הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשמבינים שצריך לכתוב, או כשרוצים לכתוב, ואין רעיונות
כולנו, כל האנשים שיש להם כשרון כתיבה, רוצים לכתוב:
ספר, סיפור או אפילו מאמר....
הבעיה היא כשחייבים לכתוב – ולא מוצאים על מה.
זה קרה לי בעבר, הייתי יושבת מול המחשב ומה שיצא לי זה סיפור עלוב על מישהי שהלכה לחנות לקנות בגדים... ו... זהו, אין המשך, אפילו לא תובנה, כלום.
או סיפורים דלים ומעורפלים ובעיקר חסרי טעם.
היו לי תקופות בהן כן היו לי רעיונות, ואפילו כתבתי ספר, אבל זה לא היה זה.
בניגוד לסופרות אחרות, בשבילי זה ממש חשוב לכתוב, כי בעוד רוב הסופרות עוסקות בעבודה נוספת, הרי שאצלי הדבר היחיד שאני יודעת ומסוגלת לעשות – זה לכתוב.
שאר העיסוקים לא מתאימים לי: יש לי בעיית דיבור כך שלא מתאים לי לעבוד כטלפנית, ובכלל יש לי חרדה חברתית ולא מתאים לי לעבוד מחוץ לבית.
אני לא מסוגלת ללמוד (רק עצמאית, דרך מאמרים וכו') וה ocd שלי מונע ממני לעסוק בעבודות רבות, חוץ מזה שרוב העיסוקים האחרים לא מעניינים אותי/ אני לא טובה בהם (למשל פעם עבדתי אצל קשישה. מה כבר צריך לעשות שם? לא ביג דיל... הקשישה היתה אומרת לי: לא מתאים לך לעבוד אצלי, לכי תהי מורה... וכשלא הלכתי להיות מורה התקשרה לאחראית ששלחה אותי ואמרה לה: תשלחי לי מישהי אחרת... היא לא עובדת כמו שאני רוצה...) וחוץ מזה, זה בלתי אפשרי לעסוק בעבודה לא מתאימה, ממש כמו גזירת פרעה.
המקום היחיד בו אני כן מוצאת את עצמי זה הכתיבה.
*
אבל גם אם המצב שלכם לא קיצוני כמו אצלי – הרי שאם יש למישהו כשרון לכתוב או רצון לכתוב, החובה שלו לעצמו היא לממש את הכישרון הזה.
וכאן חזרנו לשאלה: איך למצוא רעיונות? להגיע לאותו מבוע פנימי קסום של כתיבה?
קודם אכתוב מה לא לעשות: לפני חודש החלטתי לנסות לכתוב סיפור קצר ולשלוח לעיתונות.
היה לי רעיון מה יהיה המסר, מצאתי מקום בו הסיפור יתרחש, בניתי דמויות, והתחלתי לכתוב.
וכאן הגיע התסכול הגדול: הכתיבה היתה כבדה, לא זרמה בכלל, הרגשתי מצוקה, וכשאנחנו מרגישים מצוקה, ואין תועלת בעבודה שלנו אז מה אנחנו עושים? מתחמקים.
וזה מה שעשיתי.
שמרתי את הקובץ ולא שבתי אליו.
הנה הוא:
השולחן ערוך היה במיטב הכלים המונחים על גבי מפה צחורה: צלחות נוצצות, מפיות סאטן בצבע טורקיז בוהק, וזר פרחים בתוך אגרטל צר וארוך השלים את התפאורה.
במטבח עדיין היתה המולה של הכנות אחרונות לקראת שבת המלכה.
רחלי, הבכורה, חפצה להשקיע בעוגה מרשימה ומוצלחת במיוחד. שכן, מלבד שבת האורחת, אמורים לבוא להתארח בביתם דוד נפתלי ודודה ציפורה, עם ארבעת ילדיהם.
מדובר באורחים נדירים וחשובים: דודה ציפורה היא האחות הקטנה של אמא של רחלי, היא ובעלה גרים במושב רחוק, בו דוד נפתלי משמש במשגיח כשרות בבית הארחה, כך שמטבע הדברים הם מתראים עם המשפחה המורחבת לעיתים רחוקות.
השבת התאפשר להם להגיע מכיוון שבית הארחה קיבל קבוצה מאורגנת שהביאה איתה משגיחי כשרות משלה, ודוד נפתלי ביקש חופש, מה רבתה ההתרגשות והשמחה כשהתברר שהם מגיעים לשבת, עם ההתרגשות התגברה גם ההבנה שצריך להשקיע בהכנת מאכלים מיוחדים, כי דודה ציפורה תמיד משתפת בצד הקולינרי של בית הארחה, היא מתארת את העוגות המושקעות, ואת מגוון הסלטים העשיר, ורחלי אמרה לאמה שהיא חושבת שצריך
....
ואין סיכוי שאחזור להמשיך בכתיבת הסיפור.
אולי אם לא הייתי מכוונת לעיתונות, הסיפור היה זורם, אולי המסגרת הממסדית של העיתון גרמה לי להתייאש, יתכן שהפחד מדחיה מצד העיתונות או שמא בחרתי בנושא שלא דיבר אלי.
כך או כך, הבנתי שהכתיבה היא משהו מאוד פנימי, אינטואיטיבי, היא פורצת החוצה בעקבות קשיים, או מצוקה, או כשרון גדול, או רצון גדול להביא משהו חדש לעולם.
והיא לא תמיד קלה.
נו, טוב, איך אפשר להגיע לרעיונות?
אני כן מבינה פחות או יותר איך מגיעים אלי הרעיונות, אבל מאמינה שכל אחד מאיתנו שונה.
כך שלא אוכל לכתוב מה הדרך שלי, כי זה לא מדע אחיד לכולם.
מה שכן יש לי לומר:
לא משנה עד כמה מאגר הרעיונות נעול בפנינו, ואין מוצא, ואין בדל של כיוון, לא להתייאש, אולי צריך עוד תפילה, עוד מצוקה (חלילה) עוד השתדלות, וזה יגיע.
כתיבת ספר זה לפעמים טלאי על טלאי. עוד רעיון שמתחבר ועוד גיבור, כתיבת ספר זה מסע עבור הסופר לא פחות מגיבוריו.
קצת טיפים, בכל זאת:
הדלת של הבית (קרקע) היתה פתוחה למחצה ומהבית עלו קולות של דיסק של רב שאמר תהילים או דרשה, קולות של דיבורים בטלפון, המולה רגילה.
ומעל, בדירה שקטה, כאילו מעולם אחר, תריס פתוח במרפסת, עומד שם אדם חילוני קשיש. עוקב אחרי המתרחש, ועל פניו הבעת סקרנות עמוקה, רוצה לקלוט כל רחש.
וואו.
התחלתי אז בכתיבת סיפור על חייה של אשה קשישה, כך אוטומטית חשבתי לקחת הרשאה לכתוב על אותה דמות, שעומדת בחלון ומקשיבה מה קורה אצל השכנה הצעירה למטה.
או למשל: דפיקה בדלת, את מנסה להביט סביב, קולטת את מה שהעומדים מאחורי הדלת לא אמורים לראות, מתחילה לסדר, מסתירה חפצים מסוימים (מחשב למשל), בשבריר קל משתדלת להיות מודעת לאיך את רוצה שיראו אותך.
ושמה לב לעובדה איזה פער יש בין הרצון שלך להראות טוב בעיני האנשים, לרצון האמיתי – להיות אדם חופשי בפני עצמו, שלא מתחשב בדעתו של איש, ולחשוב: מה עדיף? איך החברה היתה נראית אם לא היינו מתחשבים זה בדעה של זה? זה טוב או פחות? ואת המחשבות והמסקנות להכניס לסיפור.
בטח מדובר בנושא שאשמח לכתוב עליו!
ותכל'ס, סיפור שכיף לכתוב כיף גם לקרוא.
בנוסף, לא לפחד להביא משהו יחודי. יתכן שהקוראים לא יתחברו כמו שיתכן שזה יהיה הדבר הבא! בכתיבה יחודית יש פלוסים גדולים שהמרכזי שבהם: הכותב נהנה מהכתיבה כי הוא מרגיש שהאישיות שלו באה לידי ביטוי, ואין לאדם דבר יותר אהוב מהאישיות של עצמו.
לא לפחד להגביל את עצמנו, כי מתוך הגבולות נאלצים להיות יצירתיים. למשל כשהתחלתי לכתוב החלטתי שאצלי לא תהיה אלימות בספרים, והצלחתי בסיעתא דשמיא, מתוך החלטה לעמוד בזה, לכתוב שלושה ספרי מתח (קוד נפוליאון, הצעה לסדר וסדר הפוך) בלי אלימות. נראה איך אעמוד בתנאי הזה בספר הבא.
וסתם הערה: בספר קוד נפוליאון הבאתי את הסיפור של מיליונר ישראלי, תומר אהרונוביץ.
אני האדם הכי הפוך מול דמותו של תומר:
ולאחר שכתבתי את הספר (והיה מאתגר מאוד!)
ראיתי אנשים חילונים מבוגרים בסגנון של תומר אהרונוביץ, ופתאום הבנתי שאפילו אם הם קצת כמותו, אז אני מכירה אותם, הם קיימים בתוכי. הבטתי עליהם במבט יותר ידידותי.
כתיבה על קשת דמויות שונות, וניסיון להיכנס לנעליים שלהם, גורמים לנו להיות ידידותיים כלפי העולם, ולהרגיש מחוברים לעולם, וזו המתנה הכי משמעותית שניתן לקבל מהמסע הזה של הכתיבה.
*
ואחרי שכתבנו, ויש מוצר ביד, איך להגיע לקהל?
אני מאמינה גדולה שיש מקום לכל סיפור, ולכל יצירה יש קהל. (קהל לא תמיד אמור להיות משהו גדול, אלא אפילו יחידים מתעניינים) אם הוצאה לאור דוחה חלילה את כתב היד, יש עוד הוצאה לאור, ואם גם היא דוחה, יש עוד אחת... ותמיד אפשר להוציא לאור עצמאית (עדיף כמות קטנה מאוד, כדי לא להיתקע עם מלאי של ספרים) ולנסות להיות יצירתיים בשיווק.
המסע הזה של היציאה לאור הוא משותף לכולם. לכל אחד יש מה למכור לעולם, איזו בשורה חדשה ומגניבה.
ואם לא מצאנו קהל? לא קרה כלום!
כי ביציאה לאור, התנועה אמורה להיות פנימה ולא החוצה.
הפירוש הוא: אנחנו החשובים בתהליך המשמעותי הזה, והקהל ימצא דרכו למוצר שלנו כשנהיה בטוחים במסר או במוצר שיש לנו להעביר, וכשיגיע הזמן של המסר לבוא לעולם.
בינתיים לא נשכח שגם אם הספר/ האמירה שלנו זכו לתהודה וגם אם לא – זה פחות רלוונטי לנו כי כבר נאמר: 'יש לו מנה רוצה מאתיים' וכנראה שאדם אף פעם לא יהיה שבע רצון ותמיד ירצה עוד ועוד.
כך שעדיף בהחלט להשקיע ביצירה ובמקצוע שמשמח אותנו – וכל השאר יבוא, אם יבוא, בזמן המתאים.
ומה עם פרנסה? איך אפשר להתפרנס מכזה דבר?
ה' זן ומפרנס את כולם, זו האמת הפשוטה של העולם. לעשות השתדלות ובורא עולם שולח ישועות. אומנות אמיתית לא תמיד מפרנסת את האומנים, אבל אנחנו הרי לא חיים רק על הכסף, צריך גם ערך עצמי יציב, סיפוק וכו', ואת זה ניתן לקבל בשפע מעיסוק במקצוע שלנו.
איך אפשר לממן את ההפקה וההדפסה?
במרבית הפעמים ההוצאה לאור מממנת.
כשמפיקים עצמאית, אפשר לחסוך בהוצאות, לבקש עזרה מאנשים, קרובי משפחה, לחסוך כסף, לפרוש לתשלומים ועוד, או כל אפשרות שהיא. אין ביטחון מלא שהכסף יחזור אבל אם החלום שלכם זה לצאת לאור, שווה להשקיע כסף עבור זה.
לפעמים אנשים משלמים אלפי שקלים על טיסה לנופש, רכב חדש וכו'... היציאה לאור – זה הנופש שלכם, פרגנו לעצמכם!
בהצלחה לכולנו
*
אם תרצו לקבל למייל פרקים ראשונים מאחד הספרים שלי (במה ללא קהל, קוד נפוליאון, הצעה לסדר, סדר הפוך) כתבו לי ואשלח לכם בלי נדר peri33550
כולנו, כל האנשים שיש להם כשרון כתיבה, רוצים לכתוב:
ספר, סיפור או אפילו מאמר....
הבעיה היא כשחייבים לכתוב – ולא מוצאים על מה.
זה קרה לי בעבר, הייתי יושבת מול המחשב ומה שיצא לי זה סיפור עלוב על מישהי שהלכה לחנות לקנות בגדים... ו... זהו, אין המשך, אפילו לא תובנה, כלום.
או סיפורים דלים ומעורפלים ובעיקר חסרי טעם.
היו לי תקופות בהן כן היו לי רעיונות, ואפילו כתבתי ספר, אבל זה לא היה זה.
בניגוד לסופרות אחרות, בשבילי זה ממש חשוב לכתוב, כי בעוד רוב הסופרות עוסקות בעבודה נוספת, הרי שאצלי הדבר היחיד שאני יודעת ומסוגלת לעשות – זה לכתוב.
שאר העיסוקים לא מתאימים לי: יש לי בעיית דיבור כך שלא מתאים לי לעבוד כטלפנית, ובכלל יש לי חרדה חברתית ולא מתאים לי לעבוד מחוץ לבית.
אני לא מסוגלת ללמוד (רק עצמאית, דרך מאמרים וכו') וה ocd שלי מונע ממני לעסוק בעבודות רבות, חוץ מזה שרוב העיסוקים האחרים לא מעניינים אותי/ אני לא טובה בהם (למשל פעם עבדתי אצל קשישה. מה כבר צריך לעשות שם? לא ביג דיל... הקשישה היתה אומרת לי: לא מתאים לך לעבוד אצלי, לכי תהי מורה... וכשלא הלכתי להיות מורה התקשרה לאחראית ששלחה אותי ואמרה לה: תשלחי לי מישהי אחרת... היא לא עובדת כמו שאני רוצה...) וחוץ מזה, זה בלתי אפשרי לעסוק בעבודה לא מתאימה, ממש כמו גזירת פרעה.
המקום היחיד בו אני כן מוצאת את עצמי זה הכתיבה.
*
אבל גם אם המצב שלכם לא קיצוני כמו אצלי – הרי שאם יש למישהו כשרון לכתוב או רצון לכתוב, החובה שלו לעצמו היא לממש את הכישרון הזה.
וכאן חזרנו לשאלה: איך למצוא רעיונות? להגיע לאותו מבוע פנימי קסום של כתיבה?
קודם אכתוב מה לא לעשות: לפני חודש החלטתי לנסות לכתוב סיפור קצר ולשלוח לעיתונות.
היה לי רעיון מה יהיה המסר, מצאתי מקום בו הסיפור יתרחש, בניתי דמויות, והתחלתי לכתוב.
וכאן הגיע התסכול הגדול: הכתיבה היתה כבדה, לא זרמה בכלל, הרגשתי מצוקה, וכשאנחנו מרגישים מצוקה, ואין תועלת בעבודה שלנו אז מה אנחנו עושים? מתחמקים.
וזה מה שעשיתי.
שמרתי את הקובץ ולא שבתי אליו.
הנה הוא:
השולחן ערוך היה במיטב הכלים המונחים על גבי מפה צחורה: צלחות נוצצות, מפיות סאטן בצבע טורקיז בוהק, וזר פרחים בתוך אגרטל צר וארוך השלים את התפאורה.
במטבח עדיין היתה המולה של הכנות אחרונות לקראת שבת המלכה.
רחלי, הבכורה, חפצה להשקיע בעוגה מרשימה ומוצלחת במיוחד. שכן, מלבד שבת האורחת, אמורים לבוא להתארח בביתם דוד נפתלי ודודה ציפורה, עם ארבעת ילדיהם.
מדובר באורחים נדירים וחשובים: דודה ציפורה היא האחות הקטנה של אמא של רחלי, היא ובעלה גרים במושב רחוק, בו דוד נפתלי משמש במשגיח כשרות בבית הארחה, כך שמטבע הדברים הם מתראים עם המשפחה המורחבת לעיתים רחוקות.
השבת התאפשר להם להגיע מכיוון שבית הארחה קיבל קבוצה מאורגנת שהביאה איתה משגיחי כשרות משלה, ודוד נפתלי ביקש חופש, מה רבתה ההתרגשות והשמחה כשהתברר שהם מגיעים לשבת, עם ההתרגשות התגברה גם ההבנה שצריך להשקיע בהכנת מאכלים מיוחדים, כי דודה ציפורה תמיד משתפת בצד הקולינרי של בית הארחה, היא מתארת את העוגות המושקעות, ואת מגוון הסלטים העשיר, ורחלי אמרה לאמה שהיא חושבת שצריך
....
ואין סיכוי שאחזור להמשיך בכתיבת הסיפור.
אולי אם לא הייתי מכוונת לעיתונות, הסיפור היה זורם, אולי המסגרת הממסדית של העיתון גרמה לי להתייאש, יתכן שהפחד מדחיה מצד העיתונות או שמא בחרתי בנושא שלא דיבר אלי.
כך או כך, הבנתי שהכתיבה היא משהו מאוד פנימי, אינטואיטיבי, היא פורצת החוצה בעקבות קשיים, או מצוקה, או כשרון גדול, או רצון גדול להביא משהו חדש לעולם.
והיא לא תמיד קלה.
נו, טוב, איך אפשר להגיע לרעיונות?
אני כן מבינה פחות או יותר איך מגיעים אלי הרעיונות, אבל מאמינה שכל אחד מאיתנו שונה.
כך שלא אוכל לכתוב מה הדרך שלי, כי זה לא מדע אחיד לכולם.
מה שכן יש לי לומר:
לא משנה עד כמה מאגר הרעיונות נעול בפנינו, ואין מוצא, ואין בדל של כיוון, לא להתייאש, אולי צריך עוד תפילה, עוד מצוקה (חלילה) עוד השתדלות, וזה יגיע.
כתיבת ספר זה לפעמים טלאי על טלאי. עוד רעיון שמתחבר ועוד גיבור, כתיבת ספר זה מסע עבור הסופר לא פחות מגיבוריו.
קצת טיפים, בכל זאת:
- לפתוח עיניים, להביט על העולם מזווית של במאי או יוצר סצנות.
הדלת של הבית (קרקע) היתה פתוחה למחצה ומהבית עלו קולות של דיסק של רב שאמר תהילים או דרשה, קולות של דיבורים בטלפון, המולה רגילה.
ומעל, בדירה שקטה, כאילו מעולם אחר, תריס פתוח במרפסת, עומד שם אדם חילוני קשיש. עוקב אחרי המתרחש, ועל פניו הבעת סקרנות עמוקה, רוצה לקלוט כל רחש.
וואו.
התחלתי אז בכתיבת סיפור על חייה של אשה קשישה, כך אוטומטית חשבתי לקחת הרשאה לכתוב על אותה דמות, שעומדת בחלון ומקשיבה מה קורה אצל השכנה הצעירה למטה.
או למשל: דפיקה בדלת, את מנסה להביט סביב, קולטת את מה שהעומדים מאחורי הדלת לא אמורים לראות, מתחילה לסדר, מסתירה חפצים מסוימים (מחשב למשל), בשבריר קל משתדלת להיות מודעת לאיך את רוצה שיראו אותך.
ושמה לב לעובדה איזה פער יש בין הרצון שלך להראות טוב בעיני האנשים, לרצון האמיתי – להיות אדם חופשי בפני עצמו, שלא מתחשב בדעתו של איש, ולחשוב: מה עדיף? איך החברה היתה נראית אם לא היינו מתחשבים זה בדעה של זה? זה טוב או פחות? ואת המחשבות והמסקנות להכניס לסיפור.
- כל רגש, כל תגובה, מראה או התרחשות – יכולים לעבור לסיפור שלנו, בתפאורה שונה.
בטח מדובר בנושא שאשמח לכתוב עליו!
- לקרוא הרבה מידע שמסתובב בכל מקום, למשל בויקיפדיה, על סוגי ז'אנרים וכו'. זה נותן רעיונות וקל להבין מה מתאים לנו לכתוב.
- חשוב! להקשיב לאנשים, להקשיב לעצמנו, לדמיונות, לפחדים וכו'
- להיות מודעים וקשובים לכוחות שמנהלים אותנו, ולהבין שכל אדם חושב ומתנהל באופן שונה, זה ייתן לנו איכות חיים כי נפסיק להיות מתוסכלים, וגם יסייע לנו להכיר סוגי אנשים ולהתנהל מולם, תוך כדי הבנה שכל אדם חושב באופן אחר מאיתנו, ואין לנו יכולת להבין אותו, ולהסכים שמותר לא להסכים, בנוסף הכתיבה תהיה איכותית יותר, כי מודעות היא כלי נפלא לסיפור טוב.
- להסכים שאנחנו טועים ועשויים לטעות, מה לעשות? בעשיה יש טעויות, לא משנה מה נעשה. להשתדל לצמצם את הטעויות ולהיות מודעים אליהן, ובד בבד להבטיח לעצמנו שהכל בסדר, וגם לטעויות יש סיבה, וכל טעות מכוונת מלמעלה למקום טוב. והעולם מתקדם גם בגלל אנשים שטעו והפיקו לקחים. והלקחים סה"כ מקדמים אותנו ועם הזמן לומדים מה טוב ומה פחות.
- המקום הזה של תפילה הוא חשוב, תפילה היא מקור להשראה ענקית. היא מזכירה לאדם שהקשר בינו לבין הבורא זה הדבר היחיד שמקדם. אין עוד מלבדו, גם ובעיקר בעולם הזה של הכתיבה, שיש שם מטבע הדברים בדידות והתבודדות.
- אם כבר בדידות: לכתוב לעצמנו, המון! הכתיבה העצמית הזו משפרת את יכולת הביטוי וגורמת לכתיבה להגיע ליכולות נדירות. לכתוב לכתוב ועוד לכתוב, בלי מטרה, לתת למחשבות דרך להגיע לדף, לתת לרגשות למצוא דרך להגיע למשפטים: נסערים, עצבניים, שמחים, מודים... הכתיבה משחררת את הנפש השטחית ומסייעת להגיע לסגנון כתיבה יחודי.
- לאפשר לעצמנו להעביר הלאה דברים שאנחנו כותבים. המעבר בין כתיבה למגירה לכתיבה לציבור הוא מאתגר ורווי לבטים, לא צריך לפחד מכל התחושות והקשיים בדרך, כי הם מכוונים אותנו למצוא איזון נכון בין הפנים לבין החוץ, בין מה שכדאי וטוב להוציא לאור לבים מה שעדיף להשאיר אצלנו.
- להסכים להיות לא שגרתיים לבחון את המחשבות גם אם הן לא מתאימות, אולי יש שם משהו עם אמירה, אם יש רעיונות לא מתאימים, להניח אותם בצד ולחפש רעיונות נוספים, אולי בהמשך ניתן לבחון אותם שוב, ולמצוא בהם אוצר.
- להיות אותנטים, להיכנע למי שאנחנו וליצור מתוך חיבור לעצמנו. מרבית הסיכויים שלא כולם יתחברו, אבל יש סיכוי שכן. וחוץ מזה תמיד הרי לא כולם יתחברו, אז לפחות נכתוב מתוך עניין.
ותכל'ס, סיפור שכיף לכתוב כיף גם לקרוא.
בנוסף, לא לפחד להביא משהו יחודי. יתכן שהקוראים לא יתחברו כמו שיתכן שזה יהיה הדבר הבא! בכתיבה יחודית יש פלוסים גדולים שהמרכזי שבהם: הכותב נהנה מהכתיבה כי הוא מרגיש שהאישיות שלו באה לידי ביטוי, ואין לאדם דבר יותר אהוב מהאישיות של עצמו.
לא לפחד להגביל את עצמנו, כי מתוך הגבולות נאלצים להיות יצירתיים. למשל כשהתחלתי לכתוב החלטתי שאצלי לא תהיה אלימות בספרים, והצלחתי בסיעתא דשמיא, מתוך החלטה לעמוד בזה, לכתוב שלושה ספרי מתח (קוד נפוליאון, הצעה לסדר וסדר הפוך) בלי אלימות. נראה איך אעמוד בתנאי הזה בספר הבא.
וסתם הערה: בספר קוד נפוליאון הבאתי את הסיפור של מיליונר ישראלי, תומר אהרונוביץ.
אני האדם הכי הפוך מול דמותו של תומר:
ולאחר שכתבתי את הספר (והיה מאתגר מאוד!)
ראיתי אנשים חילונים מבוגרים בסגנון של תומר אהרונוביץ, ופתאום הבנתי שאפילו אם הם קצת כמותו, אז אני מכירה אותם, הם קיימים בתוכי. הבטתי עליהם במבט יותר ידידותי.
כתיבה על קשת דמויות שונות, וניסיון להיכנס לנעליים שלהם, גורמים לנו להיות ידידותיים כלפי העולם, ולהרגיש מחוברים לעולם, וזו המתנה הכי משמעותית שניתן לקבל מהמסע הזה של הכתיבה.
*
ואחרי שכתבנו, ויש מוצר ביד, איך להגיע לקהל?
אני מאמינה גדולה שיש מקום לכל סיפור, ולכל יצירה יש קהל. (קהל לא תמיד אמור להיות משהו גדול, אלא אפילו יחידים מתעניינים) אם הוצאה לאור דוחה חלילה את כתב היד, יש עוד הוצאה לאור, ואם גם היא דוחה, יש עוד אחת... ותמיד אפשר להוציא לאור עצמאית (עדיף כמות קטנה מאוד, כדי לא להיתקע עם מלאי של ספרים) ולנסות להיות יצירתיים בשיווק.
המסע הזה של היציאה לאור הוא משותף לכולם. לכל אחד יש מה למכור לעולם, איזו בשורה חדשה ומגניבה.
ואם לא מצאנו קהל? לא קרה כלום!
כי ביציאה לאור, התנועה אמורה להיות פנימה ולא החוצה.
הפירוש הוא: אנחנו החשובים בתהליך המשמעותי הזה, והקהל ימצא דרכו למוצר שלנו כשנהיה בטוחים במסר או במוצר שיש לנו להעביר, וכשיגיע הזמן של המסר לבוא לעולם.
בינתיים לא נשכח שגם אם הספר/ האמירה שלנו זכו לתהודה וגם אם לא – זה פחות רלוונטי לנו כי כבר נאמר: 'יש לו מנה רוצה מאתיים' וכנראה שאדם אף פעם לא יהיה שבע רצון ותמיד ירצה עוד ועוד.
כך שעדיף בהחלט להשקיע ביצירה ובמקצוע שמשמח אותנו – וכל השאר יבוא, אם יבוא, בזמן המתאים.
ומה עם פרנסה? איך אפשר להתפרנס מכזה דבר?
ה' זן ומפרנס את כולם, זו האמת הפשוטה של העולם. לעשות השתדלות ובורא עולם שולח ישועות. אומנות אמיתית לא תמיד מפרנסת את האומנים, אבל אנחנו הרי לא חיים רק על הכסף, צריך גם ערך עצמי יציב, סיפוק וכו', ואת זה ניתן לקבל בשפע מעיסוק במקצוע שלנו.
איך אפשר לממן את ההפקה וההדפסה?
במרבית הפעמים ההוצאה לאור מממנת.
כשמפיקים עצמאית, אפשר לחסוך בהוצאות, לבקש עזרה מאנשים, קרובי משפחה, לחסוך כסף, לפרוש לתשלומים ועוד, או כל אפשרות שהיא. אין ביטחון מלא שהכסף יחזור אבל אם החלום שלכם זה לצאת לאור, שווה להשקיע כסף עבור זה.
לפעמים אנשים משלמים אלפי שקלים על טיסה לנופש, רכב חדש וכו'... היציאה לאור – זה הנופש שלכם, פרגנו לעצמכם!
בהצלחה לכולנו
*
אם תרצו לקבל למייל פרקים ראשונים מאחד הספרים שלי (במה ללא קהל, קוד נפוליאון, הצעה לסדר, סדר הפוך) כתבו לי ואשלח לכם בלי נדר peri33550
