הגונז האלמוני מסכם ב-9,609 מילים: ביקורת עיתוני חג הפסח תשע"ז
פוסט אורח 19/04/17 22:17 אין תגובות
מאת: הגונז האלמוני
מצוקי ארץ נעים ונדים אנה ואנה. אנשים שעד לפני שנים ספורות היו מקובעי המדיניות של הציבור החרדי, מראשי העיתון המשפיע ביותר, נמצאים בשעות אלה מאחורי סורג ובריח ומגיעים אזוקים לבתי המשפט. ומה אנו נענה אבתריה? אבל אנו כאן כדי לבצע את המלאכה החצי-שנתית שלנו, וננסה לתת לנו ולכם מנוחה מאירועי הימים המייגעים ולהעיף מבט אחורה – על העיתונים החרדיים של פסח שנת תשע"ז, וכרגיל לא רק עליהם בלבד, כי אם סיכום קצר של חצי השנה האחרונה, מאז היינו כאן בפעם הקודמת.
הקדמה
חלק מהדברים שנכתבים להלן התקבלו במייל, פניות מקוראים, פניות מכותבים וכו', ואכן השתדלנו להתייחס אליהם ובמידת הרלוונטיות אף הכנסנו אותם כאן. אז תודה רבה לכל הפונים והמגיבים, יש לכם חלק בלתי נפרד מהנכתב להלן.
ובכן, נתחיל: מאז שהתראינו כאן בפעם האחרונה, בביקורת עיתוני חג הסוכות תשע"ז, הרבה השתנה כאן. זמן קצר לאחר אותו חג סוכות, הוחלפו במפתיע שני עורכים ראשיים של שני עיתונים חרדיים גדולים, בקהילה ורשת קו עיתונות דתית. בקו עיתונות זה עוד התנהל יחסית בהדרגה. העיתון הוציא הודעה על פרישתו של העורך הראשי הוותיק ינון פלח, ולאחר בערך חודש או חודשיים הנ"ל כתב טור פרישה ארוך ב"קול העיר" וכבר בגיליון לאחר מכן החליף אותו העורך החדש, אבי גרינצייג.
בבקהילה, לעומת זאת, זה התנהל ממש במפתיע. ביום חמישי בהיר, בלי אף הודעה מוקדמת, התבשרו קוראי בקהילה מעל גבי העיתון עצמו שזהו הגיליון האחרון אותו עורך העורך הראשי, אברהם דוב גרינבוים, מעל גבי קטע קטן בטורו, רגע לפני שהוחלף על ידי העורך החדש, שלמה קוק. זה הזכיר במידה רבה את עזיבתו של העורך הקודם של בקהילה, בנימין ליפקין, אי שם לפני כ-6 שנים, שגם היא הייתה במפתיע ודי בטריקת דלת, כזכור.
מאז, ליפקין נהיה לעורך המצליח והמוערך של "המבשר", ואילו בגרינבוים מדברים נכבדות כעורך של המהדורה המחודשת של "יום ליום" שלפי הבטחות דרעי תצא ביום מן הימים. נחיה ונראה.
כלומר, בביקורת הפעם בעצם אנחנו צריכים לספר לכם, הקוראים, בפרספקטיבה של כבר כמעט חצי שנה, איך עושים העורכים החדשים את תפקידם, בשני היבטים: העיתונים הרגילים, השוטפים, השבועיים, ועיתון החג. שהרי אין ראי זה כראי זה וכו'. וזה בדיוק מה שנעשה, בנוסף לכל השאר, בשורות הקרובות. התאזרו בסבלנות, זה הולך להיות ארוך ומעניין.
פינת ההקדמה הקבועה
הדברים להלן משקפים אך ורק את דעתנו האישית, ולא מלמדים בשום צורה על דעת האכסניה בה מתפרסמת הדברים, אתר "פאשקעוויל", בו מתפרסמת הביקורת כבר 7 שנים. אתם יכולים, וזה אף רצוי, לחלוק על הדברים הנכתבים כאן, ובשביל זה בדיוק נועדה מערכת התגובות ותיבת המייל האישית של הכותב.
כמו כן, הדברים נכתבים ברצף, ומאחר ואנו לא משתכרים ולו זוז אחד על עבודתנו הקשה (לא הייתם רוצים להחליף אותנו, תאמינו לנו), ייתכנו טעויות כתיב והגהה פה ושם. והוא רחום יכפר עוון וכו'.
כך גם יש להזכיר את ההערה הקבועה השניה: בפוסט שלהלן ייסקרו עיתונים רבים, שעמודיהם מגיעים יחדיו למשהו כמו 4,000 עמוד. ברור ומובן שלא קראנו 4,000 עמוד, כי אם היינו עושים זאת עדיין היינו בהתחלה כעת, ומסיימים אולי בפסח תשע"ח. ולכן הביקורת היא ממה שכן קראנו וממה שעברנו עליו במהלך ימי החג.
מייל הכותב לתגובות, נאצות וכל מרעין בישין: <
לא ניתן לפרסם מיילים באופן פומבי>
התחלנו.
בקהילה
לא נעים לפתוח עם זה כבר כמה ביקורות, אבל זו פשוט האמת: אי אפשר להסיק מגיליון החג של בקהילה על הגיליון ה"שוטף" שלו. מבחינתנו, הוא עדיין זקוק לשיפור ודחוף, וכן, גם לאחר כניסת העורך החשוב החדש. משהו בעיתון הרגיל לא מצליח לתפוס אותנו.
היה מצחיק במיוחד לקרוא במוסף גיליון ה-"1,000" שצורף לגיליון החג כמה וכמה מוותיקי הכותבים והמנהלים בבקהילה, שציינו איך הם שמחים לראות כיצד גם היום נותר בקהילה העיתון הצעיר, הרענן והבועט אותו פתחו לפני כ-20 שנה. הנה למשל ציטוט מדבריו של קובי אריאלי: "בבקהילה היה ויש הומור. והוא יושב היטב על חוש ההומור הנפלא שמצוי בלב קהל הקוראים החרדי, הכמה לסוג השיח הזה: האירוני, המחוכם, המידתי, האמיתי. כיוון שכך יש בו אמת, וזו מחמאה גדולה".
כנראה שלא יצא לאריאלי ולשאר הכותבים בני דורו ב"בקהילה" לקרוא את העיתון ב-3-4 שנים האחרונות. מעיתון צעיר, בעל הומור משובח ובעל טורים צעירים ורעננים, הוא נהיה לעיתון קצת מזדקן, שנראה ממש כמו שאר העיתונים שעל המדף, וזה לא כמחמאה. היה מעניין לראות במוסף ה-"1000" את כל שערי אותם עיתונים ישנים של בקהילה, ולהתעצב מעט על הצביון שאיבד מאז ועד עתה. היכן הטורים הקלילים והיפים שנגעו בלב לבם של הנושאים הכי בועטים בציבור החרדי? איפה הכתבות הקלילות? החדשות הבלעדיות? כל זה כבר כמעט ואינו קיים, וחבל. לנו, אגב, יש אולי הסבר מסוים. השינוי הזה בבקהילה, חל כמעט מעת שעבר מהמהדורה בעלת עמודי העיתון, למהדורת הכרומו מרובה המוספים. מה שכתבו במוסף כמו "קולות" שהודפס על דפי עיתון, כבר אי אפשר לכתוב במגזין כרומו רציני ומכובד כמו זה המודפס כיום. וכך איבדנו בדרך את כל הכתבות הקלילות, הטורים ההומוריסטיים וכו' וגו'. ועם מה כן נשארנו? תפתחו מחר את עיתון בקהילה הנמכר בחנות הקרובה לביתכם, ותראו.
בואו של העורך החדש, לבינתיים, לא שינה כמעט כלום. המגזין נשאר כשהיה, עם סוג הכתבות שקיים בו בשנים האחרונות ולא השתנה, ואם נוסף בו טור זהו טורו (מבלי לזלזל כמובן) של הרב הורוביץ מאלעד שמפרסם כבר תקופה ארוכה, לפני בקהילה, טור במגזין "זמן", וגם טורו של הרב לורנץ "חכמת הנפש היהודית", שעבר באחת מ"קו עיתונות דתית" ל"בקהילה" בזמן בו מונה קוק לעורך העיתון, במקביל לכך שקוק הוא עורך ספרו שכבר יצא לאור תחת השם הזה, חכמת הנפש היהודית. (בלי שום קשר, כמובן, עם עזיבתו של גרינבוים, העורך הקודם, נעלם במפתיע טורו של הרב גרוסמן – שאומרים שגרינבוים עצמו כתב – ומיד לאחר מכן הוא מונה לתואר המשונה, "רב המכללה החרדית" שבראשות הרב גרוסמן).
גם בגיליון החדשות לא ראינו שינוי משמעותי. היה ניסיון בשבוע-שבועיים הראשונים לאחר בוא העורך החדש לעשות קצת שינוי בנראות של שער החדשות (שלאחר שבועות ספורים חזר לשערים הרגילים), וגם קצת בבפנוכו (למשל, לאחד את כל החדשות החרדיות למדור אחד, וכנ"ל את חדשות היח"צ), אבל אלו שינויים קוסמטיים בלבד. בקיצור, בינתיים, לא ראינו איזה שינוי מיוחד שנגרם מאז בואו. מבטיחים לדווח אם יהיה.
יש בכל זאת שינוי אחד שעל כך נשבח, וזה ההפיכה של הכתבות של אליעזר גרינצוויג-אייזיקוביץ לממוסדות ובעלות יותר עמודים, תחת הכותרת הקבועה "אליעזר גרינצוויג מגיש". תחת הכותרת הזו מיסדו את מה שמכונה "הכתבה הרביעית" בכל עיתון, שם קוד לכתבות שלא פותחות מגזינים כי אינן ראיונות או כתבות על דמויות חרדיות כי אם כתבות – בדרך כלל כתבות אינטרנט – מהעולם. בכל פעם מביא גרינצוייג במסגרת הזו סיפורים מרתקים מרחבי העולם, עלילות מרגלים, אנשים הזויים ועוד, בז'אנר שרשום ע"ש מגזין "זמן" שמצליח מאד. אז בקהילה ייסד את זה בצורה קבועה, ואנחנו לפחות אהבנו מאד. מן הסתם, בחיפוש פשוט בגוגל כל אחד יצליח למצוא בכל שבוע את המקור (לפעמים ממש ההיסטורי, כי הוא הולך גם 50 ו-60 שנה אחורה) לכתבה של גרינצוויג, שלכאורה היא בדרך כלל מתורגמת מאיזה מקום, אבל הכתבות הללו עדיין כתובות ביד אמן, מרתקות ועל כך שאפו.
אם נחזור רגע לנושא הפרסונלי, מעניין רגע לשים נקודה על דמותם של העורכים החדשים בבקהילה ובקו עיתונות, שניהם צעירים מאד, בערך בתחילת שנות ה-30 לחייהם והם כבר עורכים ראשיים של עיתון. בשניהם המינוי הוא די מפתיע: קוק הגיע לבקהילה ראשית כל מבחוץ, לא מתוך העיתון עצמו שלא בחר לקדם מישהו מצוות הכותבים הקיים (לא היה מישהו שמתאים למשרה?), ושנית – לאחר כמה וכמה שנים שכלל לא היה בעולם העיתונות באף משרה, לבד ממדור אישי שפרסם בשנתיים האחרונות בעיתון (דל התפוצה לאחרונה) "כל ישראל". מעניין להיות זבוב על הקיר במערכת בקהילה ביום רביעי, ולשמוע כיצד בחור בן 30-31 מתקשר ומלחיץ אנשים שיכולים להיות אבא וסבא שלו: "נו! מה עם הטור/המדור שלכם?".
גם מינויו של גרינצייג מפתיע. גם הוא לא מגיע מתוך "קו עיתונות דתית" עצמה, אבל מפתיע מזה: מעולם – ככל הידוע לנו – לא כתב באף עיתון כלשהו ולא חווה מערכת עיתון מודפס, מעבר לתפקידו כעורך באתר "בחדרי חרדים". האם הוא כן שינה משהו בעיתון? ומה? טוב, אתם מקדימים קצת את זמנכם. חכו לקטע על קו עיתונות שיבוא – מבטיחים! – בהמשך.
אז עד כאן על השוטף, אבל אנחנו כבר אצים-רצים לעיתון החג של בקהילה.
המגזין (164 עמ')
המגזין מכיל הפעם 164 עמ' (מול 148 בחג שעבר), והוא הגדול בתולדות בקהילה, ו-9 כתבות (כבחג שעבר). אגב, מעניין לציין שמגזין בקהילה כולו (164 עמ'), קטן יותר ממוסף הנשים של "משפחה" – "בתוך המשפחה", שעומד החג הזה על 180 עמ'.
בשער הפעם, דמותו של מרן הגר"ג אדלשטיין. עיצוב השער מקבל גם קצת טוויסט מהשבלונה שאחזה בו בשנים האחרונות, והוא מעוצב קצת אחרת, נקי יותר, ועם רקע סגול. שער יפה מאד (אבל למה כזו תמונה קשוחה של הגר"ג?).
דומה ששמנו לב על הבדל מהותי מאד בין "בקהילה" ל"משפחה" בעיתוני החג. בעוד "משפחה" מתמקד בעיקר במהות, בתוכן ובסיפורים בכתבות שהוא מכין בגיליון החג, בקהילה במידה רבה מתמקד ב"שמות", ב-(לא נעים להגיד)"סלבס", ולא משנה איזה סיפור הם מביאים. אתה מסתכל בשער בקהילה ובהודעות שהיה חשוב להם להוציא מתוך תוכן העיתון ערב החג, וזה פשוט זועק. הנה השמות שמרכיבים את 'בקהילה החג' הזה: הגר"ג אדלשטיין – שהכי נמצא כרגע בכותרות כמחליף לעתיד לבוא של מרן הגראי"ל שטיינמן לאוי"ט, ואך מתבקש, אומרים בבקהילה, להכין עליו פרופיל לשער החג (מה שיכולנו לנחש לבד שיהיה, וכבר כתבנו על כך בעבר) – מאיר שמגר, העיתונאי יגאל סרנה (מהמשפט המתוקשר בו נתבע ע"י נתניהו), א. ב. יהושע, עמוס שוקן, מאיר שמגר, חיים ולדר, אריאל ברמן, ידידיה מאיר, סיון רהב מאיר, קובי אריאלי. וכל זה הוא המשך ישיר לחג הקודם וזה שלפניו, בהם כיכבו נחום ברנע, רזי ברקאי, שלומי שבת, אהרן ברק ושאר השמות שאיננו זוכרים כרגע.
זה קצת נותן את התחושה שבקהילה מנסה לזעוק אלינו, הקוראים, משערו הנוצץ: בואו! יש סלבס! וזה קצת נותן תחושה לא נוחה. וכי זה באמת מה שאנחנו מחפשים? לעתים, כמו שתראו להלן, הסלב או הידוען כמעט ולא קשור לסיפור, אבל בבקהילה חשוב להביא אותו – כדי שיהיה עוד ידוען על השער.
במשפחה אנחנו לא אומרים שזה לא נמצא, אבל במינון מופחת הרבה יותר. איזה סלב יש בסיפור היסטורי שמופיע בהבלטה בשער משפחה על ראש המחתרת היהודית שהיה בארה"ב? ובכל זאת זה מופיע בהבלטה בשער, כי מבחינתם זה סיפור טוב. וכך גם בשאר הכתבות שמופיעות על שער משפחה או שהובלטו בשאר חלקי העיתון. ה"סיפור" במשפחה, כך נראה, יותר חשוב מהשם הנוצץ, והאמת? זה טוב, גם אם פחות נוצץ. כך גם אפשר לערוך את ההשוואה בין מי שבחרו שני העיתונים לשים בשער. בקהילה, את הגר"ג אדלשטיין שבכותרות, ואילו משפחה את רבי יונתן דיוויד שרבים מאיתנו כלל לא שמעו עליו, רק בגלל שהוא לכאורה סיפור טוב.
ולתוכן עצמו: כתבת השער, שנפרסת הפעם על פני 28 עמודים, היא זו הקבועה של הפרופיל הקבוע שכותב הרב יעקב ב. פרידמן, שהפעם בחר לו למטרה את הגר"ג אדלשטיין, שקיבל בפועל את ההנהגה לאחרונה בעת חולשתו של מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א. כרגיל זהו לא ממש פרופיל מקיף, אלא סיפורים שונים מתקופות שונות בחייו של הגר"ג. למעשה, רוב הכתבה היא על ילדותו של הגר"ג בצל אביו הגדול ויחד עם אחיו, רבה של רמת השרון הגר"י אדלשטיין זצ"ל שנפטר לאחרונה. חלק נרחב מהכתבה הוא זה בו מצוטט הגר"י משיחה שערך הגר"י בזמנו עם ידידיה מאיר (לפי חלק אחר בעיתון, הוא בן דודו של העורך הראשי שלמה קוק ונקל להבין כיצד עבר החומר) וזוגתו סיון על ימי הילדות.
למעשה, רוב ככל הסיפורים המובאים שם, כבר סופרו חזור וספור אך לפני חודשים ספורים, בעת פטירתו של הגר"י אדלשטיין בכל העיתונים השונים שראיינו את כל מי שרק אפשר וסיפרו הכל. החלק השני, של שאר חייו של הגר"ג בראשות ישיבת פוניבז', דרכו והליכותיו, דווקא סובל מיובש רציני וכמעט שאינו קיים בכתבה.
עוד משהו שחסר בכתבה והוא בולט, הוא הסיפור המשפחתי של האבא. בכתבה מתואר שברוסיה הם היו שלושה אחים, יעקב, גרשון ומרים (בהמשך שמה בכתבה משונה ל"רחל", אבל נעזוב את זה), ושאמם נפטרה עוד ברוסיה. בהמשך מתוארת עלייתם ארצה והשינה בקיתון צר ברמת השרון של השלושה, האב ושני הבנים (הבת נשלחה לאיזה דוד), וכמה שורות לאחר מכן כבר מופיע ראיון עם אח שלישי, בשם רבי שלמה. היי, מאיפה הוא צץ? בהמשך גם יש איזשהו אזכור על רעייתו של האב בארץ הקודש. מאיפה היא צצה? לא כתוב שהוא נישא מחדש, לא כתוב מעמדו המשפחתי של האח רבי שלמה (האם הוא חצי אח, מהאב?), וזה פשוט חסר מהספר ולא מובן ולא מוסבר.
כתבה בולטת נוספת, היא זו המחזירה את עמוס שוקן, מו"ל הארץ, לאוצר הספרותי של חסידי ברסלב הקדומים ורבי נחמן עצמו ועוד כתבים שאצר סבו, זלמן שוקן, תחת הכותרת "אור גנוז במרתפי 'הארץ'". זו דוגמה טובה למה שכתבנו קודם, לשמות הנוצצים שלעתים לא קשורים לכתבה עצמה. ראשית, האוצרות הגנוזים הללו כלל לא גנוזים במרתפי 'הארץ' כי אם בספרייה ברחוב בלפור בירושלים. ושנית, שוקן מעיד בכתבה עצמה שאינו יודע כמעט שום פרט על אותו אוצר בלום, וכל מה שידוע לו הוא מציטוט של הרצאה של אביו לפני כך וכך שנים בספרייה עצמה (שהעיתון מצטט אותה ככתבה וכלשונה). אז למה הטריחו את היהודי המבוגר הזה, שמעדיף לעסוק בפרסום מאמרים נגד הסרוגים והחבדניקים, לירושלים באמצע יום חורפי? כמעט סתם כך, כי זה מצטלם טוב ונשמע נהדר ומוסיף עוד שם נוצץ לשער העיתון. למה בכלל צריך לתת במה בעיתון חרדי לאיש כמוהו? בהקשר הזה משעשע היה לקרוא את דברי המו"ל לייבל פפר ואת דברי יו"ר הועדה הרוחנית הרב אסטרייכר שכותבים על ה"קב ונקי" המוקפד של עיתון בקהילה. ברור, קב ונקי שמועבר לילדינו על ידי הדמויות החילוניות הבולטות ביותר, כמו נשיא ביהמ"ש העליון לשעבר שמגר ומו"ל הארץ שוקן. הידד. מילא אם בכתבה אתו היו קצת ויכוחים על דת ואמונה וימין-שמאל, שהיה הופך את הכתבה למעט יותר מעניינת. אבל כל זה לא הופיע. שוקן הגיע רק כקישוט לכתבה.
שאר הכתבות במגזין: ראיון – לא חגיגי ומיוחד, שיכל להופיע בכל שבוע שלפני כן אילולי היה חשוב לבקהילה את ה"שם" בשער – עם יגאל סרנה, כתבה חביבה על חבורת הילדים שמשגעת את המגזר חבורת תרי"ג, שבלי שום קשר מפרסמת מודעה כמה עמודים טרום הכתבה עצמה, סיפור יפה וראיון עם אריה לייב גלנץ, ראש הקהל מסאטמר (למה בבקהילה כותבים כל הזמן סאטמאר עם שתי א'. מה, זה ביטאון של החסידות? תכתבו סאטמר, כמו שכולם כותבים) ואיש שהכיר מקרוב את הנשיא טראמפ בכמה צמתים שחושף כמה סיפורים מרתקים, אם כי לא לא-ידועים, על הבחור, ראיון עם בני גורן שליווה את הגרי"ט וייס מהעדה ברכבת הילדים (שנכתב בעיתון כבר במשנה שזה סיפור שכבר פורסם בתקשורת הסלובקית), ו"סדרה חדשה", כפי שהיא מכונה, תחת השם "מסע בשניים" בה צועדים שניים מכתבי העיתון בשבילי בלארוס במלאות 200 שנה למיר. לא כל כך הבנו את הלוגו ואת ההבלטה של השניים. וכי זאת כתבה ראשונה שכותבים שניים ביחד? אבל היא כתובה בסגנון מעט שונה, עם כביכול הבלטה של הקטעים השונים שכל אחד מהם, מוטי ויינשטוק וישראל גרוס, כתבו. צלחנו רק חצי, מאחר והיא קצת היסטורית ומייגעת. לא ברור גם מה הכוונה ב"סדרה חדשה". היא תמשיך השבוע? על מיר? תהיה על מקומות אחרים? בסוף הכתבה, עכ"פ, כתוב שהיא תמשיך בחגים הבאים. אז זו סדרה שמופיעה פעם בחצי שנה? תמהנו.
בקהילה, לפחות, ציין את התאריך המשמעותי הזה של 200 שנה לישיבת מיר, שאותו ציינו ב"יתד" במוסף מיוחד, ואילו ב'משפחה' – נאדה. שקט. התאריך חלף עם הרוח.
מוסף פוליטי "המהפך החרדי" (48 עמ')
אמנם כתבנו יותר מפעם ויותר מפעמיים שדומה שז'אנר המוספים הפוליטיים של יעקב ריבלין כבר מוצה, כי כבר סופרו על כל גלגוליהן במוספים האלה, ההיסטוריה המלאה של דרעי, של ליצמן, גפני, דגל התורה וש"ס ושאר החברים. המלצנו לתת לו דווקא מוסף או נושא שאינו פוליטי ולבדוק את כתיבתו שם. בבקהילה לא קיבלו גם הפעם את המלצתנו.
אז נכון שכבר הכל סופר, אז מה עשה ריבלין? הלך עוד יותר אחורה… וכך נולד לו המוסף המרתק "המהפך החרדי" במלאת 40 שנה לשותפות החרדית בקואליציה.
בימים הראשונים של חג הפסח לא מש המוסף הזה מידינו (כמובן, בשעות הלילה, ולאחר החברותות וכו'). הוא נוגע בימים אחרים, ולא נעים להגיד – מרתקים הרבה יותר, כשאגו"י, אז המפלגה החרדית היחידה (יחד עם פא"י) ועוד עשור לפני הקמת ש"ס, נכנסה לקואליציה אחרי שנות יובש.
היה מרתק לגלוש באחת עשרות שנים אחורה, דרך הפוליטיקה החרדית ומי שליווה אותה כבר אז או זמן קצר לאחר מכן (ריבלין), בתחילת ימיו ככתב פוליטי, אל ההיסטוריה החרדית של אז, הרבנים, הדמויות והסיפורים.
אם קודם השתעשענו קצת בדבריו של המבקר הרב אסטרייכר שפורסמו במוסף ה"-1,000", הרי שמשעשע עוד יותר היה לקרוא בטורו כיצד הוא נוטל את ריבלין כדוגמא לכתיבה טהורה ויהודית, אחראית וללא לשון הרע. זו הדוגמא שלך? אני לא אומר שזה רק ריבלין, וזה באמת כל הכתבים הפוליטיים כמעט, אבל כתיבה פוליטית היא כתיבה – וזו עובדה – עם הרבה מאד לשון הרע ורכילות, וגם המוסף הזה, שמה לעשות – מענג ומעניין, מלא בהם, ברמיזות עבות ודקות כאחד על אנשים שנפטרו כבר מזה שנים.
ניתן כמה דוגמאות משורות המוסף שמתארים ח"כים חרדים שונים (אמנם בלי שמות אם כי לעתים לא צריך אותם כשהרמז הוא ממש מפורש): "ניתן לומר מהנבחרת הפרלמנטרית של אז לא היו שווים דמעה לאחר שפרשו"; "אחד (הוא מתכוון לח"כ לשעבר פלדמן) היה ראש ישיבה שהפך בטעות מצערת לפוליטיקאי, אחד היה תערובת מוזרה של איש עסקים לא הכי מוצלח ופוליטיקאי עוד פחות מוצלח שהפך ליו"ר תנועה (כמה קשה להבין מי זה?) ומאז דרך כוכבו. שניים היו עסקנים כוחניים שעשו את דרכם לפסגה על גבם של אחרים" (רוב ככל מי שזה נכתב עליו כבר אפילו אינו בין החיים). בהמשך תיאור זהב נוסף, שמתאר כיצד זכתה הגוורדיה הזאת להיות הנבחרת הפרלמנטרית החרדית: "בהיסטוריה יש לא מעט תיאורים על אנשים בינוניים שצמחו כאשר עלו לגדולה". בקיצור, תקשיבו: אין ספק שהמוסף מעניין, מרתק והכל, כמו שאנחנו תמיד משבחים, אבל לבוא ולהביא כדוגמא את הכתיבה הפוליטית כמועילה ומבקרת אך בה במידה נקייה כסולת מנופה? הצחקתם את החפץ חיים. אפשר למנות בערך עשרה-עשרים סעיפים מהחפץ חיים, שכל טור פוליטי עובר עליהם, כולל המוסף הזה.
מעבר לכך, אם נחזור רגע לגשמיות, המוסף מסכם יפה את דמויותיהם של כל אותם שותפים היסטוריים לאותו הסכם עם בגין, חוזר לאנשי מופת כמו לורנץ ופרוש האבא עם סיפורים עסיסיים שנדמה שככל שהם יותר ישנים הם יותר עסיסיים. איפה יש בפוליטיקה העבשה של היום סיפורים כאלה? דרעי וישי? נו, באמת.
למעשה, קראנו רק את החלק הראשון של המוסף, שנכתב ברובו (מלבד רוב הבוקסות על הדמויות, שכמה מהן נכתבו ע"י בנו של הח"כ המכהן אייכלר. אתיקה זה דבר טוב) על ידי ריבלין עצמו. שלושת הפרקים האחרונים כבר לא נכתבו על ידו אלא על ידי כתבים אחרים, שבקושי מלאו להם 20 שנות חיים. אז דילגנו עליהם מעדנות. לקרוא דברים כאלה אנחנו מעדיפים ממי שהיה שם וליווה, בפועל ממש, לא ממי ששמע או ראיין. תנו לנו את המקור.
לפני סיום החלק הזה, הנה עוד משפט שמקפל בתוכו את תמצית הכתיבה העסיסית של ריבלין, אבל מגלם מצד שני בדיוק את הבעייתיות שבכתיבה פוליטית חרדית, שעליה לא הבנו בדיוק איך אותו אסטרייכר הביא כדוגמא לכתיבה טהורה ומלאה באחריות. הנה, קבלו: "גם במגרש הספרדי לא רוו נחת מהכספים הייחודיים. הדבר הראשון שש"ס הצעירה למדה מאגודת ישראל זה להקים עמותת תרבות מפלגתית שתשמש כמקור תשלומים לפעילי התנועה בכיסוי של מגידי שיעורים ובעלי תפקידים. העמותה שהוקמה נשאה את השם 'אל המעיין'. דומה שמעולם לא הוקם גוף ששמו מעיד על מהותו בצורה כל כך גורפת"… קראנו, צחקנו בקול, אבל לבטח לא הבאנו דוגמא מהמוסף הזה למשהו שנשמר בו כל כללי החפץ חיים.
מוסף "6 ימים וחמישים שנה" (במוסף הפעם 48 עמ' ו-11 כתבות)
מוסף הנושא החג הזה, אחרי חגים רבים, משום מה כבר לא מודפס על דפי כרומו אלא על דפי עיתון רגילים, וגם לא מראיין זוגות מעניינים כבחגים שעברו. הנושא הוא, חמישים שנה למלחמת ששת הימים.
זה הזמן להזכיר, נודניקים שכמותנו, שבדיוק לפני עשור, פסח תשס"ז, במלאות 40 שנה למלחמה הוציא 'משפחה' מוסף זהה בשם "שישה ימים באייר" (דווקא בכרומו), עם כתבות מקבילות שחלקן זהות. בעבר כבר פרסמנו את רשימת המוספים שפרנסה את העיתונים החרדיים במהלך השנים וחבל שעורכי בקהילה לא עיינו בה מספיק.
אי אפשר לומר שלא ניכרת עבודה במוסף הזה. ניכרת. אפעס, אנחנו פחות התחברנו לנושא ולכתבות וכך איבדו אותנו 'בקהילה' כקוראים לאורך כמעט המוסף כולו. מאחרים שמענו שדווקא נהנו מהמוסף, והנה ציינו זאת.
מוסף "בקהילה – 1,000" (24 עמו')
לפני שבועות ספורים ציין בקהילה את גיליונו ה-1000. היה מוזר לראות אז אף לא התייחסות אחת למספר העגול, והנה, כדי לחבר את זה עם גיליון החג, דחו את החגיגה בכמה שבועות ורק בגיליון 1003 צירפו מוסף שלם על דפי עיתון ובו מחווה לגיליון ה-1000.
המוסף מכיל בעיקר טורים ומאמרים מאנשי העיתון ואלו שליוו אותו במהלך השנים, כמו גם המקימים, כמו דודי זילברשלג, העורכים לשעבר בנימין ליפקין וגרינבוים, בעלי טורים לשעבר כמו קובי אריאלי וידידיה מאיר (שלמעשה כתבו רק מספר שורות, והעמוד כולו הוא טור ישן שלהם שפורסם בזמנו, לפני כבר מצווה שנים), וכמה כותבים מההווה או העבר הקרוב. היו עוד כמה כותבים בולטים שמוזר ש"נשכחו" במוסף החגיגי הזה, כמו למשל קובי סלע, שליווה לא מעט מגיליונות בקהילה, חלקם עם טור קבוע, ועוד יותר מוזר – עם העורך המיתולוגי ומי שבנה ב'בקהילה' את שמו במשך שנים, הלא הוא חיים גרינבוים, שעוד עושה אצבע לבקהילה ומתראיין החג הזה למשפחה. אבל כשנזכרים בדין תורה שהתנהל בינו לבין בקהילה לפני מספר שנים בדבר הסיפור "קריסת מערכות" שגרינבוים הוכרח להחליף את שמו בספר ל"טביעת אצבע", מקבלים בעצם תשובה. הוא היה דמות מהותית מאד, כמדומה גם עורך ובטח בעל טור פופולרי, שחסרונו הורגש במסיבת המחזור הזו.
היה מרתק למצוא על השער ובתוככי העיתון שערים היסטוריים של גיליונות שונים ומוספים שונים, ורק להתגעגע לעבר. בעיצוב עשה המעצב מחווה חמודה, וכך בתחתית העמודים, בעמוד הימני מופיע הלוגו ההיסטורי של בקהילה, הישן והמנוקד, ובעמוד הימני – זה המעודכן והחדש. אהבנו.
שאר החלקים והמוספים
שאר החלקים הם: חלק החדשות (48 עמ'), ובו פותח, בנוסף למוסף, טור פוליטי חביב של ריבלין. הכתבה הבולטת בחדשות היא הישג נאה, ראיון משולש עם קודקודי הפוליטיקה החרדית, דרעי, גפני וליצמן. בעיתונים האחרים הופיע (כמעט בכל אחד מהם) ראיון עם דרעי, בחלק עם גפני, והנה בקהילה איחד את שלושתם לראיון משולש שדי הרבה זמן כבר לא נעשה איתם. המוזר הוא שאת הראיון ערך העורך הראשי שלמה קוק. וכי למשימה כזו לא שולחים את הכתב הפוליטי יעקב ריבלין? למה לשלוח את מי שעם כל הכבוד אינו כתב פוליטי, ולא כתב פוליטי שמן הסתם היה עושה הרבה יותר מטעמים וניצוצות? לא ברור.
מוסף נשים "פנינים" (96 עמ'), ובו כמה פרויקטים וכתבות חביבות כמו זו ששלחה את כותבות המוסף עם שאילתות למגוון משרדי ממשלה, והחזירה אותן עם תשובות מעניינות, שאלון אמריקאי למחנכים ומנהלי סמינרים, ראיון עם הרבנית מקומרנא ועוד כמה; "מוסף סיפורים" "סתרים" (32 עמ') ששוב, כמו לפני כמה חגים, פשוט זלזל בנו: יש בו פשוט את 22 הפרקים הראשונים של הסיפור בהמשכים "סתרים" שמפורסם מידי שבוע במגזין. בקיצור, ב-32 עמודים מכרו לנו אטריות מחוממות ויבשות. למי זה טוב? אם אין מוסף סיפורים, לא חייבים להוציא. זה התקבע בשנים האחרונות שכל עיתון חייב להוציא מוסף סיפורים, ואנחנו אומרים: אם אין לכם סופרים טובים במערכת, לא צריך. מוותרים. בטח אל תגישו לנו סיפור שכבר פורסם. בעמודים האלה אפשר היה לתת לנו חומר מקורי. חבל ומעצבן; מוסף הילדים "חברים" (48 עמ'); ומוסף התמונות "העולם החרדי" (32 עמ').
כמו כן צירפו את החוברת "אוצר פניני החסידות". בבקהילה סגרו לפני חצי שנה כנראה עסקה עם 'עוז והדר' ומאז בכל שבוע דוחפים לי לחבילה את החוברת שאינני מעוניין בה ונדחפת מידי שבוע מיד לגניזה וסתם מוציאה ממני בסופו של דבר כסף. למה? זה הרי מחולק גם כך בבתי הכנסת (וכך גם עם החוברת החדשה של קיבוץ העלונים "חכו ממתקים" שבעצם מבשרת על סגירת המוסף התורני "תבונות" והענקת סתם עלונים ועוד חומר לגניזה שכל אחד מכם יכול לבחור אם לאסוף או לא בבית הכנסת). החוברת הזו, שאינה קשורה למערכת בקהילה כמובן אינה נספרת. כך גם צורף דיסק בשם "קהילות הקודש" ובו הקלטה חביבה של דינר עם אברמי רוט ויואלי דיקמן.
ואחרי כל זה, יש לציין שעיתון החג היה מושקע כרגיל, ואלו הן רק הערותינו בנוסף לחומר הטוב והמושקע.
לסיכום, קוראי 'בקהילה' נהנו החג הזה מ-540 עמ', בדיוק כבחג שעבר.