אי שם, בבטן האדמה, בעומק 6.8 מטר מתחת לקו שממנו אני מתחיל לספור את 70 המדרגות עד לבית הנחמד שלנו. תוסיפו על זה עוד גרם מדרגות בלתי נגמר, שכל מדרגה בו בגודל אחר, עם פערים לא קטנים בין מדרגה לחברתה.

כמה מדרגות יש שם? הקבלן יודע! אני לא ממש יודע. איך אני אמור בדיוק לספור אותן, אם בכל ירידה למקלט אני מועד פעמיים וכמעט מתגלגל היישר על דלת המקלט הכבדה? בהתחשב בשעה וב"מעידה" שלי תוך כדי האזעקה, כשהילדה הקטנה שלי עליי, ומאחוריי עוד טור ארוך של "שכנים" מפוחדים, לא ממש מתאפשר לי להמשיך בספירה מדויקת של המדרגות. מה גם שחלק מהן מספיק גבוהות כדי שאשתכנע שאפשר לחשב אותן כשתיים, וכדי לא להיגרר לוויכוחים מיותרים עם סופרי מדרגות שייקלעו למקלט שלנו, החלטתי לוותר על המידע החשוב הזה ולהישאר עם ספקות לגבי המספר המדויק.

האירוע הסתיים!

הגענו למקלט. ישבתי שם אני ועוד למעלה מחמישה מניינים של בני אדם, שרובם המכריע לא ממש מצטרף למניין. היו שם מספיק סוגי כיסאות כדי לייצר מספיק חיכוכים בין ילדי המשפחות — מי יזכה לשבת בכיסא הישן והמרופד, ומי בכיסאות שהיו בדרך לאשפה, אבל אז תפסה אותם אזעקה ומאז הם במקלט.

משום מה, כיסא המנהלים המסתובב, שמישהו דאג להוריד למקלט, נשאר תמיד ריק. כולם מסתכלים עליו, מנסים לסובב אותו במבטיהם, אבל אף אחד לא מעז לשבת עליו. "זה הכיסא של הרב או מה?" שאל עובר אורח שנקלע למקלט שלנו, תוך כדי שהוא מכוונן את הכיסא למנח הרצוי. הוא לא שם לב לעיניים שנפתחו עליו וכמעט יצאו מחוריהן. נס שלפחות "בעל הכיסא" לא היה שם כדי לתת לו "הרגשה טובה" ולעודד אותו עם משפטי מוטיבציה כמו: "תרגיש בנוח לשבת על זה", "זה לא סתם כיסא, חיפשתי הרבה כיסאות עד שמצאתי אותו", ו"בבית, אני לא נותן לאף אחד לשבת עליו"...

האירוע הסתיים!

כל הכיסאות תפוסים, וכל מי שלא מצא כיסא או מזרן לשבת עליו נשאר לעמוד. האזעקה הסתיימה, ושקט בראשיתי שרר במקלט, אך עד מהרה הוא הופר עם קולות נפץ של ספק יירוטים, ספק נפילות...

להמשך היצירה
לחצו פה>>