שיתוף - לביקורת וזהו.

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
@לוצ'י, תודה על ההגהות,
זה דבר ראשון.
ודבר שני-
כולכם שואלות (/ים) על אותה שאלה מרכזית,
כמו ש @דולפין כחול הגדיר:
מה שלא הבנתי- איך הם לומדים לקרוא? ולכתוב? זה מבוסס על דיבור....
והתשובה היא-
צודקות!!
זה פשוט לא עמד לי בראש כשהתחלתי...
היה לי מסר להעביר לאומה,
וכאב על המצב הנוכחי היום-
ונולד סיפור...
אז אני פשוט מתעלמת מהשאלה,
ונניח והיכולת הזו קיימת בהם
איכשהו
בדרך ניסית כלשהי
הם יודעים מה זה לדבר!

:D :D :D
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
יאלה תגובות----
הסיפור לקראת סופו...


רוני התיישב על קצה המיטה, מדוכדך.
העולם, שהיה ורוד כל כך אתמול, היה חסר תקוה יותר מאי פעם.
למה אף אחד לא מקשיב לו?
למה אף אחד לא מוכן להבין, פשוט להבין- שיש פה משהו שיכול לשנות את כל התקשורת?
הוא נשען על הקיר, רחוק מהטלפון. רחוק ככל האפשר.
כעס ועלבון השתוללו להם בתוכו, הרסניים.
והוא רק רצה לעזור!
למה הוא אמור לקבל כזאת מקלחת על הראש?
ואף אחד לא קם לעזרתו!
אף אחד לא כתב <אתה צודק>
או לפחות <תודה>.
כלום.
לא אבא, לא החברים.
כולם חיים להם בעולם וירטואלי,
מתקשרים.
נהנים.
מסופקים ממה שיש, בעיקר.
רוני נשף באיטיות. למה הוא לא?
אלף מחשבות רצו לו בראש, מבולגנות.
הוא עצם את עיניו בעייפות מוחלטת, כאילו לא ישן שתי לילות.
אולי בכלל הוא צריך להתייאש,
ולהשלים עם מה שקיים.
אם כולם ככה, ולכולם טוב,
אין סיבה שהוא יהיה אחר. אין שום סיבה בעולם להיות תמהוני מוזר,
שמדבר לעצמו.
חוץ מבית משוגעים במקרה הטוב,
זה לא יביא לו כלום.
רוני קבר את פניו בכרית,
והייאוש והמרמור היו לו לשמיכה.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
<בוקר טוב>
רוני סימס לאייבי, לא מרים ראש מהמסך.
<בוקר מצוין גם לך> אייבי סימס לו. <עשית שיעורים במתמטיקה?> שאל.
<וואי, לא> רוני הקליד. <יש לך להביא לי?>
<רק התחלתי, אבל לא סיימתי> אייבי התכופף לילקוט, והוציא מחברת.
<קח. יש פה חלק>
רוני לקח את המחברת, עיניו נעוצות עדיין בפלאפון. <תודה> הוא הגיב, ופתח בשתיקה את המחברת.

<רוני, שכחתי היום את האוכל. רוצה לבוא איתי לקפיטריה?>
דוקו נעמד ליד שולחנו בהפסקה.
<בסדר>. רוני הגיב.
עיניים במסך.
הקפטיריה היתה רחוקה מהכיתה, רחוקה מידי.
הדרך עברה עליהם בשתיקה.
רוני הסתכל היטב על המדרגות, לוודא שהם הולכים בדרך הנכונה, ושאין שום מכשול לפניהם.
<רוני, מה קרה לך?> דוקו שאל, וחיפש את עיניו של רוני.
חיפוש חסר תוצאות.
<כלום> רוני ענה, ולא הוסיף שום אימוג'י, קורץ או בוכה.
<לא נראה ככה> דוקו ענה בשלוה.
<אז לא>
וכך הם הגיעו לקפטריה.
וכך חזר רוני הביתה, מכווץ' ותשוש.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
הימים הבאים היו מעייפים. ומתישים למדי.
<רוני, ארוחת צהרים מוכנה> אימא הניחה את המכסה הרותח על השיש.
<אני יורד> רוני דילג במדרגות שתים שתים.
<מה יש לאכול?> הוא שאל.
<פירה ושניצלים>
<ישש> רוני התיישב, גבו אל אימא.
אימא העמיסה צלחת, רוני פזל מעבר לכתף. עיניו במסך.
<קח> אימא הושיטה לו את הצלחת.
רוני הסתובב, עיניו במסך, ולקח את הצלחת.
פלאךךךךךך
הזכוכית התנפצה לאלפי רסיסים.
<רוני!!> אימא נזפה.
<למה אתה לא מסתכל?>
רוני לא ענה. אם הוא היה צריך לשלוח פרצוף, הוא היה נראה ככה:
72.png

הוא טאטא את המטבח בשקט.
<אני שמה לך עוד מנה> אימא שברה את השתיקה.
<תודה>
<ותסתכל לאן אתה שולח את הידיים>
רוני נשך את שפתיו, לא רואה את הבעתה המלגלגת קצת.
<טוב> הוא ענה, מרוגז.
הצלחת לא השתנה כמעט במשך כל עשרים הדקות הבאות, ולמרות זאת היתה מעניינת עד כדי שעייניו היו שקועות בה, עמוק עמוק.
 

דיני!

משתמש מקצוען
כתיבה ספרותית
אחרוןןןןן כמעט----
אשמח לתגובות ;)



הימים הבאים היו אפורים, וגררו אחד את השני בעקביות.
אף יום לא חשב לדלג את עצמו ולעבור ליום הבא, ורוני קיבל אותם בלית ברירה.
הלימודים היו מייגעים, הפקקים מרגיזים, והחברים משמימים.
<רוני, מה ענינים?> דוקו התיישב לידו בהפסקה.
<הכל בסדר> רוני ענה. אימא הביאה היום סנדויץ עם חביתה.
<אתה יודע, רוני> דוקו היה נינוח. <מאז שדיברתי איתך, אז, אתה זוכר?>
<בהסעה?> רוני שאל. פעם- פעם.
<כן, בדיוק> הוא חייך.
<אז רציתי להגיד לך תודה> הוא הרים את עיניו, מחפש את מבטו של רוני.
אפס תגובה. רוני היה קבור היטב במסך. עיניו היו מצומצות, לא מרפות לרגע.
<אתה ממש שינית לי את החיים, עם מה שאמרת לי>
רוני הרפה לרגע את אחיזתו מהטלפון, מופתע.
<בזכותך אני יותר בנאדם טוב. יותר חברותי>
דוקו המשיך לשפוך מלל.
<מאז מה שאמרת לי אני יותר יוצר קשר עין, יותר מתקשר>
חיוכו התרחב.
<באמת שיותר טוב לי בחיים. רוני? מה קרה לך? אתה עייף?>
רוני לא הגיב.
<כן> כתב אחרי שניות ארוכות, ושחרר פיהוק.
<אתה נראה ככה>.
<תודה, דוקו> הוא הקליד לאט, מהסס. <אתה ממש משמח אותי>.
דוקו באמת נראה יותר טוב לאחרונה. יותר חי, יותר עליז. אהוד.
רעננות החייתה את מוחו המכובה, העייף.
והוא לא היה כמעט, בשביל לראות. ולשמוח.
רק המילים שלו, הישנות, הלכו, והישקו. והצמיחו פירות.
אבל את הפרחים שלו הוא שכח.
רוני חייך, מותח את שרירי השפתיים המתנונות שלו.
והרים את עיניו, יוצר קשר עין עם דוקו.
הם לא השתנו בתקופה האחרונה, בכלל.
***
<אבא? אתה בבית?> רוני כתב.
<כן>. אבא ענה מיד.
<שאלום>. רוני פתח את הדלת, חייך.
נפנף ביד לשלום. הרים עינים, פגש מבט. חייך שוב.
<איך היה היום?> אבא שאל.
<היה טוב, אבא. אתה לא צריך לדאוג. אני לא ילדה בת 3>
רוני צחק.
<מה יש צהריים?> הוא פתח את הסירים, לקח לעצמו צלחת.
השמש חייכה אל קירות המטבח, זוהרת על המכסים.
ושתיהם התיישבו לארוחת צהריים משותפת, רגילה.
 
נערך לאחרונה ב:

לוצ'י

משתמש סופר מקצוען
כתיבה ספרותית
יוצרי ai
אף יום לא חשב לדלג את עצמו ולעבור ליום הבא,
רק המילים שלו, הישנות, הלכו, והישקו. והצמיחו פירות.
אבל את הפרחים שלו הוא שכח.
השמש חייכה אל קירות המטבח, זוהרת על המכסים.
אהבתי.

כיף להתחיל שבוע עם הסיפור הזה : )

מחכה להמשך ;)

כנ"ל, לסוף ; ) :(
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קיט ע'

קכא עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי:קכב עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים:קכג עֵינַי כָּלוּ לִישׁוּעָתֶךָ וּלְאִמְרַת צִדְקֶךָ:קכד עֲשֵׂה עִם עַבְדְּךָ כְחַסְדֶּךָ וְחֻקֶּיךָ לַמְּדֵנִי:קכה עַבְדְּךָ אָנִי הֲבִינֵנִי וְאֵדְעָה עֵדֹתֶיךָ:קכו עֵת לַעֲשׂוֹת לַיי הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ:קכז עַל כֵּן אָהַבְתִּי מִצְוֹתֶיךָ מִזָּהָב וּמִפָּז:קכח עַל כֵּן כָּל פִּקּוּדֵי כֹל יִשָּׁרְתִּי כָּל אֹרַח שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי:
נקרא  4  פעמים

אתגר AI

חשיפה כפולה • אתגר 130

לוח מודעות

למעלה