סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 14-

(ולמי שתוהה איך פרק 14 מגיע אחרי פרק 12 אספר שמסתבר שהקודם כבר היה פרק 13...)



אני נפרדת מאפרת והולכת לחדרה של שטרן.

דופקת, לחוצה מעט.

אולי היא רוצה להתנצל?

אממ... לא נראה לי. זה כל כך לא היא.

"שלום!" היא פותחת. מחוייכת. "בואי שבי" מתיישבת. מסמנת לי גם.

מתיישבת.

"מה שלומך?" היא שואלת.

"ברוך ה'"

שטרן מנענעת בראשה. "וואו, תהילה" היא שותקת לרגע. "ניסיתי לתפוס אותך אתמול, לא הצלחתי, רק עכשיו אני יכולה להגיד כמה אני גאה בך. אין לך מושג"

אני ממצמצת בעייני.

"באמת שההחלטה לא הייתה פשוטה לי, שתדעי, ואני כל כך שמחה שזה יצא לטובה בסוף" רווחה בקולה.

אני בולעת את רוקי. על מה היא מדברת למענו יתברך?

"אני לא מבינה, המורה" אני פולטת. אין טעם שאתן לה לשפוך את נפשה מבלי שאבין דבר.

"תהילה" היא אומרת "עקבתי אחרייך כל החזרות במהלך התקופה האחרונה. ראיתי שמשהו בך קצת סגור, מופנם, אולי קצת חושש?" היא שואלת.

אני בוהה בה.

"לא משנה" היא אומרת "בקיצור כשבאת אלי ביום של ההופעה, בהתחלה הסכמתי, הבנתי אותך, אבל אחרי זה תהיתי אם אני עושה את המעשה הנכון אז התייעצתי עם המנהלת ו-"

"עם מה?!" נשימתי נעתקת. הפשטנות שבה היא מציגה את הדברים מעצבנת אותי. מאוד.

"עם המנהלת" היא אומרת בטבעיות "והיא אמרה לי שזה נתון לשיקולי, כי בסוף אני זו שעבדתי איתכן בתקופה האחרונה. החלטתי שפשוט את תעלי להופיע ולא תדעי שאת תוכלי לזכות. כך תהיי רגועה ויהיה לך סיכוי לזכות בלי שתפחדי בכלל ובלי שתהיי לחוצה כל הערב" היא מסכמת.

"הרגשתי חובה לספר לך על זה" היא מעדכנת.

באיחור של יממה. תודה באמת.

"ואיך שמחתי, כשראיתי אותך כך על הבמה ידעתי שזה היה שווה הכל!"

לך אולי. בזכות השיר הזה יצא לך שם של מקצוענית.

די תהילה. איזה גאוותנית את, באמת סנובית. עולה בי מחשבה.

מבטלת אותה ברגע. זה ממש לא אכפת לי.

אני רותחת מבפנים.

היא פשוט עושה כל מה שהיא רוצה מבלי לחשוב.

"ואיך שהתגברת על הפחד שלך! זה מדהים! גיבורה שאת!-"

מרגיש לי שעם כל משפט שלה הגיל המנטלי שלי יורד עוד קצת.

"המורה" אני אומרת, בשקט .

"כן?" היא עוצרת את שטף המחמאות הנוכחי.

"בכלל לא שמחתי שזכיתי" אני מעיזה, בשקט. זה לא הגיוני שהיא כל כך תשמח מההחלטה הנוראית שלה ואני פשוט אתן לה להתלהב.

"מה זאת אומרת?"

מתחשק לי להגיד לה 'מה ששמעת'.

"שלא שמחתי" אני קפואה. מבינה שהשיחה הזו הולכת לכיוון מאוד מסוים.

"אבל.." שטרן מבולבלת, לרגע לא יודעת מה להגיד. נדיר בהחלט ויירשם בספר השיאים.

די. עם. הציניות. תהילה.

"אבל היית נראית כל כך מאושרת אתמול..."

"נראית" קולי יבש.

היא שותקת. הלם קל על פניה.

"אני לא הבנתי.. הכל היה רק הצגה? את לא שמחת? באמת? כאילו...." היא אובדת עצות לחלוטין.

אני שותקת. עוד לא ממש הבנתי מה אני עושה.

אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לה את מה שבאמת אני חושבת, אך הנוף המשרדי סביב מזכיר לי איפה אני ומה יחסי הכוחות בדיוק.

ממשיכה לשתוק.

" איך... כאילו.... איך שיחקת כל כך טוב? זה היה נראה אמיתי" היא שואלת בטון לא ברור.

"אני מקווה בכל ליבי שזו לא הצעה להציג בהפקה של סוף שנה" אני אומרת, קור וארס בקולי.

רגע לאחר מכן קולטת את החוצפה שבדברי. נושכת את שפתיי. אויש נו.

"תהילה" קולה של שטרן מתרה, מזכיר את היותי תלמידה. "אני מבינה שאת כועסת, אני לא מבינה למה. בסך הכל רציתי לעזור לך, לא חשבתי שזה כל כך קריטי"

לא חשבת בכלל.

"את רוצה לספר לי למה?"

אני מנענעת קלות בראשי.

"חבל, רציתי לעזור לך.."

אני מעריכה את זה שהיא לא מזכירה את אפרת בכלל, אבל עדיין, יש גבול.

"יכול להיות"

שטרן נושמת עמוק, מביטה בי. "אני מתנצלת על עוגמת הנפש שנגרמה לך, למרות שמצידי אני עדיין חושבת שעשיתי את המעשה הנכון"

מה שתגידי.

שתיקה מביכה משתררת בחדר, מחליפה את זו הטעונה.

"טוב, חבל לי שככה השיחה שלנו מסתיימת" היא אומרת, מסתכלת על מבטי האטום.

באמת חבל. כי אם רק הייתי יכולה הייתי אומרת לך כאן ועכשיו את דעתי על ההתנהלות חסרת האחריות שלך.

מי שמך להחליט בשביל אחרים מה טוב בשבילם? מי?

מי נתן לך הרשות לבחור במקומם?

ולמה למען השם אני לא יכולה להגיד לך את כל זה?

אני נושכת את שפתיי. מתרוממת מהכיסא. פניי אדומות במקצת.

עדות לסערה המתחוללת בתוכי.

יוצאת מהחדר. הולכת לכיוון שער הסמינר במהירות. לוקחת אוטובוס הביתה.



מכורבלת במיטה.

החלון סגור. חושך מוחלט בחדר.

אני מצפה לכעס שיבוא, לזעם אין אונים.

להתבשלות הזו שאמורה לבוא עכשיו.

היא לא מגיעה. מוזר.

במקום זאת מילים בודדות, כאילו סתמיות מהדהדות בי.

'משהו בך קצת סגור, מופנם'

סגור? בי?!

אממ. אולי קצת.

אבל טוב לי עם זה.

אני מתהפכת לצד השני.



טוב לי?

כן. נראה לי שכן.





..........................................
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


פרק 15-

"שלום" אני פותחת את הדלת, נכנסת הביתה. מופתעת לראות את אבא, ישראל והדסה יושבים ואוכלים ביחד.

"אבא, לא הייתה אמורה להיות לך פגישה עם יצחק בירושלים?" אני שואלת, תמהה.

"יפה שאת זוכרת" אבא אומר, מחייך. "יצחק אמר שהוא ממילא בבני ברק היום אז הוא כבר יקפוץ לאלעד"

"באיזו שעה הפגישה?"

"שש בעז"ה"

הולכת לחדר, מניחה את התיק. חוזרת למטבח, מתיישבת לאכול גם.

"אבא, איך הגעת ליצחק בעצם?" שואלת הדסה לפתע.

"דרך חבר שלי, אהרון, הוא הפנה אותי לעבוד עם יצחק. הוא גם האמרגן שלו" אבא שותק לרגע ואז מוסיף בחיוך "תהילה בטח זוכרת"

אני מהנהנת.

הדסה מהוססת רגע בטרם היא מוסיפה "ו.. למה בעצם הוא הסכים לייצג אותך? היית אז בקושי זמר מתחיל..."

"אני אמור להגיד שהוא ראה אותי וישר התרשם מכישוריי" אבא צוחק. "אבל התשובה האמתית היא שפשוט גם הוא היה מפיק מתחיל יחסית"

"היום זה כבר סיפור אחר לחלוטין, הבנאדם מנהל חצי מתעשיית המוזיקה בערך.." אני מעדכנת.

אבא מאשר. שפתיו מתעגלות כלפי מעלה.



השעה שש.

יושבת בחדר, לומדת לאיזה מבחן משעמם במתמטיקה.

הדים מפגישתם של אבא ויצחק מגיעים אלי.

שמות, אולמות, תאריכים והופעות.

ממשיכה ללמוד כשפתע מנגינה מוכרת צדה את אוזניי.

אבא שר את השיר שלי.

אני פותחת מעט את הדלת של החדר, מקשיבה למתרחש בסלון.

"מה זה?!" יצחק פותח עיניים, כנראה. אין לי שום יכולת לראות זאת מהחדר.

"נכון יפה?" אבא שואל, נלהב.

"מדהים" יצחק אומר. "זה יפה, זה קליט, זה מרגש. זה פשוט זה!"

מה זאת אומרת 'זה'?! אני תוהה. מסוקרנת.

"מה זאת אומרת 'זה'?" אבא שואל.

"נו רפאל, תתעורר!" יצחק והאנרגיות. "שיר הנושא לאלבום שלך. אין מתאים מזה, זה בדיוק מה שחיפשנו! מאיפה הבאת את זה?"

"האמת שהבת שלי הלחינה את זה..." אבא אומר.

אני סוגרת את ספר המתמטיקה. מתרכזת כל כולי בשיח המתפתח.

מה פתאום אבא משמיע ליצחק את השיר?.

"לבד?" ספקנות בקולו של יצחק.

לבד! אני מתמרדת בחדר בשקט.

"לבד, לבד" אבא אומר.

"וואו, תשמיע את זה שוב רגע"

אבא מנגן ושר שוב.

"כן, כן" יצחק מהמהם לעצמו. החלטי. "אני כבר רואה את האלבום מודפס, רפאל. אתה נראה לי הזמר היחיד שאת שיר הנושא שעליו כל האלבום אמור להיות מושתת, מוצא אחרון"

"רגע, רגע" אבא מנסה לרסן את התלהבותו של יצחק. "הלחן אומנם יפה מאוד אבל כשהשמעתי לך את השיר סתם התכוונתי שתחווה דעה. פתאום אתה קופץ לי כבר לשיר הנושא, אפילו לא שאלתי את הבת שלי, היא לא יודעת מזה"

היא כן. והיא מתלבטת מה לחשוב עכשיו.

"אה, נו אז למה אתה מחכה? תשאל אותה בזמן הקרוב ותעדכן אותי. אבל ברור שהיא תרצה, לא?"

אבא מהסס. אני יכולה לדמיין מה עובר לו בראש.

לבסוף הוא אומר "אה.. כן, בטח..." קולו סתמי.

"יופי, אז תעדכן אותי"

והם כבר עוברים נושא.

משאירים אותי מהורהרת למדי.

זה מחמיא והכל אבל-

זה בכלל לא מוצא חן בעייני.

חצי שעה לאחר מכן מסתיימת הפגישה.

לפי הרעש אני מבינה שאבא מלווה את יצחק לדלת.

"יצחק, אני מכיר אותך. אני עלול לקום מחר בבוקר ולגלות את האלבום מודפס" אבא אומר לפתע.

יצחק מחייך.

"כל עוד לא החזרתי לך תשובה, אתה לא מזיז כלום בנוגע ללחן ההוא. בסדר?"

קולו של אבא מזהיר.

"טוב, טוב" יצחק נשמע מאוכזב קמעה.

"יופי, להתראות, אעדכן" אבא אומר, סוגר את הדלת.

וגם אני סוגרת מהר את הדלת. פותחת את הספר ומעיינת בו בריכוז.

ללא ספק חשבון דיפרנציאלי זה נושא מסעיר חושים.



...............................
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 16-



דפיקות על דלת החדר, אני משתהה מעט בטרם אני ענה.

"כן?"

אבא פותח את הדלת, מוצא אותי רוכנת ברצינות תהומית על ספר המתמטיקה.

הוא מגחך. צחקוק קטן נפלט מפיו.

מרימה את ראשי.

"שמעת הכל או רק כמעט הכל?" הוא שואל בענייניות מבודחת.

אני מתבלבלת. "מה.. כלומר.. איך?"

"כובד הראש בו את לומדת מחשיד למדי" הוא עונה.

אני סוגרת את הספר בחבטה. "הכל".

אבא מתיישב על המיטה שלי. "ו-?" ציפייה בעיניו.

"לא יודעת" אני מושכת בכתפיי. "אני צריכה לחשוב על זה".

"בסדר, תעדכני אותי" משהו בקולו נכבה קצת.

"אתה מאוכזב ממני" אני קובעת.

"לא לא, חס וחלילה" הוא ממהר להגיד.

"אלא?"

"ההחלטות שלך בזמן האחרון קצת תמוהות בעייני..."

החלטות.

"החלטות?"

אבא מנער את ראשו פתאום. "הכל בסדר תהילה. לא משנה"

"אם אמרת כנראה שזה כן משנה... אתה מסכים להגיד לי, אבא?.."

אבא שותק.

"זה בגלל התחרות? בגלל שלא רציתי לזכות?"

הוא חושב מעט "אולי, בין השאר. זה לא רק זה, זה מתבטא בעוד דברים.. זה נראה כאילו את..." הוא עוצר לפתע.

"כאילו אני מה?" אני שואלת, לחוצה מעט.

"לא חשוב תהילה, לא משנה. הכל מצוין. אני מכבד את ההחלטות שלך. את כבר לא ילדה קטנה"

מה עכשיו?...

אבא מאוכזב ואולי בצדק. אם כי אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את עצמי.

"אוף" אני פולטת, מתוסכלת. "אתה רוצה שאני אסכים" וגם אני רוצה להסכים.

"לאו דווקא" אבא אומר. "אולי אפילו בכלל לא" קולו חוזר להיות רגיל.

"אז למה אתה מאוכזב...?"

"אני לא מאוכזב, אני מתפלא"

אני מביטה בו, מופתעת.

אבא נושם עמוק. "תביני תהילה, ברור שהייתי שמח אם היית מסכימה. השיר שלך מיוחד מאוד, אבל זה לא העניין. הייתי יותר שמח אם את היית רוצה. רוצה באמת. כי זה משמח אותך ועושה לך טוב. העניין זה הרצון שלך!" הוא מסתכל עלי. אני בולעת את רוקי. משפילה מבט.

למרות שאני לא ממש מצליחה לרדת לסוף דעתו של אבא אני רוצה להגיד לאבא בחיוך שהנה, אני מסכימה.

רוצה כל כך-

אבל...

אני רק מדמיינת את אבא מוציא את הדיסק ועולה בי בחילה עזה.

'טוב להודות', יהיה מרוח עליו בענק לצד תמונתו של אבא. אבא שלי. ובתוך האלבום, בפנים, בקרדיטים, יהיה כתוב 'לחן: תהילה ימיני'.

ליבי פועם בקצב המזכיר לי את מחול החרבות.

זה פשוט לא עומד לקרות.

אני לא קשורה לזה.

לא חלק מהמקצוע הזה.

וזה עוד בלי לדבר על הבנות בסמינר!, שלא באמת פותחות את האלבום וקוראות את הקרדיטים. הן יחשבו ששיקרתי עליהן. שזה באמת לא לחן שלי. שאני לא מוכשרת ואבא באמת עזר לי, ואלו שכן יקראו וידעו יחמיאו לי בלי סוף ויציקו לי עם ה'נו, זה ברור, הבת של רפאל ימיני...'

נשימותיי נעשות כבדות.

מחשבותיי רצות, טסות במהירות מטורפת. לא מצליחה לעצור אותן.

השיר הזה לא עומד לצאת בשום אלבום ויהי מה!

"תהילה? אבא שואל בשקט, בחשש.

"אני לא רוצה" קולי יבש בניגוד מדהים לסער שבתוכי.

"כבר אמרתי לך שזה בסדר..." הוא מחייך וחיוכו נראה לי לאה במקצת.

אני שותקת. הכל בכלל לא בסדר.

"אני לא מאוכזב. אני ויצחק נסתדר. זה לא שעל השיר הזה תלוי האלבום, זו אמורה להיות הזדמנות בשבילך. לכן אמרתי שאני מתפלא, מהצד שלי היה נראה שאת די תקפצי על ההזדמנות"

"בכל זאת אמרת ליצחק שלא יעשה כלום בלי אישור שלך" אני מקשה.

"כי אני מכיר אותך"

"תודה" באין לי מה לומר אני מעקמת את פי במה שאמור להיות חיוך.

לפתע אבא מסתכל בשעונו, קופץ בבהלה. "אני חייב לצאת" הוא ממלמל ומבלי להוסיף דבר יוצא מהחדר במהירות לאירוע התורן.

אני מביטה בדלת הנטרקת אחריו.

אני לא מתפלאת שהוא היה צריך לצאת פתאום.

אני מאוכזבת.




..........................................
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


פרק 17-

כפית עם כתמי קפה על השיש. גמרא בבא בתרא וספר שמירת הלשון על השולחן בסלון.

במטבח צלחת חצי מלאה על השולחן.

פוסעת לחדר האחרון בבית. מזוודה פתוחה ברישול, בגדים פזורים באקראיות על המיטה.

שמואל בבית. שלום.

"שמואל?" אני קוראת בקול, זורקת תוך כדי את התיק שלי בחדר.

אין מענה.

מסתכלת על השעון. השעה חמש ושבע דקות. מה שמואל עושה בבית? ועוד באמצע שבוע.

אני שומעת ברז נפתח מכיוון המקלחת. מתקרבת. הדלת נפתחת לפתע, שמואל נתקל בי כמעט חזיתית.

"היי מה את עושה פה?" הוא שואל, מופתע.

"חזרתי מהלימודים" אני עונה.

"איזה כיף" הוא עונה שלא ממין העניין, ממהר לחדרו.

"מה אתה עושה פה?" אני שואלת, סקרנית.

"אממ.. נראה לי אני גר פה" הוא עונה מוסח, מבולבל מעט, מתעסק בחפציו המפוזרים, מחפש משהו.

אני סוקרת אותו מנעליו ועד כובעו. "לאו אתה הולך?"

הוא ממלמל משהו לא מחייב.

הטלפון שלו מצלצל. "כן" הוא עונה. "כן, אבא, אני עוד רגע יוצא" שתיקה. "כן, אני יודע, אני עוד רגע יורד" מוסיף, יוצא מחדרו במהירות. בקושי שם לב לקיומי. פותח את דלת הבית ממלמל "להתראות הדסה" ויוצא.

"נדמה לי ששמי הוא תהילה..." אני מפטירה לעברו אך הוא כבר בחוץ.

מושכת בכתפיי. הולכת למטבח, זורקת את האוכל שבצלחת לפח. את הצלחת מניחה בכיור. הולכת לסלון, מחזירה את הספרים למקום. שוקלת אם לעבור ולסדר גם את החדר של שמואל.

אממ. זו לא קצת חדירה לפרטיות? הבחור כבר בן עשרים, לא ילד כמו ישראל שאני יכולה להיכנס ולסדר לו את התיק והחדר על דעת עצמי.

מעיפה מבט בחדר המבולגן, מחליטה לסדר בכל זאת.

מרימה את המזוודה על המיטה, אוספת את כל הבגדים ומכניסה למזוודה. סוגרת אותה. מחזירה למקום פריטים נוספים בחדר. מקפלת את המצעים שלו יפה.

הולכת אחורה, מסתכלת מרוצה. איזה יופי! רק נשאר לסדר קצת את הכרית וזהו.

אני מרימה את הכרית מסדרת אותה קצת. ידי נוגעת בחפץ נוקשה. מחברת.

'שמואל ימיני' רשום עליה. מעניין. בטח חידושי תורה או משהו בסגנון.

אני רוצה להחזיר את המחברת למקומה, מחזיקה אותה בידי תוהה היכן מקומה הרשמי.

המחברת נופלת לפתע על הרצפה. דפיה פתוחים כלפי מעלה. כתב ידו העגול והמסודר של שמואל נגלה לעיניי. אני מרימה את המחברת.

השורות קצרות מידי בשביל להיות חידושי תורה או יומן אישי.

דלת החדר נפתחת בסערה.

"תהילה!"

אני קופצת בבהלה. שמואל.

"מה את עושה בחדר שלי?"

"א.. אני רק מסדרת אותו..." אני ממהרת לשמוט את המחברת על המיטה.

עיניו נשלחות אל המיטה. הוא מעביר את מבטו מהמחברת אלי ובחזרה.

"את.. את.. פתחת את המחברת?.." הוא שואל, בקולו חשש מהול בכעס.

"לא, לא. רק סידרתי לך את החדר ופתאום מצאתי את זה".

"אז לא פתחת" עיניו בוחנות אותי.

"לא"

יופי" הוא נושם לרווחה. מתקרב למיטה לוקח את המחברת וזורק אותה לתוך אחת ממגירותיו האישיות. הוא מסתכל סביב, קולט את החדר המסודר.

"וואו, תהילה, יפה" הוא אומר "תודה". הוא מסתובב בחדרו, מוריד ומעלה חפצים, מחפש משהו.

"למה חזרת?" אני שואלת.

"שכחתי את הרב קו, הנהג לא נתן לי לעלות" הוא לחוץ. "ואני ממהר!" טיפות זיעה על מצחו.

אני מרחמת עליו, מצטרפת למסע החיפושים.

"אה! נראה לי שראיתי אותו במזוודה!" אני קוראת, ממהרת לפתוח את המזוודה ולשלוף את הרב קו "באמת לא הבנתי איך אתה בלי רב קו..."

"יופי, תודה" הוא חוטף את הרב קו. יוצא מבלי לומר שלום. כנראה שהוא באמת לחוץ.

אני רצה לחלון. רואה אותו רץ לתחנת האוטובוס.

הוא מגיע לתחנה, מחכה.

רגע, למה בעצם הוא לא לקח מזוודה?

שתי דקות לאחר מכן מגיע קו 280 לבני ברק, הוא עולה עליו.

הישיבה של שמואל בירושלים.

זה מוזר.

כמעט כמו המחברת בעלת השורות הקצרות.



...............................
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אמאלה עכשיו את חייייייבבבבתתת לכתוב מהר עוד פרק
מה יכול להיות???
פרק חדש בעז"ה שבוע הבא:)
מה זתומרת?
הוא מתארס!

או שלא...
סוד כמוס! מה שכן ככל הנראה לא תקבלו הזמנה לאירוסין כבר בשבוע הבא...
(ובשבועות שלאחר מכן? מי יודע...)
 

אש קודש!

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית

nsh

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
עימוד ספרים
כתיבה מעולה, התחושות מתוארות באופן מדויק ונוגע
מושלם!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד



פרק 18-

דפיקה עדינה על דלת הבית. שמואל נכנס.

הקטנים במיטות. הדסה בחדר, ההורים גם כן. רק אני בסלון, עדה לכניסתו השקטה והאלגנטית, המתחמקת כמעט.

הוא מתיישב על הספה. מניח את כובעו לצידו.

"שלום" אני מדגישה בפי, הברה הברה.

שמואל בוהה בי. אני מדמה לראות בעיניו סורק, כאילו מנסה לפענח את העצם שלמולו.

"איפה אבא ואמא?" הוא שואל במקום להשיב.

"בחדר, לקרוא להם?" אני שואלת ואיני יודעת מדוע, הרי שמואל יכול לעשות זאת בעצמו.

"לא זה בסדר, אני בחדר. כשיצאו תעדכני אותם שהגעתי, טוב?" הוא מתרומם, שוכח את הכובע על הספה.

"אתה לא חושב שישמחו לדעת שחזרת?" אני מסתכלת על מבטו המעורפל, על עמידתו השברירית משהו.

"אולי, לא יודע, אני רוצה להיות קצת לבד. תגידי להם כשיצאו, טוב?" הוא הולך לחדרו.

כמה דקות לאחר מכן אמא יוצאת מהחדר.

"אמא, שמואל חזר" אני מודיעה.

"באמת?" היא מופתעת. "למה הוא לא קרא לנו?".

אני רוצה להגיד שהוא רצה להיות קצת לבד אך אמא כבר ממהרת לחזור לחדר לקרוא לאבא. שניהם הולכים לחדרו של שמואל.

מה קורה פה?, אני נושכת את שפתיי. הולכת לחדרי. הדסה שם כאמור, קוראת. כשאני נכנסת היא מרימה לרגע עייניה לכיווני, ואז חוזרת לספר.

"הדסה, השעה כבר עשר וחצי, את נראית עייפה ממש, תעשי טובה לעצמך, לא אמרת שיש לך מחר מבחן? למה את ערה?" אני אומרת למראה עייניה הטרוטות.

היא מצחקקת "כדי להשיג מידע".

"מידע?" זה נשמע כאילו היא עמוק בתוך הספר, לא מפרידה בין דמיון למציאות.

"נו, את יודעת, על שמואל" היא אומרת כמובן מאליו.

"גם את שמת לב שמשהו עובר עליו?" אני שואלת, דאגה קלה מתגנבת לקולי.

הדסה פורצת בצחוק. ממש. קולני וגבוה. העייפות שלה מתפוגגת בשניות.

"אם שמתי לב? זה זועק!"

אני ממצמצת בעייני. מתביישת להגיד שלא הבנתי.

"לא.." היא מסתכלת עליי בהלם, התדהמה נבטת מכל תו בפנייה. "אל תגידי לי שאת לא יודעת!"

"לא יודעת מה? למען השם"

"ששמואל נפגש" היא לוחשת ביראת כבוד. כל כולה זועק את היותה חי"תית מתלהבת. בקצב הזה אני ממש דואגת עליה, מה היא תעשה בטי"ת? יותר מתלהבת ממה שהיא עכשיו אי אפשר להיות.

"שמואל מה?!" אני צועקת. שוכחת שמה שמפריד ביני לבין החדר של המדובר זה שתי דלתות עץ ומסדרון ממוצע.

הכל מתחבר לי לפתע, ואני מרגישה טיפשה למדי. איך לא הבנתי את זה לבד?. אך טבעי והגיוני שזה יקרה, הבחור כבר בין עשרים.

ולמה הדסה הבינה את זה לפני?

"הוא סיפר לך?" אני שואלת בקול תמים וסקרן המחפה על היותי מתפללת שהתשובה תהיה 'לא'. אין מצב ששמואל סיפר להדסה ולי לא, אני הרבה יותר קשורה לשמואל ממנה.

איך לא ראיתי כלום? אני עד כדי כך עיוורת? עד כדי כך עסוקה בעצמי?.

"לא" היא מנענעת בראשה. "נראה לך ששמואל שלנו יספר לי?" היא מצחקקת. "את לא נורמאלית" היא קובעת. "איך לא שמת לב?"

לא יודעת, באמת. עברו עלי שבועות מורכבים. מאז הזכייה הזאת אני מסתובבת בעולם סהרורית מעט, מהורהרת. ועכשיו הסיפור הזה עם אבא, בכלל מטריד אותי. אולי אני סתם עושה מכל דבר קטן עניין.

"לא יודעת"

"לא ראית את כל הפעמים שהוא בא הביתה מהישיבה באמצע שבוע?" היא מרוגשת.

אני מושכת בכתפיי. "היו לי הרבה מבחנים מלחיצים בזמן האחרון, אני נשארת ללמוד אחרי הלימודים עם אפרת ונעמי"

"הדסה מחייכת לפתע. "את ואפרת נהייתן חברות, אה?"

"אפשר להגיד". אפשר גם להגיד שלא. כי גם אפרת על מידותיה הטובות וכישרונותיה התגלתה כפחות מתאימה, היא נחמדה והכל אבל... לא יודעת, זה לא החברה שאני מחפשת. "אבל עזבי רגע את אפרת, זה נראה לך משהו רציני?"

"לא יודעת" היא סוגרת את הספר. "קיוויתי להישאר ערה ולדלות מידע מהסובבים אותי".

"איך בדיוק?" אני סקרנית.

"אממ... יש כל מיני דרכים. למשל.. היום כשחזרתי הביתה ואמרת לי ששמואל היה פה, עלו בי חשדות. אז הלכתי לאבא ואמא, לברר מולם את העובדות".

"והם כמובן ספרו לך ישר" אני צינית.

"הם לא. הגמגום שלהם כן" עיניה נוצצות בזיק מוזר. "זה רק הגביר את חשדותיי פי מאה!"

"ועכשיו למשל, מה תכננת לעשות?"

"לגשת לדובב את המיועד עצמו, ברחפנותו בוודאי יסגיר משהו"

"אוי הדסה" אני נאנחת "את חסרת תקנה" אני צוחקת.

"זה משתלם לי, בסופו של יום אני יודעת כל מיני דברים חשובים ואת לא".

אני מחייכת "את מצחיקה".

"תודה" היא מרכינה ראשה באדנותיות מה. אני מגלגלת את עייני.

"טוב" היא סופקת כפיה בעונג. "את מצטרפת?"

"לאן?"

"לניסיונות הדיבוב והחקירה" היא אומרת כאילו זה הדבר הכי הגיוני ומתבקש. "בואי נעשה לשמואל איזה תרגיל, שיפלוט משהו בטעות, שייתן לנו איזה פירור".

זה לא נראה לי צעד הגיוני כל כך. שמואל בוודאי מותש. כל מה שהוא רוצה זה לנוח ולחשוב. מה העניין להטריד אותו בשביל דבר שבוודאי נדע בקרוב?.

"בשביל מה?" אני שואלת.

"בשביל מה?! אחותי, האם תתני לשמואל את העונג בלהגיד לנו לפתע פתאום כי הוא מתארס? בלי שידענו שום דבר לפני כן?". עוד בטרם אני עונה היא ממשיכה, "לא ולא!" קולה מלא פאתוס וידה מונפת באוויר לאות מחאה, כשלפתע הדלת נפתחת.

ראשו של שמואל מציץ פנימה "רק רציתי להגיד תודה על החדר" שמואל מסתכל עלי. "וסליחה שלא הייתי מספיק סבלני ומרוכז היום".

"הכל בסדר" אני מחייכת, מגניבה מבט להדסה.

הוא כמעט סוגר את הדלת כשלפתע הוא מביט על הדסה ואומר "אגב, גם בלי מד דציבלים אני יכול לאבחן שלפי גובה קולך עוד רגע וגם השכנים ידעו שאני נפגש" הוא מחייך חיוך שובב וסוגר את הדלת.


.............................
 

Yes it's me

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הדמיות בתלת מימד
עיצוב ואדריכלות פנים
טוב את מתחילה לתעתע אותי!
"אתה לא חושב שישמחו לדעת שחזרת?" אני מסתכלת על מבטו המעורפל, על עמידתו השברירית משהו.
פה לא נשמע שהוא הולך להתארס, יותר בכיוון שהוא חולה לא עלינו.. מקווה בשבילו שזה רק צינון חולף
"הם לא. הגמגום שלהם כן" עיניה נוצצות בזיק מוזר. "זה רק הגביר את חשדותיי פי מאה!"
וגם כאן זה נשמע קצת חשוד, כי הגמגום הזה יכול להתפרש לטוב ולרע
הוא כמעט סוגר את הדלת כשלפתע הוא מביט על הדסה ואומר "אגב, גם בלי מד דציבלים אני יכול לאבחן שלפי גובה קולך עוד רגע וגם השכנים ידעו שאני נפגש" הוא מחייך חיוך שובב וסוגר את הדלת.
ופה בסוף כן???
או שהוא שיקר על אחיות שלו (מה שבדרך כלל הם עושים)
לדעתי זה חייב להיות יותר מזה...
"ששמואל נפגש" היא לוחשת ביראת כבוד. כל כולה זועק את היותה חי"תית מתלהבת. בקצב הזה אני ממש דואגת עליה, מה היא תעשה בטי"ת? יותר מתלהבת ממה שהיא עכשיו אי אפשר להיות.
ופה גמרת אותי מצחוק...

פרק כתוב מהמם ונפלא כמו תמיד!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
פה לא נשמע שהוא הולך להתארס, יותר בכיוון שהוא חולה לא עלינו.. מקווה בשבילו שזה רק צינון חולף
תודה על האיחולים החמים, אעביר לו;) הבחור פשוט מהורהר יתר על המידה.
וגם כאן זה נשמע קצת חשוד, כי הגמגום הזה יכול להתפרש לטוב ולרע
תגובה לגיטימית של הורים שלא רוצים לשקר מחד, ולא רוצים להגיד את האמת מאידך...
ופה בסוף כן???
או שהוא שיקר על אחיות שלו (מה שבדרך כלל הם עושים)
לדעתי זה חייב להיות יותר מזה...
שמואל עדין ומחונך מידי בשביל לשקר, אני חושבת שהוא פשוט מבולבל קצת... ואכן, אולי באמת יש כאן יותר מ'זה'
ופה גמרת אותי מצחוק...

פרק כתוב מהמם ונפלא כמו תמיד!
תודה רבה!
 

אש קודש!

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
פה לא נשמע שהוא הולך להתארס, יותר בכיוון שהוא חולה לא עלינו.. מקווה בשבילו שזה רק צינון חולף
זה נשמע כמו פגישה לא מעולה...
וגם כאן זה נשמע קצת חשוד, כי הגמגום הזה יכול להתפרש לטוב ולרע
אני מאמינה שבת יודעת להבדיל בין סוגי גמגום שונים של הוריה ;)
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
ושאלה- 20 זה לא צעיר מידי?
אממ.. לדעתי לא. לא רציתי שיהיה הפרש גילאים גדול מידי בין תהילה לשמואל. תהילה בת שש עשרה ואם שמואל היה יותר גדול זה כבר היה יותר מידי.
זה נשמע כמו פגישה לא מעולה...
הריני מכריזה שהכל טוב בגזרת שמואל.
מצחיק ושנון
בא לי לקרוא עוד ועוד
כיף ומהמם
חייבת עוד פרק
תודה:) בעז"ה בקרוב...
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 19-


זה לא סוד שאני שונאת להיות בת-של, והמחשבה שמבעיתה בימים האחרונים, מאז נודע לי ששמואל נפגש, רק מחדדת את שנאתי לתואר הנ"ל.

יושבת במטבח, אוכלת. עיתון מונח על השולחן, אני מעיינת בו. מנסה להסיח את דעתי מלחשוב.

מודעה מסוימת צדה את עייני, אני דוחפת את העיתון מתחת לעיניה של מרים: "את ידעת על זה?", אני מצביעה על המודעה.

היא קוראת את המודעה וקופצת משמחה. "אנחנו במלון השבת!".

אני מסתכלת על התאריך. אכן, מסתבר שאנחנו במלון השבת. קצת מצחיק לגלות את זה מהעיתון, לא?

"אמא, אנחנו במלון השבת?"

היא נכנסת למטבח. "כן, לא אמרנו לכם?" היא תוהה.

"העיתון אמר לנו!" ישראל צוחק, מראה לאמא את הפרסומת.

"מי בא הפעם?" אני שואלת, פרקטית. אבא מופיע הרבה במלונות בימי חמישי ומוצ"ש, כך שמפעם לפעם אנחנו הולכים לסופ"ש במלונות. לא תמיד כולם נוסעים, לפעמים אנחנו הולכים עם אמא לסבא וסבתא ואבא נוסע עם ילד או שניים.

"הפעם כולם נוסעים" אמא אומרת. "ניסע בחמישי בצהריים ונחזור במוצאי שבת. המלון בירושלים".

"יש!" ישראל מתלהב כאילו לא היה במסגרת עבודתו של אבא בעשרות חופשות כאלה. "נוסעים לירושלים!!"

"איך יהיה מקום ברכב?" אני שואלת, תחליף לשאלה 'מי נוסע באוטובוס'.

"שמואל יבוא מהישיבה" אמא עונה.

מצוין. אולי אצליח לתפוס אותו לשיחה.

"יהיה שם ג'ימבורי נכון?" ישראל מצביע על התמונה, נרגש.

"כן, ניקח אותך בעזרת השם אם תרצה" הדסה אומרת.

"וגם אותי!" נועה בת החמש מואילה סוף סוף להרים את ראשה מהבובות שבידיה. "גם אני רוצה!".

"מה שתגידו" אני נאנחת, דואגת שמא שמואל לא יפריך את טענותיי אלא רק יאשש אותן.

"מה קרה? לא נאה לך לבוא?" הדסה שואלת, מקניטה.

"לא, הכל בסדר. כל עוד זה שבת ולא חג, ממש לא אכפת לי" אני ממהרת לומר.

"גיבורה!" הדסה אומרת בנימה רצינית שאמורה ללעוג לי כנראה. "כל הכבוד שאת מוכנה לבוא עם המשפחה שלך למלון! באמת ניסיון קשה". היא כובשת את פניה בתנועה מיוסרת.

****

"שלום ירושלים" לוחשת לחדר, מתיישבת סוף סוף.

"תהילההה!" נועה מושכת לי בחצאית. "הבטחת לי ג'ימבורי!".

היי! זו הדסה שהבטיחה, ובכלל... אני רוצה קצת שקט. השילוב של שעה ברכב עם נועה וישראל קטלני משהו. "הדסה.. מרים..." אני שולחת מבט מתחנן.

"נו טוב" מרים אומרת. "קדימה, ישראל, נועה... בואו". הם יוצאים מהחדר.

"את לא יורדת איתם?" אני שואלת את הדסה. הנערה הנ"ל מתעמקת במראה, מסדרת תלתלים סוררים.

"מה את זוממת?" היא שואלת, גבותיה מכווצות.

"אני? אני נראית כמו אחת שזוממת משהו?" אני מתעניינת.

"לא, מה פתאום. ממש לא" היא ממשיכה להסתכל במראה. "טוב, אני יורדת לחברה שלי בלובי". היא מכריזה בעליונות מה.

הסיפור הקבוע. בכל מקום שהדסה דורכת בו, נהיות לה חברות בשניות. כאילו לא הגענו רק מלפני שעתיים למלון.

הגיוני בסך הכל. הדסה קלילה כזו, חופשית. אצלי הסיפור קצת שונה, איך אמרה שטרן? "משהו בך קצת סגור, מופנם". אבל זה לא רק זה, הדסה יכולה לנהל עם כל עוברת אורח מזדמנת שיחת נפש, כל שכנה שפגשה במכולת הופכת ל'חברה טובה שלי ברמות' ולי קשה להיפתח ככה, אין לי כוח, כולן נראות לי תמימות מידי, שטחיות וילדותיות.



זהו, החדר ריק, שקט. אני יוצאת למרפסת, יושבת על כיסא מסוגנן, מביטה בירושלים מקומה חמישית.

אני אמורה עכשיו לחייך, לנשום, לרדת למטה ולצחוק עם המשפחה שלי, להנות מהפריווילגיה שמוענקת לי מתוקף היותי בת-של.

אך במקום זאת, אני רק מחכה ששמואל יבוא כבר. שאוכל לשאול אותו בתום וברוגע מזויף את השאלה המהבהבת, המטרידה, זאת שפועמת בי כבר יותר משבעים ושתיים שעות.

יכול להיות שהכל דמיון? חרדה ותו לא?

לא, זה חייב להיות אמיתי. זה כל כך הגיוני שאין לי מושג איך לא חשבתי על כך עד היום.

"וואו!" אני שומעת קול מאחוריי. "איזו תצפית מדהימה על ירושלים!" הוא צוחק.

גם אני, שכן הנוף הנראה מצידו זה של המלון הוא בעיקר בניין רב קומות שחוסם את כל שדה הראייה, וחתולים משועממים.

"איפה כולם? שואל שמואל.

"אבא ואמא בחדר שליד, הקטנים הלכו עם מרים לג'ימבורי או מה שזה לא יהיה, והדסה באיזה מפגש חברותי ספונטני".

"אני עוד עלול לחשוד שרצית לדבר איתי לבד" הוא אומר, משועשע.

"אולי" אני מתרוממת מכיסאי, מתקרבת למעקה המרפסת ומניחה ידיי עליו. נושמת עמוק אך נוסכת בקולי קלילות, "אפשר שאלה כנה, שמואל?" אוזרת אומץ, או לפחות מנסה.

"תנסי" הוא מציע, מתיישב.

אז אני מנסה.



.............................
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  5  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה