סיפור בהמשכים לא קוראים לי 'בת של'

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מה שכן קצת הפריע לי זה שבחמשת הפרקים הראשונים תהילה הייתה נשמעת מאד נגד העיסוק של אביה
(יותר נכון בהשפעה של זה על החיים שלה)
ופתאום בפרק אחד היא מלחינה מנגינה ואבא שלה מצטרף אליה והכל תותים..
ציפיתי שהיא כאילו תיבהל שאבא של שמע אותה ותחביא את הדף של התווים, ובמקום זה היא מראה לו את הדף מרצונה-
השנוי הזה היה מהיר מדי
תהילה מאוד אוהבת מוזיקה. היא לא מסתירה את זה. כמו שאפשר לראות בפרקים קודמים את הבקיאות שלה וכו'.
זה לא סותר שהיא ממש לא מחבבת את המקצוע של אבא שלה- ניתן היה לראות מן הפרקים הקודמים את המלחמה הזאת בתוכה:
מצד אחד היא רוצה ואוהבת מאוד לנגן ומצד שני תווית ה'בת של' מעיקה עליה ומפריעה לה להיות מוכשרת כמו שהיא רוצה(בהמשך אעסוק גם בתפיסה הזאת...)
תודה על הביקורת! אדע מעתה להדגיש את הסתירה הזאת יותר, בכללי בפרקים הבאים זה יהיה יותר בולט והקונפליקטים יהיו יותר מוחשיים.
 

פניני ריין

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הסיפור פשוט מתעלה על עצמו מפרק לפרק
מדהים!!!
לדעתי הרגישו את הסתירה הזאת מצוין בפרק האחרון.
תהילה לא מדי התלהבה להתחיל להלחין, וראו את זה, אבל תוך כדי היא פשוט נסחפה לתוך המוזיקה.
והסיום של הפרק היה מצוין. רק אל תמתחי אותנו יותר מדי!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 7-

ישראל מושך באפו. נרגע לאט לאט.

"רוצה לספר לי מה קרה?" אבא שואל. הוא מהנהן. הם מתיישבים על הספה. אני עומדת בצד, נשענת על הקיר. מקשיבה.

הוא מוציא מהכיס דף. מבחן במשנה. הציון שלושים ותשע זורח בעט אדום.

זה הכל? אני תוהה בליבי. ישראל מעולם לא החזיק מהלימודים יותר מידי. אולי כי זה מבחן במשנה?

"אתה עצוב שקיבלת כזה ציון?" אבא שואל ברוך.

"לא! אני עצוב כי מרדכי חיים ראה את הציון וצחק עלי" הוא נושך את שפתיו.

"מה הוא אמר לך?" אני שואלת. סקרנית לגלות מה הסעיר את ישראל כל כך. ההיסטריה הזו לא אופיינית לו.

"הוא אמר לי שלאבא שלי לא אכפת ממני" ישראל צועק.

"מה?!" אני ואבא צועקים ביחד. עיניי נפתחות בתדהמה.

"כן!" הבכי מתחדש "הוא אמר לי שאבא שלי כל היום שר ושר ואין לו זמן אלי. הוא אמר שבגלל זה אני מקבל ציונים גרועים כי אף אחד לא לומד איתי למשנה, הוא צחק שאבא שלי בכלל בכלל לא אוהב אותי ואכפת לו רק מהקייררה שלו!" הוא מייבב כחיה פצועה.

אני תוהה לעצמי מי השמיע לחבר של ישראל את המילים האלו. 'קריירה' זה לא ממש חלק מלקסיקון של בני תשע.

אבא מחבק את ישראל. עצב זעיר בעיניו.

"מה ענית לו?!" אני להוטה לדעת. ורידים פועמים ברקתי.

"שזה בכלל לא נכון ושיפסיק לקשקש!" הוא מושך באפו "בכל זאת נעלבתי" הוא מעדכן. אני מגישה לו טישו.

לא מבינה את השלווה של אבא. אני במקומו הייתי מתקשרת הרגע לרב. נותנת למרדכי הזה עונש לכתוב אלף פעמים על הלוח 'אבא של ישראל הוא האבא הכי שווה עלי אדמות'. אני.. אני הייתי נותנת לו לכתוב כעונש מכתב סליחה לישראל באורך אלפיים מילה מינימום. אני הייתי-

קולטת את אבא מסתכל עלי. כמו קורא את מחשבותיי. עוצרת את הרהוריי על עונשים רלוונטיים, מתמקדת בישראל.

"אתה יודע שהחבר הזה דיבר שטויות נכון?" אבא שואל.

"כן!" ישראל נחרץ.

"ואתה יודע שאבא אוהב אותך מאוד מאוד?"

"כן" הוא אומר בקול קטן, מסכן.

"יופי, זה מה שחשוב. אל תיעלב, נכון באותו יום לא הרגשת טוב?".

וכך מתנהלת לה השיחה. שבסיכומה מגיעים למסקנה שביום המבחן ישראל לא הרגיש טוב והיה קשה לו להתרכז. אבא ידבר עם הרב שיאפשר לישראל מבחן חוזר וישראל הוא ילד חכם ואבא אוהב אותו מאוד וכולי וכולי.

סוף טוב הכל טוב, מבחינתו של הילדון. מבחינתי הסיפור רק התחיל.

"אבא.." אני אומרת. המומה.

עיניו של אבא מחייכות. "ידעתי שזה יגיע".

"אני לא מבינה למה אמר-" הטלפון שלי מצלצל.

אני מסתכלת על הצג. תזכורת 'חזרות ב17:30'.

"אויש!" אני מכה על מצחי. "יש לי חזרות באולם של הסמינר!"

אבא חושב רגע.

"נחכה שהדסה ומרים יחזרו ואז אקפיץ אותך לסמינר. מה דעתך?"



"אבא" אני נסערת "אני באמת לא מבינה. למה!?"

"תהילה, מה היית רוצה שאעשה?"

"שתכעס, שתפגע. שתתקשר לרב ותדרוש צדק!"

"מה זה היה עוזר לי?"

"לא יודעת" אני נושפת בכעס.

"למה זה כל כך מדליק אותך?..."

"מכמה סיבות. אלף, מכוון שישראל הוא אח שלי ואני לא מסכימה שאף אחד יעליב אותו וכי אתה אבא שלי ואני לא מוכנה שידברו עלייך ככה" אני מבהירה "בית, כי אני יודעת שאין שמץ של אמת בשטויות האלה. אני בעצמי זוכרת איך ערב לפני ישבת עם ישראל ולמדתם למבחן" למרות שאבא היה עייף ומותש. שעתיים הם ישבו ולמדו. שעתיים!.

מסתכלת החוצה מן החלון, באותו רגע כועסת על האנושות כולה.

"וגימל" אני מוסיפה "אתה שמעת מה אמר החבר של ישראל. אין סיכוי בעולם שילד בן תשע חשב על כל זה לבד. הוא שמע את זה ממישהו גדול, מאבא שלו או מאח שלו!" יש משהו משחרר בלצעוק לחלל הרכב באין מפריע.

"ואז?" אבא שואל בנועם, מסרב להזמנתי, האירוע: מסיבת עצבים משותפת, המקום: הרכב שלנו, מאזדה 5.

"ואז זה אומר שככה אנשים חושבים עלינו! הם מכירים אותך בכלל? זה הכי לא נכון בעולם. אתה ואמא כל כך משקיעים בנו שזו פשוט חוצפה זה פשו-"

"תהילה" אבא אומר בשקט.

אני עוצרת "מה?"

"זה יעזור אם אני אתקשר לרב? זה יעזור אם ניתן לילד עונש? מי שאמר זאת לילד יפסיק לחשוב ככה?"

"לא" אני מובסת.

"יפה. אין מה לעשות. מי שעובד במקצועות שחופפים עם קהל צריך לדעת שרכלנים עם דמיון מפותח זה חלק מההשלכות..." הוא אומר במין השלמה שמעצבנת אותי.

אני משלבת ידיים. מרימה כתפיים במחאה.

"ותדעי שגם אם הייתי עובד בעוד מיליון מקצועות אחרים זה היה יכול לקרות" אבא קולט שאני עומדת לפצוח בנאום על תעשיית המוזיקה, בני האדם ובכלל.

"אין לי מה להגיד" אני זורקת.

אבא מחייך "גם זה טוב" הוא עוצר, מחנה את הרכב "תהני".

מרימה שוב את כתפיי "להתראות אבא, תודה".

"בשמחה" הוא מהרהר לרגע "אל תשכחי שיש גם יתרונות לכל דבר" הוא מחווה לעבר הגיטרה שאני אוחזת, מצביע על חוברת התווים.

לא יודעת אם זה שווה את זה.

.......
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
אוהבת את הסיפור הזה. בזכות הכתיבה היפה והמחברת שלך, וגם בגלל החיבור האישי שלי לתחום. :)

דווקא חושבת שהמורכבות של תהילה מול המוזיקה מבוטאת בצורה טובה מאוד, בפרקים הקודמים וגם כאן. מה שכן, חושבת שאולי אפשר שתהילה עצמה תגיע לחלק מהמסקנות שהובאו בפרק הזה, בתהליך איטי והדרגתי יותר, במקום שאבא שלה יגיש לה הכל והיא רק תהנהן ותקבל.
הרי היא כבר גדולה יחסית ויכולה לחשוב לעומק על משפט-שניים שאבא שלה יזרוק, במקום שהוא יסביר לה את כל המשנה שלו ויוביל אותה יד ביד עד להבנה הסופית. (נניח ילד בגיל של ישראל - הייתי מבינה שאבא שלו צריך להסביר לו הכל מילה במילה, אבל בגיל של תהילה אפשר אולי אחרת...)

יכול להיות שבהמשך תביאי את התהליך של תהילה עם עצמה מול המסקנות האלה, כמו שרמזת בסוף הפרק
לא יודעת אם זה שווה את זה.
אז זו רק נקודה למחשבה.

מחכה להמשך!
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
תודה רבה על התגובה!


שאולי אפשר שתהילה עצמה תגיע לחלק מהמסקנות שהובאו בפרק הזה, בתהליך איטי והדרגתי יותר, במקום שאבא שלה יגיש לה הכל והיא רק תהנהן ותקבל.
מקבלת את ההערה אם כי לדעתי דבריו של אבא שלה לא כל כך הרגיעו אותה ואפשר לראות זאת:
הוא אומר במין השלמה שמעצבנת אותי.
אני משלבת ידיים. מרימה כתפיים במחאה.
אבא קולט שאני עומדת לפצוח בנאום על תעשיית המוזיקה, בני האדם ובכלל.
לא יודעת אם זה שווה את זה.

יכול להיות שבהמשך תביאי את התהליך של תהילה עם עצמה מול המסקנות האלה, כמו שרמזת בסוף הפרק
אכן בעז"ה.

תודה!
 

אליש:)

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
מדהים
מהמם
"ואז?" אבא שואל בנועם, מסרב להזמנתי, האירוע: מסיבת עצבים משותפת, המקום: הרכב שלנו, מאזדה 5.
קטע חמוד וכיף לקריאה..
בעצם כל הסיפור כיף לקריאה!
כתיבה זורמת וממש מרגיש כאילו אני בסיטואצ..
מההמםםם
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


פרק 8-

"ש-לום!"

שמואל נכנס הביתה. הייתי אומרת עליז מתמיד אבל הוא כל פעם מחדש מוכיח לי שאפשר לשבור שיאי עליזות.

"מה, רק את בבית?" הוא מסתכל סביב.

"מבאס אה?" אני אומרת.

"פחח" הוא מתקרב לספה, בא להתיישב.

"אדוני, אני מתנצלת, אין פה שירות עד לבית הלקוח אז תאלץ לקחת קודם את המזוודה לחדר ורק לאחר מכן להתיישב" אני מודיעה בטון רשמי.

הוא מגלגל עיניים לוקח את מזוודתו לחדר "איפה כולם?".

"אבא בפגישה עם יצחק, אמא בעבודה, וכל השאר בלימודים".

"יש משהו לאכול?" הוא הולך למטבח.

"כן, אמא הכינה אורז ועוף, הם על השיש" אני מצביעה לכיוון המשוער. אצל בחורי ישיבה שמשתחררים אחת לשבועיים אין לדעת מה הם זוכרים בבית ומה לא.

דקה לאחר מכן הוא מתיישב לאכול על יד השולחן.

"מה לגבי התחרות?" הוא שואל פתאום.

"אה?" אני מכווצת גבותיי.

"התחרות. שלא רצית להופיע בה" הוא מבהיר.

"כן, הבנתי. רק לא הבנתי איך נזכרת בזה פתאום"

"אז מה החלטת בסוף?" הוא מתעניין.

"למה זה חשוב לך?..." אני שואלת.

"סתם" הוא מנסה לשוות לקולו גוון סתמי. לא הולך לו.

"שמואל, אולי כדאי שתוותר על קריירת המשחק ותנסה להיצמד למקצוע שאבא בחר, יותר מתאים לך"

"אוף נו טוב... שמעתי שאת מופיעה בסוף, רציתי לדעת למה" הוא נכנע.

איך אתה יודע?" אני תמהה. מתרוממת מהספה.

"יודע"

"אבא סיפר לך" אני קובעת. מתיישבת מולו.

"נכון. סיפרתי לו על זה שאת לא רוצה להופיע... אז הוא סיפר לי כמה ימים אחר כך שאת כן" הוא אומר, נשמע קצת מבויש.

"שמואל" אני נאנחת. לפעמים נראה לי כאילו אני הגדולה מבין שנינו.

"מה?" שוב הקול הזה, שמנסה להישמע טבעי.

"למה דיברת על זה עם אבא?"

"כי היה לי חשוב שאבא יהיה מודע לעניין"

"מה הקשר לאבא? אני לא רציתי להופיע וזהו"

"את יודעת שזה לא נכון"

מחשבה מבהילה עוברת בי לפתע.

"אתה דיברת עם שטרן?!" אני נחרדת עד עמקי נשמתי.

"מי זו?"

"הרכזת"

"לא , לא אל תדאגי..." הוא מצחקק, משועשע מבהלתי.

אני נושמת לרווחה "ברוך השם".

"למה החלטת להופיע בסוף?"

אני מחליקה בשערי "לא עניינך" אגו.

"את נחמדה במיוחד היום" הוא מציין. מנסה להפשיר אותי.

"זה לא מצחיק שמואל אני לא מאמינה שפשוט הלכת לדבר על זה עם אבא, סמכתי עלייך. בשביל מה זה היה טוב?" אני רוטנת.

"בשבילך. ראיתי כמה את רוצה. פיתחת כל מיני תאוריות שמצדיקות כל מיני דברים שאת מרגישה ו- " הוא עוצר.

"מה?" אני שואלת. תובעת.

"לא משנה עזבי"

"משנה מאוד שמואל" קולי נחרץ, סמכותי מעט.

"ועוד אחרי זה את מאשימה אחרים בדמיונות שלך..." הוא משלים בפשטות. מושך בכתפיו כאומר 'את ביקשת'.

"אני!?" קולי מטפס בשנייה.

שמואל מהנהן בעדינות "אם את רוצה להופיע, פשוט תופיעי... אל תיכנסי למחשבות של 'אם ונדמה לי....'".

"אם לא הייתי מופיעה זה היה הרצון שלי" קשה לי להאמין לדבריי.

"ממש. הייתי יושבת בערב אימהות ומקנאה עד השמיים שהן על הבמה ואת לא" הוא ישיר. הפעם דווקא לא ביקשתי.

"היי, לא נכון" נכון מאוד "ומה זה בדיוק עזר שדיברת עם אבא? בסוף החלטתי לבד".

"ברוך השם" הוא מתרומם, מניח את הצלחת בכיור.

אני מחמיצה פנים "שמואל. זה ממש לא יפה. הביקורת הזו לא מגיעה לי".

"אם תביני שאני אומר את זה בשבילך אולי גם הייתי מקשיבה" הוא אומר והנחמדות שלו מעצבנת אותי. אפילו לכעוס עליו אי אפשר.

אני מסובבת את ראשי, לא מגיבה. הולכת בחזרה לספה.

שמואל מוציא ברכון "באמת תהילה, תחשבי על מה שאני אמרתי" הוא מתחיל לברך.


אני מנסה לחשוב על זה, להתרכך, להקשיב קצת.

לא עובד לי.

אני מחזירה את הבעתי הגאה למקומה. שיהיה.



........................
 
נערך לאחרונה ב:

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד

פרק 9-


אני בקושי מצליחה לנשום.

משהו נתקע לי שם באמצע התהליך, בין הריאות לקנה הנשימה.

דווקא פתרון טוב.

כך אני לא אוכל לשיר מחר.

איזה מן כישרון זה לדעת שאתה תתחרט נוראות על משהו ובכל זאת לעשות אותו.

אני ידעתי שאסור לי להסכים.

מסתכלת על האורגן שלי כעל אויב ותיק, מתחשק לי לשבור אותו, או לעשות בו איזו תקלה קטנה.

פתרון גרוע.

תמיד אפשר למצוא אורגן אחר, או לנגן עם גיטרה. ובכלל זה לא יהודי ולא מתאים.

אה, ואני גם די מחבבת אותו. חבל עליו.

והוא גם עולה איזה חמשת אלפים שקל ו-

די!

לחשוב.

"וואו קרה משהו? את נראית לחוצה" הדסה צצה לפתע.

אני צריכה מנעול לחדר. אנשים כל הזמן עושים לי את זה.

בעצם זה לא רלוונטי זה גם החדר שלה.

מה קורה לי היום.

"תהילה?" הדסה שואלת למראה מבטי המעורפל.

"ההופעה" אני זורקת, מנערת את ראשי.

"תרגעי תהילה, הכל יהיה בסדר" היא אומרת.

"שום דבר לא בסדר" אני אומרת. מיטיבה את תנוחתי על המיטה, מחבקת חזק יותר את הכרית.

"ממתי יש לך פחד קהל? תמיד היית נראית לי כזאת שרק תקפוץ על כל במה שיציעו לה"

"זה לא פחד קהל" רק פחד מהתגובות של הקהל.

"אז?" היא תוך כדי השיחה מסדרת את החדר, מקפלת לי את האורגן.

"זה ארוך" ולא מובן. ומבולגן.

"יופי, החדר הזה צריך שיסדרו אותו, כמה בלגן...."

אני נושמת עמוק "אין לי כוח בכלל לערב אימהות הזה, הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לזכות ולא יכולה לא לזכות. אם אני לא אזכה אז אני אתעצבן שם על כולן ואחשוב שכולן שם זייפניות להחריד ולא מוכשרות וכולי וכולי ואגיד שלסמינר הזה אין תקציב להפקות נורמליות ולא מעריך כישרון ו-"

"את תגידי להן את זה?!" הדסה שואלת, מנסה לרסן את התדהמה שבקולה.

"לא, לא, רק אחשוב" ואאמין בכל ליבי "זה בדיוק מה שאני מנסה להגיד, אני לא רוצה להגיע לשם בכלל" ולא להרגיש ולהיות 'אני' כל כך מעצבנת.

"בסדר. ולמה את לא יכולה לזכות?"

"כי אני לא יכולה" אני נושכת את שפתיי.

"דווקא לדעתי יש לך סיכויים גבוהים מאוד לזכות עם הכישרון שלך והלחן וה-"

"זאת בדיוק הבעיה!" אני קוטעת אותה.

"למה?"

"ככה, ככה וככה, לא יכולה להסביר, לא מצליחה להסביר" וגם לא רוצה "לא יכולה לזכות, לא יכולה לא לזכות. אוף!".






..............................
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד



פרק 10-


אני ואפרת יורדות מהבמה לקול מחיאות הכפיים.

"אפרת את מדהימה! איך שאת מנגנת!" שטרן ממשיכה למחוא כפיים.

אפרת מסמיקה, מוחמאת.

אני שמחה לראות את זה. שמחה שאפרת היא זו שמנגנת איתי.

אפרת הולכת אל מאחורי הקלעים, אני ממהרת ללכת אחריה.

שטרן תופסת אותי.

"בואי הנה" היא קוראת לי. אני מתקרבת בלית ברירה.

"תהילה, את משהו! איזו שירה, איזו נגינה איזה לחן!" היא כל כך צעירה ומתלהבת שזה מצחיק, כשהרכזת הקודמת תחזור אני בטוחה שלבנות יהיה קשה להתרגל "איך אני שמחה שאת משתתפת, האימהות יתמוגגו הערב!" היא זורחת.

בתוכי רגשות מתנגשים, נלחמים על קיומם, לא מאפשרים לי להתחבר לדומיננטי מבניהם, להבין מה אני מרגישה.

החזרה הגנרלית ממשיכה, בנות השיר הבא עולות לבמה.

אני בורחת אל מאחורי הקלעים. רואה את אפרת יושבת, מעיינת בחוברת התווים.

"ניגנת מדהים, איך אני שמחה שאת איתי בשיר!" אני מחמיאה לה. לא משנה מה הולך בתוכי, מה שמגיע מגיע.

אפרת מחייכת. חם לי פתאום, אני מחפשת שלט למזגן.

מוצאת, מדליקה על קור.

"על קור?!" אפרת שואלת בתמיהה "קפוא כאן!"

מכבה. גוררת כיסא ומתיישבת ליד אפרת. אם לא עכשיו אימתי.

"אפרת..." אני פותחת.

"כן?" החיוך עדיין שזור במילותיה.

"אני.. חשבתי...אולי..." אני מכחכחת בגרוני.

"אולי?" היא מנסה לעזור, נראית תמהה במקצת על התנהגותי.

"אולי נבקש משטרן לא להתמודד בתחרות..?" אני אוזרת אומץ.

"מה?" היא שואלת בעדינות, אך מתווי פניה ניכר שהיא הלומה במקצת. כזו היא.

"כאילו התכוונתי שנעלה לנגן, רק לא נתמודד בתחרות עצמה..." אני מבינה שזה נשמע מוזר, אין לי ברירה.

"אממ.. למה בעצם?.." היא שואלת, קולה מתנגן.

"לא יודעת... אני אוהבת לנגן אבל שונאת תחרויות, אני חושבת ששתינו נוכל ליהנות יותר אם ננגן בשביל הכיף ולא בשביל לזכות, מבינה?" כי אני בעצמי לא.

אפרת שותקת. אני מביטה בה. עייני מתחננות כאומרות במקומי כל מה שאני לא מצליחה לומר.

"בעיקרון, לא משנה לי" היא מפתיעה "אני גם מאוד נהנית מהנגינה עצמה ואם זה ממש חשוב אפשר שנלך לרכזת ונבקש ממנה, מה דעתך?"

דעתי שאת מדהימה. והלוואי עלי מידות כמו שלך.

מרגישה מן גוש מוזר בגרון, בולעת את רוקי.

"תודה" אני לוחשת, נושמת "אז אפשר שנלך?"

"עכשיו?"

אני מהנהנת.

"טוב" היא אומרת בפשטות, מרימה כתפיה.

מזל שהיא לא יכולה להרגיש כמה אני מקנאה בה.

אנחנו הולכות לחפש את שטרן שכבר הספיקה להיעלם.

"יופי! אלופות!" אנחנו שומעות את שטרן מקצה האולם "מוכשרות שאין דברים כאלה!" אנחנו מתקרבות, מחכות שהיא תסיים להחמיא לשתי בנות מט'2.

"שט-" אני אומרת ועוצרת בעצמי ברגע האחרון "הרכזת" אני מתקנת, מובכת בעליל.

"הכל בסדר" היא מצחקקת למראה מבוכתי "את לא הראשונה... מה אתן רוצות?"

"אממ..." אני מסתכלת על אפרת.

"תהילה ואני חשבנו אולי אפשר שננגן הערב בלי להשתתף בתחרות" היא אומרת וממשיכה מהר "אנחנו מעדיפות לנגן סתם כך ולא מעוניינות להתחרות. זה אפשרי?..."

שטרן מתרצנת בשנייה. אולי פעם ראשונה שאני רואה אותה כך. היא מביטה בי במבט חודר. אני מתכווצת. תוהה אם אני כזאת שקופה שהיא ישר מסתכלת עלי.

היא שותקת. אני משפילה ראש.

ואז בשניה היא חוזרת להיות שטרן העליזה "בסדר גמור, בחירה שלכן" היא אומרת, מסתכלת רק עלי.

אני נושמת לרווחה אך היא שבה להתבונן באפרת, שואלת כאילו בתמימות "זה מקובל גם עלייך, אפרת?" קולה גבוה ומתנגן.

"בטח" היא אומרת ואני מתביישת קמעה. השטרן הזאת חכמה מידי.

"מצוין" היא חוזרת להיות נלהבת "בהצלחה לכן!"

אני חשה נזופה מעט אך אני לא נותנת לתחושה זו להשתלט עלי.

לא אחרי שקיבלתי את שביקשתי בקלות מפתיעה.

"אפרת... זה בטוח בסדר? זה לא מפריע לך שלא נוכל לזכות?" אני אומרת לאחר שאנחנו מתרחקות, מתיישבות באחת מפינות האולם.

"לא" היא אומרת בקלילות "אם זה מה שאת מעדיפה וזה כל כך חשוב לך, בכיף".

את כל מה שיש לי אני מוכנה לתת באותו הרגע כדי להיות אפרת.





.......................
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד



פרק 11-



אני יושבת ליד אמא שלי ואחותי הדסה. נהנית להסתכל על כל האירוע מהצד עם הבנה המתוקה שאני את תפקידי סיימתי להיום.

מסביבי בנות מרוגשות, מתוחות.

ואני? דממה וחיוך על הפנים.

הדסה ממרפקת אותי "בתור זייפנית כרונית, רק אומרת שאף אחת פה לא מתקרבת לביצוע שלך ושל אפרת, הייתן מושלמות!".

"שש!" אני מהסה אותה, רק חסר לי שמשהי תשמע את חוות דעתה המפרגנת למדי.

אמא מסתכלת עלי, מחייכת למשמע דברי הדסה "תהיי בטוחה שאת הכישרון הזה קיבלת מאבא, לא ממני". זו בדיוק הבעיה שלי.

"תני ניחוש מי המנצחות" הדסה זורקת בלחש.

"אממ..." אני סוקרת בעיני את האולם, חושבת.

"לאה ורותי" אני אומרת, מאוכזבת שבכל זאת יש לי איזה קווץ' בלב "לאה ניגנה בחליל צד ורותי שרה וניגנה על אורגן" אני מזכירה לה.

"מי זאת?" אמא שואלת, מצביעה על הבמה "נראה שהיא מנהלת פה את כל האירוע. היא מהכיתה שלך?"

אני מסתכל ופורצת בצחוק. "אמא זאת הרכזת החברתית. שטרן"

"לא חשבתי שהיא כל כך צעירה" אמא מרימה גבות.

"כן... גם אנחנו קצת היינו בהלם שהביאו לנו בחורה שלפני שניה וחצי סיימה י"ד, אבל היא כל כך זורמת ואכפתית שאנחנו אפילו קצת מתבאסות שכהן חוזרת עוד חודש וחצי" אני לוחשת.

"מתי תפסיקי לקרוא למורות שלך בשמות משפחה?" הדסה רוטנת.

"היום בצהריים כמעט קראתי לה 'שטרן' כשדיברתי אתה..." אני בולעת, מחויכת. "אבל זה מוזר לקרוא לה 'המורה'" אני מרימה את כתפיי.

"כאילו שלמורות אחרות את כן קוראת 'המורה' מאוחרי הגב".

מה שנכון נכון. "חכי תעלי לט' נדבר" אני עונה באין לי תירוץ אמיתי.

"שש " הדסה מהסה אותי "ה-מ-ו-ר-ה ג-ב-ר-ת שטרן עומדת לשאת דברים" היא סונטת בי, חורצת לי לשון.

אני מגלגלת את עיניי מחזירה את הקשב שלי אל הבמה. הטלפון שלי מצלצל, 'אבא'.

אני מתלבטת שניה ואז ממהרת לצאת מהאולם. קולטת את מבטה המתפלא של הדסה.

"שלום אבא" אני תמהה במקצת.

"שלום תהילה , מה שלומך?" אני שומעת המולה ומוזיקה ברקע.

"ברוך השם"

"רציתי להשיג אותך כבר לפני אבל היה פה עמוס קצת" 'פה' כלומר האירוע התורן. "סליחה שאני מתקשר באמצע, יש לך דקה?"

"כן, יצאתי החוצה".

"מצוין, רק רציתי לאחל לך בהצלחה, ולהגיד לך שאני גאה בך על ההחלטה שלך"

אני מחייכת "תודה רבה אבא". לא מגלה לו שכבר הופעתי.

"אפשר לאחל לך שתזכי?..." הוא שואל.

אני מתלבטת שניה. "לאחל אפשר..." אני מסכמת.

"כלומר?" אני כמעט יכולה לראות את גבותיו מורמות אי שם.

"סיכמתי עם הרכזת שאני מופיעה אבל לא משתתפת בתחרות..." אני אומרת, מסתכלת סביב, לוודא שאין אוזניים נוספות ששותפות לעדכון.

"וואו, תהילה" הוא נשמע המום.

אני מושכת בכתפיי, נזכרת שאבא לא יכול לראות אותי ואומרת "חשבתי שככה יהיה לי טוב יותר..." או יותר נכון הרגשתי. מחשבה לא הייתה בהחלטה משום כיוון.

"מה שטוב לך תהילה" אבא אומר, אני מנסה להבין לפי קולו מה הוא חושב, לא מצליחה.

"תצליחי" אבא אומר "ותספרי לי מחר איך היה כן?" אכפתיות בקולו.

"כן בטח, תודה אבא שהתקשרת, להתראות" אבא מנתק, גם אני.

חוזרת לאולם. מחפשת את אמא והדסה.

"מה הפסדתי?" אני שואלת.

"שום דבר מיוחד, רק אמרו שעכשיו הפסקה של חצי שעה ושעכשיו אפשר לבחור" היא מצביעה לכיוון מסוים "את באה?"

"אממ.. עוד מעט. תלכו לבחור , אני הולכת רגע".

כמה רגעים. חצי שעה. חוזרת רק כשהאולם מחשיך שוב, מתיישבת.

"איפה היית?" הדסה שואלת, תרעומת בקולה.

"הסתובבתי" אני עונה בסתמיות ולמזלי באותו רגע המנהלת עולה לבמה, כך שהדסה מפסיקה לחקור אותי.

המנהלת מדברת על הבנות היקרות , על העבודה שעשו, על ההשקעה, תודות למורות, כל מיני דברים שאומרים באירועים כדי לשעמם את הקהל.

אני נהיית מתוחה מרגע לרגע, חושבת על זה שבעצם אף אחת חוץ מאפרת לא יודעת שלא נזכה רק בגלל שאנחנו לא מתמודדות.

נזכרת שזאת הייתה הבחירה שלי ושזה עדיף מלזכות.

שטרן עולה לבמה. המנהלת מגישה לה את המיקרופון.

"במקום השני" היא אומרת, אני יכולה להרגיש את המתח של חברותי. "השיר "בראשית" של רותי צדוק ולאה שיפמן!" היא קוראת ומחיאות כפיים שוטפות את האולם.

"את טובה!, איך ידעת?!" הדסה מחמיאה לי מהצד.

לא עונה לה. משתדלת להתנתק, לא לחשוב. לא להרגיש.

לא לקנא.

הכל עדיף מלזכות.

ה-כ-ל.

שטרן מסתכלת על הקהל.

"ובמקום הראשון" היא אומרת בדרמטיות אופיינית. משום מה אני שומעת צליל של חשש קל בקולה.

שקט בקהל. אני מנסה לחשוב מי אלו יכולות להיות.

"השיר "טוב להודות" של אפרת שטיין ותהילה ימיני!" היא מכריזה בקול, בחגיגיות.


בום.

דממה.

ואין לי שום חיוך על הפנים.






............................
 

אש קודש!

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
"ובמקום הראשון" היא אומרת בדרמטיות אופיינית. משום מה אני שומעת צליל של חשש קל בקולה.

שקט בקהל. אני מנסה לחשוב מי אלו יכולות להיות.

"השיר "טוב להודות" של אפרת שטיין ותהילה ימיני!" היא מכריזה בקול, בחגיגיות.


בום.

דממה.

ואין לי שום חיוך על הפנים.
ניחשתי.
אבל יש לך נס, כי אם לא זה היה מרגיז!
 

ג'ינג'ונת

משתמש פעיל
כתיבה ספרותית
איור וציור מקצועי
וואו!
קראתי עכשיו את כל הפרקים מהתחלה. סיפור מדהיייים. הפריע לי טיפה בהתחלה שזה לא היה ממש מאורגן, אבל קיבלתי פיצוי בגדול בהמשך...
מזדהה מאוד עם תהילה. אומנם אבא שלי לא זמר:) אבל אמא שלי מטפלת רגשית, ואיכשהוא כל פעם כשהנושא עולה בכיתה כל החברות שלי חושבות שאני נציגת כל עולם הטיפול הרגשי או משו... למרות שאני מסבירה להן שממש לא.
סיפור מהמם. ההלם שלה כשהיא זכתה התחרות- אין. ומה הסיפור עם הרכזת הזאת?? זה מה שקורה כשמביאים רכזת שהרגע סיימה י"ד:):)
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
בס"ד


פרק 12-



יש לי רק ברירה אחת.

לשחק אותה המומה ושמחה.

את האפשרות לצעוק, להתעצבן ולכעוס, אני לא מחשיבה כברירה אפילו.

מבפנים סערה. רעש. בלגן.

בחוץ חיוך מרוח, מלאכותי.

אחרים רואים עכשיו את ה'בת-של' המפונקת, שאפילו לא עמלה על הכישרון שלה ועכשיו עולה לקבל את הפרס.

אני לא רואה בעצמי כלום כרגע. ואולי בכלל.

וזה כל כך כואב לי, יותר מהתאורה שמסנוורת לי את העיניים.

כמו רובוט עושה מה שצריך, חיוך לפה, תודה לשם.

אני מסתכלת על אפרת שליידי. היא באמת שמחה. זה קורן מכל תו בפניה, מכל תודה שהיא אומרת, סמוקה כולה.

אני עכשיו אמורה לחשוב שהשמחה של אפרת שווה הכל.

אך בין אם זה אנוכי ובין אם לא, בעיני זה לא שווה דבר.

אני מפנה את כל הריכוז והכוח למשחק, להצגה. אבל ישנו רגש אחד בתוכי שמפריע, מזמזם, לא נותן לי מנוח.

כעס.



"קומי כבר" מישהו מנענע אותי.

אני פוקחת את עיני במהירות, מזדקפת. הדסה.

"קרה משהו?" אני שואלת, מבוהלת.

היא מצביעה על השעון.

"תעשי טובה לאנושות אני בלי משקפיים"

"שמונה" היא אומרת.

"אה, בסדר" אני שבה להתכרבל.

"תהילה את תאחרי לסמינר, חבל"

"אני לא" אני חורצת.

"ואיך בדיוק? זה שאת מוכשרת לא מצמיח לך לא כנפיים ולא מנוע סילון" היא עוקצת.

"את מעצבנת" אני מחזירה "ואני לא אאחר מהסיבה הפשוטה שאני לא באה היום, אפילו אמא הסכימה לי"

"מה למה?" היא מופתעת. ובצדק, בדרך כלל היום שאחרי אמור להיות כיף במיוחד. מחמאות מכל עבר, תשומת לב מיוחדת.

"כי אני עייפה טוב?" וכי יש 'מפגש סיכום' עם שטרן.

"טוב" היא מושכת בכתפיה, מכתיפה את תיקה, יוצאת.

חוזרת לישון.

"תן לי אור, תן לי אור. אני תמיד אזכור, מודה אני לך כל בוקר..." השיר מתנגן.

מה אבי אילסון עושה בחלום שלי?.

אה, מתקשרים אלי. קמה, נוטלת ידיים. חוזרת.

מסתכלת בשעון, שמונה וחצי. מסתכלת על הצג, שיחה לא מזוהה. עונה.

"הלו?" אני שואלת בהיסוס.

"היי תהילה!, זאת אפרת, אני מתקשרת מהמזכירות, מתי את באה?" היא עדיין נלהבת מאתמול.

היא באה אלי בסוף האירוע המומה, 'לא סגרנו שלא מתמודדים?'. העדפתי להיות מנצחת, לא אחת שכפו עליה ניצחון, אז שיקרתי ש'ברגע האחרון שטרן שאלה אם אנחנו מתחרטות ועניתי שכן, לא הספקתי לעדכן אותך, אני ממש מתנצלת, כבר היינו צריכות לעלות לבמה, חשבתי שזה לא יהיה אכפת לך' היא קיבלה את זה משום מה, כמו שקיבלה את היותה לא מתמודדת.

"לאן? אני מפהקת, שולחת מבט מתגעגע למיטה.

"לסמינר" היא משיבה את המובן מאליו.

"אממ אני קצת מותשת מאתמול... אני כנראה לא אבוא כבר" אומרת בעדינות.

"חבל, יש את המפגש עם המורה שטרן, היא עושה לנו סיכום על ההופעה אתמול, את יודעת, חוויות וכאלה" היא מאוכזבת.

"אהה" אין לי משהו חכם יותר לומר.

"אז את באה? זה בשתיים עשרה" משהו בפשטות של אפרת חמוד בעייני "אני פשוט מתביישת להיות שם לבד... כמעט כל הבנות הם מיא' ויב', או מהכיתות המקבילות" תחינה בקולה.

אני שותקת. המצפון שהתעורר גם הוא, טוען שאפרת ויתרה על ניצחון אפשרי בשבילי. אני לא אבוא בשבילה לאיזה ממפגש?.

"טוב, בסדר" אני כל כך מתסכלת את עצמי, שזה מדהים.

מתארגנת. מתפללת.

"בוקר טוב!" אבא נכנס לבית נרתיק התפילין בידיו. "מה שלומך? אמא כבר יצאה לעבודה?"

"ברוך השם" אני אומרת "כן, אמא יצאה".

"מה אני שומע?" הוא מחייך, הולך להכין לעצמו קפה "רוצה שוקו או משהו?" הוא שואל. "בואי שבי, תספרי לי איך היה, ומה התפנית המפתיעה הזו. לא אמרת שאת לא מתמודדת?"

"אהה.., אני אשמח לדבר איתך אבא פשוט אבל אני אאחר לסמינר.." אני מנסה למצוא תירוץ.

אבא מסתכל על השעון, "מאחרת את בכל מקרה.." חיוכו מתרחב "עד כדי כך מפחיד מה שאני עומד לשמוע?"

אני מתיישבת, אולי בעצם זה רעיון טוב לדבר עם אבא. "לא מפחיד, מתסכל".

"תספרי לי" הוא מבקש, "אני אקח אותך לסמינר, בדרך לכולל" אבא נמצא בכולל בוקר כמה פעמים בשבוע.

"אני באמת לא התמודדתי. סגרתי עם הרכזת החברתית שאני לא, והיא לא הקשיבה לי וזכינו" אני אומרת, מסווה את הכעס שלי.

"את לא שמחה מזה" אבא קובע.

"נכון, לא הלכתי לבחור ולכן אפילו לא ראיתי שהשיר שלי לא הורד מרשימת המתמודדות... לא הבנתי איך אמא והדסה לא אומרות לי כלום, שמחתי"

"אמא אמרה לי שהיית נראית שמחה מאוד אתמול" הוא מציין.

"בחצי הראשון של האירוע באמת מאוד שמחתי, בחצי השני הייתי חייבת להיראות שמחה" אני מסבירה.

אבא מסתכל עלי. "ואת כועסת על הרכזת נכון?".

"מאוד" אני עונה.

אבא חושב. "אולי הרכזת רצתה לתת לך את הזכייה בלי הלבטים לפני כן? שתשמחי באמת כשתגלי את זה, שתשמחי כל האירוע, שזה לא יהיה תלוי בך" הוא מציע.

"אולי" אני מושכת בכתפיי. תוהה מה יהיה כשאפגוש אותה היום.



................................
 

ליאורהA

מהמשתמשים המובילים!
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
כתיבה ספרותית
D I G I T A L
"קומי כבר" מישהו מנענע אותי.

אני פוקחת את עיני במהירות, מזדקפת. הדסה.
יש לך נס שלא עשית שהכל היה חלום! :p
חוזרת לישון.

"תן לי אור, תן לי אור. אני תמיד אזכור, מודה אני לך כל בוקר..." השיר מתנגן.

מה אבי אילסון עושה בחלום שלי?.
זה כל כך חזק. את השעה היא לא יודעת, אבל גם מתוך שינה היא מזהה מי שר את השיר הזה.
כמה שהיא מנסה לברוח מהירושה הזאת וכל הנלווה, זה טבוע בה יותר מדי חזק.
אני כל כך מתסכלת את עצמי, שזה מדהים.
טוב!

משהו בשיחות של תהילה עם אבא שלה נראה קצת מדי מושלם... זאת אומרת, מבינים שיש שם משהו, יש לה מטען כלפיו בגלל המורכבות הזאת שהעניק לה, אבל זה כמעט לא בא לידי ביטוי בדיבורים ביניהם. אף פעם לא בא לה להתפרץ עליו? על כל אדם אחר בחייה? אפילו רק להתעצבן בלב... משהו שיגרום לזה להיות קצת יותר אמין.
 

Avigail Amram

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
משהו בשיחות של תהילה עם אבא שלה נראה קצת מדי מושלם... זאת אומרת, מבינים שיש שם משהו, יש לה מטען כלפיו בגלל המורכבות הזאת שהעניק לה, אבל זה כמעט לא בא לידי ביטוי בדיבורים ביניהם. אף פעם לא בא לה להתפרץ עליו? על כל אדם אחר בחייה? אפילו רק להתעצבן בלב... משהו שיגרום לזה להיות קצת יותר אמין.

אולי בגלל שהמורכבות מול אבא שלה קשה לי יותר לבטא את זה בברור. הרי אם זה היה מול חברה/אח היה יותר הגיוני שהיא תתפרץ ותצעק.

אני מאמינה שעם המשך העלילה יראו את זה יותר.

מה שכן אני עדיין לא חושבת שתהילה הגיעה למצב קיצון שיביא אותה לצעקות/בכי/כל דבר אחר, אפשר למתוח אותה עוד בינתיים... :)

תודה רבה על התגובה! אקח זאת בעז"ה לתשומת ליבי:)
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  4  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה