הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
הוא נכנס לבית בסערה "פרצה מלחמה!".
מימי מגיעה מבוהלת מהמטבח "אתה בטוח? איך אתה יודע בכלל? שבת!".
"כן, תקשיבי, כולם מדברים על זה, משהו מזעזע, אומרים חטופים לעזה, מלא הרוגים, מלא פצועים, משהו שעוד לא נראה בישראל! הוא נסער "ישראלוביץ שיש לו פיליפיני בבית עדכן, ואז התחילו לזרום חדשות מהתחנת משטרה ומהחובשים שהקפיצו אותם למצב חירום" הוא מתיישב על כסא מזדמן מרים את שולי הטלית.
"השם ישמור" ידיה מכסות את פיה בתדהמה.
"לגמרי, התחילו לשיר בהקפות את מידת הרחמים ואנשים כמעט בכו, במיוחד מי שיש לו קרובים בדרום" הוא ממשיך "בטח יהיו ימים רציניים לפנינו, אני חושב להוסיף עוד שעת לימודי אחרי הכוילל ערב, להילחם על קיומו של עם ישראל".
"בוודאי" היא מהנהנת "כולם חייבים להתגייס, למזלך אתה לובש את המדים כל השבוע" היא מחייכת חיוך קלוש, מנסה עדיין לעכל את מה שצבי סיפר לה.
"רגע!" מימי נזעקת "בטח הקפיצו את אבא שלי!" ידיה נאחזות בחוזקה בשולחן שלפניה.
"איך קראו לו בשבת?" צבי תוהה. "בזמנים כאלה הם צריכים להסתובב עם הטלפון, לחכות לקריאה" מימי מסבירה, נזכרת. "אמא שלי בטח משתגעת מדאגה, ואחים שלי הקטנים... מקווה שאבא שלי הספיק לפחות להיות קצת בבית הכנסת היום, להתפלל טיפה..." שפתיה ננשכות בחוזקה.
צבי ממהר להביא לה כיסא "מימי, תנשמי, התפקיד שלו לא בקו האש, הכל בסדר", "כן.. אתה צודק..." היא מהנהנת בפיזור נפש. "טוב אני צריך לחזור לבית הכנסת, את תסתדרי?" מבטו מודאג, "בטח!", היא זוקפת גו, לא מראה חולשה "חוץ מזה צריך את התפילות שלך עכשיו" היא מחייכת. "יופי" מחייך גם הוא בהקלה " אם את צריכה משהו תקראי לי עם הבן של דוידי".
היא יוצאת באיטיות למרפסת, נשענת על המעקה, רוח של חורף טרי שהתחיל בזה היום מלטפת את פניה, היא מביטה לשמיים הצלולים, הדי פיצוצים רחוקים נשמעים, היא נרעדת.
מביטה שוב לעבר האופק, נזכרת פתאום.
נזכרת באבא שלה.
אבא הגדול.
אבא שבשמיים.
מחבק, אוהב ועוטף, גם כשאבא שלה נמצא רחוק, אז הוא קרוב, ולא סתם, גם על אבא שלה הוא יכול לשמור.
"אבא" היא לוחשת לשמיים ,"תשמור לי על אבא" חיוך קטן עולה על פניה "ועל כל ישראל" היא מוסיפה, מתמכרת לתחושת ההקלה שעוטפת אותה.
ובמקום אחר, אי שם בדרום, נמצא אבא שלה.
עוצר לרגע לנוח במקום. מביט במדיו במיוזעים שהחליפו את החליפה והטלית, מרים לרגע את העיניים לשמיים וחש כמו ליטוף. חיוך קטן עולה על פניו, מכניס לליבו הכאוב מכל המראות הקשים מעט נחמה. "תודה" הוא לוחש.
ממשיך בדרכו, להציל חיים.
הוא נכנס לבית בסערה "פרצה מלחמה!".
מימי מגיעה מבוהלת מהמטבח "אתה בטוח? איך אתה יודע בכלל? שבת!".
"כן, תקשיבי, כולם מדברים על זה, משהו מזעזע, אומרים חטופים לעזה, מלא הרוגים, מלא פצועים, משהו שעוד לא נראה בישראל! הוא נסער "ישראלוביץ שיש לו פיליפיני בבית עדכן, ואז התחילו לזרום חדשות מהתחנת משטרה ומהחובשים שהקפיצו אותם למצב חירום" הוא מתיישב על כסא מזדמן מרים את שולי הטלית.
"השם ישמור" ידיה מכסות את פיה בתדהמה.
"לגמרי, התחילו לשיר בהקפות את מידת הרחמים ואנשים כמעט בכו, במיוחד מי שיש לו קרובים בדרום" הוא ממשיך "בטח יהיו ימים רציניים לפנינו, אני חושב להוסיף עוד שעת לימודי אחרי הכוילל ערב, להילחם על קיומו של עם ישראל".
"בוודאי" היא מהנהנת "כולם חייבים להתגייס, למזלך אתה לובש את המדים כל השבוע" היא מחייכת חיוך קלוש, מנסה עדיין לעכל את מה שצבי סיפר לה.
"רגע!" מימי נזעקת "בטח הקפיצו את אבא שלי!" ידיה נאחזות בחוזקה בשולחן שלפניה.
"איך קראו לו בשבת?" צבי תוהה. "בזמנים כאלה הם צריכים להסתובב עם הטלפון, לחכות לקריאה" מימי מסבירה, נזכרת. "אמא שלי בטח משתגעת מדאגה, ואחים שלי הקטנים... מקווה שאבא שלי הספיק לפחות להיות קצת בבית הכנסת היום, להתפלל טיפה..." שפתיה ננשכות בחוזקה.
צבי ממהר להביא לה כיסא "מימי, תנשמי, התפקיד שלו לא בקו האש, הכל בסדר", "כן.. אתה צודק..." היא מהנהנת בפיזור נפש. "טוב אני צריך לחזור לבית הכנסת, את תסתדרי?" מבטו מודאג, "בטח!", היא זוקפת גו, לא מראה חולשה "חוץ מזה צריך את התפילות שלך עכשיו" היא מחייכת. "יופי" מחייך גם הוא בהקלה " אם את צריכה משהו תקראי לי עם הבן של דוידי".
היא יוצאת באיטיות למרפסת, נשענת על המעקה, רוח של חורף טרי שהתחיל בזה היום מלטפת את פניה, היא מביטה לשמיים הצלולים, הדי פיצוצים רחוקים נשמעים, היא נרעדת.
מביטה שוב לעבר האופק, נזכרת פתאום.
נזכרת באבא שלה.
אבא הגדול.
אבא שבשמיים.
מחבק, אוהב ועוטף, גם כשאבא שלה נמצא רחוק, אז הוא קרוב, ולא סתם, גם על אבא שלה הוא יכול לשמור.
"אבא" היא לוחשת לשמיים ,"תשמור לי על אבא" חיוך קטן עולה על פניה "ועל כל ישראל" היא מוסיפה, מתמכרת לתחושת ההקלה שעוטפת אותה.
ובמקום אחר, אי שם בדרום, נמצא אבא שלה.
עוצר לרגע לנוח במקום. מביט במדיו במיוזעים שהחליפו את החליפה והטלית, מרים לרגע את העיניים לשמיים וחש כמו ליטוף. חיוך קטן עולה על פניו, מכניס לליבו הכאוב מכל המראות הקשים מעט נחמה. "תודה" הוא לוחש.
ממשיך בדרכו, להציל חיים.
מוקדש לכל לובשי המדים באשר הם, בכל הצבעים, השחור לבן והירוק.
אנחנו אתכם
תודה❤
אנחנו אתכם
תודה❤
נערך לאחרונה ב:
