בס"ד
פרק 40-
"אם החיים שלך היו סרט, המיטה הייתה הלוקיישן הכי שחוק. קומי כבר".
"לא מצחיק, תעזבי אותי" אני אומרת בקול מתמסכן.
"לא ניסיתי להצחיק. קומי, כבר שבע וחצי". הדסה מנענעת אותי.
"אני לא מרגישה טוב", אני מוחה, מתהפכת לצד השני. "ובכלל, שכחת שאנחנו לא מדברות?"
"את מרגישה מצויין", היא חורצת, "והנה אנחנו כן".
"ממתי?" אני משגרת תהייה כנה לחלל.
"מהרגע. נמאס לי מהשטות הזו", היא מטיחה.
"זו בכלל לא שטות", אני מתקפלת לתוך עצמי במחאה נעלבת.
"זו כן. גם אם נעלבת את יכולה לבוא ולהגיד לי את זה, לדבר כמו נערה בוגרת. ואולי אפילו ארכין ראש ואתנצל, לכי תדעי".
"את יודעת שנעלבתי", אני יורקת. "ממש אפילו".
"אני מתנצלת", היא משפילה ראש לחלקיק שניה. "למרות ש-"
"-ולא בא לי לדבר איתך", אני ממשיכה בהטעמה, "כי שום דבר לא מבטח אותי מפגיעה נוספת".
"מסכימה לגמרי, אני באמת לא מבטיחה להתאפק בכל הפעמים הבאות שתעצבני אותי. אבל תהילה, בואי לפחות נדבר בין מריבה למריבה!" קולה שביבים זעירים של תחנון.
חיוך בורח מבין שפתיי, אני ממהרת למחוק אותו.
"די, כבר קשה לי. אנחנו באותו חדר, כמה אפשר לשתוק?" היא שואלת.
"אני רגילה לשתוק, זה לא מפריע לי במיוחד".
"באמת?! ספרי לי על זה", הציניות עוטפת את מילותיה בצלופן. מרשרש, אבל שקוף.
"בואי לסמינר, תראי". אני פותחת לה דלת.
"בעייתך". היא סוגרת.
"שוב פעם את מתחילה!" אני עולה שתי אוקטבות. אולי שלוש.
"צודקת". היא מרימה ידיים, אוטמת בעזרתן אוזניים. "אני לוקחת את מילותיי בחזרה".
"צעד אמיץ בהתחשב בדוברת", אני מציינת בחדות.
"אכן, ועכשיו די עם ההתפלספויות, אפשר להכריז סופית שאנחנו חוזרות לשגרה רגילה?"
"אם את תמשיכי להיות נחמדה כמו שאת עכשיו, אני מניחה שהתשובה תהיה כן", אני נאנחת בנימה תאטרלית משהו.
"יופי. אני שמחה", היא מתעלמת מהעוקץ, מלקקת דבש. "ועכשיו קומי".
"אמרתי לך שאני לא מרגישה טוב. אפילו השתחררתי מהסמינר אתמול".
"ברחת את מתכוונת", היא מוסיפה, לקונית.
"למה את יודעת הכל", אני קובעת, בלי שום סימן שאלה בסוף.
"ככה. קומי".
"את מאחרת בעצמך, כבר שבע ארבעים".
"לא מאחרת לשום מקום. אני הולכת לשיננית, ומסיימים היום לימודים באחת וחצי, כך שאמא אישרה לי להישאר בבית". תרועת ניצחון בקולה.
"מקסים, אז גם אני לא הולכת. שלום". מרימה דגל לבן, עוצמת עיניים.
"אז מתי להעיר אותך?"
"אחרי החתונה של שמואל", מילים ניתזות מפי. ראשי מתחפר מתחת לכרית, בורח ממציאות.
***
שעתיים וחצי אחר כך כבר אני כבר ערה לחלוטין. אמא והדסה הלכו לקופת החולים ואילו אני מסתובבת בבית בחוסר מעש.
מלבן כסוף מונח על השולחן במטבח, צד את עיניי. המחשב של אבא.
מתעלמת ממנו, ניגשת להכין לעצמי קפה. שתי דקות אחרי כך אני מתיישבת עם הכוס על יד השולחן. הכסוף מנצנץ לי בעין. מציק. מתגרה.
אני מסתכלת לצדדים, אין אף אחד בבית מלבדי.
'אבא לא מסכים לגעת לו במחשב!', קול חכם וצודק מנסה ללוחש לי, להתריע. לא שומעת אותו.
ידי נשלחת בזהירות אל המחשב, מלטפת את לוגו החברה שעל גבו. רחש נשמע מאחור, אני מושכת את ידי במהירות, מסתכלת אחורה. אין אף אחד. דמיינתי.
רק מציצה לרגע למסך, תמונה צדה את עיניי. בתמונה צילום מסך מאחד מאתרי החדשות החרדיים, הכותרת מהמהמת אותי: 'הזמר רפאל ימיני אירס את בנו- צפו בתמונות'.
צפו בתמונות?! אני בולעת את רוקי, נדהמת. זה אמיתי?
מזיזה את המחשב לכיווני, יוצאת מן התמונה שהייתה פתוחה, נכנסת לדפדפן.
ידיי רועדות. אבא ואמא לא מסכימים לנו להשתמש במחשב כשהם לא לידנו.
אני רק אבדוק מה זו התמונה הזו וזהו, אני מבטיחה לעצמי. מבטחת.
מצליחה לשחזר את הפעמים הבודדות בהן ראיתי את אבא עושה פעולה דומה. רושמת במנוע החיפוש את הכותרת הנ"ל במטרה לאתר את הכתבה ולהבין במה מדובר.
ארבעה אתרים קופצים לי עם כותרת זהה. אלוקים שבשמיים.
נכנסת לאתר הראשון. נהיה לי חושך בעיניים.
אבא, שמואל וישראליק מחוייכים, מאושרים.
אבא, שמואל ויצחק המפיק, עומדים זקופים.
אבא שלי עם עוד ארבעה זמרים מוכרים אחרים.
עם כל תמונה החושך נהיה יותר סמיך. כמעט ניתן למישוש. מה זה למען השם?!
פותחת סרטון מצורף. השיר 'כיצד מרקדין' מתנגן ברקע, אבא ושמואל באמצע המעגל. עיגולים עיגולים של אנשים מקיפים אותם, רוקדים. סוגרת מהר את הסרטון.
גוללת את המסך למטה. הלב שלי פועם בקצב אוטוסטרדה. יש גם תגובות.
קוראת את כולן. אחת אחת.
'למה הבן של ימיני אמור לעניין אותנו?', גולש חצוף תוהה.
אני תוהה ביחד איתו. למה באמת?
'רפאל ימיני כבר פאסה השירים שלו מעפנים', עולב אחד, בלי שום קשר.
אני ממצמצת, מנסה לגרש את האפלה, ממשיכה לקרוא: 'מזל טוב! איזו התרגשות!! רק שמחות שיהיה! רפאל ימיני, שרופים עלייך', כותב עוד אחד. מי הוא בכלל שיאחל לשמואל ולנו מזל טוב?
'כמה רפאל ימיני שילם לכם כדי שתפרסמו את השטות הזו?' אחד מגדיל לעשות, מגביר את פעימות ליבי.
א-ב-א ש-י-ל-ם ע-ל ז-ה?
הנשימות שלי מתקצרות, נאבקות. מגששת כעיוורת אחר העכבר, פותחת גם את שאר הקישורים לאתרים האחרים. התוצאות דומות.
חוזרת לעמוד הראשי, כותבת בנחישות הרסנית את השם של אבא. נדהמת למראה כמות התוצאות.
פותחת את הכותרת הראשונה: 'הזמר המצליח רפאל ימיני משחרר את שיר הנושא מתוך האלבום החדש: 'אורות''.
יורדת לתגובות, לא מסוגלת לעצור.
'איזה שיר מושלם' לצד: 'איזה שיר מחריד, איבד את זה לגמרי, עיבוד זוועה'.
עלבון וכעס בתוכי, שורפים. אפילו דמעות אין לי, שיכבו בערה.
'איזה קצב טוב, מילים גאוניות', מישהו כותב. תודה באמת. מנסה להתנחם כשעוד תגובה חוסמת לי את קנה הנשימה טוטאלית: 'שיר מזעזע, מילים רדודות. קליפ חסר תוכן, כמעט כמו הזמר עצמו'.
אנשים, למה. למה אתם כל כך רעים. למה. ממשיכה.
מילא היה ממש בדבריכם אבל אתם סתם זורקים מילים חלולות, נעדרות משמעות.
אבא שלי הצדיק והמדהים חסר תוכן? אתם לא מתביישים!?
המילים רדודות? המילים שאח שלי כתב, אח שלי העמוק והמוכשר?
ממשיכה לרדת, כל מילה כמו חרב לתוך ליבי. קורעת נימים דקים, פוצעת רקמה עדינה באכזריות.
הלב שלי נמעך, נשרט. אין לי אוויר.
אני רוצה לרוץ. לברוח. הכי רחוק שיש.
"תהילה ", קול יציב נשמע מאחוריי, יד מונחת על גבי. אני קופאת.
אבא.
.......