ב.ד.ה. הבה"ח אריאל יהושע יוסקוביץ ז"ל מבחירי ישיבת 'בית מתתיהו'

[hehrua]

אנא! התפללו לרפואת תלמיד הישיבה שנפצע קשה הלילה והוא מורדם ומונשם עם פגיעת ראש קשה. שמו לתפילה: אריאל יהושע בן תמר יהודית​

קריאת תהילים משותפת

תהילים יחד - כל אחד מקבל פרק אחר, וביחד משלימים קריאת ספרי תהילים

new.tehilimyahad.com

אנא הגיבו אם קראתם פרק תהילים - כדי שכמה שיותר אנשים יראו את השרשור הזה

 

[איילהש]

תודה רבה, אשמח אם יש למישהו גם את תחילת ההספד של אחיו כשהוא שר, היה עוצמתי מאד

 

[י'א]

ברוך דיין האמת

כל רגע - "היית בחור קדוש וטהור" | המונים ליוו את הבחור אריאל יוסקוביץ ז"ל

בליל בדיקת חמץ המונים ליוו בבני ברק את הבחור החשוב אריאל יהושע יוסקוביץ ז"ל מבחירי ישיבת 'בית מתתיהו'. אביו, סבו ואחיו ספדו לו והצדיקו באמונה את הדין. בשעת לילה נטמן בבית החיים באלעד. צפו בתיעוד קורע לב ממסע הלוויה

www.kore.co.il

ספוילר: הכתבה המלאה מ'כל רגע'

"היית בחור קדוש וטהור" | המונים ליוו את הבחור אריאל יוסקוביץ ז"ל​

בליל בדיקת חמץ המונים ליוו בבני ברק את הבחור החשוב אריאל יהושע יוסקוביץ ז"ל מבחירי ישיבת 'בית מתתיהו'. אביו, סבו ואחיו ספדו לו והצדיקו באמונה את הדין. בשעת לילה נטמן בבית החיים באלעד. צפו בתיעוד קורע לב ממסע הלוויה​

הלוויה קורעת לב התקיימה בליל בדיקת חמץ בבני ברק כשהמונים ליוו למנוחת עולמים את הבחור החשוב אריאל יהושע יוסקוביץ ז"ל, מבחירי ישיבת 'בית מתתיהו', שנלקח לבית עולמו בעקבות חבלה קשה בראשו.

במסע הלוויה רווי הכאב שיצא מבית הוריו ברחוב מימון בעיר, השתתף קהל רב שכלל את ידידי ומכרי המשפחה וכן מאות תלמידי ישיבת 'בית מתתיהו' שהגיעו בהמוניהם מכל קצווי הארץ - זאת עפ"י הוראתו של רה"י הגאון רבי צבי ויסבקר שהביע את דעתו כי על כל בני הישיבה לבוא ולהשתתף במסע הלוויה ולחלוק כבוד אחרון לאחד מטובי בני העליה ובני החבורה שבישיבה.

את מסכת ההספדים פתח האבא, הרה"ג רבי דוד יוסקוביץ, שבמשאו המרטיט הצדיק עליו את הדין בדיבורי אמונה יוצאים דופן. לאחמ"כ הספיד סבו, הגאון הצדיק רבי יונתן אבר משגיח ישיבת היכל יצחק, שעורר גם הוא את הקהל לחיזוק באמונה וביטחון בקב"ה, תוך שהוא מדגיש כי איננו יודעים ומבינים מהן תוכניותיו של הקב"ה, אך הפטירה הטראגית של עלם החמודות הזה רק מחדדת אצלינו את ההבנה כי הגאולה השלמה תהיה בפתאומיות בלי שום הבנה שלנו במהלכי הקב"ה.

אחיו הבחור אלחנן יוסקוביץ בכה בבכי קורע לב ונפרד מאחיו אריאל יהושע ז"ל שאמר עליו שהיה בחור שמור במאה אחוז בקדושה ובטהרה, דבוק בתורה, אהב את התורה, אני מחזיק את הפלאפון שלו ביד, עברתי עליו, אין שם שום מספר של קו נייעס, זה טלפון של בחור שמעולם לא החזיק טלפון לא כשר, הוא היה בחור קדוש.

כמו כן נשא דברים הגאון רבי שמעון גלאי שעורר את הציבור והרה"ג רבי חיים קלופפר מרבני ישיבת 'היכל יצחק'.

בתום דברי ההספד על יד ביתו, המשיך מסע הלוויה אל רחבת בית מתתיהו, שם המתין קהל רב כשבראש המלווים נראה מנהיג עולם הישיבות ראש הישיבה הגרמ"ה הירש. בדרכה לשם עברה המיטה בהיכל ישיבת סלבודקה לצעירים - שם קנה הבחור אריאל יהושע ז"ל את משנתו משך ג' השנים האחרונות, כששם גם נשמעו דברי מספד קצרים מפי ראש ישיבת סלבודקה לצעירים הגאון רבי ברוך מרדכי זקס.

עין לא נותרה יבשה בשעת הספדו המצמרר של ראש הישיבה הגאון רבי צבי ויסבקר, שפתח את דבריו כשהוא מציין כי הימים האלו הם ימים האסורים במספד, ובוודאי שעוד נייחד זמן למספד גדול על בן העלי'ה המפולג שנחטף מאיתנו, אך מ"מ צריך לדעת כי אין לנו לערב את העצב והצער הפרטי שלנו בשמחתו של המקום, ואין לנו לתת לצער הגדול להשבית ח"ו את שמחת החג. רה"י המשיך ואמר כי אכן, מחר נערוך כולנו את ליל הסדר, ובודאי שהאב נשבר מהמחשבה שאריאל יהושע ז"ל לא ישאל מה נשתנה, אך צריך לדעת - המשיך רה"י - כי גם אריאל יהושע יסב מחר בליל הסדר, ליל הסדר בישיבה של מעלה, אך שם לא ישאל אריאל יהושע מה נשתנה, כי שם הכל ברור, שם אין קושיות.

לאחמ"כ נשא דברי מספד הגאון רבי ישראל מאיר מן מראשי ישיבת בית מתתיהו, אשר הנער אריאל יהושע ז"ל שמע אצלו שיעורים כסדרן בזמן החורף האחרון. הגרי"מ מן תיאר בהספדו את גדלותו של הבחור, כשבתוך דבריו סיפר כי בחורף האחרון בא אריאל יהושע להתייעץ עמו אם נכון להביא פלאפון, תוך שהוא חושש כי הדבר יפריע לו ויטרידנו מהשקיעות בלימוד. כמו"כ סיפר הגרי"מ מן כי בסוף הזמן האחרון - טרם צאתו לבין הזמנים, אמר לו אריאל יהשע ז"ל שהוא לוקח על עצמו לסיים את מסכת ביצה וסוכה במשך תקופת בין הזמנים, ואמנם אע"פ שבסופו של דבר לא זכה להשלים את קבלתו, כאשר לדאבוננינו נגדעה מסכת חייו באיבה באופן כה טראגי, מ"מ ודאי שמחשבתו הטובה מצטרפת למעשה, ובבי"ד של מעלה ששים ושמחים בקבלה המיוחדת הזו.

משם המשיך מסע הלוויה לעבר בית העלמין החדש באלעד שם נטמן לקול זעקות שוד ושבר של חבריו הרבים ובני משפחתו האוהבים.

בשיחה שקיים א' מתלמידי הישיבה עם 'בחדרי חרדים' ציין התלמיד אנקדוטה מענינת ומופלאה, כי ראש הישיבה הגאון רבי ברוך ויסבקר זצ"ל היה רגיל לחזור ולומר כי ישיבת בית מתתיהו זוכה לסיעתא דשמיא והגנה מיוחדת בכך שבמשך כל שנות קיומה של הישיבה לא קרה שום אסון וטרגדיה בנפש לאף א' מתלמידי הישיבה. (עובדה יוצאת דופן בהתחשב בכך שחלפו למעלה מארבעים שנה מאז ייסודה של הישיבה וכאשר במרוצת השנים עברו בה אלפי בחורים). והנה עתה אחר שנסתלק ראש הישיבה לישיבה של מעלה, אבדה ל"ע זכותו הטהורה - שהגנה ושמרה על בני הישיבה. ויהי לפלא.

 

[היכל מלך]

אני מאמין שיש ביקוש גדול מאוד בציבור לדברים של האבא האח והסבא הגדולים
יש דרך להשיג את ההספדים
אם יש למשיהו קשר למשפחה [ניסיתי אבל לא הצלחתי לתפוס כרגע]
יכול להיות לתועלת גדולה מאוד לציבור

 

[עם ישראל חי!!!]

זה כואב. אין מילים. באמת.
רק אלוקים יכול לנחם, ובטוח הוא ינחם!! כי הוא אבא טוב!
מצרפת קישור למשהו שחברה שלי שהיא קרובת משפחה שלו כתבה:

 

[Ayala10]

זה כואב. אין מילים. באמת.
רק אלוקים יכול לנחם, ובטוח הוא ינחם!! כי הוא אבא טוב!
מצרפת קישור למשהו שחברה שלי שהיא קרובת משפחה שלו כתבה:

מרגש!!!
וכל כך מחזק!!!
שלא ידעו עוד צער!!!

 

[אלישבע אבר]

אני מאמין שיש ביקוש גדול מאוד בציבור לדברים של האבא האח והסבא הגדולים
יש דרך להשיג את ההספדים
אם יש למשיהו קשר למשפחה [ניסיתי אבל לא הצלחתי לתפוס כרגע]
יכול להיות לתועלת גדולה מאוד לציבור

אני יעלה בעזרת ה בהמשך
זה באמת מאוד מאוד מחזק ומעורר

 

[ש.כ]

כל רגע - תעצומות נפש של אמא: "הקב"ה עשה איתנו חוזה ל- 18 שנה"

מפגש סוחט דמעות בין חברו הטוב של הבחור אריאל יהושע יוסקוביץ ז"ל, שמרגיש רגשי אשמה בעקבות המשחק המשותף בערב חג הפסח, לא הצליח להשאיר אף אחד אדיש, כשאמו של אריאל ז"ל שוחחה וניסתה להרגיעו בדברי חיזוק מרטיטים

www.kore.co.il

 

[אלישבע אבר]

כל רגע - תעצומות נפש של אמא: "הקב"ה עשה איתנו חוזה ל- 18 שנה"

מפגש סוחט דמעות בין חברו הטוב של הבחור אריאל יהושע יוסקוביץ ז"ל, שמרגיש רגשי אשמה בעקבות המשחק המשותף בערב חג הפסח, לא הצליח להשאיר אף אחד אדיש, כשאמו של אריאל ז"ל שוחחה וניסתה להרגיעו בדברי חיזוק מרטיטים

www.kore.co.il

רוצה להגיב על זה, כי יודעת שיש שמדברים,
מעתיקה מה שכתבתי כאן בחכמת נשים:

אריאל נפגע כתוצאה מזה שעף אחורה, במהלך המשחק
אבל זה באמת באמת לא העניין!!
איך חמי אמר, אלפי בחורים שיחקו עכשיו כדורגל עם תחילת בין הזמנים... (ובכלל..)
ולאף אחד לא קרה שום דבר אף פעם
רק קרבן אחד ה' בחר לקחת אליו!
קרבן פסח
וזה לא קשור לאף אחד שזרק או ששיחק או שעשה שום דבר.
זה קשור רק לאבא בשמים שהחליט שזו תהיה הדרך שלו לעלות למעלה!
וזה גם מה שגיסתי אמרה שם. ומאמינה, וכולנו מאמינים יחד איתה!
הסרטון הזה עף כי המילים שלה באמת מחזקות, ואת כולם!!
אף אחד פה לא באמת חושב שיש מישהו שאשם ואפילו לא קצת...


ומשהו שאמר ר' צבי ויסבקר בלוויה,
אבא שלו חשב שהוא ישב איתו בליל הסדר וישאל אותו קושיות..
אבל הקב"ה החליט שהוא ישב איתו בליל הסדר, רק ששם כבר לא שואלים שאלות,
שם כבר יודעים את כל התשובות.

אנחנו עדין בעולם של שאלות אבל יודעים ומאמינים באמונה שלמה, שלהכל להכל יש תשובות!

 

[ברכת הגשם]

רוצה להגיב על זה, כי יודעת שיש שמדברים,
מעתיקה מה שכתבתי כאן בחכמת נשים:

אריאל נפגע כתוצאה מזה שעף אחורה, במהלך המשחק
אבל זה באמת באמת לא העניין!!
איך חמי אמר, אלפי בחורים שיחקו עכשיו כדורגל עם תחילת בין הזמנים... (ובכלל..)
ולאף אחד לא קרה שום דבר אף פעם
רק קרבן אחד ה' בחר לקחת אליו!
קרבן פסח
וזה לא קשור לאף אחד שזרק או ששיחק או שעשה שום דבר.
זה קשור רק לאבא בשמים שהחליט שזו תהיה הדרך שלו לעלות למעלה!
וזה גם מה שגיסתי אמרה שם. ומאמינה, וכולנו מאמינים יחד איתה!
הסרטון הזה עף כי המילים שלה באמת מחזקות, ואת כולם!!
אף אחד פה לא באמת חושב שיש מישהו שאשם ואפילו לא קצת...


ומשהו שאמר ר' צבי ויסבקר בלוויה,
אבא שלו חשב שהוא ישב איתו בליל הסדר וישאל אותו קושיות..
אבל הקב"ה החליט שהוא ישב איתו בליל הסדר, רק ששם כבר לא שואלים שאלות,
שם כבר יודעים את כל התשובות.

אנחנו עדין בעולם של שאלות אבל יודעים ומאמינים באמונה שלמה, שלהכל להכל יש תשובות!

יישר כח
אין ספק שהכל מלמעלה
מדהים תעצומות הנפש של האמא והאמונה הברורה
בזמן נסיון אדם נמדד
והיא עשתה את זה בגדול
שה' יתן להם הלאה כוחות גוף ונפש
ונזכה לראות במהרה בתחית המתים!

 

[אסתי מהודר]

אני מאמין שיש ביקוש גדול מאוד בציבור לדברים של האבא האח והסבא הגדולים
יש דרך להשיג את ההספדים
אם יש למשיהו קשר למשפחה [ניסיתי אבל לא הצלחתי לתפוס כרגע]
יכול להיות לתועלת גדולה מאוד לציבור

בודקת...

 

[שלמה וייס]

דברים שכתב חבר מהשיעור שלו (מהישב"ק)

 

[איילהש]

מועדים לשמחה
יש מישהו שבדק האם יש את ההספדים מהלוויה? אני אשמח מאד אם יוכל להעלות,
תודה ורק בשורות טובות!!

 

[אלישבע אבר]

מועדים לשמחה
יש מישהו שבדק האם יש את ההספדים מהלוויה? אני אשמח מאד אם יוכל להעלות,
תודה ורק בשורות טובות!!

זה קצת מורכב, אבל אני עדין מנסה להשיג

 

[עפולאיי]

זה קצת מורכב, אבל אני עדין מנסה להשיג

ודאי לאחר המועד 'בית ועד' יוציאו את ההספד של המשגיח.
מחכים.

 

[איילהש]

זה קצת מורכב, אבל אני עדין מנסה להשיג

תודה

 

[אלישבע אבר]

ביום שני שעבר בשעה 2 בלילה לערך נפצע הבחור, תלמיד שיעור א' בישיבת בית מתתיהו, באופן קשה ביותר בעת ששיחק כדורגל עם חבריו ונחבל בראשו.

מדובר במשחק, די נפוץ למרבה הצער, שכולל גם פעולה מסוכנת של בעיטת הכדור כלפי המפסיד בעוד למפסיד אסור לזוז. הבחור ז"ל לא עמד במכה שספג בראשו בחוזקה, הוא דימם וחבריו חשבו שהוא צוחק והתעכבו בהזמנת כוחות ההצלה, לאחר שהבינו שהוא נפצע קשה, הוזעקו כוחות ההצלה והוא פונה לבית החולים.

נדגיש, כי הבחור לא נפל מגובה, אלא מבעיטה בכדור חזקה לראש, המקום ששיחקו בו לא משמש כמגרש כדורגל אלא כגג מבנה, בשורות טובות (ידיעות בני ברק)

כבר הגבתי על זה, אבל אפרט עוד קצת, כי רואה שזה עדין מאוד מסעיר את כולם.

קודם כל,
המשחק לא כזה מסוכן כמו שעשו ממנו,
יותר נכון לאמר הוא לא יותר מסוכן מכדורגל...
ברגע שבחור מפסיד מספר פעמים, הוא בעצם נהיה שוער, הוא מתכופף, וזורקים לו את הכדור על הגב (כדי שלא יפגע בראש(
ומשתדלים לא חזק כי זריקה חזקה בד"כ תפספס את הקליעה

א. ביום שישי (בשבעה) הגיע בחור אחר וסיפר שהוא בכלל נפסל והיה אמור לקבל את הכדור, אולם היות והוא כבר נפסל פעמיים, הוא ביקש מאריאל ז"ל שיחליף אותו, ואריאל אמר לו "כן בשמחה" ואלו המילים האחרונות שאמר...

ב. ככל הנראה לא זרקו לו כדור לא על הראש ולא על הפרצוף ולא על המח.
כמו שאמרתי זורקים בגב,
אבל כנראה הוא קיבל איזה זעזוע או דום לב, לא ידוע מה בדיוק
אבל כתוצאה מזה הוא עף ונפל על בטון, וגם לא הצליח לעצור את עצמו,
ואז קרתה לו המכה החזקה בראש,
ולא מהזריקה של הכדור על הראש או המח או לא יודעת מה עוד המציאו...
שוב, הכל השערות לפי הסיפורים והראיות בהבנה של המקרה...
אבל גם הרופאים אומרים שאין להם שום מושג איך קרה דבר כזה, זה באמת באמת משהו שמימי שכך הקב"ה רצה שיתגלגל...


ג. גם החבר שזרק וכל החברים ששיחקו איתו הם חברים טובים מאוד של אריאל ז"ל חלקם עוד מהחיידר
כך שחלילה אף אחד לא חושב עליהם שום דבר, במיוחד שגם הם איבדו חבר מאוד יקר ואהוב

 

[מיקי ג'קי]

מצ"ב דברים שכתב בחור בישיבת לנדא (שם מלמדים אביו וסבו)

הרהורים בעקבות פטירת הבחור אריאל יהושע יוסקוביץ' ז"ל​

בעיני רוחי אני רץ ביער, מועך עלים וזרדים בדרכי אל הלא נודע כשכל המטרה שלי היא אחת: להתרחק, להעלם, לברוח מהמציאות הזאת. עד שבשלב כלשהו רגלי כבר לא נשמעות לי ואני קורס למרגלותיו של גזע עץ רחב, פצוע, חבול ומדמם. אני טומן את ראשי בין שתי כפות ידי ומניח לדמעות ולדם שזולגים ממני לנטוף על גבי הגויל שתחתי ולהפוך לאותיות המרכיבות מילים ומשפטים מהשיחה הבאה.

ריבונו של עולם, די, כבר אין לי כוח. רק לפני שלושה חודשים - כולה שלושה חודשים - לקחת מאיתנו את הבת של ראש הישיבה, הגב' חגית וקסלר ע"ה. כמה בכיות, כמה דמעות נשפכו מגודל הזעזוע שפקד אותנו אז. הישיבה ללא ספק עברה טלטלה, שעד עכשיו צרובה לכולם עמוק בתוך הלב.

ועכשיו... בלי הכנה, בלי כל הודעה מוקדמת. בום! מהלומה נוספת. אריאל, הבן של הרב יוסקוביץ' נלקח מאיתנו בדמי ימיו. בחור צעיר שרק לפני חודש חגגו לו שמונה עשרה, כבר לא איתנו, ועוד באיזו צורה... האמת, שכשהודיעו שהוא נפגע וצריך להתפלל לא האמנתי לרגע שכל כך מהר העניינים יתדרדרו לאן שהם הגיעו. זה פשוט לא יכול להיות, הרי רק לפני כמה חודשים חווינו טרגדיה קשה מנשוא, מסתמא כבר שילמנו את החוב, אין מצב שיש כאן עוד אחד.

אבל אתה הראית לי שאני לא מנהל את העולם ואפילו לא את החלקים הכי קטנים בו. וכך בערב בדיקת חמץ התבשרנו בבשורה הכואבת על לכתו של אריאל יהושע.

ההלוויה הייתה כואבת, אין לי מילים לתאר את זה (מה גם שהפעם יותר הכרתי את הבחור)... האבא הרב יוסקוביץ' יבב בבכי מר שרק מלהיזכר בו עוברת בי צמרמורת. הוא סיפר איזה בחור מיוחד הוא היה, כמה נעים, כמה שמור. איזו אמונה יוקדת היתה במילים שלו, שאנחנו לא מבינים חשבונות שמים אבל בטוח שהתפילות לא הלכו ריקם, אלא הועילו לעניינים אחרים שלהם החליט ד' לקחת אותם. והכי מצמרר היה שהוא סיים את כל מסכת דבריו במילים "תודה לך השם... תודה..."

חזרתי הבייתה. הקולות לא יצאו לי מהראש כל הלילה. הייתי למחרת בניחום אבלים, ראיתי תעצומות נפש לא נתפסות, הורים שמקבלים את העובדה שהופקד אצלם פיקדון לשמונה עשרה שנה וכעת הגיע זמן הפירעון.

ושוב הלב זועק ושואל: למה? למה אבא? מה אתה רוצה מאיתנו?

לא שאלה של התרסה חלילה, אלא שאלה של כאב, של זעקה שמצאה את דרכה החוצה בצירוף שלושת האותיות הללו: 'למה'. יש זמנים בהם אני כל כך הייתי רוצה שיהיה לנו נביא שיאמר לנו את דבריך, וזה אחד מהזמנים האלו. מה קורה פה? הרי אתה לא עושה דברים סתם, ובמיוחד לא כאלו טראגיים וחריגים כל כך כמו המקרה הזה, ובהתחשב בתקופה האחרונה, כל צירוף המקרים הזה נראה מאד מוזר ומאד 'לא במקרה', כאילו שאתה רוצה לומר לנו משהו, אבל מה? ריבונו של עולם, מה?

מזג האוויר סביבי נהיה קר לפתע ואני מנסה לחמם את כפות ידי בהבל פי, אך לשוא, הקור חזק ממנו. אני מביט לשמים שהחלו פתאום להתכסות בעננים, מכסים בבריונות עוינת את קרניה של השמש, מניחים לקרה ולכפור למלא את העולם. המעלות סביבי ממשיכות לרדת, הקור מתחיל לתת בי את אותותיו בתחושה של דקירות קטנות שמעקצצות על גבי העור.

אבא מה קורה פה? למה העולם נהיה כל כך שחור פתאום? מה קורה פה בזמן האחרון? מה אתה רוצה מאיתנו? ושוב אני פורץ בבכי. בכי שממשיך ולא פוסק גם שסביבי כבר מתחיל לרדת שלג והאדמה החומה משנה את צבעה ללבן קפוא.

לאחר זמן מה שנדמה כנצח הבכי פוסק ואני מביט בעיניים רטובות בדמעות שלי שיצרו תחתי שלולית קטנה על גבי השלג.

הקור מסביבי כבר בלתי נסבל אני מחפש מקור חום כלשהו שיקל על התחושה ובאופן נואש אני מושיט אצבע וטובל בשלולית ולפתע מרגיש בחום שמציף אותי ממגעו של הנוזל החם, אותו נוזל מלוח שזלג מעיני לפני מספר רגעים שגם כל סופות הכפור שבעולם לא יצליח ליטול ממנו את חומו. ואז הבנתי משהו שהעביר צמרמורת בגבי ברגע שחשבתי עליו.

שמעתי משפט מאדם גדול בעקבות המאורע שאמר: "לפעמים דווקא בכאב הכי חזק, מתגלה האהבה הכי עזה לקב"ה".

במבט שטחי הדברים הללו נשמעים מאד מוזרים. איזו אהבה?! והרי האדם קיבל כעת סטירת לחי מצלצלת, במקרה הטוב, או גדיעת אבר במקרה הגרוע יותר. תראה איך הוא כאוב! איך הוא סובל! הלזו תיקרא אהבה?!

לא יכולתי להבין את המשפט הזה אם לא שהייתי מרגיש אותו. בערב החג, יום אחרי ההלוויה וניחום האבלים הראש שלי היה לא רגוע, אם נדייק יותר: מדוכא, ובצדק בהתחשב בכל האירועים האחרונים, מותר לי. לא היה לי כוח לכלום, הייתי מעדיף להיכנס למיטה ולשכוח מהעולם, אבל מצד שני היום בלילה ליל הסדר. לילה שבו עבר ד' בחצות לילה וגאל את עם ישראל, לילה שבו נולד הקשר של האהבה בין הקב"ה לכלל ישראל. לילה שבסופו אנו קוראים את שיר השירים שבו מתרפס הכלל ישראל על דודו - ד' ית'. ואז שאלתי: ריבונו של עולם איך... איך אתה רוצה שאני אכנס ללילה הזה בכזו צורה. לילה שבו אני אמור לעורר את החיבור והקרבה אליך, אבל איך... אחרי כל מה שהיה אתמול... איך אני אצליח. לא בגלל שאני כועס חלילה. פשוט לא נראה לי שאחרי מה שהיה אני אצליח להרגיש בזה. בכל זאת, חטפנו פה חתיכת מכה... אז איך אתה מצפה מאיתנו שנדליק אהבה בכל הסיפור הזה.

היום העריב, החג נכנס. ואז באמצע קריאת ההגדה (בחלק של "כמה מעלות טובות למקום עלינו...) קיבלתי את התשובה לשאלה שלי. יכולת להוציא אותנו ממצרים ובזה לסיים את הסיפור, אבל לא הסתפקת רק בזה אלא גם קרעת לנו את הים, גם נתת לנו את השבת וגם את התורה וכו' דיינו דיינו.

הבנתי שהקשר בינינו לא מבוסס על מערכת יחסים של 'תן וכך' טכנית חסרת כל רגשות, אלא משהו הרבה יותר רחב ועמוק מזה. קשר של אבא לבניו, קשר של אהבה, קשר שלא תלוי בשום דבר, קשר שמכיל בתוכו הרבה 'בונוסים'. זה הקשר היחיד שלעולם לא יאכזב ויכזב. קשר שמלמד אותנו להמשך, לדורות הבאים שגם אם יהיו רגעים שלא נבין בדיוק הכל ולא נוכל להבחין בתמונה המלאה, אבל נרגיש ונדע שמעל הכל מי שסלל את השביל הארוך הזה והציב בו את כל המכשולים והמהלומות המכאיבות הוא אבא שלנו, אבא אוהב שרוצה רק בטובתנו, וגם ממש באותו זמן של הכאב הוא מחייה אותנו ומפיח בנו חיים וכוח לעבור אותו, ואין לנו אלא לבטוח בו ולקבל את כל מה שהוא עושה באהבה.

ואולי לכן במצבים שהאדם חווה טלטלה כל כך חזקה והקרקע נשמטת לו מתחת הרגלים הוא מרגיש לפתע בעוצמה כל כך חזקה את הקשר בינו לבין הבורא, היות והדבר היחיד שהוא יכול לאחוז בו באותו הזמן זה רק התלות בד'. כי גם כשהוא מבין שאין מקרה בעולם והכל מכוון ממנו, וגם הדברים הכי כואבים והטרגדיות הכי גדולות הם לא איזו פשלה, אלא הכל תוכנן על ידו באופן, בצורה, במקום, במינון ובזמן שזה יעשה עד לפרטים הכי קטנים והוא קיים את כל העולם במשך הזמן הזה והניח לדבר הזה לקרות - אף על פי כן, ממך אליך אברח. כי אין מנוס לבן בשום מחסה שבעולם מלבד לברוח לידיים האוהבות של אבא, שעם כל הכאב והצורך להלקות, הוא עדיין אוהב אותנו ברמות לא נתפסות וממשיך גם בזמנים האלו לרצות ולעשות בטובתנו.

זה לא מכחיש בכי הוא זה את הכאב. הפצע עדיין פתוח והדם עדיין שותת. אבל אם חשבתי שהוא מהווה איזו מחיצה ביני לבין הבורא אז טעיתי. הוא לא מהווה שום מחיצה ואפילו להיפך, רק מחזק יותר את ההישענות שלי בסיבת כל הסיבות שאין עוד מלבדו. כי במצבים האלו האדם מרגיש על בשרו בצורה הכי חזקה שאין משענת אחרת שאפשר לסמוך עליה (תרתי משמע) אלא רק הוא. ואז האהבה והתלות הגמורה ביותר בקב"ה מתגלים במלוא עוזם. ואולי זה יכול להסביר את אותם משפטים שאמר הרב יוסקוביץ' כשבסופם מהדהדות המילים "תודה לך השם... תודה...”
​

***​

אני נזכר כעת בשיחה שהשמיע המשגיח רק לפני שלושה חודשים עם פטירת ביתו של רה"י, בה סיפר על ר' יוחנן. ר' יוחנן גדול האמורים בדורו שגדל יתום מאב ואם, וגם לאחר שנולדו לו עשרה בנים הם מתו לו אחד אחרי השני. אילו חיים היו לו? גם גדל בקושי כיתום, וגם כבר שסופסוף היה נראה שהאור מגיע והנה הוא מתחתן ומקים משפחה - מגיעים האסונות בצרורות והוא קובר את עשרת בניו אחד אחרי השני. איך אפשר להבין אסון כזה? ועוד לגדול הדור?!

ועם כל זה מספרת לנו הגמ' (ברכות ה ע"ב) שר' יוחנן היה מסתובב עם חלק קטן של עצם מבנו העשירי(!!!) והולך ומנחם עם זה אבלים ואומר 'דין גרמא דעשיראה ביר'. [מבואר בחז"ל שהבן הזה מת על ידי שנפל ליורה גדולה שהיה רותחת ריתוך קשה וחזק, ונמס בשרו ונמק, ונטל ר' יוחנן עצם מהאצבע הקטנה שלו וצררה בסדינו והלך איתה לנחם אחרים].

מה ניחם אותם ר' יוחנן?

ואז הסביר לנו המשגיח: פעם רופא אחד אמר לי שמי שנכח פעם בלידה וראה תינוק חי יוצא לאוויר העולם חייב להאמין בקיומו של בורא. מאיפה נוצרה כל המערכת הזאת של שרירים, לב, כבד אם לא מישהו שתיכנן את זה בצורה מסודרת כזאת.

16 מיליארד עיניים (של בני אדם) קיימים בעולם, האם מישהו הצליח לייצר עין אחת? הרי אפילו המצלמה הכי משוכללת לא מגיעה למאית ממה שהעין עושה. האם אנחנו מבינים את המורכבות הזאת. האם מישהו פעם הצליח לייצר לב, כליות כבד, תא חי אחד???

יש דברים שעם כל הקידמה וההתפתחות נישאר עדיין קטנים לידם כגרגר אבק. אז איך אנחנו שלא מבינים איך עושים את חתיכת העור הכי קטנה בגופו של האדם, רוצים להבין את החשבונות של הקב"ה בהנהגת העולם עם מיליארדי בני האדם שבו על כל אלפי שנותיו?

ר' יוחנן היה מסתובב אצל האבלים מראה להם את העצם של בנו "רואים את העצם הקטנה הזאת? אתם מבינים איך מייצרים אחת כזאת? כך גם לי אין שאלות, כי אני מבין שאני איש קטן שלא יכול להבין בחשבונות של בורא עולם שברא את העולם הזה עם כל המורכבויות שלו שזה אחד מהם".

זו התשובה של הרמב"ן והרמב"ם על שאלת צדיק ורע לו ששאל משה את הקב"ה באמרו "הודיעני נא את דרכך" – מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו [מעניין שדווקא זו הפרשה שקראנו בשבת חול המועד...] שיש תכלית אינסופית ויש סיבה וחשבון לכל מה שקורה, אבל אנחנו אנשים קטנים ואין לנו את היכולת לתפוס את ההבנה הזאת בשכלנו הקטן.



ועם כל זה הלב עדיין כואב. אותו לב שמונע מאמוציות ורגשות, שלא מעניין אותו הסברים ודיבורים על אמונה אלא רק דבר אחד: שיחזירו לו את מה שאבד לו. ללב אין שאלות, הוא לא מחפש תשובות, יש לו רק כאב ורצון אחד שהגלגל יחזור אחורה. ואותו לא יוכל לרפא דבר מלבד הזמן ובעל האמונה היודע לשלב את האמונה יחד עם הלב.

כאשר מגיע שבר גדול כזה, לעומד מן הצד אין את היכולת להבין ולהכיל באמת סבל שכזה. כי הקב"ה לא נותן לאדם כוחות לעמוד בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. לי, כעומד מן הצד אין את הכוחות לעמוד בזה, לכן אין לי גם את ההבנה בתעצומות נפש עזות כל כך שאמורות להיות למשפחת יוסקוביץ' היקרה. אך הם שעומדים עכשיו מול הקושי, אין לי ספק שד' ימציא להם כוח מיוחד לעבור אותו. בכאב לב נורא, בבכי, אך לעבור אותו.

בליל פסח קיבלנו את היכולת לשאול, להבין שאנחנו לא עוד עם, אלא אור לגויים, שיש מישהו שמכוון אותנו ודברים לא קוראים לנו סתם. ולכן כשכואב אנחנו צועקים 'מה נשתנה', למה זה נראה כך, כל כך שונה מאיך שזה אמור להראות. אבל יחד עם זאת קיבלנו גם את המענה: את היכולת להבין שאנחנו לא מבינים, שאנחנו אנשים קטנים שמונעים בידיו של בורא עולם שמכוון את הכל בצורה הכי טובה עבורנו, גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים להבחין בכך. ולא נותר לנו לעשות דבר מלבד לפתוח את הדלת וכמו ילד קטן בעיניים בורקות ומלאות צפייה - לעמוד בפתח ולחכות בסבלנות לאליהו הנביא שיבוא ויגאלנו, ואז שום שאלה כבר לא תהיה קשה. ובינתיים אנחנו רק מחכים

ומחכים

ומחכים

עד שבסוף הוא יבוא.​

 

[משפחת יוסקוביץ]

מצ"ב דברים שכתב בחור בישיבת לנדא (שם מלמדים אביו וסבו)

הרהורים בעקבות פטירת הבחור אריאל יהושע יוסקוביץ' ז"ל​

בעיני רוחי אני רץ ביער, מועך עלים וזרדים בדרכי אל הלא נודע כשכל המטרה שלי היא אחת: להתרחק, להעלם, לברוח מהמציאות הזאת. עד שבשלב כלשהו רגלי כבר לא נשמעות לי ואני קורס למרגלותיו של גזע עץ רחב, פצוע, חבול ומדמם. אני טומן את ראשי בין שתי כפות ידי ומניח לדמעות ולדם שזולגים ממני לנטוף על גבי הגויל שתחתי ולהפוך לאותיות המרכיבות מילים ומשפטים מהשיחה הבאה.

ריבונו של עולם, די, כבר אין לי כוח. רק לפני שלושה חודשים - כולה שלושה חודשים - לקחת מאיתנו את הבת של ראש הישיבה, הגב' חגית וקסלר ע"ה. כמה בכיות, כמה דמעות נשפכו מגודל הזעזוע שפקד אותנו אז. הישיבה ללא ספק עברה טלטלה, שעד עכשיו צרובה לכולם עמוק בתוך הלב.

ועכשיו... בלי הכנה, בלי כל הודעה מוקדמת. בום! מהלומה נוספת. אריאל, הבן של הרב יוסקוביץ' נלקח מאיתנו בדמי ימיו. בחור צעיר שרק לפני חודש חגגו לו שמונה עשרה, כבר לא איתנו, ועוד באיזו צורה... האמת, שכשהודיעו שהוא נפגע וצריך להתפלל לא האמנתי לרגע שכל כך מהר העניינים יתדרדרו לאן שהם הגיעו. זה פשוט לא יכול להיות, הרי רק לפני כמה חודשים חווינו טרגדיה קשה מנשוא, מסתמא כבר שילמנו את החוב, אין מצב שיש כאן עוד אחד.

אבל אתה הראית לי שאני לא מנהל את העולם ואפילו לא את החלקים הכי קטנים בו. וכך בערב בדיקת חמץ התבשרנו בבשורה הכואבת על לכתו של אריאל יהושע.

ההלוויה הייתה כואבת, אין לי מילים לתאר את זה (מה גם שהפעם יותר הכרתי את הבחור)... האבא הרב יוסקוביץ' יבב בבכי מר שרק מלהיזכר בו עוברת בי צמרמורת. הוא סיפר איזה בחור מיוחד הוא היה, כמה נעים, כמה שמור. איזו אמונה יוקדת היתה במילים שלו, שאנחנו לא מבינים חשבונות שמים אבל בטוח שהתפילות לא הלכו ריקם, אלא הועילו לעניינים אחרים שלהם החליט ד' לקחת אותם. והכי מצמרר היה שהוא סיים את כל מסכת דבריו במילים "תודה לך השם... תודה..."

חזרתי הבייתה. הקולות לא יצאו לי מהראש כל הלילה. הייתי למחרת בניחום אבלים, ראיתי תעצומות נפש לא נתפסות, הורים שמקבלים את העובדה שהופקד אצלם פיקדון לשמונה עשרה שנה וכעת הגיע זמן הפירעון.

ושוב הלב זועק ושואל: למה? למה אבא? מה אתה רוצה מאיתנו?

לא שאלה של התרסה חלילה, אלא שאלה של כאב, של זעקה שמצאה את דרכה החוצה בצירוף שלושת האותיות הללו: 'למה'. יש זמנים בהם אני כל כך הייתי רוצה שיהיה לנו נביא שיאמר לנו את דבריך, וזה אחד מהזמנים האלו. מה קורה פה? הרי אתה לא עושה דברים סתם, ובמיוחד לא כאלו טראגיים וחריגים כל כך כמו המקרה הזה, ובהתחשב בתקופה האחרונה, כל צירוף המקרים הזה נראה מאד מוזר ומאד 'לא במקרה', כאילו שאתה רוצה לומר לנו משהו, אבל מה? ריבונו של עולם, מה?

מזג האוויר סביבי נהיה קר לפתע ואני מנסה לחמם את כפות ידי בהבל פי, אך לשוא, הקור חזק ממנו. אני מביט לשמים שהחלו פתאום להתכסות בעננים, מכסים בבריונות עוינת את קרניה של השמש, מניחים לקרה ולכפור למלא את העולם. המעלות סביבי ממשיכות לרדת, הקור מתחיל לתת בי את אותותיו בתחושה של דקירות קטנות שמעקצצות על גבי העור.

אבא מה קורה פה? למה העולם נהיה כל כך שחור פתאום? מה קורה פה בזמן האחרון? מה אתה רוצה מאיתנו? ושוב אני פורץ בבכי. בכי שממשיך ולא פוסק גם שסביבי כבר מתחיל לרדת שלג והאדמה החומה משנה את צבעה ללבן קפוא.

לאחר זמן מה שנדמה כנצח הבכי פוסק ואני מביט בעיניים רטובות בדמעות שלי שיצרו תחתי שלולית קטנה על גבי השלג.

הקור מסביבי כבר בלתי נסבל אני מחפש מקור חום כלשהו שיקל על התחושה ובאופן נואש אני מושיט אצבע וטובל בשלולית ולפתע מרגיש בחום שמציף אותי ממגעו של הנוזל החם, אותו נוזל מלוח שזלג מעיני לפני מספר רגעים שגם כל סופות הכפור שבעולם לא יצליח ליטול ממנו את חומו. ואז הבנתי משהו שהעביר צמרמורת בגבי ברגע שחשבתי עליו.

שמעתי משפט מאדם גדול בעקבות המאורע שאמר: "לפעמים דווקא בכאב הכי חזק, מתגלה האהבה הכי עזה לקב"ה".

במבט שטחי הדברים הללו נשמעים מאד מוזרים. איזו אהבה?! והרי האדם קיבל כעת סטירת לחי מצלצלת, במקרה הטוב, או גדיעת אבר במקרה הגרוע יותר. תראה איך הוא כאוב! איך הוא סובל! הלזו תיקרא אהבה?!

לא יכולתי להבין את המשפט הזה אם לא שהייתי מרגיש אותו. בערב החג, יום אחרי ההלוויה וניחום האבלים הראש שלי היה לא רגוע, אם נדייק יותר: מדוכא, ובצדק בהתחשב בכל האירועים האחרונים, מותר לי. לא היה לי כוח לכלום, הייתי מעדיף להיכנס למיטה ולשכוח מהעולם, אבל מצד שני היום בלילה ליל הסדר. לילה שבו עבר ד' בחצות לילה וגאל את עם ישראל, לילה שבו נולד הקשר של האהבה בין הקב"ה לכלל ישראל. לילה שבסופו אנו קוראים את שיר השירים שבו מתרפס הכלל ישראל על דודו - ד' ית'. ואז שאלתי: ריבונו של עולם איך... איך אתה רוצה שאני אכנס ללילה הזה בכזו צורה. לילה שבו אני אמור לעורר את החיבור והקרבה אליך, אבל איך... אחרי כל מה שהיה אתמול... איך אני אצליח. לא בגלל שאני כועס חלילה. פשוט לא נראה לי שאחרי מה שהיה אני אצליח להרגיש בזה. בכל זאת, חטפנו פה חתיכת מכה... אז איך אתה מצפה מאיתנו שנדליק אהבה בכל הסיפור הזה.

היום העריב, החג נכנס. ואז באמצע קריאת ההגדה (בחלק של "כמה מעלות טובות למקום עלינו...) קיבלתי את התשובה לשאלה שלי. יכולת להוציא אותנו ממצרים ובזה לסיים את הסיפור, אבל לא הסתפקת רק בזה אלא גם קרעת לנו את הים, גם נתת לנו את השבת וגם את התורה וכו' דיינו דיינו.

הבנתי שהקשר בינינו לא מבוסס על מערכת יחסים של 'תן וכך' טכנית חסרת כל רגשות, אלא משהו הרבה יותר רחב ועמוק מזה. קשר של אבא לבניו, קשר של אהבה, קשר שלא תלוי בשום דבר, קשר שמכיל בתוכו הרבה 'בונוסים'. זה הקשר היחיד שלעולם לא יאכזב ויכזב. קשר שמלמד אותנו להמשך, לדורות הבאים שגם אם יהיו רגעים שלא נבין בדיוק הכל ולא נוכל להבחין בתמונה המלאה, אבל נרגיש ונדע שמעל הכל מי שסלל את השביל הארוך הזה והציב בו את כל המכשולים והמהלומות המכאיבות הוא אבא שלנו, אבא אוהב שרוצה רק בטובתנו, וגם ממש באותו זמן של הכאב הוא מחייה אותנו ומפיח בנו חיים וכוח לעבור אותו, ואין לנו אלא לבטוח בו ולקבל את כל מה שהוא עושה באהבה.

ואולי לכן במצבים שהאדם חווה טלטלה כל כך חזקה והקרקע נשמטת לו מתחת הרגלים הוא מרגיש לפתע בעוצמה כל כך חזקה את הקשר בינו לבין הבורא, היות והדבר היחיד שהוא יכול לאחוז בו באותו הזמן זה רק התלות בד'. כי גם כשהוא מבין שאין מקרה בעולם והכל מכוון ממנו, וגם הדברים הכי כואבים והטרגדיות הכי גדולות הם לא איזו פשלה, אלא הכל תוכנן על ידו באופן, בצורה, במקום, במינון ובזמן שזה יעשה עד לפרטים הכי קטנים והוא קיים את כל העולם במשך הזמן הזה והניח לדבר הזה לקרות - אף על פי כן, ממך אליך אברח. כי אין מנוס לבן בשום מחסה שבעולם מלבד לברוח לידיים האוהבות של אבא, שעם כל הכאב והצורך להלקות, הוא עדיין אוהב אותנו ברמות לא נתפסות וממשיך גם בזמנים האלו לרצות ולעשות בטובתנו.

זה לא מכחיש בכי הוא זה את הכאב. הפצע עדיין פתוח והדם עדיין שותת. אבל אם חשבתי שהוא מהווה איזו מחיצה ביני לבין הבורא אז טעיתי. הוא לא מהווה שום מחיצה ואפילו להיפך, רק מחזק יותר את ההישענות שלי בסיבת כל הסיבות שאין עוד מלבדו. כי במצבים האלו האדם מרגיש על בשרו בצורה הכי חזקה שאין משענת אחרת שאפשר לסמוך עליה (תרתי משמע) אלא רק הוא. ואז האהבה והתלות הגמורה ביותר בקב"ה מתגלים במלוא עוזם. ואולי זה יכול להסביר את אותם משפטים שאמר הרב יוסקוביץ' כשבסופם מהדהדות המילים "תודה לך השם... תודה...”
​

***​

אני נזכר כעת בשיחה שהשמיע המשגיח רק לפני שלושה חודשים עם פטירת ביתו של רה"י, בה סיפר על ר' יוחנן. ר' יוחנן גדול האמורים בדורו שגדל יתום מאב ואם, וגם לאחר שנולדו לו עשרה בנים הם מתו לו אחד אחרי השני. אילו חיים היו לו? גם גדל בקושי כיתום, וגם כבר שסופסוף היה נראה שהאור מגיע והנה הוא מתחתן ומקים משפחה - מגיעים האסונות בצרורות והוא קובר את עשרת בניו אחד אחרי השני. איך אפשר להבין אסון כזה? ועוד לגדול הדור?!

ועם כל זה מספרת לנו הגמ' (ברכות ה ע"ב) שר' יוחנן היה מסתובב עם חלק קטן של עצם מבנו העשירי(!!!) והולך ומנחם עם זה אבלים ואומר 'דין גרמא דעשיראה ביר'. [מבואר בחז"ל שהבן הזה מת על ידי שנפל ליורה גדולה שהיה רותחת ריתוך קשה וחזק, ונמס בשרו ונמק, ונטל ר' יוחנן עצם מהאצבע הקטנה שלו וצררה בסדינו והלך איתה לנחם אחרים].

מה ניחם אותם ר' יוחנן?

ואז הסביר לנו המשגיח: פעם רופא אחד אמר לי שמי שנכח פעם בלידה וראה תינוק חי יוצא לאוויר העולם חייב להאמין בקיומו של בורא. מאיפה נוצרה כל המערכת הזאת של שרירים, לב, כבד אם לא מישהו שתיכנן את זה בצורה מסודרת כזאת.

16 מיליארד עיניים (של בני אדם) קיימים בעולם, האם מישהו הצליח לייצר עין אחת? הרי אפילו המצלמה הכי משוכללת לא מגיעה למאית ממה שהעין עושה. האם אנחנו מבינים את המורכבות הזאת. האם מישהו פעם הצליח לייצר לב, כליות כבד, תא חי אחד???

יש דברים שעם כל הקידמה וההתפתחות נישאר עדיין קטנים לידם כגרגר אבק. אז איך אנחנו שלא מבינים איך עושים את חתיכת העור הכי קטנה בגופו של האדם, רוצים להבין את החשבונות של הקב"ה בהנהגת העולם עם מיליארדי בני האדם שבו על כל אלפי שנותיו?

ר' יוחנן היה מסתובב אצל האבלים מראה להם את העצם של בנו "רואים את העצם הקטנה הזאת? אתם מבינים איך מייצרים אחת כזאת? כך גם לי אין שאלות, כי אני מבין שאני איש קטן שלא יכול להבין בחשבונות של בורא עולם שברא את העולם הזה עם כל המורכבויות שלו שזה אחד מהם".

זו התשובה של הרמב"ן והרמב"ם על שאלת צדיק ורע לו ששאל משה את הקב"ה באמרו "הודיעני נא את דרכך" – מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו [מעניין שדווקא זו הפרשה שקראנו בשבת חול המועד...] שיש תכלית אינסופית ויש סיבה וחשבון לכל מה שקורה, אבל אנחנו אנשים קטנים ואין לנו את היכולת לתפוס את ההבנה הזאת בשכלנו הקטן.



ועם כל זה הלב עדיין כואב. אותו לב שמונע מאמוציות ורגשות, שלא מעניין אותו הסברים ודיבורים על אמונה אלא רק דבר אחד: שיחזירו לו את מה שאבד לו. ללב אין שאלות, הוא לא מחפש תשובות, יש לו רק כאב ורצון אחד שהגלגל יחזור אחורה. ואותו לא יוכל לרפא דבר מלבד הזמן ובעל האמונה היודע לשלב את האמונה יחד עם הלב.

כאשר מגיע שבר גדול כזה, לעומד מן הצד אין את היכולת להבין ולהכיל באמת סבל שכזה. כי הקב"ה לא נותן לאדם כוחות לעמוד בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. לי, כעומד מן הצד אין את הכוחות לעמוד בזה, לכן אין לי גם את ההבנה בתעצומות נפש עזות כל כך שאמורות להיות למשפחת יוסקוביץ' היקרה. אך הם שעומדים עכשיו מול הקושי, אין לי ספק שד' ימציא להם כוח מיוחד לעבור אותו. בכאב לב נורא, בבכי, אך לעבור אותו.

בליל פסח קיבלנו את היכולת לשאול, להבין שאנחנו לא עוד עם, אלא אור לגויים, שיש מישהו שמכוון אותנו ודברים לא קוראים לנו סתם. ולכן כשכואב אנחנו צועקים 'מה נשתנה', למה זה נראה כך, כל כך שונה מאיך שזה אמור להראות. אבל יחד עם זאת קיבלנו גם את המענה: את היכולת להבין שאנחנו לא מבינים, שאנחנו אנשים קטנים שמונעים בידיו של בורא עולם שמכוון את הכל בצורה הכי טובה עבורנו, גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים להבחין בכך. ולא נותר לנו לעשות דבר מלבד לפתוח את הדלת וכמו ילד קטן בעיניים בורקות ומלאות צפייה - לעמוד בפתח ולחכות בסבלנות לאליהו הנביא שיבוא ויגאלנו, ואז שום שאלה כבר לא תהיה קשה. ובינתיים אנחנו רק מחכים

ומחכים

ומחכים

עד שבסוף הוא יבוא.​

וואווו מצמרר מרגש ומחזק!

 

[E.Tehila]

ביום שני שעבר בשעה 2 בלילה לערך נפצע הבחור, תלמיד שיעור א' בישיבת בית מתתיהו, באופן קשה ביותר בעת ששיחק כדורגל עם חבריו ונחבל בראשו.

מדובר במשחק, די נפוץ למרבה הצער, שכולל גם פעולה מסוכנת של בעיטת הכדור כלפי המפסיד בעוד למפסיד אסור לזוז. הבחור ז"ל לא עמד במכה שספג בראשו בחוזקה, הוא דימם וחבריו חשבו שהוא צוחק והתעכבו בהזמנת כוחות ההצלה, לאחר שהבינו שהוא נפצע קשה, הוזעקו כוחות ההצלה והוא פונה לבית החולים.

נדגיש, כי הבחור לא נפל מגובה, אלא מבעיטה בכדור חזקה לראש, המקום ששיחקו בו לא משמש כמגרש כדורגל אלא כגג מבנה, בשורות טובות (ידיעות בני ברק)

אני מכירה הייטב את המקום שזה קרה וזה ממש לא גג מבנה.
זה מקום שהמון משחקים שם כדרוגל ועוד עשרות משחקים ולא רק בחורי ישיבה.
ליתר דיוק ברוב הפעמים שעברתי שם שיחקו נערים/בחורים מהמגזר הדת''ל והחילוני. ובשעות המקודמות של הערב משחקים שם עשרות ילדים.
כך שלומר שזה גג מבנה ולא מקום שמשחקים שם זה ממש טעות ולא נכון.

 

[יבר]

מצ"ב דברים שכתב בחור בישיבת לנדא (שם מלמדים אביו וסבו)

הרהורים בעקבות פטירת הבחור אריאל יהושע יוסקוביץ' ז"ל​

בעיני רוחי אני רץ ביער, מועך עלים וזרדים בדרכי אל הלא נודע כשכל המטרה שלי היא אחת: להתרחק, להעלם, לברוח מהמציאות הזאת. עד שבשלב כלשהו רגלי כבר לא נשמעות לי ואני קורס למרגלותיו של גזע עץ רחב, פצוע, חבול ומדמם. אני טומן את ראשי בין שתי כפות ידי ומניח לדמעות ולדם שזולגים ממני לנטוף על גבי הגויל שתחתי ולהפוך לאותיות המרכיבות מילים ומשפטים מהשיחה הבאה.

ריבונו של עולם, די, כבר אין לי כוח. רק לפני שלושה חודשים - כולה שלושה חודשים - לקחת מאיתנו את הבת של ראש הישיבה, הגב' חגית וקסלר ע"ה. כמה בכיות, כמה דמעות נשפכו מגודל הזעזוע שפקד אותנו אז. הישיבה ללא ספק עברה טלטלה, שעד עכשיו צרובה לכולם עמוק בתוך הלב.

ועכשיו... בלי הכנה, בלי כל הודעה מוקדמת. בום! מהלומה נוספת. אריאל, הבן של הרב יוסקוביץ' נלקח מאיתנו בדמי ימיו. בחור צעיר שרק לפני חודש חגגו לו שמונה עשרה, כבר לא איתנו, ועוד באיזו צורה... האמת, שכשהודיעו שהוא נפגע וצריך להתפלל לא האמנתי לרגע שכל כך מהר העניינים יתדרדרו לאן שהם הגיעו. זה פשוט לא יכול להיות, הרי רק לפני כמה חודשים חווינו טרגדיה קשה מנשוא, מסתמא כבר שילמנו את החוב, אין מצב שיש כאן עוד אחד.

אבל אתה הראית לי שאני לא מנהל את העולם ואפילו לא את החלקים הכי קטנים בו. וכך בערב בדיקת חמץ התבשרנו בבשורה הכואבת על לכתו של אריאל יהושע.

ההלוויה הייתה כואבת, אין לי מילים לתאר את זה (מה גם שהפעם יותר הכרתי את הבחור)... האבא הרב יוסקוביץ' יבב בבכי מר שרק מלהיזכר בו עוברת בי צמרמורת. הוא סיפר איזה בחור מיוחד הוא היה, כמה נעים, כמה שמור. איזו אמונה יוקדת היתה במילים שלו, שאנחנו לא מבינים חשבונות שמים אבל בטוח שהתפילות לא הלכו ריקם, אלא הועילו לעניינים אחרים שלהם החליט ד' לקחת אותם. והכי מצמרר היה שהוא סיים את כל מסכת דבריו במילים "תודה לך השם... תודה..."

חזרתי הבייתה. הקולות לא יצאו לי מהראש כל הלילה. הייתי למחרת בניחום אבלים, ראיתי תעצומות נפש לא נתפסות, הורים שמקבלים את העובדה שהופקד אצלם פיקדון לשמונה עשרה שנה וכעת הגיע זמן הפירעון.

ושוב הלב זועק ושואל: למה? למה אבא? מה אתה רוצה מאיתנו?

לא שאלה של התרסה חלילה, אלא שאלה של כאב, של זעקה שמצאה את דרכה החוצה בצירוף שלושת האותיות הללו: 'למה'. יש זמנים בהם אני כל כך הייתי רוצה שיהיה לנו נביא שיאמר לנו את דבריך, וזה אחד מהזמנים האלו. מה קורה פה? הרי אתה לא עושה דברים סתם, ובמיוחד לא כאלו טראגיים וחריגים כל כך כמו המקרה הזה, ובהתחשב בתקופה האחרונה, כל צירוף המקרים הזה נראה מאד מוזר ומאד 'לא במקרה', כאילו שאתה רוצה לומר לנו משהו, אבל מה? ריבונו של עולם, מה?

מזג האוויר סביבי נהיה קר לפתע ואני מנסה לחמם את כפות ידי בהבל פי, אך לשוא, הקור חזק ממנו. אני מביט לשמים שהחלו פתאום להתכסות בעננים, מכסים בבריונות עוינת את קרניה של השמש, מניחים לקרה ולכפור למלא את העולם. המעלות סביבי ממשיכות לרדת, הקור מתחיל לתת בי את אותותיו בתחושה של דקירות קטנות שמעקצצות על גבי העור.

אבא מה קורה פה? למה העולם נהיה כל כך שחור פתאום? מה קורה פה בזמן האחרון? מה אתה רוצה מאיתנו? ושוב אני פורץ בבכי. בכי שממשיך ולא פוסק גם שסביבי כבר מתחיל לרדת שלג והאדמה החומה משנה את צבעה ללבן קפוא.

לאחר זמן מה שנדמה כנצח הבכי פוסק ואני מביט בעיניים רטובות בדמעות שלי שיצרו תחתי שלולית קטנה על גבי השלג.

הקור מסביבי כבר בלתי נסבל אני מחפש מקור חום כלשהו שיקל על התחושה ובאופן נואש אני מושיט אצבע וטובל בשלולית ולפתע מרגיש בחום שמציף אותי ממגעו של הנוזל החם, אותו נוזל מלוח שזלג מעיני לפני מספר רגעים שגם כל סופות הכפור שבעולם לא יצליח ליטול ממנו את חומו. ואז הבנתי משהו שהעביר צמרמורת בגבי ברגע שחשבתי עליו.

שמעתי משפט מאדם גדול בעקבות המאורע שאמר: "לפעמים דווקא בכאב הכי חזק, מתגלה האהבה הכי עזה לקב"ה".

במבט שטחי הדברים הללו נשמעים מאד מוזרים. איזו אהבה?! והרי האדם קיבל כעת סטירת לחי מצלצלת, במקרה הטוב, או גדיעת אבר במקרה הגרוע יותר. תראה איך הוא כאוב! איך הוא סובל! הלזו תיקרא אהבה?!

לא יכולתי להבין את המשפט הזה אם לא שהייתי מרגיש אותו. בערב החג, יום אחרי ההלוויה וניחום האבלים הראש שלי היה לא רגוע, אם נדייק יותר: מדוכא, ובצדק בהתחשב בכל האירועים האחרונים, מותר לי. לא היה לי כוח לכלום, הייתי מעדיף להיכנס למיטה ולשכוח מהעולם, אבל מצד שני היום בלילה ליל הסדר. לילה שבו עבר ד' בחצות לילה וגאל את עם ישראל, לילה שבו נולד הקשר של האהבה בין הקב"ה לכלל ישראל. לילה שבסופו אנו קוראים את שיר השירים שבו מתרפס הכלל ישראל על דודו - ד' ית'. ואז שאלתי: ריבונו של עולם איך... איך אתה רוצה שאני אכנס ללילה הזה בכזו צורה. לילה שבו אני אמור לעורר את החיבור והקרבה אליך, אבל איך... אחרי כל מה שהיה אתמול... איך אני אצליח. לא בגלל שאני כועס חלילה. פשוט לא נראה לי שאחרי מה שהיה אני אצליח להרגיש בזה. בכל זאת, חטפנו פה חתיכת מכה... אז איך אתה מצפה מאיתנו שנדליק אהבה בכל הסיפור הזה.

היום העריב, החג נכנס. ואז באמצע קריאת ההגדה (בחלק של "כמה מעלות טובות למקום עלינו...) קיבלתי את התשובה לשאלה שלי. יכולת להוציא אותנו ממצרים ובזה לסיים את הסיפור, אבל לא הסתפקת רק בזה אלא גם קרעת לנו את הים, גם נתת לנו את השבת וגם את התורה וכו' דיינו דיינו.

הבנתי שהקשר בינינו לא מבוסס על מערכת יחסים של 'תן וכך' טכנית חסרת כל רגשות, אלא משהו הרבה יותר רחב ועמוק מזה. קשר של אבא לבניו, קשר של אהבה, קשר שלא תלוי בשום דבר, קשר שמכיל בתוכו הרבה 'בונוסים'. זה הקשר היחיד שלעולם לא יאכזב ויכזב. קשר שמלמד אותנו להמשך, לדורות הבאים שגם אם יהיו רגעים שלא נבין בדיוק הכל ולא נוכל להבחין בתמונה המלאה, אבל נרגיש ונדע שמעל הכל מי שסלל את השביל הארוך הזה והציב בו את כל המכשולים והמהלומות המכאיבות הוא אבא שלנו, אבא אוהב שרוצה רק בטובתנו, וגם ממש באותו זמן של הכאב הוא מחייה אותנו ומפיח בנו חיים וכוח לעבור אותו, ואין לנו אלא לבטוח בו ולקבל את כל מה שהוא עושה באהבה.

ואולי לכן במצבים שהאדם חווה טלטלה כל כך חזקה והקרקע נשמטת לו מתחת הרגלים הוא מרגיש לפתע בעוצמה כל כך חזקה את הקשר בינו לבין הבורא, היות והדבר היחיד שהוא יכול לאחוז בו באותו הזמן זה רק התלות בד'. כי גם כשהוא מבין שאין מקרה בעולם והכל מכוון ממנו, וגם הדברים הכי כואבים והטרגדיות הכי גדולות הם לא איזו פשלה, אלא הכל תוכנן על ידו באופן, בצורה, במקום, במינון ובזמן שזה יעשה עד לפרטים הכי קטנים והוא קיים את כל העולם במשך הזמן הזה והניח לדבר הזה לקרות - אף על פי כן, ממך אליך אברח. כי אין מנוס לבן בשום מחסה שבעולם מלבד לברוח לידיים האוהבות של אבא, שעם כל הכאב והצורך להלקות, הוא עדיין אוהב אותנו ברמות לא נתפסות וממשיך גם בזמנים האלו לרצות ולעשות בטובתנו.

זה לא מכחיש בכי הוא זה את הכאב. הפצע עדיין פתוח והדם עדיין שותת. אבל אם חשבתי שהוא מהווה איזו מחיצה ביני לבין הבורא אז טעיתי. הוא לא מהווה שום מחיצה ואפילו להיפך, רק מחזק יותר את ההישענות שלי בסיבת כל הסיבות שאין עוד מלבדו. כי במצבים האלו האדם מרגיש על בשרו בצורה הכי חזקה שאין משענת אחרת שאפשר לסמוך עליה (תרתי משמע) אלא רק הוא. ואז האהבה והתלות הגמורה ביותר בקב"ה מתגלים במלוא עוזם. ואולי זה יכול להסביר את אותם משפטים שאמר הרב יוסקוביץ' כשבסופם מהדהדות המילים "תודה לך השם... תודה...”
​

***​

אני נזכר כעת בשיחה שהשמיע המשגיח רק לפני שלושה חודשים עם פטירת ביתו של רה"י, בה סיפר על ר' יוחנן. ר' יוחנן גדול האמורים בדורו שגדל יתום מאב ואם, וגם לאחר שנולדו לו עשרה בנים הם מתו לו אחד אחרי השני. אילו חיים היו לו? גם גדל בקושי כיתום, וגם כבר שסופסוף היה נראה שהאור מגיע והנה הוא מתחתן ומקים משפחה - מגיעים האסונות בצרורות והוא קובר את עשרת בניו אחד אחרי השני. איך אפשר להבין אסון כזה? ועוד לגדול הדור?!

ועם כל זה מספרת לנו הגמ' (ברכות ה ע"ב) שר' יוחנן היה מסתובב עם חלק קטן של עצם מבנו העשירי(!!!) והולך ומנחם עם זה אבלים ואומר 'דין גרמא דעשיראה ביר'. [מבואר בחז"ל שהבן הזה מת על ידי שנפל ליורה גדולה שהיה רותחת ריתוך קשה וחזק, ונמס בשרו ונמק, ונטל ר' יוחנן עצם מהאצבע הקטנה שלו וצררה בסדינו והלך איתה לנחם אחרים].

מה ניחם אותם ר' יוחנן?

ואז הסביר לנו המשגיח: פעם רופא אחד אמר לי שמי שנכח פעם בלידה וראה תינוק חי יוצא לאוויר העולם חייב להאמין בקיומו של בורא. מאיפה נוצרה כל המערכת הזאת של שרירים, לב, כבד אם לא מישהו שתיכנן את זה בצורה מסודרת כזאת.

16 מיליארד עיניים (של בני אדם) קיימים בעולם, האם מישהו הצליח לייצר עין אחת? הרי אפילו המצלמה הכי משוכללת לא מגיעה למאית ממה שהעין עושה. האם אנחנו מבינים את המורכבות הזאת. האם מישהו פעם הצליח לייצר לב, כליות כבד, תא חי אחד???

יש דברים שעם כל הקידמה וההתפתחות נישאר עדיין קטנים לידם כגרגר אבק. אז איך אנחנו שלא מבינים איך עושים את חתיכת העור הכי קטנה בגופו של האדם, רוצים להבין את החשבונות של הקב"ה בהנהגת העולם עם מיליארדי בני האדם שבו על כל אלפי שנותיו?

ר' יוחנן היה מסתובב אצל האבלים מראה להם את העצם של בנו "רואים את העצם הקטנה הזאת? אתם מבינים איך מייצרים אחת כזאת? כך גם לי אין שאלות, כי אני מבין שאני איש קטן שלא יכול להבין בחשבונות של בורא עולם שברא את העולם הזה עם כל המורכבויות שלו שזה אחד מהם".

זו התשובה של הרמב"ן והרמב"ם על שאלת צדיק ורע לו ששאל משה את הקב"ה באמרו "הודיעני נא את דרכך" – מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו [מעניין שדווקא זו הפרשה שקראנו בשבת חול המועד...] שיש תכלית אינסופית ויש סיבה וחשבון לכל מה שקורה, אבל אנחנו אנשים קטנים ואין לנו את היכולת לתפוס את ההבנה הזאת בשכלנו הקטן.



ועם כל זה הלב עדיין כואב. אותו לב שמונע מאמוציות ורגשות, שלא מעניין אותו הסברים ודיבורים על אמונה אלא רק דבר אחד: שיחזירו לו את מה שאבד לו. ללב אין שאלות, הוא לא מחפש תשובות, יש לו רק כאב ורצון אחד שהגלגל יחזור אחורה. ואותו לא יוכל לרפא דבר מלבד הזמן ובעל האמונה היודע לשלב את האמונה יחד עם הלב.

כאשר מגיע שבר גדול כזה, לעומד מן הצד אין את היכולת להבין ולהכיל באמת סבל שכזה. כי הקב"ה לא נותן לאדם כוחות לעמוד בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו. לי, כעומד מן הצד אין את הכוחות לעמוד בזה, לכן אין לי גם את ההבנה בתעצומות נפש עזות כל כך שאמורות להיות למשפחת יוסקוביץ' היקרה. אך הם שעומדים עכשיו מול הקושי, אין לי ספק שד' ימציא להם כוח מיוחד לעבור אותו. בכאב לב נורא, בבכי, אך לעבור אותו.

בליל פסח קיבלנו את היכולת לשאול, להבין שאנחנו לא עוד עם, אלא אור לגויים, שיש מישהו שמכוון אותנו ודברים לא קוראים לנו סתם. ולכן כשכואב אנחנו צועקים 'מה נשתנה', למה זה נראה כך, כל כך שונה מאיך שזה אמור להראות. אבל יחד עם זאת קיבלנו גם את המענה: את היכולת להבין שאנחנו לא מבינים, שאנחנו אנשים קטנים שמונעים בידיו של בורא עולם שמכוון את הכל בצורה הכי טובה עבורנו, גם אם אנחנו לא תמיד מצליחים להבחין בכך. ולא נותר לנו לעשות דבר מלבד לפתוח את הדלת וכמו ילד קטן בעיניים בורקות ומלאות צפייה - לעמוד בפתח ולחכות בסבלנות לאליהו הנביא שיבוא ויגאלנו, ואז שום שאלה כבר לא תהיה קשה. ובינתיים אנחנו רק מחכים

ומחכים

ומחכים

עד שבסוף הוא יבוא.​

חזק ומחזק מאוד ! ! !

ניתן להעביר הלאה ?