סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

משולש ברמודה · 16/2/23

נכתב ע"י שרהלה לנציצקי:
למעט כמה שגיאות דקדוקיות. אולי תעברי ותתקני?

תיקנתי, תודה!

רוח פרצים · 17/2/23

וואו. יופי של פרק!
הדמויות מגיבות כל כך כמו שהם היו אמורות להגיב. זה לא יאמן. אני מרגישה פה אותם בצורה מושלמת.
אולי הערה קטנה? לא נראה לי שאלרון ינסה לעודד את חברו הטוב בעזרת יין.
לא יודעת למה, אבל זה נשמע לי רעיון אוילי למדי.
זה לא הוא שניסה לגמול את אדונו מיין כל עת שהיה שוקע במרה שחורה?
למה שהוא יעשה לו את זה עכשיו?

משולש ברמודה · 17/2/23

נכתב ע"י רוח פרצים:
וואו. יופי של פרק!
הדמויות מגיבות כל כך כמו שהם היו אמורות להגיב. זה לא יאמן. אני מרגישה פה אותם בצורה מושלמת.

תודה!

נכתב ע"י רוח פרצים:
אולי הערה קטנה? לא נראה לי שאלרון ינסה לעודד את חברו הטוב בעזרת יין.
לא יודעת למה, אבל זה נשמע לי רעיון אוילי למדי.
זה לא הוא שניסה לגמול את אדונו מיין כל עת שהיה שוקע במרה שחורה?
למה שהוא יעשה לו את זה עכשיו?

אני לא חושבת שהוא ניסה 'לגמול' את שלוואן בזה שהוא ביקש ממנו להפסיק לשתות, הכוונה הכללית הייתה להוציא אותו מהדיכאון העצמי שלו...
לדעתי כשאנשים מרגישים רע זה יכול להיות אחלה רעיון, כל עוד זה באמת לא הופך להתמכרות. ולדעתי אלרון פשוט מודע לעובדה ששלוואן אוהב יין טוב ומציע לו לטעום קצת כדי לעודד אותו, לא מעבר.

רוח פרצים · 17/2/23

נכתב ע"י משולש ברמודה:
אני לא חושבת שהוא ניסה 'לגמול' את שלוואן בזה שהוא ביקש ממנו להפסיק לשתות, הכוונה הכללית הייתה להוציא אותו מהדיכאון העצמי שלו...
לדעתי כשאנשים מרגישים רע זה יכול להיות אחלה רעיון, כל עוד זה באמת לא הופך להתמכרות. ולדעתי אלרון פשוט מודע לעובדה ששלוואן אוהב יין טוב ומציע לו לטעום קצת כדי לעודד אותו, לא מעבר.

ובכל זאת.
אני לא חושבת שזה רעיון חכם מצד אלרון להגיד לו במילים אחרות- לך לשתות כשקשה לך.
זו ההתחלה הגרועה ביותר להתמכרות. כי לאף אחד החיים לא מאירים פנים.
אם הם היו חוגגים משהו ביחד, זה היה לגמרי בסדר. אבל כשהוא מעודד אותו לשתות כדי להשכיח את דאגותיו...
בכל אופן, אני חושבת שזה מדהים. זה פשוט הדבר היחיד שמיה לא היתה כותבת פה. זו חתיכת מחמאה, כי את כל שאר הדברים היא כן הייתה כותבת.

משולש ברמודה · 17/2/23

נכתב ע"י רוח פרצים:
אני לא חושבת שזה רעיון חכם מצד אלרון להגיד לו במילים אחרות- לך לשתות כשקשה לך.

הכוונה שלי באמת לא הייתה כזאת, אבל אם ככה זה יצא זה בהחלט צריך שינוי.

נכתב ע"י רוח פרצים:
אם הם היו חוגגים משהו ביחד, זה היה לגמרי בסדר. אבל כשהוא מעודד אותו לשתות כדי להשכיח את דאגותיו...

הוא לא עודד אותו לשתות כדי להשכיח את דאגותיו, הוא פשוט הציע לו פינוק נחמד כי למה לא?
אולי נקודת השוני הוא בתפיסה שלי על התרבות באותם ימים וגם כי אני לא חושבת שלטעימות יין אפשר לקרוא 'לשתות'...

נכתב ע"י רוח פרצים:
בכל אופן, אני חושבת שזה מדהים. זה פשוט הדבר היחיד שמיה לא היתה כותבת פה. זו חתיכת מחמאה, כי את כל שאר הדברים היא כן הייתה כותבת.

מסכימה. כנראה שהיא לא הייתה כותבת את זה כמו דברים אחרים שכתבתי, בסופו של דבר אני מנסה לכתוב מנקודת המבט שלי על הגיבורים שלה, לא לנסות להביא את נקודת המבט שלה - זה שמור לה בלבד

נודד · 18/2/23

כתיבה יפה ומקצועית.
שאפו.
כליאה במרתף בכדי לא להרוג או כדי לא להיתקע עם כמה גופות, מצלצלת לי מוכר מהיכן שהוא...

בעניין ההימורים להמשך העלילה:
אני מהמר שבסטיאן יצא לפגוש את אולה בהקדם, ויספר לו שתפקידו הסודי הוא חיסולו של יוסף. בכדי להסתיר את העניין תצא הפלוגה בפיקודו של אבירם לפעולת כיסוי. זו הסיבה ליחסו הקר והעדר פרטים על התקיפה הממשמשת ובאה.
באם זה אכן המשך העלילה, אני מתלבט האם אונמר ורנה משמשות להטעיית הקוראים לחשוב שהיא יזמה את העברת אולה לתפקיד אחורי או שיש להן תפקיד אחר בעלילה.

כך או כך נהניתי מכל רגע.

משולש ברמודה · 19/2/23

נכתב ע"י נודד:
כליאה במרתף בכדי לא להרוג או כדי לא להיתקע עם כמה גופות, מצלצלת לי מוכר מהיכן שהוא...

את האמת כשכתבתי את זה היה נשמע לי שהרעיון מוכר, עכשיו כשאני חושבת על זה אולי היה משהו כזה בפדהאל אבל אני לא לגמרי זוכרת כי בשונה משאר הספרים קראתי אותו פעם אחת בלבד...

-חיה- · 20/2/23

משולש, מה יהיה עם הכתיבה שלך??
מושלם! פשוט מושלם!

מירי11111 · 20/2/23

מושלם!
פשוט תענוג לקרא.

כרגיל....

משולש ברמודה · 23/2/23

המשך ישיר לפרק הקודם, קצת ארוך אז חילקתי לשתי הודעות נפרדות.

----
מרתף פונדק דרכים בדרך לאיינה
-----
המרתף היה גדול וטחוב. וקירותיו קרים כאילו נבנו מאבני קרח גדולות ומסותתות. גם אפלולית שרתה בו מנוקדת בכתמי אור ירח חיוור שהציץ מהחלון הצר הצמוד לתקרתו, וצייר צללים גדולים ומעוותים על הקירות.

הזר, לא נראה כמתרגש למדי מן הקור. בשלווה הוא מתיישב על המרצפות המאובקות, ובנחת הוא פורס את תכולתו של שקו. ותכולתו כך התברר – גדולה למדי. נר ואבני מצית. כרעי עוף מבושלים למחצה. סמרטוטים ובקבוק שיכר גדול. אפילו תמצית סידאר הייתה לו שם, כפי שהעיד הריח.

"אתה", הוא אומר, מצביע לכוונו של שלוואן, וקולו הצרוד מפר את השקט המוזר שהשתרר עליהם. "בוא תעזור לי עם הנרות האלו, נראה כמה נזק הם עשו, הנבלים".

בימים כתיקונם, היה שלוואן מושך בכתפיו ובתנועת מרפק ואצבע שולח את אלרון לסייע לברנש. אבל בשנה האחרונה, הפכו הימים למתוקנים פחות ומלאים במשימות יומיומיות ופשוטות הרבה יותר. ואין כל פלא בכך שהוא מצליח להדליק את שני הנרות בניסיון הראשון, ולהצמיד אותם עם מעט שעווה למדף אבן בולט שהוא מוצא על אחד הקירות. כתם האור הצהבהב והרועד לא מחמיא למרתף במיוחד. לאורם של הנרות נראה המקום מבולגן ומאובק וערמת חביות העץ האדמדם נראית מוזרה למדי במרכזו.

"אנחנו צריכים משהו חד", מציין אמציה בשקט. "אם אנחנו רוצים להצליח לפתוח את הדלת הזאת".

"יש כאן מים", אומר קנז לאחר שבדק מה מכילות החביות הקרובות אליו בניסיון לחפש כלי כלשהו שיענה על הדרישות הללו. "וגם עצים להסקה", הוא מוסיף לאחר שתיקה של רגע ומושיט לכוונו של אמציה מקל עץ משונן ודק ששלף מערמת הקרשים.

"מים?", אלרון בוחר לעצמו חבית עץ רחבה במיוחד ומתיישב עליה. "מי האידיוט שמאחסן מים בחביות?"

"נחתום אולי?" מציע אמציה, בוחן את דלת העץ לאורו של נר נוסף שהדליק מהאש שהצית שלוואן. "בתור בעל אכסנייה הוא כנראה משתמש בהם הרבה, זה בוודאי נוח יותר".

הזר לא מתעניין כל כך בסיבות להימצאותו של הנוזל השקוף והחשוב הזה במרתף, "תביא קצת מזה", הוא מצווה, ושולף קערת חרס קטנה מתוך קרביו של תרמילו. קנז נועץ בו את עיניו לרגע אחד ארוך ואחר כך נוטל את הקערה מידו המושטת של האיש, ממלא אותה במים ומעביר לשלוואן.

"יופי", מחמיא האיש, ידיו עוסקות בניקוי פצע מכוער המדמם מעל רקתו בהצלחה חלקית בלבד. באור הנרות העמום יכול כעת שלוואן להבחין בפניו המקושטות בכתמים כהים ובדם המטפטף מרקתו וצובע את פניו. הוא מעביר את מבטו אל אמציה העסוק בניסיון לפרוץ את הדלת ואל קנז המסייע לו. ואחר כך כשהוא משתדל להתעלם ממבטו המשועשע של אלרון, הוא מתיישב למול הזר ונוטל סמרטוט מהערמה שלצידו: "זה יהיה מהר יותר, אם תניח לי לטפל בפצעים", הוא מציע.

האיש סוקר אותו כבוחן את רצינות כוונותיו ואחר כך נאנח אנחה קולנית ונשען על הקיר. "בסדר", הוא מסכים, מניח לשלוואן לנקות את הפצעים העמוקים שחרטה כנראה סכין חדה בפניו. שלוואן עובד מהר ובשקט, מספיג את הסמרטוט בקערת החרס המלאה במים נקיים, שהופכים, בכל הטבלת הבד פעם נוספת, לעכורים קצת יותר.

"אתה יכול להסתובב?", הוא מבקש. "שאמרח את הסידאר גם על החתכים שבעורף?", הענק מציית, מפנה את פניו לכוון הקיר. אולי זה ריחו החריף של הסידאר, אולי זה דווקא העקצוץ שהוא מעלה באפו, כך או כך, מראה החתכים המדממים מזכיר לשלוואן כי היה כבר בעבר במעמד זהה, במקום דומה למרתף הזה עד מאד.

"מצוין", הוא מחמיא, בחיקוי מדויק למדי לחיתוך דיבורו של הנסיך שלוואן, ידידו של המתחזה מהכלא. "הפצעים יחלימו בקרוב ממש. אולי אפילו ישאיר צלקות נחמדות".

"צלקות משמחות את ליבו של מי שלא נלחם בקרב רציני מעולם", זועף האיש ונאנח כשהוא מנסה לשנות את תנוחתו של גופו החבול. "אני, לעומת זאת, כבר הפסקתי לספור אותן".

הצהרתו לא מפתיעה אותם. הצלקות המעטרות את פניו בתוספת העובדה כי זרים משונים ניסו פחות או יותר להרוג אותו לפני כמה דקות מלמדות אותם דבר מה על אופיו. אבל העובדה כי הוא אינו כוזרי בולטת למדי גם לאורו החיוור של הירח. הם שותקים כולם. רק אלרון מיטיב את תנוחתו על החבית, וכשהוא משעין את סנטרו המחודד על כף ידו הוא מעיר: "אתה לא נראה כשייך לצד מסוים במלחמה".

הזר נושף באפו, משועשע בעליל. ומאפו הסתום, נשמעת הנחירה כמו תרועת חצוצרה. "אני עובד לבד." הוא מסכים, ונוטל כרע עוף מהערמה שפרושה על שקו, "יש לי רק שני סוגים של לקוחות: הסוג שמשלם. והסוג שעבר להריח את הרקפות מצדם ההפוך".

"כך, מרצונם החופשי?", אלרון, בניגוד גמור לשאר יושבי החדר האפל, נראה כנהנה עד מאד מהכיוון אליו מתפתחת השיחה.

הזר מושך בכתפיו ונושך בבשר העוף. "אני נוטה להניח כי הלקוחות שלי לא מחבבים עד כדי כך את ריח הפרחים שיטרחו לבדוק זאת בעצמם".

על יד הדלת מחליפים אמציה וקנז מבטים ושלוואן מתעטף טוב יותר בגלימתו. רק אלרון מחייך חיוך רחב, כאילו הסב לו הרמז רק נחת. "אולי הם כל כך אוהבים את הריח שהם נשארים שם?", הוא מציע, "הרי אף אחד עוד לא חזר ממעבה אדמה, כדי לגלות לאוזנינו איך נראה העולם מצדו ההפוך".

סנטרו של הגבר המוזר רועד כשהוא צוחק, מקפץ מעלה ומטה. "אתה, יש לך דם בוורידים שלך", הוא מגחך ומוחה את שפמו השמנוני משאריות שומן העוף.

"יש לו", מסכים שלוואן ממקומו שעל יד הדלת ושולח לעברו של אלרון מבט נוזף.

"יש לו גם שכל", מוסיף אלרון, וממקום מושבו הגבוה נראה ראשו הלבנבן כצלליתו העקמומית של הירח. "את מי ידידנו הנחמדים רצו שתהרוג?"

שקט משתרר במרתף לרגע, עבה ומוחשי. אמציה מפסיק את מאמציו לנתק את צירי הדלת, ואפילו קנז מהדק את שפתיו. הענק לעומת זאת, נראה רגוע.

"ומה יועיל לך, אם אומר לך את שמו?", הוא שואל בנחת, מסדר את הפריטים בשקו, באיטיות מחושבת.

"לנו יועיל", מתערב קנז. "מי שלח אותך?"

"אחנו רוצים לדעת אם הגנו על האדם הנכון", מבאר אמציה, אצבעות ידיו מאדימות על ציר הדלת העקום. "שלפנו את החרבות שלנו בשבילך, אדוני".

"אתם שייכים לכוזר הישנה, נכון?", הענק לא ממתין לתשובה. "אז הוא כוזרי, כמוכם. בכיר. בצד של המלך איסתרק".

"אה", אומר שלוואן, כאילו מסבירה לו תשובתו המעורפלת של האיש, את העניין כולו. "והם - אנשיו של יוסף דיאלידאן".

"כנראה", מושך האיש בכתפיו. "לא הספקתי בסערת הקרב לשאול לנאמנותם, אבל נראה לי שאפשר להבין אותה לבד מהחבטות הנדיבות שהם טרחו להעניק לי".

"ולמה בחרת לא להרוג את האדם שבשבילו נשלחת?", קולו של אלרון זהיר עכשיו. "אני אניח שבחרת לך לקוחות מהסוג שמשלם".

שביב חיוך סודק את פניו הפצועות של הזר, מעקם מעט את תווי פניו הרחבים. "אתה באמת סקרן", הוא מתפעל. "אבל אני לא רואה סיבה למה אטרח לספק את סקרנותך".

"את סקרנותי – לא". מסכים אלרון וסנטרו מחווה לעבר המונדרים. "אבל הם הצילו את חייך, לא?"

לרגע ארוך משתתק הזר, בוחן חתך ארוך שדימם עדיין על זרועו, משפשף את עיניו בעייפות ואז נאנח מעט. "נו, בסדר", הוא רוטן. "אני בכל מקרה לא תכננתי לבצע את זה".

"לבצע את מה?", שואל שלוואן וקולו איטי.

"להרוג את בנו של מקאן", מחייך הזר ומטלטל את ראשו כאילו סובל מסחרחורת. "האקסידטור אולה טרסדיאן, מכירים את האיש?"

דממה מוזרה משתררת במרתף לאחר הכרזתו של האיש. אבל למרות גל החרדה הקטן שעובר בוודאי בראשם של כל אחד מהנוכחים בחדר – מצליחים ארבעת הגברים להסוות בהצלחה יפה יחסית את רגשותיהם.

"הוא בנו המאומץ", מעיר אלרון לבסוף למרות שכרגע ההערה הזאת נשמעת טיפשית למדי.

"וליבו יכאב לא פחות מאשר אם ימות בנו ילידו", מוסיף שכיר החרב וקולו יבש. "על כל פנים יכאב במידה רבה. אבל כל זה אינו מענייני יותר משום שאני החלטתי כבר שלא אבצע את הרצח הזה".

"אממ", קולו של אלרון נשמע מהורהר. "אין לי כל כוונה לפגוע ברגשותיך, אבל סלח לי אם אני מתקשה להאמין כי מצפונך המפותח הוא זה שמונע ממך לעשות זאת".

הזר צוחק. "לא", הוא מסכים ונראה מוחמא למדי. "אבל למרות שיש לי מוניטין לכבד ואין לי קשר מיוחד לארץ הזאת - אני לא מתכנן להיות זה ששולח את כוזר פעם נוספת למלחמה".

-->

משולש ברמודה · 23/2/23

--> המשך:

עיניו של קנז מצטמצמות קצת, למרות האור המועט מצליח שלוואן להבחין בכך, ואז הוא מוחה מפניו את הבעה התמיהה ומתקרב מעט יותר על מעגל האור שיוצר הנר. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'פעם נוספת'?", הוא שואל בשלווה.

שוב פעם שותק האיש ארוכות, ועל פי מראה פניו השמוטות נראה כי הוא נרדם, ושלוואן לא יכול לתהות האם פציעותיו חמורות יותר ממה שהיה נראה לעין.

"המלך רעואל הוכש על ידי נחש", הוא פותח לבסוף וקולו האיטי מספר לשלוואן שחשדותיו כנראה נכונים. "מישהו הרי היה צריך לכלוא נחש ארסי, לשמור אותו עד לרגע הנכון, ולהחביא אותו היטב בין הכרים של הכיסא המלכותי, נכון?"

כתם האור החיוור רועד מעט על הרצפה כאילו יצאו הנרות במחול. דממה משתררת שוב במרתף.

"וזה היית אתה?", ספק שואל, ספק קובע אלרון, היחיד מבני החבורה שמצליח למצוא את קולו שוב.

"הו, לא", שוב מצחקק האיש. "אני רק סיפקתי את הנחש לאיש שביצע את כל זה, קלידיאס ברוכו קראו לו".

קלידיאס ברוכו?

לרגע מרגיש שלוואן כי הוא קופא וראשו הופך כואב כאילו תפס מישהו את מוחו ומעך אותו בין כפות ידיו. "קלידיאס ברוכו?" הוא חוזר בחולשה. "אתה בטוח?"

האיש מושך בכתפיו. "אם אמרתי את שמו, אז כנראה שכן. אבל אם הייתי יודע את מי הוא רוצה להרוג לא הייתי נותן לו", הוא משנה את תנוחתו ומתנשף קצת בכאב, ידיו מגששות אחר בקבוק השיכר שעל הרצפה. "בכל מקרה הוא היה רק השליח. מי שהזמין את הרצח היה יוסף דיאלידאן".

יוסף דיאלידאן. כמה פשוט.

ואף על פי ששלוואן חשד כבר לפני שנים במעורבותו של אביו במותו של המלך רעואל, ולמרות שבשנה האחרונות שוכנע בכך כמעט לחלוטין עת גילה כי אביו תכנן לרצחו נפש – הידיעה כי אביו מולידו הזמין אי אז, שנים לפני שהייתה לו זכות כלשהי לדרוש את המלוכה, רצח מתוכנן ומוקפד שכזה - גורמת לידיו להפוך חלשות ולאצבעותיו לרעוד במין רטט מוזר.

הוא מכווץ את אגרופיו, מנסה להסתיר את הרעד המוזר שאוחז בהן. "הוא שלח אותך גם עכשיו?", הוא שואל בצרידות.

הזר מתנשם קצת בחוזקה ולוגם לגימה ארוכה מבקבוק השיכר שבידו. "לא", הוא אומר מהורהר. "ממש לא. לאבו מטריאס שלח אותי, ואני די משוכנע שהוא לא שיתף את מלכה של כוזר החדשה בתוכניותיו".

"למה?", שואל אלרון ומעיף מבט מהיר לעברו של שלוואן החיוור. "כוונתי, הוא שר הצבא של כוזר החדשה, מה האינטרס שלו ברצח הזה?"

שוב מושך הזר בכתפיו. "אין לי מושג", הוא מצהיר. "אולי הוא שכנע את עצמו שיש לו סיבות חשובות. אני על כל פנים חושב שמדובר ברצון פשוט להשיב את כבודו בעיניו של יוסף דיאלידאן, יש שמועות שהוא רוצה להחליף אותו".

שלוואן מעיף מבט לעברו של אלרון, אבל זה האחרון רק מושך בכתפיו.

"אבל אני כבר החלטתי", ממשיך הענק, מעווה את פניו בבחילה ומניח את כרע העוף הלעוס למחצה על השק. "אני לא עושה עוד שירותים כאלו. תעשו מה שאתם רוצים עם הארץ הזאת, אני את הראש שלי רוצה מחובר לכתפיים טוב".

"בחור נבון", מחמיא אלרון, שף את אפו בהבעה מהורהרת. "אל תדחוף ידיים לקדירה שלא תזכה לטעום ממנה".

"בדיוק", מחייך הענק, מציג שורת שיניים לבנות וישרות בוהקות באפילה. "בכל מקרה התבשיל שבקדירה שלכם מקדיח כבר הרבה זמן".

"כוזר תשרוד", מציין שלוואן בשקט והוא עצמו אינו יודע למה הוא טורח לומר זאת.

"טוב", מושך האיש בכתפיו ופורש ידיים מלוכלכות ונוצצות. "מכיוון שאני אוהב להניח לאנשים לחשוב לבד, אני אעניק לכם גם עכשיו את הכבוד הזה".

"כוזר שרדה הרבה יותר מזה", מציין אלרון ביובש ומחווה בכתפו לכוונם של המונדרים. "ואם הם היו לוקים באופטימיות המזהירה בה חוננת, כנראה שהיו משאירים אותך להיאבק בעליזות עם ידידך נושאי החרבות".

מבעד לחושך נראות עיניו של מיודעם האלמוני כשני לפידים זוהרים. "טוב", הוא משתמש שוב במילה החביבה עליו ופורש את ידיו במחוות התנצלות, "אתם לא משאירים לי ברירה".

"כן", מהנהן אלרון בהזדהות, "זה לא שאתה יכול לקום וללכת".

"פיזרתם בכוזר שועלים נושאי לפידים, ויקינגי, אתה באמת חושב שאת השריפות שהם יצרו אפשר יהיה לכבות רק ממימיו של המניאר?".

אלרון שותק וניצוץ עצבני חולף בעיניו הבהירות.

האיש מגחך שוב. "אל תדאג", הוא מרגיע, מוחה את כפות ידיו הגדולות בבד חסר הצורה של סלו. "אני לא אוהב להשתמש במקצוע שלי ללא תשלום".

"אפשר לכבות". שלוואן מזדקף, ולו רק כדי להסיט את תשומת ליבו של האיש מאלרון. "כוזר משופעת נהרות ואגמים".

"היא גם מלאה ביערות ועצים", פוסק שכיר החרב. "זרקתם נר דולק לערמה מתפצפצת מיובש, לא צריך הרבה יותר מזה כדי להעלות חורשה בלהבות". הוא מוחה את אפו בשרוולו באופן רועש למדי. "אני אף פעם לא חיבבתי את דיאלידאן, עוד מהימים בהם היה שולח אלי את הברנשים השמנוניים שלו. אבל בא תסביר לי אתה, על מה בדיוק אתם נלחמים פה? רציחות פוליטיות היו גם היו בסולטנות סולז'אר ובבל והן שורדות יפה מאד בינתיים. את המסורת הזאת דיאלידאן לא המציא".

"אנחנו נלחמים על דעות", אומר שלוואן בשקט ומשעין כתף אחת על הקיר. "אנחנו נאבקים על ערכים". הוא נושם עמוקות וממקד את מבטו בנקודה נעלמת באפילה שמעל ראשו של האיש. "המלוכה אינה יכולה להיות שייכת לרוצחי נושאיה, לאיש שעלה לשלטון על גופותיהם של חפים מפשע". משמאלו, הוא יכול לחוש היטב בעיניו הנעוצות של אלרון, גם אמציה מבזיק אליו מבט מהיר מתחת לכובעו. "וכוזר אינה בבל או סולטנות כלשהי, תהיינה רוממות ככל שתהיינה".

"כן?", שוב מבזיק הזר לעברו חיוך זוהר, "אתה בטוח? רוב תושביה של הממלכה הזאת הם כוזרים בני דת משה ורובם מקיימים את מצוות האל שלכם. ואם תנסה לכתוב את ערכיה של כוזר הישנה בטור אחד ולידו את ערכיה של כוזר החדשה תמצא שרוב הערכים חופפים".

הוא משכיל קצת יותר משכיר חרב מצוי, ושולט בפרטים היטב, ושלוואן מרגיש היטב את צינתו של המרתף.

"ומי אמר לך שלא כתבו?", הוא שואל, משפשף את עיניו בעייפות.

"אז כתבו", נכנע הענק מהר, "הילדים שלך בכל מקרה, יאלצו לחפש צידוקים באבק הארכיונים".

השתיקה במרתף הקר מעמיקה. "זה לוקח זמן", קולו של האיש אבהי. "זמן וניסיון. הרבה ניסיון. כדי להבין שבני אדם לא מחפשים באמת סיבות כדי להילחם אחד בשני. אני נראה לי כבר אמרתי את זה למישהו פעם".

"הילדים שלי לא יאלצו לחפש צידוקים בארכיון", שלוואן מותש. וכרגע הוא מייחל כמעט לכל דבר שיוציא אותו מהמרתף המוזר הזה. "בין השאר, כי אני אשתדל לחנך אותם עם הערכים הללו מגיל ינקות".

"הילדים שלך", אצבעו הארוכה של הזר מנופפת לכיוונו של שלוואן. "כבר לא יזכרו על מה הם נלחמים. הם ילמדו לשנוא את אחיהם מעבר לגבול רק כי אבא שלהם האכיל אותם בדייסה מעורבבת בשנאה לאותם אנשים". הוא מושך בכתפיו. "תגיד מה שתגיד, אבל גם אם יאיר לכם המזל פנים, יום יבוא ותאלצו לפתוח כתבים מאובקים כדי להיזכר על מה התחילה המלחמה הזאת".

שתיקה מרחפת על המרתף, כבדה ואפלה במקצת, רק רחשיו של המנעול המתפרק באיטיות בידיו של אמציה נשמע במשך דקות ארוכות.

שכיר החרב משעין את ראשו על האבנים הקרות ונאנח מעט, אחר כך מעביר את ידו על עיניו.

"צריך להודיע לאולה", אומר פתאום אלרון וקופץ מהחבית אל הרצפה. "אם האנשים שכנראה שלח מטריאס הבינו שאתה לא מתכנן לבצע את הרצח, הם בוודאי ישלחו מישהו אחר לעשות את זה".

"כן", מסכים האיש בקול חלש ומוחה את מצחו ביד שרועדת פתאום. "הדלת רק ממתינה שתפתח אותה", אבל מה שאמור היה להיות תשובה צינית יוצא דומה יותר ללחישה צרודה.

"אתה בסדר?", שואל שלוואן על אף שהוא משער את התשובה. "אתה מרגיש טוב?"

זה מוזר אבל על אף שהאיש הודה כרגע באוזניהם שהוא שכיר חרב להשכרה, ושהוא היה אחד מהאנשים שגרמו בעקיפין למותו של המלך רעואל, כל מה שמרגיש שלוואן כעת הינו חמלה.

הזר לא עונה, רק משעין את גופו עוד קצת על הקיר עד שהוא כמעט עובר למצב שכיבה.

עיניו של אמציה מורמות מעט מהמנעול לכוונו של קנז. "אולי תבדוק מה אתו", הוא מציע בשקט.

בשתיקה מושיט קנז את הנר לשלוואן ובשתי פסיעות מגיע אל האיש וכורע לצידו. לרגע אחד ממששות אצבעותיו את שורש כף ידו של הזר ואצבעות ידו האחרת חשות את מגע העור של מצחו.

"הוא מזיע וקר", הוא אומר, מפנה את עיניו לכוונה של החבורה השקטה. "וגם הדופק שלו מהיר", ידו ממששת את מצחו לרגע ארוך ואז בתנועה חדה הוא מושך את חולצתו של האיש.

דם. הרבה דם. זה הדבר הראשון שמצליח לראות שלוואן. דם בגוון אדום ומזעזע שרק צבעה הכהה של החולצה הצליח להסתיר, צובע בארגמן מבריק את צד בטנו של שכיר החרב.

על יד הדלת נושך אמציה את שפתיו.

"פגיעה פנימית", קולו של קנז איטי, "סכין כנראה שהצליחה לחדור עמוק".

על מדף האבן זולגות כעת טיפות שעווה גדולות, גם קצה הנר שבידיו של שלוואן מתחיל לבעור.

"הוא דיבר איתנו", מוחה שלוואן חסר אונים. "הוא היה אמור להרגיש כאב לא?"

"לא בטוח", מנער אמציה את ידו הכואבת. "הגוף לא תמיד מרגיש בשעת מתח את מה שקרה לו".

הגבר, זה שעד לפני רגע התבדח איתם על ריחן הנעים של הרקפות, רועד כעת על הרצפה ופניו חיוורות כצבעו של סיד טרי באור נרות. "אני אמות כנראה", הוא מתאמץ ללחוש, נשימותיו מהירות ושטוחות. "זאת הייתה דקירה חדה ויעילה".

הם שותקים. בין היתר משום שהוא צודק, אבל גם כי אין להם מושג מה אומרים לאדם שכנראה הולך לגסוס בדקות הקרובות.

טיפה לוהטת מטפטפת על ידו של שלוואן, צורבת את עורו, והוא ממהר לשמוט את הבדל הקטן מידיו ולמעוך אותו תחת נעלו.

"אנחנו נגיע אל מקאן", מבטיח אלרון פתאום וידו מחפשת את ידו הקרה של האיש. "אני יודע שהכוונות שלך היו אינטרסנטיות לחלוטין, אבל משהו טוב לפחות יכול לצאת מהן".

קצה חיוך מעוות לרגע את שפתו של האיש, מהיר ורועד. "זאת מחמאה יפה", הוא לוחש בקול צרוד. "מחמאה יפה מאד, ויקינגי".

חיוך מאיר לרגע את עיניו של אלרון, שלוואן יכול ממש לראות את הרגע בו נדלק ניצוץ קטן בעיניו, ואז גוועת הלהבה הרועדת שעל הקיר והמרתף שוקע בעלטה גמורה.
---

אשמח לתגובות. לאלו שלא יכולים להגיב בקהילת כתיבה אפשר לשלוח מייל לכתובת: trianglebermudap# gmail.com

מנוחה כהן · 23/2/23

את כותבת מדהים!
אני מעריצה של הסדרה ואני ממש מרגישה איך כל המהלכים שלך מסתדרים לי בדיוק במה שאני כבר מכירה!
זה אומנות ממש!

מירי11111 · 23/2/23

קודם כל העלילה מתפתחת בדיוק כמו שאני אוהבת... בלי הרבה דמויות חדשות ועם שימוש מדויק בדמויות הישנות!!!

מרתק, וכיף לקרא. וזה נקרא בנשימה אחת. אין משפטים שצריך לקרא פעמיים כדי לפענח.

מנוחה כהן · 23/2/23

נכתב ע"י משולש ברמודה:
"לא בטוח", מנער אמציה את ידו הכואבת. "הגוף לא תמיד מרגיש בשעת מתח את מה שקרה לו".

זה נכון אם מדובר על מכה שטחית או שריטה/חתך קטן.
לא יודעת אם זה תקף גם לדקירה בסדר גודל כזה, איבוד דם קורה בכמה דקות והתסמינים בולטים.
מה גם ששלוואן שטיפל בו היה אמור להרגיש משהו... להריח/להרגיש שרטוב הרצפה/לראות כתם כהה יותר...
הייתי הולכת על הכיוון שהאיש הרגיש את הפציעה אבל התעלם ממנה כדי להעביר את המידע שיש לו ולהתחרט על מה שעשה.

משולש ברמודה · 23/2/23

נכתב ע"י מנוחה כהן:
זה נכון אם מדובר על מכה שטחית או שריטה/חתך קטן.
לא יודעת אם זה תקף גם לדקירה בסדר גודל כזה, איבוד דם קורה בכמה דקות והתסמינים בולטים.
מה גם ששלוואן שטיפל בו היה אמור להרגיש משהו... להריח/להרגיש שרטוב הרצפה/לראות כתם כהה יותר...
הייתי הולכת על הכיוון שהאיש הרגיש את הפציעה אבל התעלם ממנה כדי להעביר את המידע שיש לו ולהתחרט על מה שעשה.

יכול בהחלט לקרות. שלב ההלם המפוצה.
כתבתי את התיאור הזה מהידע שלי כחובשת ואחרי בירור. זה דבר שיכול לקרות ונפוץ בעיקר בפגיעות בטן.
במקרה הזו הכוונה הייתה לפגיעת בטן חודרת (פגיעה בכבד). גם המיקום הוא מרתף חשוך שמואר בקושי.
בנוסף יש מסיחים מהפציעה האמיתית, למשל כאן - הדימום והפציעות בפנים בהם באמת שלוואן התמקד.
זאת הסיבה שאחד השלבים בטיפול בטראומה הוא הפשטה, בדיוק כדי לא לפספס מקרים כאלו.
באוזני שמעתי מפרמדיקית על אישה צעירה לאחר תאונה שהתהלכה כמעט 5 דקות שלמות וקרסה לאחר מכן.
היה לה דימום פנימי בבטן מפגיעה קהה, מה שכמובן גרם להלם היפוולמי. האדרנלין החזק גורם הרבה פעמים לא לשים לב ומונע תחושת כאב.
כמובן שכאן זה סיפור ואין בו כדי לקבוע התנהגות רפואית כלשהי.

מנוחה כהן · 23/2/23

אם ככה אז מי אני שאחלוק

מגבת · 23/2/23

כתיבה מדהימה!
נאמן ואולי אף יותר מהמקור!

אלרון מחשיד אותי עמוקות!

משולש ברמודה · 23/2/23

נכתב ע"י מגבת:
שלוואן מחשיד אותי עמוקות!

באמת? מה מחשיד בהתנהגות שלו?

מגבת · 23/2/23

סליחה, התכוונתי לאלרון.
הוא קר רוח, הוא מתואר טיפה שלילי, ויש הרבה זיקים בעיניו..

נכתב ע"י משולש ברמודה:
אלרון, בניגוד גמור לשאר יושבי החדר האפל, נראה כנהנה עד מאד מהכיוון אליו מתפתחת השיחה.

נכתב ע"י משולש ברמודה:
ספק שואל, ספק קובע אלרון, היחיד מבני החבורה שמצליח למצוא את קולו שוב.

נכתב ע"י משולש ברמודה:
אלרון שותק וניצוץ עצבני חולף בעיניו הבהירות.

נכתב ע"י משולש ברמודה:
חיוך מאיר לרגע את עיניו של אלרון, שלוואן יכול ממש לראות את הרגע בו נדלק ניצוץ קטן בעיניו,

נכתב ע"י משולש ברמודה:
וממקום מושבו הגבוה נראה ראשו הלבנבן כצלליתו העקמומית של הירח.

אבל גם אם הוא לא חשוד, תשאירי את הספק,
מה אכפת לך שאחשוד בכשרים?

משולש ברמודה · 23/2/23

נכתב ע"י מגבת:
אבל גם אם הוא לא חשוד, תשאירי את הספק,
מה אכפת לך שאחשוד בכשרים?

לפי הציטוטים נראה שהתכוונת לאלרון כן?
באמת לא אכפת לי. הפוך, תחשדי בכיף

סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש סופר מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

משתמש מקצוען

אשכולות דומים

ספירת העומר

תגיות נפוצות