הנושאים החמים
כמה פעמים ביום אנחנו פוגשים את הילדים שלנו?
כמה פעמים מתוך זה אנחנו פוגשים את הלב שלהם?
כמה פעמים ביום השיח שלנו איתם הוא לא שיח ענייני טכני, של "מה לשים לך בכריך?" התאספו את הצעצועים" ו"לילה טוב". אלא שיח שנכנס לעולם שלהם?
"נפשו קשורה בנפשו" כך מתאר יהודה בפרשת ויגש (בראשית, מ"ד, ל') את הקשר בין יעקב לבין בנימין כאשר יוסף מבקש מאחיו שישאירוהו כערבון בלכתם להביא את אביהם.
בעל הטורים מביא דבר מעניין: פעמיים בלבד מופיעה בתנ"ך כולו המילה "קשורה". פעם אחת בפרשת ויגש ולגבי בנימין, ופעם נוספת במשלי: *"אִ֭וֶּלֶת קְשׁוּרָ֣ה בְלֶב־נָ֑עַר"* (משלי, כ"ב, ט"ו) .
בעל הטורים אומר שאלו הן שתי האפשרויות היחידות למצב הנפש של הילד שלנו, *אם נפש הנער לא תהיה קשורה לנפש הוריו – איולת תוליך אותו*, מאחר וזו ברירת המחדל של הנפש שלנו, ללכת אחרי היצרים שלנו. האיולת קשורה, "built in" בלב שלנו! אנחנו צריכים קשר אמיתי וחזק לנפש אחרת כדי שימשוך אותנו חזק יותר על מנת ללכת בדרכי הטוב.
הגישה הרווחת היום בחינוך ילדים מבוססת בעיקר על סיבה ותוצאה. לכל מעשה יש השלכות חיוביות ושליליות.
אם לא תאסוף את המשחקים - לא נוכל לקרוא סיפור לפני השינה.
מי שלא מסיים לאכול - לא מקבל קינוח.
אם תמשיך לבכות - אני אלך, זה לא נעים לי.
בבית שלנו לא צועקים על אמא! (במילים אחרות - אם לא תפסיק לצעוק עליי - אתה לא חלק מהבית הזה).
מי שלא עושה שיעורי בית לא יכול ללכת לחבר.
אני רוצה להציע לכם דרך אחרת להתבונן על הקשר עם הילדים שלכם. הדרך ההיקשרותית.
את תיאוריית ההיקשרות פיתח גורדון ניופלד, פסיכולוג התפתחותי קנדי, שלקח למעשה רעיונות שביסס לפניו כבר פסיכואנליטיקאי בשם ג'ון בולבי, ובעצם הנגיש אותם בצורה מעשית להורים, אנשי מקצוע ואנשי טיפול.
ניופלד מתבסס על מחקרי מוח עדכניים לצד מחקרים רבים התומכים בחשיבות ההיקשרות עם ילדינו כבסיס לכל הקשרים האחרים שיפתחו בעתיד.
מה בעצם עומד בבסיס הגישה? אתחיל מלהציג כאן חלק מהרעיונות המרכזיים, ובמאמרי ההמשך אציג רעיונות פרקטיים נוספים שתוכלו ליישם כבר עכשיו בבית שלכם.
בגישה ההיקשרותית אנחנו מתבוננים על ההתנהגות של ילדינו, ומחפשים את הרובד העמוק יותר: מה הרגש שהוביל את הילד שלנו לעשות את מה שעשה? מה המקומות בקשר שלנו שדורשים חיזוק? האם הילד שלנו מרגיש שיש לו על מי "ליפול אחורנית" ולהישען ולהיסמך עליי כהורה? האם מערכת היחסים בינינו משקפת תלות של מטפל ומטופל או מערכת היררכית של מישהו שנמצא למעלה ומישהו מתחתיו?
ככל שהילדים שלנו מתבגרים - ככה הם פחות ופחות צמודים אליהם, וזה בסדר כי זה תהליך טבעי וחשוב של פיתוח הנפרדות שלהם מאיתנו, בדרך להבשלה כמבוגרים עצמאיים.
העניין הוא שהדרך לעצמאות ונפרדות - עוברת דרך המון המון המון חיבורים.
כדי שילד יגדל להיות מבוגר בטוח בעצמו - תהליך ההתבגרות שלו צריך לאפשר לו להיות פנוי רגשית ותחושה שההיקשרות בינו לבין ההורים היא החזקה ואינסופית. כי ילד שנמצא במרדף ובמתח בגלל היקשרות חלשה - יהיה מבוהל ועסוק בזה, ולא בהתבוננות על העולם, בהתהוות, בהבעה עצמית אמיתית.
ילד שמרגיש שהוא יכול "ליפול אחורה" ויהיה שם הורה שיתפוס אותו, מתבגר שמרגיש שיש לו מורה דרך לצידו ולא שוטר שנוזף ומבקר אותו, ילדה שמרגישה שהיא יכולה לספר לאמא שלה הכל ללא שיפוטיות - אלה ילדים שההיקשרות בינם לבין הוריהם היא טובה. הם יהיו רתומים לבקשותינו, ישמחו לשמח אותנו (להבדיל מילדים שינסו לרצות אותנו רק כדי שלא נכעס) , הם יהיו פנויים רגשית להתבונן על העולם ולהתרכז בחקר של עצמם ושל הסובב אותם. הם יהיו רגועים ולא במתח אינסופי שמוביל אותם לתסכול ואגרסיביות. כי כשהקשר מורגש- זה כל מה שילד צריך.
אבל איך עושים את זה? איך מחזקים את ההיקשרות הזו?
אחד המנהגים ההיקשרותיים כדי לאפשר "פולסים" של אהבה בקשר הוא *איסוף*.
האיסוף עוזר לנו לטפח את הקשר עם הילד, לתת לילד את ההרגשה שהקשר קיים, שאנחנו נוכחים בקשר, שאנחנו מרגישים את הילד ונמצאים כאן.
אז מה זה בעצם?
באיסוף היקשרותי אנחנו נכנסים לעולם של הילד.
אנחנו קודם כל רוצים ליצור קשר עין, לקבל מהם חיוך, הנהון עם הראש. אם קיבלנו את זה - קיבלנו מהילדים שלנו הזמנה להיכנס לעולם שלהם.
אחרי שהשגנו את החיבור הראשוני הזה ויש "קליק" - ניכנס לעולמם, נתעניין וניקח חלק במה שמעניין והם נמצאים בו באותו רגע.
אם אני מגיעה לקחת את הילדה שלי מהגן - אעשה איתה סיבוב קטן לראות מה העסיק אותה היום.
ואם הגיע זמן המקלחות והילדים בדיוק שקועים בפליימוביל - ניכנס לעולמם עם אחת הדמויות, ומשם מתוך החיבור נזרום ונרתום אותם להתקלח.
כשאנחנו חלק מהעולם שלהם - זה קודם כל *מרגיע* את המרדף אחרינו, וכך אנחנו מעבירים להם מסר שהם הכי מעניינים אותנו יותר מהכל! ומשם, הדרך לשיתוף פעולה הרבה יותר נעימה וזורמת.
שירלי אורמוביץ, מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית ומטפלת זוגית בגישת eft-טיפול זוגי ממוקד רגש
כמה פעמים מתוך זה אנחנו פוגשים את הלב שלהם?
כמה פעמים ביום השיח שלנו איתם הוא לא שיח ענייני טכני, של "מה לשים לך בכריך?" התאספו את הצעצועים" ו"לילה טוב". אלא שיח שנכנס לעולם שלהם?
"נפשו קשורה בנפשו" כך מתאר יהודה בפרשת ויגש (בראשית, מ"ד, ל') את הקשר בין יעקב לבין בנימין כאשר יוסף מבקש מאחיו שישאירוהו כערבון בלכתם להביא את אביהם.
בעל הטורים מביא דבר מעניין: פעמיים בלבד מופיעה בתנ"ך כולו המילה "קשורה". פעם אחת בפרשת ויגש ולגבי בנימין, ופעם נוספת במשלי: *"אִ֭וֶּלֶת קְשׁוּרָ֣ה בְלֶב־נָ֑עַר"* (משלי, כ"ב, ט"ו) .
בעל הטורים אומר שאלו הן שתי האפשרויות היחידות למצב הנפש של הילד שלנו, *אם נפש הנער לא תהיה קשורה לנפש הוריו – איולת תוליך אותו*, מאחר וזו ברירת המחדל של הנפש שלנו, ללכת אחרי היצרים שלנו. האיולת קשורה, "built in" בלב שלנו! אנחנו צריכים קשר אמיתי וחזק לנפש אחרת כדי שימשוך אותנו חזק יותר על מנת ללכת בדרכי הטוב.
הגישה הרווחת היום בחינוך ילדים מבוססת בעיקר על סיבה ותוצאה. לכל מעשה יש השלכות חיוביות ושליליות.
אם לא תאסוף את המשחקים - לא נוכל לקרוא סיפור לפני השינה.
מי שלא מסיים לאכול - לא מקבל קינוח.
אם תמשיך לבכות - אני אלך, זה לא נעים לי.
בבית שלנו לא צועקים על אמא! (במילים אחרות - אם לא תפסיק לצעוק עליי - אתה לא חלק מהבית הזה).
מי שלא עושה שיעורי בית לא יכול ללכת לחבר.
אני רוצה להציע לכם דרך אחרת להתבונן על הקשר עם הילדים שלכם. הדרך ההיקשרותית.
את תיאוריית ההיקשרות פיתח גורדון ניופלד, פסיכולוג התפתחותי קנדי, שלקח למעשה רעיונות שביסס לפניו כבר פסיכואנליטיקאי בשם ג'ון בולבי, ובעצם הנגיש אותם בצורה מעשית להורים, אנשי מקצוע ואנשי טיפול.
ניופלד מתבסס על מחקרי מוח עדכניים לצד מחקרים רבים התומכים בחשיבות ההיקשרות עם ילדינו כבסיס לכל הקשרים האחרים שיפתחו בעתיד.
מה בעצם עומד בבסיס הגישה? אתחיל מלהציג כאן חלק מהרעיונות המרכזיים, ובמאמרי ההמשך אציג רעיונות פרקטיים נוספים שתוכלו ליישם כבר עכשיו בבית שלכם.
בגישה ההיקשרותית אנחנו מתבוננים על ההתנהגות של ילדינו, ומחפשים את הרובד העמוק יותר: מה הרגש שהוביל את הילד שלנו לעשות את מה שעשה? מה המקומות בקשר שלנו שדורשים חיזוק? האם הילד שלנו מרגיש שיש לו על מי "ליפול אחורנית" ולהישען ולהיסמך עליי כהורה? האם מערכת היחסים בינינו משקפת תלות של מטפל ומטופל או מערכת היררכית של מישהו שנמצא למעלה ומישהו מתחתיו?
ככל שהילדים שלנו מתבגרים - ככה הם פחות ופחות צמודים אליהם, וזה בסדר כי זה תהליך טבעי וחשוב של פיתוח הנפרדות שלהם מאיתנו, בדרך להבשלה כמבוגרים עצמאיים.
העניין הוא שהדרך לעצמאות ונפרדות - עוברת דרך המון המון המון חיבורים.
כדי שילד יגדל להיות מבוגר בטוח בעצמו - תהליך ההתבגרות שלו צריך לאפשר לו להיות פנוי רגשית ותחושה שההיקשרות בינו לבין ההורים היא החזקה ואינסופית. כי ילד שנמצא במרדף ובמתח בגלל היקשרות חלשה - יהיה מבוהל ועסוק בזה, ולא בהתבוננות על העולם, בהתהוות, בהבעה עצמית אמיתית.
ילד שמרגיש שהוא יכול "ליפול אחורה" ויהיה שם הורה שיתפוס אותו, מתבגר שמרגיש שיש לו מורה דרך לצידו ולא שוטר שנוזף ומבקר אותו, ילדה שמרגישה שהיא יכולה לספר לאמא שלה הכל ללא שיפוטיות - אלה ילדים שההיקשרות בינם לבין הוריהם היא טובה. הם יהיו רתומים לבקשותינו, ישמחו לשמח אותנו (להבדיל מילדים שינסו לרצות אותנו רק כדי שלא נכעס) , הם יהיו פנויים רגשית להתבונן על העולם ולהתרכז בחקר של עצמם ושל הסובב אותם. הם יהיו רגועים ולא במתח אינסופי שמוביל אותם לתסכול ואגרסיביות. כי כשהקשר מורגש- זה כל מה שילד צריך.
אבל איך עושים את זה? איך מחזקים את ההיקשרות הזו?
אחד המנהגים ההיקשרותיים כדי לאפשר "פולסים" של אהבה בקשר הוא *איסוף*.
האיסוף עוזר לנו לטפח את הקשר עם הילד, לתת לילד את ההרגשה שהקשר קיים, שאנחנו נוכחים בקשר, שאנחנו מרגישים את הילד ונמצאים כאן.
אז מה זה בעצם?
באיסוף היקשרותי אנחנו נכנסים לעולם של הילד.
אנחנו קודם כל רוצים ליצור קשר עין, לקבל מהם חיוך, הנהון עם הראש. אם קיבלנו את זה - קיבלנו מהילדים שלנו הזמנה להיכנס לעולם שלהם.
אחרי שהשגנו את החיבור הראשוני הזה ויש "קליק" - ניכנס לעולמם, נתעניין וניקח חלק במה שמעניין והם נמצאים בו באותו רגע.
אם אני מגיעה לקחת את הילדה שלי מהגן - אעשה איתה סיבוב קטן לראות מה העסיק אותה היום.
ואם הגיע זמן המקלחות והילדים בדיוק שקועים בפליימוביל - ניכנס לעולמם עם אחת הדמויות, ומשם מתוך החיבור נזרום ונרתום אותם להתקלח.
כשאנחנו חלק מהעולם שלהם - זה קודם כל *מרגיע* את המרדף אחרינו, וכך אנחנו מעבירים להם מסר שהם הכי מעניינים אותנו יותר מהכל! ומשם, הדרך לשיתוף פעולה הרבה יותר נעימה וזורמת.
שירלי אורמוביץ, מדריכת הורים בגישה ההיקשרותית ומטפלת זוגית בגישת eft-טיפול זוגי ממוקד רגש
