הנושאים החמים
הנושאים החמים
זה היה כמה ימים אחרי תחילת זמן קיץ.
הם ישבו שם שלושתם, כמו כל יום כמעט, בחדר אפוף העשן של גרינצוויג. השעה היתה רבע לאחת עשרה, והם תכננו לגמור את הגילגול ולהניח תפילין. קטורת קודמת לתמיד של שחר ותמיד של שחר קרב עד בין הערביים ועד בכלל.
גרינצוויג היה מחובר לקבוצות הכי חמות בעולם הישיבות. כעת ישב על כסא המנהלים המרוט שלו, ביד אחת דפדף במיומנות בשיאומי חצי טאץ' החצי כשר, וביד השניה כיסה על פיו.
"די. לא. אין מאאאצב".
"מעה קרה, דבר!".
"יואו, יואו, יואוווו".
"נוו מה קרה, דבר כבר!"
"יואו, אני לא מאמין".
לשיפר נמאס. הוא נטל את הטלפון במהירות ורפרף על ההודעות. פיו נפער משורה לשורה.
"מה זההה. אמא. לא. יואו".
ההודעות רצו במחול שדים.
"ראשוני: חמש בחורים משיעור ב' בבוימל איבדו את ההכרה באופן פתאומי. כוחות הצלה במקום".
"בחור מהקיבוץ בישיבת עתלית התמוטט לפתע. מצבו אנוש".
עוד צפצוף ישר מהקבוצה של "עידכונים לפני שהם קורים": "מספר בחורים מתולדות יעקב ישראל נמצאו ללא רוח חיים בחדר אוכל".
מהמסדרון נשמעו צעקות. בחור מסויט רץ וצרח: הצולה! רוטשטיין נחנק! הצולה!
גרינצוויג ניסה להתקשר אך ידיו רעדו.
הבחור מהמסדרון נכנס לאקסטזה: נו! הוא כחול! הוא לבן! איפה שמיר הוא עשה קורס של מד"א!
זה היה היום הנורא ביותר בתולדות בישיבה. צוות מד"א שהגיע לטפל ברוטשטיין נאלץ לקבוע את מותו ואת מותם הפתאומי של עוד ששה בחורים. ראש הישיבה נראה כמי שמתו מוטל לפניו וזה אכן היה המצב.
שמועות רחשו והמכשירים והקווים לא עמדו בעומס.
זה בגלל החיסונים של הקורונה.
זה האוכל התעשייתי שנותנים לנו. בורקס והכל שוחה בשמן.
"אני שמעתי", סח מישהו בעל קשרים, "שהיתה תוכנית כזאת של השמאלנים לשים אנטנות עם קרינה דווקא ליד הישיבות, הנה אתם רואים", סיים.
ארבעים ותשע בחורי ישיבות ביום אחד! אתם קולטים מה זה? ארב-עי-ם ות-ש-ע! השם ירחם.
מסע ההלוייה היה קורע לב. ראש הישיבה לא היה מסוגל לדבר ורק יפחות בכי בקעו מהרמקולים.
כשבאו לבית הקברות מצאו אותו עמוס בישיבות נוספות. אבל שלא כרגיל במפגשים מעין אלה, לא נשמעה מילה. הלם היה על פני כולם.
הלילה עבר בשקט. באמצע חזרת הש"ץ נשמעה חבטה עזה. שינדלהויז משיעור ב' נפל. קמה בהלה עצומה. אופנוען הצלה פרץ לתוככי בית המדרש. ציוד דפיברילטור נפרק ומכות חשמל ניתנו לנער האומלל.
"זה כבר המקרה הרביעי שלי היום!" פלט איש ההצלה המיוזע, "פחד פחדים".
חרדה עמוקה פשטה בלב כל. שינדלהויז הועמס על אמבולנס שדהר משם ביללות.
גרינצוויג וחבריו ישבו בחדר בפנים חיוורות והביטו כלא מאמינים בהודעות שקפצו ודחקו אחת את השניה. למרבה האימה, המספרים היו גבוהים בהרבה מאתמול.
"כעשרים בחורים מבית ועד עוברים כעת החייאה!".
"עשרות בחורים מקירשנבויך לא התעוררו הבוקר. נפגעי חרדה רבים".
"חצי משיעור א' בתורת יהושע התמוטטו ומטופלים במקום".
שיפר קם וטייל בחדר כארי בסוגר. מה זה. עולם הישיבות נגמר. מה זה. מה קורה פה.
שמועות נוראות הגיעו. בחורים מגאון עוזנו נסעו במיניבוס להלוויה של עשרות מבני הישיבה. הנסיעה עברה בדממה. כשהנהג הגיע ליעד גילה שכל נוסעיו מתו בדרך.
הכמויות היו בלתי נתפסות. קלישאות כמו אין בית אשר אין שם מת החוירו מול המציאות הנוראה. בישיבות רבות מתו בשבוע ימים מאות בחורים.
עיני כולם ניתלו במרן ראש הישיבה הגר"ע יוספזון שישב ספון בביתו מאז החל הנגף.
רבנים ועסקנים שהתגודדו מחוץ למעונו נתקלו בסירוב נחרץ. "ראש הישיבה לא רוצה לראות אף אחד! הכריז הנכד התורן.
ראש ישיבה צעיר עם זקן מטופח סירב לקבל עליו את הדין. הוא שרבב את ראשו פנימה וזעק בפאתוס: "העוילם שואל אם לפזר את הישיבות הביתה! מקובלנו מרבותינו שישיבות לא סוגרים!". ראש הישיבה סירב לענות. ליבו ניבא לו שהבעיה תיפטר מאליה בימים הקרובים.
רבי עקיבא יוספזון היה דמות פלאית. הוא נולד להורים מתחתית המעמד החברתי, היה חסר כישרון, ובאופן טבעי מצא את מקומו בישיבות שבהם חצי יום עובדים וחצי יום לא לומדים. לאחר שנותר כמעט בודד במחזור, עזב את הישיבה והחל לעבוד כנהג משאית באירגון חסד ידוע. מספרים שפעם כשעמד לתדלק את הסמיטריילר שלו, עלו בו מחשבות פילוסופיות. הרי הDAF שלו מכילה מאות ליטרים של דלק. כמה מזה נכנס לבוכנה? ממש טיפה. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה עד שנגמר כל המיכל. זאת אומרת שטיפה אחת יש לה גם ערך. המחשבה לא עזבה אותו. הוא המשיך להרהר בנושא עד שהחליט שהוא לא מוכן להעביר את החיים שלו בקבינה. גם שורה של גמרא יש לה ערך. שורה ועוד שורה.
לא בנקל השתחל לישיבה קטנה של הרב לזרוביץ, שהיה חתן של אחד ממורשי החתימה באירגון החסד, ומשם המשיך ללמוד אצל ר' לייזר והיה תלמידו חביבו. בשיעורים שמסר ניכרה שיטת לימוד שעשתה לה כנפיים אצל כל הלומדים בזמנו, ורבים מתלמידיו פתחו ישיבות שהמשיכו את דרכו וזכו לפופולריות רבה. כעת, לאסונו, ראה את מפעל חייו קורס כמגדלי התאומים.
המצב היה נורא. תוך שבועיים התברר כי מישיבות רבות נותרו בנייני רפאים בלבד. ההלוויות שהיו מתחילה המוניות ורוויות דמע נעשו מצומצמות. כל אחד נאלץ להשתתף יום ולילה בהלוויות של קרוביו. הפטירות הלכו ותכפו ובמקרים רבים לא היה מניין לקדיש ה"י.
מאות בני ישיבות התנדבו לחפור קברים ולא אחת קרה שהחופר התמוטט בקברו. במקרה כזה פסק ראש הישיבה שהנפטר קונה את מקומו.
כלי התקשורת הידועים בעולם עקבו בהתעניינות אחרי המגפה המוזרה שפקדה את תלמידי הקולג'ים לתלמוד.
"אלפי בני נוער מתו כאן במגפה מסתורית" דווח באין מפריע הכתב של CNN מקומת הלובי של הישיבה. "מסיבה לא מוסברת רק תלמידי הקמפוס נפגעו. לא נשים. לא זקנים. לא ילדים".
החיים נעצרו. הישיבות התרוקנו כמעט כליל. אלפי אברכים ישבו שבעה, לפעמים שוב, ושוב, ושוב. הכוללים היחידים שאיכשהו תפקדו היו כוללים לבעלי בתים ופנסיונרים. הפלא הגדול היה שהמגפה פגעה דווקא בטובי בני הישיבות, אלו שהתקוות מהם היו גדולות מאוד. נוער נושר נחשב מחוץ ל"קבוצת הסיכון". ניתן היה לומר בכאב, שעולם התורה נפח את נשמתו. כנראה בישיבות של אחרי המבול יהיה רק סדר אחד של 'השעה שלי עם התורה'.
גרינצוויג נשאר בחיים. גם שיפר והורן. הם התביישו בעובדה זו. זה אומר שמחשיבים אותם בשמים לכאלה שלא נורא אם יחיו. חסרי חשיבות. הם התגבשו עם עוד כמה מחברי קבוצת הואטסאפ שכמעט ולא נפגעה, ויחד למדו משניות לעילוי נשמת חבריהם.
המוות פסק מהסיבה העצובה שלא נשאר מי שימות.
גרינצוויג ניסה פעם לעשות עם שיפר חשבון כמה מתו.
כמה היה בעתלית? שמונה מאות?
איזה שמונה מאות. בשיעור אלף לבד היו שלוש מאות.
אוקיי. ניתן להם אלף. ובקירשנבויך?
ככה חמש מאות שש מאות. שש מאות חמישים בלחץ.
אז אלף תשע מאות. הלאה, גאון עוזנו שהתפצלה מתפארת עוזך? ארבע מאות בכל אחת.
ארבע מאות? אתה נסחף.
כשהגיעו לאחת עשרה אלף שיפר אמר: "אני לא מסוגל יותר".
חג שבועות של אותה שנה היה חג השבועות הכי עצוב אי פעם. אימהות רבות באו לישיבה שבנם למד בה, הניחו עוגת גבינה על מיטתו ובכו בכי מר. היכלי הישיבות שממו באותו לילה. ובאו כולם לישיבה של מעלה.
רבי עקיבא יוספזון ישב מכונס באבלו. בימים מועטים ירד לטמיון מאמץ של עשרות שנים. עשרות שנים של עמל התורה. של הרבצת תורה. של העמדת רבנן ותלמידיהון. הוא התבונן בקונטרס שהוציאו התלמידים לאור בבין הזמנים האחרון: שיעורי מורנו רה"י על מסכת תמורה פרקים א וב' - פנימי - לא מוגה. מי ילמד את זה. מי יבין את זה. מה יש לעשות עם זה. ישר לגניזה.
אולי יוציא עלון של פרשת השבוע. אולי ימסור "שיעור כללי" ממשניות מצוירות.
אבל בעצם, נשארו כמה תלמידים. בודדים. ממש טיפה מן הים.
אבל גם לטיפה יש ערך.
הם ישבו שם שלושתם, כמו כל יום כמעט, בחדר אפוף העשן של גרינצוויג. השעה היתה רבע לאחת עשרה, והם תכננו לגמור את הגילגול ולהניח תפילין. קטורת קודמת לתמיד של שחר ותמיד של שחר קרב עד בין הערביים ועד בכלל.
גרינצוויג היה מחובר לקבוצות הכי חמות בעולם הישיבות. כעת ישב על כסא המנהלים המרוט שלו, ביד אחת דפדף במיומנות בשיאומי חצי טאץ' החצי כשר, וביד השניה כיסה על פיו.
"די. לא. אין מאאאצב".
"מעה קרה, דבר!".
"יואו, יואו, יואוווו".
"נוו מה קרה, דבר כבר!"
"יואו, אני לא מאמין".
לשיפר נמאס. הוא נטל את הטלפון במהירות ורפרף על ההודעות. פיו נפער משורה לשורה.
"מה זההה. אמא. לא. יואו".
ההודעות רצו במחול שדים.
"ראשוני: חמש בחורים משיעור ב' בבוימל איבדו את ההכרה באופן פתאומי. כוחות הצלה במקום".
"בחור מהקיבוץ בישיבת עתלית התמוטט לפתע. מצבו אנוש".
עוד צפצוף ישר מהקבוצה של "עידכונים לפני שהם קורים": "מספר בחורים מתולדות יעקב ישראל נמצאו ללא רוח חיים בחדר אוכל".
מהמסדרון נשמעו צעקות. בחור מסויט רץ וצרח: הצולה! רוטשטיין נחנק! הצולה!
גרינצוויג ניסה להתקשר אך ידיו רעדו.
הבחור מהמסדרון נכנס לאקסטזה: נו! הוא כחול! הוא לבן! איפה שמיר הוא עשה קורס של מד"א!
זה היה היום הנורא ביותר בתולדות בישיבה. צוות מד"א שהגיע לטפל ברוטשטיין נאלץ לקבוע את מותו ואת מותם הפתאומי של עוד ששה בחורים. ראש הישיבה נראה כמי שמתו מוטל לפניו וזה אכן היה המצב.
שמועות רחשו והמכשירים והקווים לא עמדו בעומס.
זה בגלל החיסונים של הקורונה.
זה האוכל התעשייתי שנותנים לנו. בורקס והכל שוחה בשמן.
"אני שמעתי", סח מישהו בעל קשרים, "שהיתה תוכנית כזאת של השמאלנים לשים אנטנות עם קרינה דווקא ליד הישיבות, הנה אתם רואים", סיים.
ארבעים ותשע בחורי ישיבות ביום אחד! אתם קולטים מה זה? ארב-עי-ם ות-ש-ע! השם ירחם.
מסע ההלוייה היה קורע לב. ראש הישיבה לא היה מסוגל לדבר ורק יפחות בכי בקעו מהרמקולים.
כשבאו לבית הקברות מצאו אותו עמוס בישיבות נוספות. אבל שלא כרגיל במפגשים מעין אלה, לא נשמעה מילה. הלם היה על פני כולם.
הלילה עבר בשקט. באמצע חזרת הש"ץ נשמעה חבטה עזה. שינדלהויז משיעור ב' נפל. קמה בהלה עצומה. אופנוען הצלה פרץ לתוככי בית המדרש. ציוד דפיברילטור נפרק ומכות חשמל ניתנו לנער האומלל.
"זה כבר המקרה הרביעי שלי היום!" פלט איש ההצלה המיוזע, "פחד פחדים".
חרדה עמוקה פשטה בלב כל. שינדלהויז הועמס על אמבולנס שדהר משם ביללות.
גרינצוויג וחבריו ישבו בחדר בפנים חיוורות והביטו כלא מאמינים בהודעות שקפצו ודחקו אחת את השניה. למרבה האימה, המספרים היו גבוהים בהרבה מאתמול.
"כעשרים בחורים מבית ועד עוברים כעת החייאה!".
"עשרות בחורים מקירשנבויך לא התעוררו הבוקר. נפגעי חרדה רבים".
"חצי משיעור א' בתורת יהושע התמוטטו ומטופלים במקום".
שיפר קם וטייל בחדר כארי בסוגר. מה זה. עולם הישיבות נגמר. מה זה. מה קורה פה.
שמועות נוראות הגיעו. בחורים מגאון עוזנו נסעו במיניבוס להלוויה של עשרות מבני הישיבה. הנסיעה עברה בדממה. כשהנהג הגיע ליעד גילה שכל נוסעיו מתו בדרך.
הכמויות היו בלתי נתפסות. קלישאות כמו אין בית אשר אין שם מת החוירו מול המציאות הנוראה. בישיבות רבות מתו בשבוע ימים מאות בחורים.
עיני כולם ניתלו במרן ראש הישיבה הגר"ע יוספזון שישב ספון בביתו מאז החל הנגף.
רבנים ועסקנים שהתגודדו מחוץ למעונו נתקלו בסירוב נחרץ. "ראש הישיבה לא רוצה לראות אף אחד! הכריז הנכד התורן.
ראש ישיבה צעיר עם זקן מטופח סירב לקבל עליו את הדין. הוא שרבב את ראשו פנימה וזעק בפאתוס: "העוילם שואל אם לפזר את הישיבות הביתה! מקובלנו מרבותינו שישיבות לא סוגרים!". ראש הישיבה סירב לענות. ליבו ניבא לו שהבעיה תיפטר מאליה בימים הקרובים.
רבי עקיבא יוספזון היה דמות פלאית. הוא נולד להורים מתחתית המעמד החברתי, היה חסר כישרון, ובאופן טבעי מצא את מקומו בישיבות שבהם חצי יום עובדים וחצי יום לא לומדים. לאחר שנותר כמעט בודד במחזור, עזב את הישיבה והחל לעבוד כנהג משאית באירגון חסד ידוע. מספרים שפעם כשעמד לתדלק את הסמיטריילר שלו, עלו בו מחשבות פילוסופיות. הרי הDAF שלו מכילה מאות ליטרים של דלק. כמה מזה נכנס לבוכנה? ממש טיפה. טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה עד שנגמר כל המיכל. זאת אומרת שטיפה אחת יש לה גם ערך. המחשבה לא עזבה אותו. הוא המשיך להרהר בנושא עד שהחליט שהוא לא מוכן להעביר את החיים שלו בקבינה. גם שורה של גמרא יש לה ערך. שורה ועוד שורה.
לא בנקל השתחל לישיבה קטנה של הרב לזרוביץ, שהיה חתן של אחד ממורשי החתימה באירגון החסד, ומשם המשיך ללמוד אצל ר' לייזר והיה תלמידו חביבו. בשיעורים שמסר ניכרה שיטת לימוד שעשתה לה כנפיים אצל כל הלומדים בזמנו, ורבים מתלמידיו פתחו ישיבות שהמשיכו את דרכו וזכו לפופולריות רבה. כעת, לאסונו, ראה את מפעל חייו קורס כמגדלי התאומים.
המצב היה נורא. תוך שבועיים התברר כי מישיבות רבות נותרו בנייני רפאים בלבד. ההלוויות שהיו מתחילה המוניות ורוויות דמע נעשו מצומצמות. כל אחד נאלץ להשתתף יום ולילה בהלוויות של קרוביו. הפטירות הלכו ותכפו ובמקרים רבים לא היה מניין לקדיש ה"י.
מאות בני ישיבות התנדבו לחפור קברים ולא אחת קרה שהחופר התמוטט בקברו. במקרה כזה פסק ראש הישיבה שהנפטר קונה את מקומו.
כלי התקשורת הידועים בעולם עקבו בהתעניינות אחרי המגפה המוזרה שפקדה את תלמידי הקולג'ים לתלמוד.
"אלפי בני נוער מתו כאן במגפה מסתורית" דווח באין מפריע הכתב של CNN מקומת הלובי של הישיבה. "מסיבה לא מוסברת רק תלמידי הקמפוס נפגעו. לא נשים. לא זקנים. לא ילדים".
החיים נעצרו. הישיבות התרוקנו כמעט כליל. אלפי אברכים ישבו שבעה, לפעמים שוב, ושוב, ושוב. הכוללים היחידים שאיכשהו תפקדו היו כוללים לבעלי בתים ופנסיונרים. הפלא הגדול היה שהמגפה פגעה דווקא בטובי בני הישיבות, אלו שהתקוות מהם היו גדולות מאוד. נוער נושר נחשב מחוץ ל"קבוצת הסיכון". ניתן היה לומר בכאב, שעולם התורה נפח את נשמתו. כנראה בישיבות של אחרי המבול יהיה רק סדר אחד של 'השעה שלי עם התורה'.
גרינצוויג נשאר בחיים. גם שיפר והורן. הם התביישו בעובדה זו. זה אומר שמחשיבים אותם בשמים לכאלה שלא נורא אם יחיו. חסרי חשיבות. הם התגבשו עם עוד כמה מחברי קבוצת הואטסאפ שכמעט ולא נפגעה, ויחד למדו משניות לעילוי נשמת חבריהם.
המוות פסק מהסיבה העצובה שלא נשאר מי שימות.
גרינצוויג ניסה פעם לעשות עם שיפר חשבון כמה מתו.
כמה היה בעתלית? שמונה מאות?
איזה שמונה מאות. בשיעור אלף לבד היו שלוש מאות.
אוקיי. ניתן להם אלף. ובקירשנבויך?
ככה חמש מאות שש מאות. שש מאות חמישים בלחץ.
אז אלף תשע מאות. הלאה, גאון עוזנו שהתפצלה מתפארת עוזך? ארבע מאות בכל אחת.
ארבע מאות? אתה נסחף.
כשהגיעו לאחת עשרה אלף שיפר אמר: "אני לא מסוגל יותר".
חג שבועות של אותה שנה היה חג השבועות הכי עצוב אי פעם. אימהות רבות באו לישיבה שבנם למד בה, הניחו עוגת גבינה על מיטתו ובכו בכי מר. היכלי הישיבות שממו באותו לילה. ובאו כולם לישיבה של מעלה.
רבי עקיבא יוספזון ישב מכונס באבלו. בימים מועטים ירד לטמיון מאמץ של עשרות שנים. עשרות שנים של עמל התורה. של הרבצת תורה. של העמדת רבנן ותלמידיהון. הוא התבונן בקונטרס שהוציאו התלמידים לאור בבין הזמנים האחרון: שיעורי מורנו רה"י על מסכת תמורה פרקים א וב' - פנימי - לא מוגה. מי ילמד את זה. מי יבין את זה. מה יש לעשות עם זה. ישר לגניזה.
אולי יוציא עלון של פרשת השבוע. אולי ימסור "שיעור כללי" ממשניות מצוירות.
אבל בעצם, נשארו כמה תלמידים. בודדים. ממש טיפה מן הים.
אבל גם לטיפה יש ערך.
נערך לאחרונה ב:
הקטע עם הסימיטריילר של ר' עקיבא גאוני.
