הנושאים החמים
אני מטפלת.
אני מטפלת ממש במעון ממש.
כאילו לא שאני מטפלת, אני אישה טובה ואימא לשלושה זאטוטים חמודים שלפעמים גם קצת מעצבנים ומפזרים את כל המשחקים.
אבל אני מטפלת.
אני לא רצה בבוקר עם פאה מסורקת ותיק כבד על הכתף מלא בקלסרים של מבחנים.
אני לא מנהלת באוטובוס שיחות קדחתניות בטלפון עם כל המי ומי שבמשרד.
אני סך הכל מטפלת. מטפלת ממש במעון ממש.
אני מטפלת אפילו שלמדתי בכלל שלוש שנים להיות מנהלת חשבונות, ואפילו שהרכזת של המסלול אמרה לי שאני התלמידה הכי מוצלחת שהייתה לה.
בעצם, אולי דווקא בגלל שלמדתי הנהלת חשבונות אני מטפלת.
כי אני יודעת לנהל חשבון.
ואני יודעת שאם חלב עולה שנים עשר תשעים ולחם עולה תשעה תשעים וזה מספיק לחמש אנשים ליום וחצי אחד לארוחת בוקר וארוחת ערב, וזה לפני הסוכריות לסיום של יוסי בכיתה, אז זה אומר...
זהו. תמיד ידעתי שאני חזקה בחשבון. אני ממש אלופה.
אז אני מטפלת.
אם אני מטפלת, זה אומר שאני מכובדת?
אם אני מטפלת, אני שומרת על ילדים קטנים.
ילדים קטנים וחמודים שלפעמים מגיעים עם אף מנוזל ועיניים אדומות.
בלעדי הם בכלל היו גוועים ברעב או ישנים על הרצפה.
בררר. מתים ברעב. אימאל'ה.
לא, בכלל לא. התכוונתי שבלעדי הם פשוט היו פחות נהנים, ואולי הטיטול שלהם היה יותר נפוח, וגם אף אחד לא היה טורח לנגב להם את הנוזלת שהם מרחו על כל הפנים.
ילדים זה הדבר הזה שאנשים מתחתנים בשבילו, אפילו שהם נורא נהנו בישיבה.
ילדים זה הדבר הזה שאנשים מסכימים למשכן את כל החיים שלהם והבית שלהם בשביל חיוך אחד קטן שלהם.
ילדים זה הדבר הזה שאנשים מוכנים להיות ערים בשבילו כל הלילה, אפילו שמחר בבוקר הוא ישפוך את השוקו על הרצפה הנקייה.
ילדים זה כל העולם.
אנשים משלמים הון עתק כדי לחבוק ילדים.
ככה שמעתי פעם. אני לא יודעת.
אז אני מטפלת בילדים.
זה אומר שאני מכובדת?
אני שומרת לאנשים על הדבר הכי חשוב ויקר בגלובוס.
וזה יותר יקר מהתכשיטים שלהם, אני בטוחה.
אני לא סתם שומרת.
אני נמצאת איתם כל היום כמעט, מאז שהשמש זרחה ועד מתי שבאים לקחת וכבר כולם אכלו ארוחת צהריים.
אז בטח שאני מכובדת.
מכובדת. איזה יופי. ישששש.
שניה.
אני מטפלת.
אם אני מטפלת זה אומר שאני מכובדת?
אם אני מטפלת, זה אומר שההנהלה מרשה לעצמה לשלם לי חמש עשרה שקלים פחות לשעה ממה שמקבלות חברות שלי בעבודות אחרות.
אם אני מטפלת, זה אומר שיש אנשים שחושבים שמותר להם להעיר לי מלא הערות.
מה לעשות, ועוד יותר, מה לא לעשות.
אם אני מטפלת, זה אומר שחושבים משום מה שאני שקופה ויכולים לשחק לי בתנאים של השכר ובכל השורות הקטנות האלו של התלוש.
שכן, תתפלאו לשמוע, אני למדתי הנהלת חשבונות ויודעת לקרוא אותם.
אפילו שאני מטפלת אנלפבתית.
וזה גם אומר שיכולים לחשוב שזה מובן מאליו שאני אשב עם ילדים שמונה שעות על הרצפה, ואעסיק אותם ואקדם אותם ואפתח אותם גם כשאני נורא נורא עייפה ופשוט המנהלת לא מצאה מחליפה.
אם אני מטפלת, אני מכובדת?
אולי בעצם הילדים מכובדים, לא המטפלת.
אז למה אימא שלחה אותו למעון בשבע בבוקר, אפילו שיש לה היום יום חופשי וזה בכלל איסור חג של פסח?
מה, הוא לא מכובד מספיק לבית שלה?
אהה.
כנראה ההורים מכובדים.
התכבדו מכובדים כי סוף הכבוד לבוא.
אני מטפלת ממש במעון ממש.
כאילו לא שאני מטפלת, אני אישה טובה ואימא לשלושה זאטוטים חמודים שלפעמים גם קצת מעצבנים ומפזרים את כל המשחקים.
אבל אני מטפלת.
אני לא רצה בבוקר עם פאה מסורקת ותיק כבד על הכתף מלא בקלסרים של מבחנים.
אני לא מנהלת באוטובוס שיחות קדחתניות בטלפון עם כל המי ומי שבמשרד.
אני סך הכל מטפלת. מטפלת ממש במעון ממש.
אני מטפלת אפילו שלמדתי בכלל שלוש שנים להיות מנהלת חשבונות, ואפילו שהרכזת של המסלול אמרה לי שאני התלמידה הכי מוצלחת שהייתה לה.
בעצם, אולי דווקא בגלל שלמדתי הנהלת חשבונות אני מטפלת.
כי אני יודעת לנהל חשבון.
ואני יודעת שאם חלב עולה שנים עשר תשעים ולחם עולה תשעה תשעים וזה מספיק לחמש אנשים ליום וחצי אחד לארוחת בוקר וארוחת ערב, וזה לפני הסוכריות לסיום של יוסי בכיתה, אז זה אומר...
זהו. תמיד ידעתי שאני חזקה בחשבון. אני ממש אלופה.
אז אני מטפלת.
אם אני מטפלת, זה אומר שאני מכובדת?
אם אני מטפלת, אני שומרת על ילדים קטנים.
ילדים קטנים וחמודים שלפעמים מגיעים עם אף מנוזל ועיניים אדומות.
בלעדי הם בכלל היו גוועים ברעב או ישנים על הרצפה.
בררר. מתים ברעב. אימאל'ה.
לא, בכלל לא. התכוונתי שבלעדי הם פשוט היו פחות נהנים, ואולי הטיטול שלהם היה יותר נפוח, וגם אף אחד לא היה טורח לנגב להם את הנוזלת שהם מרחו על כל הפנים.
ילדים זה הדבר הזה שאנשים מתחתנים בשבילו, אפילו שהם נורא נהנו בישיבה.
ילדים זה הדבר הזה שאנשים מסכימים למשכן את כל החיים שלהם והבית שלהם בשביל חיוך אחד קטן שלהם.
ילדים זה הדבר הזה שאנשים מוכנים להיות ערים בשבילו כל הלילה, אפילו שמחר בבוקר הוא ישפוך את השוקו על הרצפה הנקייה.
ילדים זה כל העולם.
אנשים משלמים הון עתק כדי לחבוק ילדים.
ככה שמעתי פעם. אני לא יודעת.
אז אני מטפלת בילדים.
זה אומר שאני מכובדת?
אני שומרת לאנשים על הדבר הכי חשוב ויקר בגלובוס.
וזה יותר יקר מהתכשיטים שלהם, אני בטוחה.
אני לא סתם שומרת.
אני נמצאת איתם כל היום כמעט, מאז שהשמש זרחה ועד מתי שבאים לקחת וכבר כולם אכלו ארוחת צהריים.
אז בטח שאני מכובדת.
מכובדת. איזה יופי. ישששש.
שניה.
אני מטפלת.
אם אני מטפלת זה אומר שאני מכובדת?
אם אני מטפלת, זה אומר שההנהלה מרשה לעצמה לשלם לי חמש עשרה שקלים פחות לשעה ממה שמקבלות חברות שלי בעבודות אחרות.
אם אני מטפלת, זה אומר שיש אנשים שחושבים שמותר להם להעיר לי מלא הערות.
מה לעשות, ועוד יותר, מה לא לעשות.
אם אני מטפלת, זה אומר שחושבים משום מה שאני שקופה ויכולים לשחק לי בתנאים של השכר ובכל השורות הקטנות האלו של התלוש.
שכן, תתפלאו לשמוע, אני למדתי הנהלת חשבונות ויודעת לקרוא אותם.
אפילו שאני מטפלת אנלפבתית.
וזה גם אומר שיכולים לחשוב שזה מובן מאליו שאני אשב עם ילדים שמונה שעות על הרצפה, ואעסיק אותם ואקדם אותם ואפתח אותם גם כשאני נורא נורא עייפה ופשוט המנהלת לא מצאה מחליפה.
אם אני מטפלת, אני מכובדת?
אולי בעצם הילדים מכובדים, לא המטפלת.
אז למה אימא שלחה אותו למעון בשבע בבוקר, אפילו שיש לה היום יום חופשי וזה בכלל איסור חג של פסח?
מה, הוא לא מכובד מספיק לבית שלה?
אהה.
כנראה ההורים מכובדים.
התכבדו מכובדים כי סוף הכבוד לבוא.
