שיתוף - לביקורת ובעיקר, מעניין אותי לדעת באיזה קטע הסיפור הופך למוּכָּר.

[רואים שקוף]

קטע א'.
קטע ב' יעלה בהמשך היום, בל"נ.

מוקפים מים מכל עבריהם, לא ניתן היה לראות יבשה באופק כלל, את מקום הימצאם הם איבדו כבר מזה כמה ימים, וכך, נתונים לחסדיה של הרוח - שתוביל אותם ליבשה כל שהיא, ונתונים גם לחסדיהם של אנשי אותה היבשת - שיתנו להם מדרך כף רגל בארצם, ובעיקר, נתונים בספינה רעועה - שהזמן העובר עליה בלב ים אינו מטיב איתה כלל וכלל, וכולם תקוה שתוכל לשרוד עד שתיראה היבשה. שאם לא כן, חייהם של 100 איש נוסעי הספינה יקופחו מיד עם טביעת הספינה במצולות באופן ודאי.
והם שרדו. עובדה.
והראיה - שסיפורם הגיע עד דורנו אנו.

 

[פרוגמטי]

כשהכותרת כמעט באורך של הקטע...

 

[רואים שקוף]

כטווס המתהדר בנוצותיו הוא התהלך בגלימתו הלבנה, נפוח מגאווה על השיגו הכביר, בראש מורם ובגרון נטוי קרא הוא בקול, נצחתי את אלוקי ישראל, היה זה אחר שנכנס ברגל גסה לבית קדשי הקדשים, ודקר בחרבו את הפרוכת, פרוכת הבד המבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים, הוא דקר את הפרוכת והחל הדם מבצבץ ויוצא ממנה. אהה אלוקים. באו גוים בנחלתך. טמאו את היכל קדשך.
במקום לראות את הכה פשוט ומוחשי, שמעשה נסים הוא זה, במקום להבין שאלוקי ישראל הוא זה שחפץ בחורבן ביתו, מכורח הנסיבות, ולכך מבצבץ הדם מבית קדשי הקדשים, הוא ראה בזה מעשה נצחון שלו עצמו, נצחון על אלוקי ישראל, משל הצליח לשחוט את אלוקיהם של אלו, ולרחוץ חרבו בדמו. עפר לפיו. כזה הוא היה. טיטוס. סמל היהירות והטפשות. סמל השחצנות והאווילויות. וככל שסכלותו גדלה, כך תפחה גם יהירותו וגאוותו.
שחצנותו של טיטוס זה, תפחה עד שהוציאתו מן העולם, תפחה עד שגרמה לו לבקש את עונשו הוא, ובתנאי שיהיה זה על אדמת ארצו, בבריה קלה, זו שקדמה לבריאתו של האדם, זו שמסמלת לאדם להסיר מעליו כל בדל יהירות, זו היא הבריה שנכנסה באפו של טיטוס, וניקרה את מוחו, עד שכתוצאה מכך מת אותו רשע.

קטע ב', האם כעת הסיפור מוכר כבר, או שמא עדיין לא?
חשוב לי לדעת.
כמו כן, כמובן שאשמח לקבל ביקרות מכל סוג שהיא.

 

[רואים שקוף]

קטע ב', האם כעת הסיפור מוכר כבר, או שמא עדיין לא?
חשוב לי לדעת.
כמו כן, כמובן שאשמח לקבל ביקרות מכל סוג שהיא.

@פרוגמטי ???

 

[שמואל י]

קטע ב', האם כעת הסיפור מוכר כבר, או שמא עדיין לא?
חשוב לי לדעת.
כמו כן, כמובן שאשמח לקבל ביקרות מכל סוג שהיא.

בקטע א' עוד לא זיהיתי.
בקטע ב' זה מאוד מוכר כבר בשורות הראשונות.

 

[שמואל י]

יכול להיות שלא הבנתי את השאלה? כי אני רואה שבסוף הקטע השני כבר כתוב במפורש על מה מדובר...

 

[רואים שקוף]

אם בנוהג שבעולם, בסיומה של מלחמה, אחר הנצחון של הצד האחד, אזי אותם אלו שנלקחו בשבי - נותרים בני אדם, אולי לא בני אדם מהגזע המעולה יותר, אך עדיין נותרים בני אדם, וזוכים לזכויות מינימליות כבני אדם, הרי שטיטוס לא ראה בשבי ירושלים בני אדם כלל, הוא ראה בהם רק אפיק נוסף לסיפוק צרכיו ותאוותיו האישיים, מקום בו יוכל להמשיך וליהנות באכזריותו הזוועתית, מקום בו יוכל להמשיך ולענות חסרי ישע.
די אם נזכיר את מדרש חז"ל, אודות ה'רפואה' שמצא טיטוס למכתו, קול פעימות הקורנס, שהיו משתיקות את זמזומיו הבלתי נסבלים של היתוש המנקר במוחו, ומפסיקות לרגע את כרסומו המתמשך, שגם בזה, אם היו שוכרים לו באותו היום פחח עובד אלילים, היה טיטוס משלם את שכרו טבין ותקילין, אך אם היה זה הפחח נמנה על בני העם הנבחר, איש מזרע ישראל, משבי ירושלים, הרי שהיה עלילו להסתפק בכך שטיטוס חמל עליו ולא הרגו, בכך שחייו נותרו לו לשלל, ודי בזה לשכרו.

קטע ג'
האם כעת הסיפור מוכר?

 

[רואים שקוף]

יכול להיות שלא הבנתי את השאלה? כי אני רואה שבסוף הקטע השני כבר כתוב במפורש על מה מדובר...

כנראה שאתה עוד לא הבנת איזה סיפור אני הולך לכתוב.