מוישי נראה כמו הילד הכי תמים שתפגשו: חולצה מגוהצת, כיפה שחורה שיושבת בול, וחיוך של "ילד טוב ירושלים". אבל מאחורי המראה המטעה הזה מסתתר מוח שמזהה פרצות בלוגיקה של מבוגרים עוד לפני שהם סיימו לדבר...
קצת הכרות...
הרקע: יום שישי אחר הצהריים. מוישי נכנס לבית הכנסת השכונתי, לבוש בחולצה לבנה מעומלנת, הכיפה השחורה הקטנה מונחת בדיוק במרכז הראש. הוא ניגש למקרר השתייה. הגבאי הוותיק,
רבי חזקאל, איש רציני עם משקפיים על קצה האף, עוצר אותו.
רבי חזקאל: "מוישי! לאט לך. אתה יודע שהשתייה פה היא רק למי שלומד או עוזר לנקות לפני שבת?"
מוישי (עוצר, מחייך את החיוך שלו ולא מתבלבל לשנייה): "שלום עליכם, רבי חזקאל. בדיוק על זה רציתי לדבר איתך. אתה הרי גבאי ותיק, אתה יודע שזמנים השתנו, נכון?"
רבי חזקאל (מרים גבה): "מה הקשר לזמנים שהשתנו? עבודה זו עבודה, ושתייה זו שתייה."
מוישי (בטון בוגר ומחושב): "נכון מאוד. אבל פעם, כשאבא שלי ברוך היה בגיל שלי, היית צריך להזיז ספסלים כדי להרגיש שאתה עוזר. היום, בעידן הדיגיטלי, העזרה הכי גדולה היא 'יחסי ציבור'. אם אני אשתה פה כוס טרופית קרה ואצא החוצה עם פרצוף מרוצה, כל הילדים בשכונה ירצו לבוא ללמוד דווקא בבית הכנסת שלך. אני בעצם עושה לך פה שירות שיווקי בחינם!"
רבי חזקאל (נשאר פעור פה לרגע, מנסה להבין אם הילד הרגע עבד עליו או שהוא באמת גאון): "שירות שיווקי? בשביל טרופית אחת?"
מוישי (לוקח את השתייה, קורץ ומניח יד על הכתף של הגבאי): "בדיוק, רבי חזקאל. אל תסתכל על הכוס, תסתכל על הפוטנציאל. שבת שלום!"
מוישי יוצא מהדלת בצעד קליל, משאיר את הגבאי לעמוד שם ולמלמל לעצמו: "הילד הזה... הוא עוד יהיה ...
הנושאים החמים
Reactions: טו גזר, אברהם בן, הפתעה ועוד 107 משתמשים110 //