ידע מוקדם אלא רק היגיון מחשבתי בריא. האם אתה מוכן?״.

קורנפילד הניד את ראשו בהסכמה, אולם המבע על פניו היה מסויג. נראה שהסיבה היחידה בשלה הוא נתן את הסכמתו למהלך של קלפטון, היא העובדה שהוא עומד מול קהל גדול של אנשים.

קלפטון כנראה לא קלט את הבעתו של קורנפילד, או שקלט והעדיף בכוונה להתעלם ממנה. כך או כך, הוא מחא כף בשמחה, עיניו מביטות היישר אל הקהל המרותק.

״אמור לי, פרופסור קורנפילד,״ פתח קלפטון. ״מה לדעתך עשויות להיות ההשפעות של מסע אחורנית בזמן?״

קורנפילד לא אהב את השאלה. ״מסע בזמן הוא בלתי אפשרי,״ אמר בזעף. ״עם זאת, מאחר שאני מניח שהשאלה היא תיאורטית, אם כן התשובה היא שהשפעותיו של מסע בזמן הן מרחיקות לכת. ספרות המדע הבדיוני מרבה לתאר סיטואציות פרדוקסליות שעשויות להיווצר באמצעות מסע כזה, ואילולי העובדה שמציאות כזו פשוט אינה קיימת – היה מעניין מאוד לדון בהשלכות של מסע כזה על המציאות המוכרת לנו״.

ניכר היה שלמרות ההסתייגות המפורשת, מצאה תשובתו של קורנפילד חן בעיני קלפטון. ״יפה אמרת,״ הוא החמיא בסבר פנים נינוח. ״ברשותך, ארצה להרחיב מעט בנושא. תסכים איתי, שמילותיך המלומדות שנאמרו בקצרה - צופנות בתוכן עולם שלם של ידע וחכמה״.

קורנפילד לא נראה כמי שהתרשם ממילות המחמאה. שפתיו היו קפוצות במחאה, אולם לאחר מחשבה קצרה הוא הניע את ידו בתנועה שאלישע פירש כהסכמה כפויה.

קלפטון הנהן בראשו בתודה, מביט אל הקהל שממולו. ״הטענה של פרופסור קורנפילד היא,״ פתח בנימה מלומדת, ״שמסע אחורנית בזמן – סותר את כללי ההיגיון הפשוט, משום שכל שינוי בעבר – עשוי להשפיע על העתיד באופן בלתי הפיך.

״לשם הדוגמא, נניח שאני – ג׳סטין קלפטון, חוזר אחורנית בזמן אל שנת 1914, מפליג אל העיר סרייבו שבבוסניה, ומעדכן את המשטרה המקומית על כוונתה של חוליית טרור להתנקש בחייו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי העתיד לבקר בעיר ב28 ביוני.

״באופן זה, סביר להניח שהייתי מונע את ההתנקשות בעלת ההשפעה הגדולה ביותר אי פעם, שלמעשה הייתה הגורם לפריצת מלחמת העולם הראשונה. בתרחיש כזה, כנראה שהמלחמה מעולם לא הייתה פורצת, מיליוני אנשים היו נשארים בחיים, ואף אחד מהם לא יכול היה לדעת שהוא חייב לי את חייו.

״ייתכן להרחיק אף יותר ולטעון, שלא רק מלחמת העולם הראשונה הייתה נמנעת – אלא גם זו שבאה אחריה, מלחמת העולם השנייה. ההיסטוריה מוכיחה, שהסיבה בשלה זכתה המפלגה הנאצית לתמיכה ציבורית, היא השפל הכלכלי ותחושת הדכדוך הלאומית ששררה בגרמניה באותן שנים – דבר שללא כל ספק היה בשל השפלתה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה. משכך, סביר להניח שאילולי הייתה נפתחת מלחמת העולם הראשונה – גם זו השנייה לא הייתה באה בעקבותיה.

״מאחר שכך, נניח שלאחר מכן אני שב אל ההווה, אל המציאות הנוכחית – שבוודאי תיראה כעת שונה לבלי היכר. במציאות אליה אחזור, יהיה העולם בוודאי מפותח הרבה יותר, צפוף הרבה יותר, ונאיבי הרבה יותר. ספרי ההיסטוריה לא יזכירו את מלחמות העולם, הלקחים מהן לא יילמדו, ובאופן כללי – קשה לקבוע האם יהיה זה עולם מוסרי יותר או פחות. כך או כך, תהיה כאן בעיה גדולה מאוד, שעליה לא ניתן להתגבר. הבעיה היא, שברגע בו נמחקת מן ההיסטוריה מלחמת העולם הראשונה – אני, ג׳סטין קלפטון, איני אלא רוח, יצור שמעולם לא נולד ומעולם לא התקיים.

״כדי להבין זאת חשוב לי להקדים ולומר, שעל אף שעבור מיליונים הייתה מלחמת העולם הראשונה אירוע טרגי נוראי – אני, ג׳סטין קלפטון, חייב את קיומי לאותה מלחמת עולם הרסנית. אבי, הנריק קלפטון, היה בחור אמריקאי חביב, שבגיל ארבעים נשא אלמנה בשם קתרין – מהגרת מאירופה, שבעלה הראשון נהרג באחד הקרבות הגדולים בצרפת. אילולי היה בעלה הראשון של אמי נהרג, היא מעולם לא הייתה נישאת לאבי, וכך – מעולם לא הייתי מתקיים.

״המציאות הזו, יוצרת פרדוקס בלתי ניתן לפתרון. מצד אחד, אני אכן חזרתי בזמן, והצלחתי למנוע את מלחמת העולם. מצד שני, ברגע שמנעתי את מלחמת העולם – אני איני קיים, ושוב אין מי שימנע את אותה המלחמה...

״הנקודה שמתחדדת לנו באמצעות המשל הזה, היא זו שרמז לה פרופסור קורנפילד במילותיו הקצרות. מכיוון שכל שינוי שייעשה בעבר יגרום להווה להשתנות במידה כזו או אחרת, שינוי העבר הוא משולל היגיון. המסקנה אם כן היא, שהעבר קבוע. חסר תנודות. בלתי ניתן לשינוי״.

קלפטון השתהה למשך מספר רגעים, נושם נשימה ארוכה. ״עכשיו,״ הוא המשיך בנימה דרמטית. ״בואו ונדבר על העתיד...״

״בשונה מהעבר, שההווה תלוי בו וכל תנודה שבו יוצרת השפעות עצומות, העתיד הוא מרחב דינמי. כולנו מקבלים בכל יום מאות ואלפי החלטות, שכולן משפיעות לא רק על העתיד שלנו, אלא על העתיד של אנשים רבים ולפעמים על העתיד של העולם כולו.

״תארו לכם, לשם הדוגמא, שאני – ג׳סטין קלפטון, מקבל החלטה לאכול את ארוחת הבוקר שלי במסעדה ולא בבית או במשרד. לשם כך, אני נוסע אל המסעדה ברכב הפרטי שלי, וחונה בחנייה היחידה הפנויה לצד המסעדה.

״עשרים שניות לאחר מכן, מגיע בחור צעיר – שכעת אמור לפתוח את משמרת הבוקר שלו במשרד הפרסום שמעליי. מכיוון שתפסתי את החנייה היחידה, הוא נאלץ לחנות ברחוב אחר, ולכן הוא מאחר לעבודה. התוצאה היא שהבוס שלו זועם עליו ומפטר אותו.

״הבחור המדובר מחליט שעבודה במשרד פרסום אינה מתאימה לו יותר, ועל כן הוא מחפש את עצמו בתחום אחר – התחום הפוליטי. ארבעים שנה מאוחר יותר, מתמנה הבחור הצעיר של פעם – שבינתיים הפך לסנאטור פופולרי, לנשיא ארצות הברית. במהלך הקריירה שלו, הוא מחליט לפתוח במלחמת עולם. המלחמה הזו, יכולה הייתה להימנע אילו הייתי מחליט לאכול בביתי, או אילו הייתי מחליט לנסוע בדרך אחרת – שהייתה מביאה אותי אל המסעדה שתי דקות מאוחר יותר.

״הנקודה שאני בא לבטא היא, שהחלטות פשוטות שלנו – יכולות מבלי ידיעתנו ומבלי שתהיה לנו שליטה על כך – להפוך לבעלות השלכות עצומות. כל בן אנוש מקבל בכל יום עשרות ומאות החלטות כאלו, ולכולן יש השפעה. פעמים שהיא ניכרת, פעמים שלא״.

״כעת,״ קולו של קלפטון הפך גבוה. ״אמור לי אתה, פרופסור קורנפילד, האם זה נראה לך הגיוני? האם נראה לך הגיוני שהעתיד הוא כל-כך דינמי, עשוי להשתנות בכל דרך על ידי החלטה פעוטה של כל בן אנוש, ואילו העבר הוא קבוע ויציב כל-כך עד שנגיעה אחת קלה בו מערערת את כל היציבות? האם זה נראה לך הגיוני שהשליטה שלנו על העתיד היא מוחלטת כל-כך, בעוד שאין לנו טיפת שליטה על העבר?״

המצלמה שבה והתמקדה בפרופסור קורנפילד, שעל אף ההבעה המאופקת שעל פניו – ניכר היה שהוא זועם. ״אני אומר לך מה, פרופסור קלפטון,״ הוא אמר בנימה נחרצת. ״הדברים שאמרת כעת אינם מקובלים. הטענות שהעלית הן מופרכות ורדודות, אין בהן שום דבר מדעי...״

ניכר היה שהקהל לא אהב את הדרך בה הגיב קורנפילד. שריקות בוז עלו מהקהל, וכשהתמקדה המצלמה בקלפטון – ניכר היה שהוא מרוצה. ״אני מבין את התסכול שלך,״ הוא אמר בנימה אבהית. ״ובכל זאת, הייתי רוצה שתראה את הדברים כתרגיל מחשבתי בלבד. בסופו של דבר, אינך רוצה שהסטודנטים שיושבים לפנינו ייצאו מכאן בתחושה שאינך יודע להשיב תשובה עניינית לשאלה שהוצגה בפניך״.

המצלמה שבה והתמקדה בקורנפילד, ולאלישע היה ברור שהאיש מצטער על שפתח בעימות. הוא נראה מיוזע, וניכר שהוא אינו מורגל להיות בעמדה כזו. ״באופן חריג,״ הוא אמר, ״אני אשיב על טענותיך – עם הסתייגות ברורה, לפיה אין שיחתנו כרגע אלא תרגיל מחשבתי בלבד, בלא כל קשר למדע מכל סוג שהוא.

״ההשוואה שאתה עושה בין עבר לעתיד, והשימוש שלך במילה ׳היגיון׳, אינן אלא הטעיית הציבור. ההבדל בין העבר לעתיד הוא הבדל ברור, והוא מבוסס על יסוד הבחירה החופשית.

״העתיד אינו קבוע, משום שיכולת הבחירה החופשית מאפשרת לכל בן אנוש לבצע בחירה באפשרות אחת מתוך מגוון של אפשרויות. משכך, כל עוד לא נעשו אותן הבחירות, נמצא העתיד לוט בערפל, שכן אין בן אנוש שיוכל לשקלל באופן הסתברותי את כל הבחירות העשויות להיבחר על ידי כל בני האדם מדי רגע. לעומת זאת, העבר הוא קבוע, משום שהבחירות כבר נעשו – וגם אם הן אינן מתועדות, ההשלכות שלהן ברורות וידועות״.

קורנפילד סיים את דבריו, והמצלמה שבה והתמקדה בקלפטון – שנראה מרוצה מתמיד. ״אם כן, פרופסור קורנפילד,״ אמר קלפטון בחדווה. ״שנינו מסכימים לאותה התפיסה. לפי מה שאמרת כרגע, אין ראיה מדעית אמינה שיכולה להסביר את העובדה שהעבר קבוע והעתיד לא. הטענה היחידה עליה אתה מתבסס, היא זו הפילוסופית, המחשבתית...״

על המסך נראתה דמותו של קורנפילד, והוא נראה רותח מזעם. ״מיסטר קלפטון!״ הוא אמר בנימת מחאה, ״אתה מוציא את דבריי מהקשרם! הדגשתי שטענותיי אינן מדעיות!״

ברור היה לאלישע שהבחירה של קורנפילד להשמיט את תארו האקדמי של קלפטון הייתה מכוונת, וההמולה מצד הקהל הבהירה לו שהוא לא היחיד שמבין כך את הסיטואציה. רגעים ארוכים חלפו עד שהעומד על הבמה הצליח להשליט דממה על הקהל, וכשהתקרבה המצלמה אליו – ברור היה שהסיטואציה כולה הייתה צפויה מבחינתו, ואליה הוא חתר כל העת.

״אמור לי בכנות, פרופסור קורנפילד,״ הוא אמר בנימה בטוחה. ״האם באמת יש בידיך טענה מדעית אחת שמסבירה את ההבדל בין העבר לעתיד? הרי ברור לכולנו שאילו הייתה לך טענה כזו – היית מיד משתמש בה. כולנו מכירים אותך כאיש מדע, שאוכל שותה ונושם מדע. מבחינתך, הראיה הקבילה היחידה – היא זו המדעית. האם אין אתה חושב שעצם העובדה שבחרת להשיב על התרגיל שהצבתי בפניך באמצעות כלים לוגיים מחשבתיים, היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שזו הטענה היחידה שלך?!״

בנקודה זו, רעד פרופסור קורנפילד מזעם. ״אני מסרב לשתף פעולה עם הקרקס הזה!״ הוא צעק, משליך בזעם את המיקרופון מידיו. באותו הרגע גאתה שאגה מתוך הקהל, ולמשך רגעים ארוכים התקשה קלפטון לגבור עליה. המצלמה התמקדה כעת בפרופסור קורנפילד, שפסע בצעדים בטוחים אל עבר היציאה מן האולם, מלווה בחבריו לשולחן.

״תברח, קורנפילד!״ הדהד קולו של קלפטון, וכששבה המצלמה להתמקד בו הייתה על פניו הבעה מכוערת. ״תברח, פחדן שכמוך!״ הוא המשיך בנימה לועגת. ״תסתלק אל המקום ממנו באת! זה הרי ברור שאין לך את האומץ להתמודד עם הטענות שלי! זה הרי ברור שאתה וחבריך תמשיכו להיות בטוחים כל-כך בעצמכם, מתנשאים כל-כך, עם הפרצוף החמוץ שלכם ותחושת העליונות הבלתי מוצדקת שלכם! תסתלק, קורנפילד! כבר התעייפתי מזמן מלהסביר לכם עד כמה אתם לא מבינים כלום...״

״האפשרות היחידה להסביר את ההבדל בין עבר לעתיד היא פילוסופית!״ המשיך קלפטון, נימת קולו הופכת צווחנית מרגע לרגע. ״כולכם מודים בזה ביניכם לבין עצמכם, אבל מפחדים לומר את זה - בגלל החוקים המטופשים וההפרדה המטופשת שיצרתם בין מדע ללוגיקה מחשבתית!

״המדע כולו הוא פילוסופיה! ההיגיון הוא פילוסופי! האמת היא פילוסופית! אין שום לוגיקה מדעית! אין דבר כזה מחקר מדעי! הכל זה מה שנראה לכם הגיוני, הכל זה מה שהחלטתם בחדר סגור, ועדיין לא הבנתם שמה שאתם חושבים יוצר את המדע, ולא המדע יוצר את מה שאתם חושבים!״

אלישע הפסיק את ניגון הסרט בהקשה אחת מהירה. למרות הסקרנות שלו להמשיך ולצפות בעימות, התחושה שלו הייתה שדי במה שראה כדי להסיק את המסקנות הנדרשות, כך שמבחינתו – חבל היה לבזבז את הזמן.

למשך רגעים ארוכים הוא שקע במחשבות, מנסה לקשר את הפרטים, ליצור תמונה אחת גדולה, כזו שתסביר איכשהו את הקשר למאורעות יום האתמול.

במובן מסוים, התשובה עמדה מול עיניו של אלישע, ברורה וחדה, כזו שמצד אחד מיישבת את כל השאלות הבלתי פתורות, ומצד שני פותחת פתח לעולם מסתורי ומאיים, כזה שאלישע מעולם לא העלה על דעתו לדמיין.

התשובה הייתה מול עיניו, אבל הוא לא היה מוכן בשום פנים ואופן לקבל אותה. בנקודת הזמן הזו, היה אלישע מוכן לקבל כל תשובה אחרת. כל תיאוריה שיכולה להסביר, אפילו בדוחק, את מאורעות יום האתמול, ואת הימצאות הממצאים החריגים.

מחשבותיו של אלישע היו מבולבלות, והוא הרגיש צורך לסדר אותן. הוא פתח את המגרה הקבועה בשולחנו, מוציא ממנה פנקס קטן ועט נובע, מניח את שני הפריטים על טבלת השולחן. כמו בפעמים רבות אחרות בהן הרגיש אלישע שהנתונים אותם הוא צריך להצליב רחבים מכדי שמוחו יתפוס אותם בבת אחת, גם הפעם – הפתרון היה הפנקס הקטן.

איכשהו, הצליחה הכתיבה תמיד לסדר את המחשבות המבולבלות שלו, להאיר לו את הדרך, למצוא שביל בתוך עומס הפרטים הקטנים והנתונים הסבוכים. בפעם הזו, קיווה אלישע יותר מתמיד שהקסם יקרה, שמשהו מהעומס שמוטל על כתפיו יעבור אל הדיו והנייר.

ברגעים אלו היה אלישע נותן הכול בשביל כמה רגעים של צלילות, של חדות. התכונות הללו, שכל-כך אפיינו את אלישע בימים כתיקונם, היו כעת רחוקות ממנו מרחק שנות אור. הלחץ, העייפות, הייאוש והתחושות הקשות עשו את שלהם, והמפלט היחיד של אלישע היה העט הכחול הפשוט והדפים הקטנים המהודקים ברישול.

בתנועה עצלה פתח אלישע את הפנקס, העט הנובע אחוז בין אצבעות ידו השמאלית. לרגע אחד הרהר אלישע בשאלה כיצד לפתוח את הרישום הדרמטי, ובמשנהו – החלה ידו לכתוב בתזזית, כאילו החליטו המחשבות כולן להסתלק מן המוח המקרטע, כאילו הבינו המחשבות שנפתחה עבורן הדרך לפרוץ החוצה, כאילו קיבלו המילים כוח וחיים משלהן.

וברגעים אלו - בהם הפכו המחשבות לסימני דיו, ברגעים אלו - בהם נחרטו הספקות והתמיהות על הדפים החלקים, החלה ההבנה להתגנב אל מוחו המתרוקן של אלישע.

ההארה הבליחה לפתע בתוך מנהרת הערפל, וכמו כל מחשבה אחרת עליה הרהר אלישע באותם רגעים - גם היא נחרטה מיד באותיות כחולות גדולות על הדף:

״בני אדם!״

עוד רגע אחד של מחשבה, בו התחדדה יותר ההבנה, ופתאום ברור היה לאלישע מה קורה כאן, והיכן הייתה הטעות בה הוא טעה עד לאותו רגע.

״הפרעות!״

״לאוניד! השוטר רוזנר! אפרים! משפחת חזן! עמיקם! ג׳סטין קלפטון! פרופסור קורנפילד!״

למשך מספר רגעים היסס אלישע, ואז – בידיים רועדות, הוא כתב את השם האחרון, מדגיש אותו בשני קווים.

״נמרוד גואטה!״​

פרק מעולה!