הנושאים החמים
אחד הנושאים הכי טעונים שעולים כאן בפורום:
האם אפשר לסמוך על טיפול רגשי מאנשים שאין להם תואר אקדמי?
בואו נדבר רגע דוגרי. מצד אחד, יש טענות חזקות, מוצדקות ואפילו כואבות.
יש פחד אמיתי משרלטנות, מחוסר פיקוח וממקרים שבהם אנשים באמת נפגעו.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מהמציאות בשטח:
המון אנשים סביבנו בוחרים ללכת דווקא למטפלים שלמדו בקורסי תעודה.
המאמר הזה הוא לא "כתב הגנה" על שרלטנים, והוא ממש לא נגד האקדמיה.
אני פשוט רוצה שננסה להבין יחד – בלי להפריח סיסמאות – למה זה קורה,
איפה עובר הגבול האדום ואיפה הדברים הופכים למורכבים באמת.
יש את הטיפול הקליני.
זה המקום שבו מטפלים במצבים שבהם הנפש באמת סוערת או פצועה:
חרדות משמעותיות, דיכאון, טראומות או מקרים שבהם אדם מתקשה לנהל את שגרת חייו.
כאן נדרשת אחריות עצומה, הכשרה ארוכה וכללים אתיים מאוד ברורים.
רובנו נסכים שזה מקום שדורש "כתפיים רחבות" והכשרה מסודרת מאוד.
אמנם יש כאלו שמצליחים להביא תוצאות מדהימות גם בלי התואר, אבל אין לי מספיק נתונים וראיה רחבה כדי להביע דעה בזה.
אבל יש תחום אחר, רחב לא פחות: התפתחות אישית.
מדובר באנשים שמתפקדים מצוין, הם עובדים, מנהלים משפחה וחברה, אבל הם מרגישים תקועים.
הם מחפשים יותר ביטחון עצמי, קבלת החלטות טובה יותר, או ניהול זמן ומשימות בצורה יעילה יותר. זה לא "טיפול" במובן הרפואי, אלא ליווי להתפחות אישית.
כשמדברים על התפתחות אישית, לא מדברים על טיפול בנפש פצועה אלא על ליווי של אנשים שמתפקדים, אבל מרגישים שהם לא במקום שהם רוצים להיות בו.
אנשים שקמים בבוקר, עובדים, לומדים, מנהלים משפחה וחברה,
ובכל זאת חווים תקיעות, בלבול, חוסר ביטחון או פער מתסכל בין היכולות שלהם לבין מה שקורה בפועל.
התפתחות אישית עוסקת בדברים מאוד יומיומיים: איך לקבל החלטות בצורה ברורה יותר, איך להפסיק לדחות, איך להתנהל נכון עם הזמן והאנרגיה, איך לעמוד על גבולות, ואיך לא להיתקע שוב ושוב באותם דפוסי חשיבה שמכשילים אותנו.
המיקוד כאן הוא בהווה ובמה שאפשר לעשות מכאן והלאה, לא בפירוק אינסופי של העבר ולא בניסיון “לתקן” את הנפש.
ההבדל האמיתי בין טיפול רגשי לבין התפתחות אישית לא נמדד בעומק השיחה או בכמה רגש עולה,
אלא בשאלה פשוטה: האם האדם זקוק למישהו שיחזיק אותו רגשית, או למישהו שיעזור לו להבין, לבחור ולהתקדם.
בהתפתחות אישית האדם נשאר אחראי לעצמו.
אין כאן החזקה רגשית, אין תלות במלווה, ואין יומרה לטפל במצבים מורכבים. יש ליווי, מתן כיוון וכלים ליומיום.
וברגע שהשיח מתחיל להפוך להחזקה, להרגעה מתמשכת או להתמודדות עם הצפה – זה כבר לא התחום הזה.
זה המקום שבו צריך לעצור ולהגיד ביושר: כאן נדרש טיפול קליני, לא ליווי התפתחותי.
אולי זו גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים נמשכים לתחום הזה.
הם לא מרגישים שהם “צריכים טיפול”, אבל כן מרגישים שהם רוצים שינוי.
הם לא מחפשים אבחנות או שיח קליני, אלא בהירות, כלים ושפה פשוטה שאפשר ליישם בחיים עצמם.
וכשזה נעשה בגבולות ברורים ובלי יומרות – התפתחות אישית יכולה להיות מענה מדויק לצורך אמיתי.
משום שלרבים אין אפשרות ללמוד באקדמיה, ולכן נוצר כביכול “וואקום” שממנו צומחים שרלטנים.
זו תחושה מובנת, אבל היא ממש לא מדויקת.
בפועל, הביקוש לליווי רגשי ממאמנים אישיים - קאוצ'רים ומנטורים ללא הכשרה אקדמית הוא תופעה עולמית, רחבה מאוד, שחוצה מגזרים ותרבויות.
גם במקומות שבהם האקדמיה נגישה, מיליוני אנשים עדיין בוחרים לפנות דווקא למנטורים, קאוצ’רים שאין להם הכשרה אקדמית,
לא כי אין להם אלטרנטיבה,
אלא משום שהם מחפשים סוג אחר של מענה שיחודי לתחום התפתחות אישית.
כך למשל, דמויות כמו טוני רובינס, ביירון קייטי, מל רובינס, רובין שארמה (ליתר דיוק, יש לו תואר במשפטים), ג’ים רוהן ואחרים – אינם בעלי הכשרה אקדמית טיפולית,
ובכל זאת משפיעים על מיליוני אנשים ברחבי העולם.
אף אחד מהם לא פונה אליהם מתוך מחסור בפסיכולוגים עוסי"ם או שאר אנשי מקצוע המוכרים באקדמיה,
אלא מתוך בחירה מודעת של ציבור רחב לפנות לליווי ממוקד תפקוד, משמעות, הרגלים וקבלת החלטות – ולא לטיפול קליני.
הדוגמאות האלו לא נועדו לומר שאין סכנות, ולא להצדיק שרלטנות.
הן כן מבהירות שהדיון איננו ייחודי לציבור כזה או אחר, ואינו נובע רק ממחסור בהשכלה אקדמית.
מדובר בצורך אנושי רחב, שקיים גם בחברות פתוחות שאין שם מניעה בלימודי אקדמיה.
האם אפשר לסמוך על טיפול רגשי מאנשים שאין להם תואר אקדמי?
בואו נדבר רגע דוגרי. מצד אחד, יש טענות חזקות, מוצדקות ואפילו כואבות.
יש פחד אמיתי משרלטנות, מחוסר פיקוח וממקרים שבהם אנשים באמת נפגעו.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מהמציאות בשטח:
המון אנשים סביבנו בוחרים ללכת דווקא למטפלים שלמדו בקורסי תעודה.
המאמר הזה הוא לא "כתב הגנה" על שרלטנים, והוא ממש לא נגד האקדמיה.
אני פשוט רוצה שננסה להבין יחד – בלי להפריח סיסמאות – למה זה קורה,
איפה עובר הגבול האדום ואיפה הדברים הופכים למורכבים באמת.
בלבול במושגים: האם הכל זה "טיפול"?
אחת הבעיות הגדולות היא שאנחנו משתמשים באותו שם – "טיפול רגשי" – לשני עולמות שונים לגמרי.יש את הטיפול הקליני.
זה המקום שבו מטפלים במצבים שבהם הנפש באמת סוערת או פצועה:
חרדות משמעותיות, דיכאון, טראומות או מקרים שבהם אדם מתקשה לנהל את שגרת חייו.
כאן נדרשת אחריות עצומה, הכשרה ארוכה וכללים אתיים מאוד ברורים.
רובנו נסכים שזה מקום שדורש "כתפיים רחבות" והכשרה מסודרת מאוד.
אמנם יש כאלו שמצליחים להביא תוצאות מדהימות גם בלי התואר, אבל אין לי מספיק נתונים וראיה רחבה כדי להביע דעה בזה.
אבל יש תחום אחר, רחב לא פחות: התפתחות אישית.
מדובר באנשים שמתפקדים מצוין, הם עובדים, מנהלים משפחה וחברה, אבל הם מרגישים תקועים.
הם מחפשים יותר ביטחון עצמי, קבלת החלטות טובה יותר, או ניהול זמן ומשימות בצורה יעילה יותר. זה לא "טיפול" במובן הרפואי, אלא ליווי להתפחות אישית.
כשמדברים על התפתחות אישית, לא מדברים על טיפול בנפש פצועה אלא על ליווי של אנשים שמתפקדים, אבל מרגישים שהם לא במקום שהם רוצים להיות בו.
אנשים שקמים בבוקר, עובדים, לומדים, מנהלים משפחה וחברה,
ובכל זאת חווים תקיעות, בלבול, חוסר ביטחון או פער מתסכל בין היכולות שלהם לבין מה שקורה בפועל.
התפתחות אישית עוסקת בדברים מאוד יומיומיים: איך לקבל החלטות בצורה ברורה יותר, איך להפסיק לדחות, איך להתנהל נכון עם הזמן והאנרגיה, איך לעמוד על גבולות, ואיך לא להיתקע שוב ושוב באותם דפוסי חשיבה שמכשילים אותנו.
המיקוד כאן הוא בהווה ובמה שאפשר לעשות מכאן והלאה, לא בפירוק אינסופי של העבר ולא בניסיון “לתקן” את הנפש.
ההבדל האמיתי בין טיפול רגשי לבין התפתחות אישית לא נמדד בעומק השיחה או בכמה רגש עולה,
אלא בשאלה פשוטה: האם האדם זקוק למישהו שיחזיק אותו רגשית, או למישהו שיעזור לו להבין, לבחור ולהתקדם.
בהתפתחות אישית האדם נשאר אחראי לעצמו.
אין כאן החזקה רגשית, אין תלות במלווה, ואין יומרה לטפל במצבים מורכבים. יש ליווי, מתן כיוון וכלים ליומיום.
וברגע שהשיח מתחיל להפוך להחזקה, להרגעה מתמשכת או להתמודדות עם הצפה – זה כבר לא התחום הזה.
זה המקום שבו צריך לעצור ולהגיד ביושר: כאן נדרש טיפול קליני, לא ליווי התפתחותי.
אולי זו גם הסיבה שכל כך הרבה אנשים נמשכים לתחום הזה.
הם לא מרגישים שהם “צריכים טיפול”, אבל כן מרגישים שהם רוצים שינוי.
הם לא מחפשים אבחנות או שיח קליני, אלא בהירות, כלים ושפה פשוטה שאפשר ליישם בחיים עצמם.
וכשזה נעשה בגבולות ברורים ובלי יומרות – התפתחות אישית יכולה להיות מענה מדויק לצורך אמיתי.
זה לא רק אצלנו החרדים
יש תחושה רווחת שדווקא בציבור שלנו התופעה הזו נפוצה יותר,משום שלרבים אין אפשרות ללמוד באקדמיה, ולכן נוצר כביכול “וואקום” שממנו צומחים שרלטנים.
זו תחושה מובנת, אבל היא ממש לא מדויקת.
בפועל, הביקוש לליווי רגשי ממאמנים אישיים - קאוצ'רים ומנטורים ללא הכשרה אקדמית הוא תופעה עולמית, רחבה מאוד, שחוצה מגזרים ותרבויות.
גם במקומות שבהם האקדמיה נגישה, מיליוני אנשים עדיין בוחרים לפנות דווקא למנטורים, קאוצ’רים שאין להם הכשרה אקדמית,
לא כי אין להם אלטרנטיבה,
אלא משום שהם מחפשים סוג אחר של מענה שיחודי לתחום התפתחות אישית.
כך למשל, דמויות כמו טוני רובינס, ביירון קייטי, מל רובינס, רובין שארמה (ליתר דיוק, יש לו תואר במשפטים), ג’ים רוהן ואחרים – אינם בעלי הכשרה אקדמית טיפולית,
ובכל זאת משפיעים על מיליוני אנשים ברחבי העולם.
אף אחד מהם לא פונה אליהם מתוך מחסור בפסיכולוגים עוסי"ם או שאר אנשי מקצוע המוכרים באקדמיה,
אלא מתוך בחירה מודעת של ציבור רחב לפנות לליווי ממוקד תפקוד, משמעות, הרגלים וקבלת החלטות – ולא לטיפול קליני.
הדוגמאות האלו לא נועדו לומר שאין סכנות, ולא להצדיק שרלטנות.
הן כן מבהירות שהדיון איננו ייחודי לציבור כזה או אחר, ואינו נובע רק ממחסור בהשכלה אקדמית.
מדובר בצורך אנושי רחב, שקיים גם בחברות פתוחות שאין שם מניעה בלימודי אקדמיה.
מה הלאה?
הדיון הזה רק מתחיל. במאמרים הבאים אני רוצה לנסות לענות על השאלות הקשות באמת:- איך אפשר לדעת אם אני צריך "התפתחות אישית" או שמדובר בבעיה מורכבת שדורשת טיפול קליני?
- איך מזהים מי באמת מומחה ומי סתם שרלטן?
- ולמה לרופא ילדים לא נלך בלי תעודה אקדמית, אבל למטפל רגשי לפעמים כן?
