אתגר אתגר דו שבועי: מנגינת השירה שבסיפורת

[7שבע7]

מקובל לחלק את הספרות לסוגות (ז'אנרים), שהבולטות שבהן הן הסיפורת והשירה.
לכל סוגה יש את האמצעים האומנותיים שמקשטים אותה, ובדרך ככל אין "גלישה" בין הסוגות בשימוש באמצעים הללו.
באתגר הפעם, שמיועד לסיפורת, ננסה לשאול אמצעים אומנותיים מעולם השירה, ולשתול אותם בתוך הסיפור שנכתוב.
[דוגמה מצוינת לכך היא הסיפור "בת, הים" של @וו החיבור, שבו יש אנאפורה - חזרה על משפט בתחילת כל פסקה. האנאפורה היא אמצעי אומנותי בשירה - חזרה על מילה או יותר בתחילת כל שורה בשיר.]

לצורך האתגר בחרתי כמה אמצעים אומנותיים שמשמשים בדרך כלל בשירה. אפשר להשתמש באחד מהם או ביותר, וכל המרבה הרי זה משובח ומשמח.

אליטרציה – חזרה על צליל בכמה מילים עוקבות. https://www.hamichlol.org.il/אליטרציה

חריזה – בשיר היא מופיעה בסופי שורות. כאן אפשר לחרוז מילים בתוך השורה.

חריזה – המכלול

www.hamichlol.org.il

אנאפורה – חזרה על מילה או יותר בתחילת כל שורה. בסיפור לאתגר אפשר לפתוח כל פסקה בחזרה על אותה מילה או אותן מילים.

אנאפורה – המכלול

www.hamichlol.org.il

מטאפורה – השאלה ממושג אחד למושג אחר, כך שנוצר מושג חדש. מעין דימוי מורכב.

מטפורה – המכלול

www.hamichlol.org.il

לשון נופל על לשון - משחקי מילים מצלוליים.

לשון נופל על לשון – המכלול

www.hamichlol.org.il

מטונימיה – שימוש במושג אחר לתיאור מושג כלשהו, החלפה של שם המושג בשם קרוב אליו.

מטונימיה – המכלול

www.hamichlol.org.il

אפשר להוסיף עוד אמצעים, אבל כדאי לציין אותם ב"ספויילר" בתחילת הסיפור.

אז קדימה! שורו וספרו!

האתגר ייסגר בשירה ובשמחה בעוד שבועיים מהיום, בתאריך ג' באדר ב' תשפ"ב, בשעה המקודשת של חצות הלילה.

הערות, שאלות והצעות לאמצעים אומנותיים נוספים - בנספח.
ברכו אותנו מיבול כתיבתכם!


(מנהלים - @מ. י. פרצמן @ניהול קהילת כתיבה - אודה לנעיצה.)

 

[כותב השורות]

'אהיה נחשון לישראל', האם לזה התכוון המשורר? בקטע שלפניכם מתבצעת חריזה שקטה [אני מקווה] השזורה בסיפורת תימנית על בסיס אמיתי
-על כנפי נשרים-

"וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים" סלסל מורי סאלם שרעבי בקולו הערב והנעים, זה היה קל בעבורו כמי ששנים מוציא ספר בכל שבת, מזה עידן ועידנים.
בנו שמעון התבייש להראות את ידיעותיו, אף שאינן נופלות משל אבותיו.
משהאיץ בו אביו בזרת שלופה [משפת הסימנים התימנית], קרא בקול נמוך - "וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף... אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה".
"כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף" ענה אחריו מורי יחיא צדוק, כשהוא מיטיב לבטא נכונה את הג'עיות והטעמים, בל יהיה לשחוק.
'אההה', גער בו מורי סאלם בעדינות, 'נעלמו מעינך שני פסוקים', 'האחד, בפרשת ראה אנוכי - "וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה", והשני - "יִשָּׂא יְהוָה עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר", בפרשת הקללות'.
'השכח אדוני מקראות שניים?'.
מהתורה עברו לנביאים ומנביאים לכתובים, כאשר בנו של מורי סאלם מרשים את הסובבים, בהביאו פסוק מספר איוב - "אִם עַל פִּיךָ יַגְבִּיהַּ נָשֶׁר וְכִי יָרִים קִנּוֹ", אביו חייך בגאווה, באומרו 'אשריו ואשרי יולדתו'.

חידון התנ"ך המאולתר שהתפתח בבטן המטוס נעשה בתנאים לא פשוטים, תוך כדי בחילות נוראיות שתקפו את מרבית העולים, שחלקם מימיהם לא נסעו במכונית.
שלא לדבר על התחושות שמביאה נסיעה במטוס למי שלא חווה מעולם טיסה מהי.
האתגר שייצרו לעצמם תפס את מוחם והקל במעט על ההרגשה והסבל, והסיח את דעתם בחיפוש אחר השורש נ.ש.ר. במרחבי התנ"ך המוכרים להם היטב, כשמבחינתם כל השאר הבל.
מה שלא הועיל להפסקת ההקאות, היה פינוק לא נחמד שהגיע ארוז בקופסאות,
אותו דאגו לתת להם נציגי הסוכנות הציונים, שוקולד מריר מחולק לגושים, שגם מי שגופו היה שורד את טלטולי הדרך, לאחר שנכנסה לבטנו כמות נכבדה מהממתק חסר האיכות, גם הוא כרע ברך, נתקף בבחילות קשות, והקאות חוזרות ונשנות.
בני תימן לא היו מורגלים בשוקולד ובממתקים בכלל, והטעימה הראשונה בפירוש לא הייתה נעימה, טעמו לטעמם היה זר, ולחוויית הנסיעה בוודאי לא עזר.

מורי סאלם היה ידוע, כתלמיד חכם ומשורר מהטובים שידעה הבירה צנעא, בכל שבת בבתי חתנים היו מתאספים לג'עלה ומטעמים, כשהוא יושב בראש השולחן, וסביבו כל הבקיאים בשירת הדיוואן, בערגה היו מאזינים הכול לנעימותיו, לבתים שהיה מוסיף בחן לשירות, לקולו הערב, ולסלסוליו.
לא פלא שלקראת סיום הטיסה הלא נעימה, ביקשו העולים שיפתח את פיו בשירה, הוא לא היה זקוק למערכת הגברה וכלי נגינה, שירתו היוצאת ממעמקי הנשמה, חדרה אל כל הלבבות והציתה תקווה.

אֶשְׁאַל אֱלֹהַי יִגְאֲלָה שְׁבוּיִים           יֶאְסֹף זְרוּיִים
בִּזְכוּת מְכֻנֶּה אַב הֲמוֹן לְגוֹיִים           יִזְכּוּ לְחַיִּים
נַעְלֶה לְאַרְצֵנוּ בְּשִׁיר וְזִמְרָה           וּבְרוֹן וְהַדְרָה
בִּזְכוּת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמָהּ גְּבִירָה           יִסְכָּה וְשָׁרָה.

תוך כדי השירה, הודיעו הדיילים לעולים הכמהים לארצם, על סיומה הקרב ובא של הטיסה, רגשי גיל ודמעות הציפו את עיניהם, עת נגעו גלגלי המטוס בעפרה של ארץ הקודש.

 

[הזדמנות]

אם אתם זקוקים לבעל מלאכה, כלבויניק, הריני להציע את עצמי בפניכם. ואלה המלאכות שאני מתמצא בהם.
אני יכול:
לתקן אוכף, לגלף מעץ כף, צמר ללבד, עור לעבד, להכין קדרות עקומות, לעבד עצמות, קצת לחרוט, קצת לחרוש, ציפורים להרוג, בדים לארוג.

אתם לא זקוקים לבעל מקצוע? לאף אחת מהמלאכות האלה? ימים קשים! רודאבה אומרת לי- "עזוב, צ'ישפיש, אולי יש לך ידיים טובות אבל בשיווק אתה לא משהו".
"אז מה אעשה?" אני פורש ידיים מוכתמות לצדדים.
"קודם כל תשטוף ידיים" היא אומרת.
"ואחר כך?"
"ואחר כך סידרתי לך פגישה"
מה שרודאבה אומרת אני עושה.
לובש את הבגד הכי נקי שלי והולך לאחוזה.
היא ממש יפה מבחוץ, עם עמודים מקושתים וכיפה עם שפיץ. מהסס אבל לא להרבה זמן, לא יכול לחזור הביתה אם אני לא הולך לפגישה שרודאבה סידרה לי. אלה הם הכללים הפשוטים של החיים.
משרתת פותחת לי את הדלת.
"קבעת פגישה?" היא מוודאת ומובילה אותי אל הטרקלין. ושם על המחצלת יושב המן ומעשן נרגילה.
"אז מה אתה יודע לעשות?" שואל המן, יש לו אף אדום ואוזניים משולשות ממולאות בפרג. סטריאוטיפי עד כדי כך.

"כל אלה" אני מגעגע בהתרגשות:
"לתקן אוכף, לגלף מעץ כף, צמר ללבד, עור לעבד, להכין קדרות עקומות, לעבד עצמות, קצת לחרוט, קצת לחרוש, ציפורים להרוג, בדים לארוג"

הוא מביט בי במבט ספקן.
"כל כך הרבה מלאכות? ואתה רק איש טיפש אחד! תן לי לנחש שאתה יודע רק קצת מכל דבר!" אני בולע את העלבון. הצורב. אפשר לחשוב שהוא חכם כל כך גדול. יש לו יותר מזל משכל. אבל האמת היא, ושרודאבה לא תשמע שאני אומר את זה, אני באמת כמו ברווז, לא כל כך עף, לא כל כך הולך וגם שוחה לא משהו. עושה הרבה דברים אבל לא מומחה בשום דבר. אני חושב שזה קצת כמו לקחת נוצה, לטבול בקסת דיו ולשרבט על מגילת קלף שיר שהוא גם סיפור. מה יוצא מזה? זה גם לא שיר וגם לא סיפור.

מה חשבתי לעצמי? מה חשבה רודאבה? אני פונה ללכת וכבר עומד בפתח כשהמן צועק לי. "הי! חכה!" אני מסתובב אליו. מה הוא יכול לרצות מאדם פשוט כמוני שכל מה שהוא יודע זה :

קצת לתקן אוכף, קצת לגלף מעץ כף, קצת צמר ללבד, קצת עור לעבד, קצת להכין קדרות עקומות, קצת לעבד עצמות, קצת לחרוט, קצת לחרוש, קצת ציפורים להרוג, קצת בדים לארוג.

וכשאני מסתובב אני יכול להישבע לכם שדמעה תלויה לו להמן הרשע בזוית העין. אשתו, זרש, עושה לו את המוות שהוא מזניח את הבית. מאז שהוא הלך לפוליטיקה אפילו בור ניקוז הוא לא יכול לעשות. היא צריכה לרוקן את מי השופכין מהגג. זה דווקא אמצעי טוב להתנקם בכל מיני אנשים ולשפוך אותם על הראשים שלהם. אבל הבית מוזנח. אין מי שיעשה עבודות פשוטות כמו:

לתקן אוכף, לגלף מעץ כף, צמר ללבד, עור לעבד, להכין קדרות עקומות, לעבד עצמות, קצת לחרוט, קצת לחרוש, ציפורים להרוג, בדים לארוג.

מי לא מכיר את אשתו של המן? מכשפה ידועה! לא יודע אם לרחם עליו. אבל אולי אקח את העבודה הזאת. פה ושם קשרים לא הזיקו לאיש. המן בעצמו עלה מהאשפתות. אולי גם אני אהיה שר יום אחד, ויהיה לי קצת שקט מרודאבה. מי יודע?

 

[נ. גל]

ספוילר

אתגר קשה... הצלחתי רק קטע קצר.
מכיל סינקדוכה, האנשה, דימויים, חזרתיות ואולי עוד כמה אלמנטים שלא ידעתי לקרוא בשמם.

סוף החודש

הסהר דקיק כל כך, שהכוכבים ענקיים לעומתו.
אני בכלל לא מבינה איך זה שהם לא מחצו אותו עדיין.
הוא חלוש, קטן, פגיע. כמעט בן יומו. בערך כמו שהייתי פעם, לפני הכל.
הוא פגוע, שרוע על שמיכת החלל בחוסר אונים.
אולי כמו שהייתי רוצה להישכב בעצמי, להשתרע ולא לקום.
הוא קלוש, עצוב, אפור כמו הרקיע. כמו הלב הקטן שנותר לי היום.
אני מסתכלת עליו, מרשה לעצמי ללחוש תחינה.
שזה לא יהיה יומו האחרון.
שהוא ישרוד עוד קצת, עוד טיפה.
רק עוד לילה אחד, בשבילי.
כדי שאדע, מחר, אם אראהו ברקיע, שגם לי יש תקווה.

 

[שיילה]

הלילה ירד על המחנה, חושך שחור זולג לכל חור ובור, מפשיט את עור האור בקור רוח.

הלילה ירד על המחנה, אך היא לא עצמה עין, גרונה ניחר. ליבה דוהר סוער ובוער, מפני יום המחר.

רק אתמול נענשו בחומרה שתיים שעברו את הגבול ופרצו את הגדר, צרחותיהן עדייו מהדהדות באוזניה.

לפנות בוקר החלו להתרוצץ שמועות על תקיפות תכופות ותקיפות של צבא רוסיה, והגרמנים מהלכים אימים.

כשאך פצעה השמש בקרניה את ליל האמש, נפתח השער. בעיניים טרוטות ורגליים כושלות הן נשרכות בשורה עורפית.

מזווית עיניה היא רואה דמות מוכרת, את רגליה עוקרת, מתקרבת בזהירות, במהירות.

אמא.

"אמא, ניצלנו", קראה בקול ושלפה מצלמה דיגיטלית מהתיק, "ניצלנו כל רגע".

 

[שלחן עורך]

זאת הייתה בדיחה.
שנים לא שמעתי בדיחה טובה כזו. שנים לא צחקתי כל כך. אולי מאז התמוטטות ברית המועצות, לפני כשלושים שנה.
הוא 'הוריד' את זה כל כך טוב, כל כך חי.
וולודמיר הצליח לחדור את כל השכבות העבות שעטפו את גופו, את כל הקליפות הגסות שעטפו את רוחי. היה קר. הייתי קרה, קשוחה, אוקראינית.
הוא היה שחקן טוב. הוא היה בדרן ענק.
נהנתי במיוחד, כשהוא שיחק את 'נשיא אוקראינה' בסדרה המצליחה 'משרת העם'. הוא גילם את זה כל כך טוב.

זה היה נשמע כמו בדיחה.
וולדומיר זלנסקי רץ לנשיאות? הוא צוחק. הוא מצחיק! בטח הוא רוצה לפרסם את הסדרה שלו, בעוד דרך מקורית.
והוא ניצח. בגדול. צחקנו. בקול.
והוא נכנס בפעם השניה לתואר 'נשיא אוקראינה'. רק הפעם ברצינות.
התחלנו להתבלבל. לא פעם לא הבנו, מתי הוא רציני, ומתי הוא צוחק. אהבנו אותו כל כך. הרגשנו רוח צעירה רעננה וחמה נושבת באוקראינה הקפואה.

זה הזכיר לי בדיחה.
רוסי ואוקראיני נכנסו למסעדה...
רוסיה מרכזת כוחות בגבולות אוקראינה? מה יש לה לחפש אצלנו?
נפט? גז? וודקה? נשק?
אבל וולדומיר ממש לא צחק. הפעם לא. פתאום הוא התחיל להיראות רציני. הוא התחיל להיראות גיבור.
הוא קרא לעולם לעזרה, אבל שמע רק הד בחזרה.
הדי תמיכה, אדי אהדה. לא הרבה יותר מזה.

זה גרם לבריחה.
בריחה המונית שהלכה וגברה. עוד ועוד משפחות ארזו כל מה שיכלו, ויצאו אל הלא נודע.
אבל אני מה יש לי לארוז, חוץ מתיק מלא בטעם של בית, ליאצ'ק הקטן, שיוצא למלחמה אמיתית.
לא מלחמה במשחק מחשב. לא מלחמת קבוצות בשכונה.
מלחמה של ממש. עם ריח של אש, וטעם של דם. עם מראות קשים, עם חוויות קשות.
'יאצ'ק!' אני מנגבת דמעה, 'תחזור מהר! תחזור חי! תחזור חם!'
יאצ'ק המתוק שלי לא עונה. הוא רק לוקח זוג ניירות טישו. לי ולו.

וזהו. מאז אני באותה תנוחה.
יושבת בחלון. מדמיינת בחלום. נבהלת מכל צווחה. נרעדת מכל אזעקה.
מדמיינת שחורות עם כל קול נפץ, מהבהבת בתקווה לכל דפיקה בדלת.
מחוברת למקלטים לשמוע כל דיווח, האם כבר נחתם שלום, או שהאויב הגיע עד הלום.
רצה למקלטים ולא מפסיקה לצווח. האם אחזור אל הבית המוכר, או שאמצא גל אבנים זר ומנוכר.

הם לא נותנות לי מנוחה.
המחשבות מתיישבות. כואבות, לא מתחשבות.
אולי כך הרגישה היהודיה האומללה, כשסבי אנטולי לקח את ילדתה הקטנה, ונעלם איתה מאחורי העצים היבשים.
אולי כך היא ישבה, וחשבה, וליבה יצא מאהבה. וכמה כאבה, כשהתאכזבה, והילדה לא שבה.
והמחשבה כה בוגדנית, חוזרת שוב אל הילד בחזית. מה עובר עליו עכשיו? מדוע הוא עדיין לא שב?

בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא בְּעַד הָאֶשְׁנָב מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו.

 

[יוסף יצחק פ.]

יש לי חלום
ובחלומי אני יושב תחת עץ דקל טמיר, מביט על הגלים ונושם לי אוויר. שומע את קולות המים על החוף ניתזים, מבחין בשמים בלהקה של בזים.
זהו החלום, אם כי במציאות אני בביתי, מביט על הראי ובוהה בבואתי. פוקח את העיניים ומביט למציאות, יש לי חלום, הוא יישאר במוחי חרוט.

יש לי חלום
ובחלומי הזמן עוצר מלכת, השעה בשעון רק הולכת ומתארכת, השקיעה מתאחרת, כך ולא אחרת. ואני הנני רגוע ובלי טרדות, מחשבותיי צועדות, דאגותיי נודדות, ואני במנוחה.
זהו רק חלום, כי במציאות הזמן ממשיך להתהוות, מוחי עמוס במחשבות, כואבות, מנשבות, את המציאות מכתיבות, עומדות ניצבות. ומחוגי השעון משלימים סיבובים, השמש נפרדת מכול הסובבים. אני פוקח את העיניים ומביט למציאות, יש לי חלום, הוא יישאר במוחי חרוט.

יש לי חלום
ובחלומי העולם ללא צרות, לפתע שומעים יותר זמירות. חיוכים אין רק בתמונות, עולם מושלם ללא אסונות. שירה חדשה של תודה בפי הבריות, שירה של שלום, ללא תקריות מצערות.
חבל שזהו רק חלום, כי בעולם הרוע והטוב מעורבבים, אנשים דואבים, מלאים מכאובים, חיוכים נחבאים, עצובים ונדכאים. הנני פוקח את העיניים ומביט למציאות, יש לי חלום, הוא יישאר במוחי חרוט.

יש לי חלום, ובחלומי העולם מתוקן, ללא מלחמות וקרבות, האהבה בלבבות. אין פירודים ומחלוקות, נפתרים כל הספיקות. הרוע הוא מושג ישן נושן, חלום שהגלות הארורה כלתה בעשן.
כמה שאני מאושר שאין זה חלום, הגאולה ממש בפתח, ומשיח יבוא היום.

(קרדיט: יוסף יצחק פירוס)

ספוילר

וואו, איזה אתגר.. אני באופן אישי חי את העולם השירה, וזה אתגר מעולה. תודה ל @7שבע7 על האתגר

 

[ifatrosh]

לילה, חושך סמיך, חצות כבר עבר מזמן. פסיעות כבדות נשמעות בבית. מלאך השינה לא פוקד אותו הלילה והוא נשאר ער במיטה הגדולה שבדירה הקטנה שלו. הוא מקשיב בתשומת לב, הפסיעות פסקו. כנראה שהוא מדמיין, וחוזר לעצום עיניים, ממתין למלאך השינה שאולי עוד יתן לו מתת. צרצר מצרצר, תנשמת נושמת. הוא מתרגל הרפיה בתקווה שתבוא השינה.

לילה, חושך סמיך, חצות כבר עבר מזמן. פסיעות כבדות נשמעות בבית. הוא פוקח את שתי עיניו לרווחה, מרים את ראשו, מדליק את מנורת הלילה הסמוכה למיטתו כדי להיטיב לראות אם מישהו נכנס. האור של המנורה משתיק את הפסיעות. קולות דיבור נשמעים מבחוץ, הוא סובר שאולי דמיין או חלם בהקיץ. מכבה את האור, מניח את ראשו על הכר ומקשיב. צרצר מצרצר, תנשמת נושמת. הוא מתרגל שוב הרפיה בתקווה שתבוא השינה.

לילה, חושך סמיך, חצות כבר עבר מזמן. פסיעות כבדות שוב נשמעות בבית. הוא שולח את ידו בעיניים עצומות לטלפון שעל השידה, בתנועות כמעט בלתי מורגשות הוא מגניב אותו אל מתחת לשמיכה, מחייג אחת אפס אפס שוקל בדעתו אם ללחוץ על הכפתור הירוק, ובינתיים מחליט להמתין. האגודל מוכן ללחיצה. צרצר מצרצר, תנשמת נושמת. הוא מוותר על הרפיה, כבר לישון לא יישן הלילה.

לילה, חושך סמיך, חצות כבר עבר מזמן. אוזניו מקשיבות לפסיעות הכבדות. ליבו הולם במהירות. הפסיעות נכנסות לחדר, הוא משים עצמו כישן והאגודל לוחץ על הכפתור. צליל חיוג נשמע, "משטרה, שלום". הפסיעות משתתקות, הוא מנסה לענות לגברת משטרה אבל חרדה החרידתהו והוא נשאר משותק וקפוא. באין מענה השיחה מתנתקת. דממה משתררת. אף צרצר לא מצרצר, ואף תנשמת לא נושמת. הוא מנסה להתרפות בתקווה שיוכל משהו לעשות.

לילה, חושך סמיך, חצות כבר עבר מזמן. פסיעות כבדות מתקרבות אליו. הוא עוצם עיניים, נושם בשקט, ליבו הולם בחוזקה. הוא מדמיין את הפולש עם אקדח שלוף מולו, או עם סכין מנצנץ לאורה של לבנה. הוא מציץ בחריץ בין קיפולי השמיכה. הר-אדם עומד מולו פניו מכוסות בכובע גרב ואקדחו שלוף. הוא חוזר לעצום עיניים, נועל את הלסתות כדי לעצור את שיניו הנוקשות, אגרופיו קמוצים, והטלפון ביד ימין נסדק קלות מעוצמת האחיזה. הוא שומע את נשימותיו של הפולש, תוהה מה יקרה עכשיו.

לילה, חושך סמיך, חצות כבר עבר מזמן. הוא מחליט לאזור אומץ, להסתכל אל מול פני הסכנה. הוא מתיישב באחת, מעיף את השמיכה בשתי ידיו לפני שיתחרט. הטלפון, האחוז בידו, עף קדימה ישר על פני הסכנה, היד האוחזת באקדח נרעדת וזה נשמט ועף לרצפה בקול נפץ. כדור נפלט אל רגלו של הפולש. הר-אדם מתקפל בכאב וזועק מרה.

לילה, חושך דליל, עלות השחר מנצנץ ממזרח. הוא קופץ מהמיטה, מושך מתחתיה את תיק העזרה ראשונה. הוא רוכן לקשור חסם עורקים לפולש. במקביל, מתקשר למשטרה ולכוחות הצלה. ההמולה בביתו הקטן מוציאה את כל השכונה. הפולש יוצא מביתו על אלונקה, אזוק באזיקים מקלל בשפה זרה את כל הצופים.

לילה כבר נגמר, אור מנצנץ ממזרח. דממה שוררת בביתו, הוא מרים עיניים לשמיים מודה לאלוקים על הנס, לוקח את הטלית והתפילין, וזוכה להתפלל תפילת ותיקין.

 

[נועה לבין (Tamar)]

האתגר היה מעניין ממש! קשה, אבל כיף. השתמשתי בחרוזים עם נגיעות של אנאפורה.



רק ללכת וללכת. זה מה שסבתא תמיד אמרה. גם כשנכשלתי, כשראשי הביט לאדמה. ללכת תמיד, ולחזור רק אם אני מרגישה אשמה.
זה מה שעשיתי, ברוב שנות חיי. ביסודי, בתיכון, על במה. וזה תמיד העלה אותי רמה.
עד לפני חודש ויממה.
זה אולי היה צפוי, אבל לא בשבילי. הייתי המומה. לבי חטף מהלומה.
סבתא הלכה לעולמה.

ההלוויה היה הומיה, אבל עמדתי בפינה. לא האמנתי שזה אירע, ובכיתי בדממה. סבתא, אוי, סבתא מדהימה.
יד הונחה סביב מותני. אימא.
חיבקתי אותה, הכאב היה מוחשי וקרוע. המיטה הייתה קטנה, חסרת רוח לחימה. ונשארה כזו גם כשהכניסו אותה לאדמה.
לא יכולתי להפסיק לבכות. לא יכולתי להמשיך הלאה, לא יכולתי ללכת כמוה, עמה. מבחני סוף הסמסטר לא עשו עוד מהומה, ובמקום צחוק, חברות, משפחה – רק קול בכי נשמע.
"מה להמשיך" שאלתי מול קברה הדומם, מיואשת מעוד דמעה. "מה את רוצה ממני? מה?"
"תמימה", אמרה המורה וקולה כנהימה. "את כבר לא ברמה. אם לא תשלימי פערים תאלצי לפרוש מהמגמה".
מחיתי דמעה, מיואשת מהמלחמה. מה את רוצה ממני, סבתא מדהימה? זו הייתה בקשתך הראשונה. כשהייתי חיוורת, או כשהייתי אדומה.
"זה חסר סיכוי", לחשה מחדרה אימא. "היא לא חייכה כבר חודש ויממה. מה נעשה עמה?"
לא ידעתי מה.
אבל שמעתי את קולה, כמו מתוך חלום. סבתא, אני יודעת מה את רוצה.
שאמשיך לחייך, לא משנה מה. ללכת, ולחזור רק אם אני מרגישה אשמה.
אוי, סבתא מדהימה.

נועה לבין

 

[7שבע7]

האתגר ננעל. שיפוט בעזרת ה' בקרוב. יישר כוח לכל המשתתפים.

 

[7שבע7]

ובכן,
הגיע הרגע להרגיע את היגע, לפרגן לכותבים שכתבו פירושי ניגונים.
וכיוון שכנראה אני לא הייתי זוכה באתגר המורכב הזה - נעבור לשפה פרוזאית נטו:
אז יישר כוח לכל הכותבים שיגעו ושלחו את ידיהם בשילוב המופלא הזה שבין הסוגות. כולם כתבו קסום, נהדר, שירי (לפעמים יותר מדי שירי ופחות סיפורי), כולם אתגרו את עצמם יפה.
ובכל־זאת יש רק שלושה שהגיעו לגמר.

ובכן
(כן, זו אנאפורה) -
אלה הזוכים:

במקום השלישי והמבדר - @שיילה, עם האנאפורה היפה, האליטרציה והלשון הנופל על לשון, ועם הסוף המפתיע והמשעשע כהרגלו. יכול להיות שהתיאורים המקדימים קצת עוצמתיים מדי לעומת הפואנטה שבסוף.

במקום השני - @שלחן עורך, עם סיפור אקטואלי להפליא, עם אנאפורה שהופכת לחריזה ועם חריזה נוספת בפנים, וגם הארמז/שיבוץ בסוף, שהופך את הסיפור לעוד יותר מיוחד.

ובמקום הראשון, מבדר גם הוא - @הזדמנות, עם הסיפור שמציג חזרה מחורזת ומצלולית, שמדגישה את החלק המשעשע שבסיפור, ועם הדמות המאופיינת היטב - ובעיקר, סיפור שמתקשר בצורה מתוקה וישירה ללוח השנה. הסתכלות מקורית וחדשה ופורימית להפליא!

ובכן,
אשרי הזוכים שזכו לאישורים, וכעת ניתנת ה@הזדמנות לזוכה המאושרת לאתגר אותנו באתגר חדש ונוצץ!

 

[הזדמנות]

תודהה
זה היה אתגר יפה ומאתגר!
אתגר חדש- נוצץ או לא נוצץ- יעלה בקרוב בעז"ה.